הם מאתרים אותנו. הם מתקרבים. הם יודעים על התליונים, הם יודעים על המוֹרָשוֹת שלנו, הם יודעים שלעולם לא נהיה בטוחים. […]
פרק 1
שמי הוא מרינה, של הים, אבל רק בשלב מאוחר התחילו לקרוא לי בשם הזה. בתחילה הייתי מוכרת רק בשם שבע, אחת מתשעת הגַארְדים ששרדו מכוכב לוריאֶן, שגורלו היה ועדיין הִנו מונח בידינו. בידי אלה מאיתנו שאינם אבודים. אלה מאיתנו שעודם חיים.
הייתי בת שש כשנחתנו. כשספינת החלל נעצרה בטלטלה על כדור הארץ, יכולתי לחוש על אף גילי הצעיר כמה רב הסיכון עבורנו — תשעה סֶפָּאנים ותשעה גארדים — וידעתי שהסיכוי היחיד שלנו ממתין לנו כאן. נכנסנו לאטמוספרה של כוכב הלכת באמצע סערה אותה יצרנו בעצמנו, וכשרגלינו נגעו לראשונה בכדור הארץ, אני זוכרת את תמרות הקיטור שהסתלסלו מהספינה, ואת עור הברווז שכיסה את זרועותי. במשך שנה לא הרגשתי רוח, ובחוץ היה קר מאוד. מישהו חיכה לנו שם. אני לא יודעת מי הוא היה, רק שהוא הגיש לכל ספאן שתי מערכות ביגוד ומעטפה גדולה. אני עדיין לא יודעת מה היה בתוכה.
התגודדנו יחד כקבוצה, בידיעה שייתכן שלא נחזור לראות זה את זה לעולם. אמרנו מילות פרידה, החלפנו חיבוקים, ואז התפצלנו כפי שידענו שאנחנו חייבים לעשות, והלכנו בזוגות לתשעה כיוונים שונים. לא הפסקתי להביט מעבר לכתפי כשהאחרים הלכו והתרחקו, עד שלאט־לאט, אחד אחרי השני, כולם נעלמו. ואז נשארנו רק אָדֶלִינָה ואני, לבדנו. עכשיו אני מבינה עד כמה אדלינה ודאי היתה מבוהלת.
אני זוכרת שעלינו על אונייה שהפליגה ליעד בלתי ידוע. אחר כך אני זוכרת שלוש או ארבע רכבות. אדלינה ואני התרחקנו מחברת אנשים, והתכרבלנו יחדיו בפינות נעלמות, הרחק מכל מי שעשוי להיות בסביבה. הלכנו ברגל מעיירה לעיירה, טיפסנו על הרים וחצינו שדות, דפקנו על דלתות שנטרקו בזריזות בפנינו. היינו עייפות, רעבות ומפוחדות. אני זוכרת שישבתי על מדרכה וקיבצתי נדבות. אני זוכרת שבכיתי במקום לישון. אני בטוחה שאדלינה מסרה חלק מאבני החן היקרות שלנו מלוריאן תמורת לא יותר מאשר ארוחות חמות, עד כדי כך היתה המצוקה שלנו גדולה. ייתכן שהיא מסרה את כולן. ואז מצאנו את המקום הזה בספרד.
אישה חמורת סבר שמאוחר יותר אכיר בשם האחות לוּסִיָה, פתחה את דלת האלון הכבדה. היא כיווצה את עיניה לעבר אדלינה, וקלטה את הייאוש שלה, את האופן שבו נשמטו כתפיה.
“האם את מאמינה בדברי האל?” שאלה האישה בספרדית, כשהיא סוגרת את שפתיה בחוזקה ונותנת בנו מבט בוