“כאיש צעיר הייתי עורך פה ישיבות ומפגשים עם עצמי, מתכנן תוכניות, ממציא המצאות, מקבל החלטות, מרגיע נפש סוערת או מסעיר […]
פרק 1
התעוררתי בקפיצה. השעון המעורר צלצל בחוזקה, ומיהרתי לכבות אותו. השעה שתיים לפנות בוקר, רק לפני שעתיים שירי ואני נכנסנו לישון לאחר שסיימנו לארוז את המזוודות.
שירי עדיין מנומנמת. הסתכלתי בפניה השלווים עם החיוך הקל שעל שפתיה. אין ספק שיש לי מזל גדול, חכמה, חברה שלי, אשתי וגם האימא לשלושת ילדינו, שלא נראית בת שלושים ושש. יכולתי לשבת כך במיטה דקות ארוכות ולהתבונן במראה שאני כה אוהב, אבל קול חלש והחלטי נשמע: “דורי, צריך להעביר לדרייר, כדי שלילדים יהיו בגדים יבשים בבוקר לגן ולבית הספר.”
“או־קיי,” אמרתי והלכתי רדום למחצה לכיוון חדר הכביסה.
תוך כדי הפעלת המכונה, יכולתי לשמוע את המים במקלחת מתחילים לזרום. “אפשר להצטרף?” שאלתי את שירי.
“דורי, באמת, אין זמן למשחקים. לך למטבח וסדר את הכלים בארונות כדי שרינת תמצא מטבח מסודר.”
רינת, הבת של השכנים, שאמורה להתגייס בחודש אוגוסט, בעוד כשלושה חודשים, ובינתיים היא חוסכת כסף על מנת לממן טיול קצר לחו”ל לפני הגיוס, הייתה אמורה להשגיח על הילדים. אם לא היא, שירי לבטח לא הייתה מסכימה למתנת יום ההולדת היצירתית שארגנתי.
הרגשתי שהכי מתאים יהיה לבשר לשירי בבית הקפה שבו אנחנו מבלים מדי שבוע לצורך “חיזוק הזוגיות”, כינוי שאני המצאתי או במילים הפשוטות של שירי “בילוי שבועי משותף”, הרגל של השנה האחרונה שאנחנו משתדלים לקיים בהקפדה. בשבועות האחרונים זייפנו כמה פעמים. העומס הרב שיש עליי בעבודה השוטפת גרם לכך. בנוסף לו, הטילו עליי את האחריות למכרז גדול שהמשרד אמור להגיש.
העניין עובד באופן מדוקדק. מדי יום חמישי, בשעה שמונה בערב, מתייצבת הבייביסיטר התורנית, הילדים כבר אחרי מקלחות, ארוחת ערב, צחצוח שיניים ולבושים בפיג’מות. בשמונה וחצי אנחנו במכונית.
למזלנו, שירי החליטה לפני כשנה לזנוח חלקית את העבודה כרופאה פנימית במשרה מלאה בבית החולים, ולעבור לעבוד במחקר מתקדם בנושא הקלות בכאב כרוני, מחקר משותף של בית חולים בבוסטון ובית החולים “בלינסון” שבפתח תקווה.
לא שמישהו שואל אותי, אבל בהתחלה הייתי נגד השינוי, בטענה שזה ירחיק אותה מהתפתחות מקצועית כרופאה פנימית. עד מהרה גיליתי שהיא מצליחה לשמור על הרמה המקצועית שלה באמצעות תורנויות של פעמיים בשבוע בבית החולים, וגם זוכה להתקדמות אקדמית והכרה כתוצאה ממעורבותה במחקר.
ולא פחות חשוב, חיזקנו לנו את הזוגיות שנשחקה קלות עם השנים.
התחלנו לנסוע לכיוון הכביש הראשי. שירי מוציאה מתא הכפפות את הקופסה הכחולה, אותה אחת עם עיטורי הפרחים שקנינו לפני שנים רבות בבוליביה אצל המוכרת הזקנה בלה־פאס.
השוק היה הומה אדם, ושירי נעמדה מול זקנה בוליביינית חרושת קמטים שישבה על כרית קטנה. לפניה היה פרוס שטיחון ארוג, ועליו היו מונחים כל מיני פריטים שימושיים ולא שימושיים. עיניה החדות של שירי ננעלו על קופסת תכשיטים כחולה. שירי הסקרנית, שתמיד צריכה לדעת ולהבין הכול, שאלה לגבי השימוש בקופסה.
מצאנו את עצמנו בישיבה מזרחית ליד הזקנה, ובמשך דקות ארוכות שמענו את דבריה. בקולה השקט והצרוד היא תיארה את סיפור הקופסה. זו לא הייתה קופסת תכשיטים, אלא קופסת מזל ששימשה את נשות בוליביה שרצו ללדת ולא הצליחו להיכנס להיריון.
הקופסה עמדה בכל יום שני בתחילת החודש, במשך כשעה, על שולחן גדול מכוסה במפה לבנה, בכניסה לבית העירייה. ראש העיר נהג לשבת ליד השולחן, וטור של עשרות נשים השתרך לאורך הרחוב והמתין בסבלנות.
כל אישה בתורה הייתה מושיטה את יד ימין לראש העיר, והוא היה מוציא מתוך הקופסה קמצוץ אבקת גרגירים כחולה בצבע הים ומניח על כף ידה.
האישה הייתה קומצת את כף היד והולכת למקום מוצנע, שם הייתה חושפת קמעה את בטנה ומפזרת עליה בזהירות את האבקה.
“אני מכירה לפחות שלושים נשים שהצליחו להיכנס להיריון בתוך חודשיים לאחר פיזור האבקה,” אמרה הזקנה בגאווה, ואז הנמיכה את קולה ולחשה, “בגלל שאתם זרים, אני יכולה לגלות לכם שאימי היא זו שהייתה מכינה את האבקה בביתנו הקטן, שנמצא מרחק חצי שעה נסיעה מלה־פאס, ואני היא זו שהמשכתי במלאכה לאחר מותה.”
לא ידעתי אם להאמין לסיפור של הזקנה, הוא נשמע לי הזוי. רציתי להקשות עליה ושאלתי אותה למה הקופסה כבר לא בשימוש. היא ענתה מייד, “פשוט, כמות הנשים כה גדולה, שחייבים היו להחליף אותה לקופסה גדולה יותר.”
לחצתי על דוושת הגז של הטויוטה המשפחתית שקיבלתי מהעבודה, ושירי מנערת את “קופסת הבחירות”, זה השם שנתתי לה כאשר החלטתי ביום קיצי אחד על הייעוד של הקופסה. שירי התגלגלה מצחוק לשמע הרעיון, אבל לאט־לאט נסחפה איתי לתוך העניין. מדי פעם, כששנינו היינו עמוסים וטרודים באלף ואחד דברים, חשובים ושטותיים, היא הייתה שואלת אם אפשר להקדים ולהפעיל את קופסת הבחירות לפני יום חמישי.
שירי המשיכה לנער את הקופסה, ואני אומר לה שלא תטלטל אותה כל כך הרבה, אחרת היא עשויה להיכנס להיריון.
“רק שיגיע ונקבל אותו כמתנה למור,” היא אומרת לי בחיוך.
שלושה ניעורים נוספים ושירי פותחת אותה.
בתוך הקופסה נמצאים חמישה פתקים מגולגלים. שירי שולפת אחד מהם ופותחת אותו, “נו, לאן הפעם?” אני שואל, “בין הזיתים,” היא אומרת.
“זאת פעם שלישית ברציפות שיוצא לנו בית הקפה הזה,” אני אומר באכזבה קלה.
“אתה יודע שקופסת הבחירות אף פעם לא מאכזבת,” אומרת שירי.
“זה נכון,” אני משיב, ומצטער שלא הוצאתי את הפתק בעצמי.
חשבתי על השנה האחרונה. העומס בעבודה היה עצום. נתנו לי לנהל את מחלקת הפיתוח, בנוסף לייצור, והגדילו באופן ניכר את כמות המכירות. פעם או פעמיים בשבוע הייתי מגיע הביתה לאחר שהילדים כבר ישנו והייתי יוצא בבוקר לפני שהם התעוררו. לפני כחודשיים התחלנו לעבוד על המכרז לאספקה ותחזוקה של מערכות מיזוג לכל בסיסי הצבא לחמש השנים הקרובות.
אנחנו פונים לכיוון כביש הפרדסים המוביל לבית הקפה “בין הזיתים”, ומשאירים את ארבעת בתי הקפה האחרים מאוכזבים בתוך הקופסה. שירי מלטפת בעדינות את מכסה הקופסה, כמו ליטוף לתינוק, ולוחשת בצחקוק קל לארבעת הפתקים המגולגלים שנותרו שבקופסה, “אל תדאגו, גם תורכם יגיע.”
“בין הזיתים” הוא בית קפה חדש יחסית. רק לפני שנתיים הוא נפתח בידי זוג צעיר שגר במושב והפך את לול התרנגולים הנטוש של ההורים למבנה יפהפה שמסתתר בין עצי זית. הקפה אומנם לא מהמשובחים ביותר ששתיתי, אבל העיצוב במקום ראוי בהחלט.
בדרך כלל בימי חמישי כל השולחנות מתמלאים עם הרבה חבר’ה מהאזור, שאת חלקם אנחנו מכירים.
שירי אוהבת לשבת בחוץ, ליד שולחן הברזל עם הפסיפס, ומסביבו כיסאות הברזל, שעליהם הניחו בטוב טעם כריות מרופדות בגוון ירוק עתיק עם מעט קווי בורדו.
“השולחן שלנו פנוי,” אומרת שירי עם החיוך המנצח שלה. אנחנו מתיישבים אחד מול השני ומחזיקים ידיים כמו זוג צעיר שזאת להם פגישתם השלישית.
“טוב,” אומרת שירי, “מה יש לך לומר לי?”
“מה זאת אומרת?” אני שואל.
“באמת, אני מכירה אותך כבר איזה מאה שנים. גומת החן הנסתרת שלך בלחי הופיעה לה כך פתאום כשיצאנו מהבית, ועכשיו היא בהחלט כבר לא כל כך נסתרת.”
המלצרית רווית, כך היה רשום בתווית שעל חולצתה, הופיעה ושאלה אם אנחנו רוצים להזמין.
“פעמיים קפה הפוך,” מבקשת שירי. “אחד חלש־חלש, עדיף חלב חם בנפרד, והשני הפוך חזק־חזק. ניקח גם את פלטת הגבינות.” המלצרית פסעה לכיוון הדלפק, ושירי מישירה אליי את מבטה. “לעניינינו, אז מה יש לך בראש?”
“ככה,” אני אומר. “את יודעת שבשבוע הבא יש לך יום הולדת, אז החלטתי שהפעם נתפנק והזמנתי לנו סוף שבוע ארוך באיטליה.”
“איטליה,” אומרת שירי, מדגישה כל אות, ועיניה נפערות.
“כן,” אני עונה. “החלטתי שלכבוד עשר שנות נישואים צריך לגוון לקראת העשור הבא.
“אל תדאגי,” אני ממשיך ואומר לה, לפני שהיא תספיק לשאול את השאלה הצפויה לגבי הילדים. “תיאמתי עם רינת שתהיה אצלנו ארבעה לילות וגם הכנתי בכוננות את ההורים.”
הסתכלתי על שירי וחששתי. האם היא תסיר מעליה את כל הדאגות לעצם השארת הילדים למשך ארבעה ימים? האם היא תשמח? “אז מה המסלול?” היא שאלה, ומבטה המשועשע הסיר את ספקותיי.
היה לי ברור שכעת אני חייב למשוך אותה אל הרעיון, ובמשפט אחד ותמציתי לתאר את לוחות הזמנים הצפויים.
“אז ככה, ממריאים ביום חמישי לפנות בוקר בשעה חמש לרומא, שם יחכה לנו רכב שכור. מתחילים לנוע דרומה לכיוון סלרנו, ומשם דרך אמלפי לסורנטו. שריינתי מלון בסלרנו ללילה הראשון, בסורנטו לשני הלילות הבאים, והלילה האחרון ברומא. ממריאים ביום שני בשעה שתיים חזרה הביתה.”
מבט של חשש קל ניכר בפניי, אך החיוך של שירי נותר על כנו.
הקפה שלנו הגיע. שירי מזגה חמש טיפות מדודות של קפה לתוך ספל החלב החם הוסיפה כפית שטוחה של סוכר חום, ערבבה בניחותא, אחזה בכוס בשתי ידיים והחלה ללגום באיטיות. “אז מה, עשר שנים,” אמרה בצחקוק קל. “עבר מהר, לא? תראה באיזה קצב הילדים גדלים.”
דמיינתי את שלוש הנשים שלי, שירי והבנות, הילה ומור, מכינות עוגת שוקולד מושקעת לכבוד יום ההולדת של אחיהן הבכור אוהד, המטבח כולו מבולגן, ספרי בישול פתוחים לרווחה, אבקת קמח מכסה את המתכון, שוקולד מרוח על השיש, המיקסר רועש, והעוגה נרקמת במהירות ליצירת מופת מקושטת. העוגה תיחטף על־ידי ההורים עוד לפני שהילדים יספיקו לשים לב.
השעה הייתה כבר שתיים וחצי לפנות בוקר. שירי סיימה לכתוב הוראות אחרונות לרינת לחמשת הימים הקרובים בכתב ידה העגול והציורי, כאשר נשמע מנוע הדיזל של מונית המרצדס שהגיעה.
סיבוב אחרון של שירי בבית כדי להתבונן בילדים הישנים, ואנחנו עושים את דרכנו למושב האחורי במונית, בזמן שהנהג מכניס את שתי המזוודות הקומפקטיות לתא המטען.
הנהג, בחור צעיר וחביב. שירי החלה לדובב אותו, כפי שנהגה לעשות תמיד עם אנשים שלא הכירה. היא ניחנה בסקרנות, בחופשיות ובעיקר בחוסר בושה.
התברר שהנהג עובד כשכיר אצל בעל המונית. הוא השתחרר מהצבא לפני כשנתיים, לאחר שירות של ארבע שנים בחיל הלוגיסטיקה כנהג משאית.
“אז מה התוכניות שלך לעתיד?” שאלה שירי.
“לא יודע,” אמר נהג המונית. “אולי לטייל בחו”ל או לגור ולעבוד בארצות־הברית. יש לי דוד שחי שם כבר שלושים שנה, והוא מנדנד לי כל הזמן לבוא ולעבוד אצלו, יש לו עסק למכירת תכשיטים יד שנייה. אני חושב שהוא אחד הסוחרים הגדולים ביותר באזור ניו־יורק. אבל מה, גרוש פעם שנייה עם ארבעה ילדים, שתי בנות מאשתו הראשונה ושני בנים מאשתו השנייה. אז אני לא יודע, הכול פתוח, וכנראה שאני אזרום עם תחושות הבטן שלי.”
הסתכלתי על הבחור הצעיר והוא נראה לי מאושר למדי. הייתי מתחלף איתו, אמרתי לעצמי, ללא מחויבות, מבלי דאגה, “זורמים” עם מה שבא, ללא צורך לתכנן שינויים שנה מראש. שירי הגניבה אליי מבט, כאילו הבינה מה מסתובב לי בראש.
בשעה שלוש היינו בפתח הטרמינל החדש. הוא היה מוצף בבלונים וקישוטים, והמסכים הענקיים הקרינו ללא הרף סרטונים קצרים של קטעי ספורט מצחיקים.
“הכול בשבילי?” שאלה שירי, “לא היית חייב.”
“מה קורה פה?” שאלתי את המוכר בחנות הספרים שאליה נכנסנו.
“זה לכבוד פתיחת אזור מסחרי חדש בטרמינל שנחנך לפני כמה ימים,” ענה המוכר האדיב. “מרשים מאוד,” אמרתי לו וניגשתי לאזור של הירחונים. יעברו עשר דקות לפחות עד ששירי תצא מהחנות.
שירי הייתה אחד האנשים הכי פרקטיים שהכרתי מעודי, אבל הייתה לה נקודת חולשה אחת — ספרים. ספרים מכל ז’אנר, כל סופר, בעברית ובאנגלית. לא ייתכן שהיא תגיע למרכז קניות שיש בו חנות ספרים והיא לא תיכנס אליה.
הריטואל היה קבוע: היא הייתה נעמדת שתיים־שלוש דקות מול חלון הראווה, מתבוננת בכל הספרים שהוצגו, אחר־כך הייתה נכנסת, עומדת באחת הפינות וסורקת את החנות במשך דקה ארוכה, “מסניפה” את ריח הספרים. לאחר שנתנה את הכבוד המגיע לספרים ולמחבריהם, היא הייתה מתחילה לדפדף בספרים באופן אקראי, עד שבאינטואיציה הייתה מוצאת ספר מסוים, חופנת אותו בידיה, משלמת ויוצאת עם חיוך מנצח מהחנות.
זירזתי אותה: “בואי נעבור את ביקורת הדרכונים כדי שנספיק לסגור את נושא המתנות לילדים בדיוטי־פרי בלי להיסחב עם המתנות באיטליה.”
“מה דעתך, אולי נקנה לבנות שתי בובות ברבי אחת לכל אחת וסט בגדים מתאים?”
“ומה עם אוהד?” שאלתי.
“זה באחריותך,” אמרה שירי.
“את זוכרת שבפעם הקודמת כמעט פספסנו את הטיסה בגלל ההתרוצצות בדיוטי־פרי כדי לרצות את כולם.”
באופן לא צפוי לא היה תור ארוך בביקורת הדרכונים. שירי הוציאה את הנרתיק עם הדרכונים וכרטיסי הטיסה שהכנתי מראש והגישה לשוטרת הגבולות בדלפק.
התבוננתי בזוג שעמד מאחורינו, הם היו צעירים, אוחזים ידיים, מתבוננים האחד בשני ומשוחחים.
השוטרת דפדפה חזור ודפדף באחד הדרכונים, קמה ופנתה לאחד הממונים עליה. הדקות חלפו. הזוג שעמד מאחורינו התחיל להתעצבן בגלל העיכוב ופנה לדלפק הסמוך.
השוטרת חזרה, הסתכלה לכיוון של שנינו ואמרה בקול יבש ומונוטוני: “לא ניתן לעלות לטיסה, יש בעיה בדרכון.” שירי הסתכלה עליי במבט כועס: “לא בדקת את הדרכון שלך לפני היציאה?” שאלה אותי בקול תוקפני.
“אני כמעט בטוח שבדקתי,” עניתי. “אולי אין מקום בדרכון לחותמות, אולי שינו שוב את החוק וצריך חותמת מהצבא לאישור יציאה מהארץ או אולי בטעות לקחתי את הדרכון של אחד הילדים.”
שירי שנאה מצבי אי־ודאות.
בינתיים, נוספו עוד שני זוגות לתור שלנו, אחד צעיר והשני מבוגר. נצמדתי לדלפק ושאלתי בנימוס את השוטרת: “מה בדיוק הבעיה?”
השוטרת דפדפה בדרכון עד שהגיעה לדף עם הפרטים האישיים. “שירי סלע יעקובי,” היא קראה מהדף בדרכון נשאה את עיניה והסתכלה על שירי.
לא היה צורך בזיהוי מסובך, אמרתי לעצמי, שירי נראית בדיוק כפי שנראתה לפני כעשר שנים, יפה, עיניים כחולות, שיער חלק פזור.
“ובכן,” שאלה השוטרת שוב בקולה המונוטוני והעייף, “קוראים לך שירי סלע יעקובי?”
“כן,” אמרה שירי. “החלטתי להשאיר את שם המשפחה הקודם שלי.”
השוטרת לא הקשיבה להסבר הקצר ואמרה, “שירי, הדרכון שלך לא בתוקף, ולכן אין אפשרות שתצאי מהארץ.” שירי החלה לרקוע קלות ברגלה על הרצפה. אני הכרתי היטב את סוג הרקיעה. שירי מתחילה להתעצבן, מה שבדרך כלל מוביל לכיוונים לא רצויים.
“מה זאת אומרת?” שאלה שירי את השוטרת, שסובבה את הדרכון וביקשה משירי להתרומם מעט כדי שתוכל לראות אותו. “את רואה את תאריך התוקף. לצערי המועד פג לפני שלושה ימים. לא ניתן לצאת מהארץ עם דרכון שהתוקף שלו פג.”
שירי התעשתה מהר ושאלה: “טוב, אז איפה הדלפק שבו אפשר להאריך תוקף דרכון?”
“ניתן להאריך תוקף דרכון במשרד הפנים. יש להם סניף בשדה התעופה, אבל לרוע המזל הם בשביתה כבר יומיים. זאת הסיבה שהלכתי לבדוק, אולי במקרה השביתה הסתיימה. לצערי, המשרד שלהם עדיין סגור,” ענתה השוטרת.
שני הזוגות שעמדו מאחורינו הבינו שלא נסיים כל כך מהר ועברו לדלפק אחר.
שירי המשיכה לרקוע ברגליה ושאלה את השוטרת ספק ברוגז ספק בייאוש: “אז מה עוד אפשר לעשות?”
“לצערי,” ענתה השוטרת, “אני לא יכולה לעזור לך. בבקשה, הינה שני הדרכונים. אל תעכבו את התור. אתם יכולים לשבת על הספסל ולהחליט מה לעשות.”
שירי לקחה בידיה את שני הדרכונים והשתרכה לעבר הספסל. “אני לא מאמינה,” היא אמרה. “בחיים עוד לא קרה לי דבר כזה.”
“לא נורא,” ניסיתי לנחם. “נדחה את החופשה לשבוע הבא. אני מאמין שזה לא יהיה כרוך בקנס רציני.”
שירי אמרה בקול בטוח, “דורי, על מי אתה עובד, אתה יודע שכל המכרז בעבודה מונח על הכתפיים שלך, וזה בנוסף לעומס העצום שיש לך בתקופה האחרונה. לא נוכל לצאת בשבוע הבא וגם לא בזה שאחריו. בכל מקרה, אתה חייב את החופש הזה כמו אוויר לנשימה. אני חושבת שאתה צריך לעלות על המטוס ולהתנתק לכמה ימים. בוא ניקח את הטוב ממה שקרה לנו.”
“מה זאת אומרת?” שאלתי בהיסוס.
“זאת אומרת שאני לא רוצה שהחופשה שלך תידפק בגלל טעות שלי,” השיבה בהחלטיות.
“החופשה שלי? אולי במקרה מדובר על החופשה שלנו לכבוד יום ההולדת שלך!” עניתי.
היא לא ענתה, רק הסתכלה במבט עצבני על הדרכון. הבחנתי שהרקיעה ברגל הפסיקה, זאת אומרת שהיא מדברת מתוך היגיון ולא מתוך סערת רגשות.
“דורי, אתה מכיר אותי כבר אי־אלה שנים,” אמרה.
“תני לי להבין,” אמרתי. “את רוצה שאני אטוס לבד? בלעדייך?”
“בדיוק,” ענתה. “תחשוב כאילו נתתי לך מתנה של חופשת סקי עם החבר’ה שלך.”
“אבל זה לא סקי וגם אין חבר’ה,” עניתי.
המטוס ימריא בעוד שעה וחצי ולא נותר זמן להתלבט. “זה לא פתוח לדיון,” אמרה שירי.
“מה זאת אומרת?” שאלתי. “אולי במקרה לא בא לי לטוס ולהסתובב באיטליה לבד?”
“אתה תסתדר,” ענתה.
האמת היא שממש לא בא לי לטוס לחופשה בלעדיה. כבר תכננתי בדמיוני את ההגעה למלון הדרכים המיוחד שהזמנתי, את הכניסה לחדר, את זריקת המזוודות, את החיבוק החזק שבו שנינו נופלים על המיטה, את זה שאני מפשיט אותה בעדינות, בלי דיבורים, לאט כמו שהיא אוהבת, ללא ילדים ועם זמן פנוי.
“מה התחלת לחלום לי פתאום,” נזפה בי שירי. “קדימה, אין הרבה זמן.”
“או־קיי,” אמרתי כמו רובוט שתכנתו אותו לביצוע פעולה. “ומה עם המזוודה שלך? כבר העברנו אותה.”
“עזוב,” ענתה. “יש שם כל מיני דברים שארזתי עבורך, ואין עכשיו זמן להתעסק בזה. בכל מקרה, אתה שוכר רכב, כך שלא תהיה לך בעיה.”
אני טיפוס יסודי שמצליח לתכנן שני צעדים קדימה. ניגשתי למחלקת הביטחון של חברת התעופה “אל על”, כדי להסביר להם ששירי לא תעלה לטיסה, אבל המזוודה שלה נמצאת כבר בדרך למטוס או במטוס עצמו ואני אחראי לה.
חזרתי ונישקתי אותה נשיקה ארוכה, לוחץ את שתי ידיה ברכות, ומבלי לומר מילה פניתי חזרה לעבר דלפק הדרכונים.
אין עדיין תגובות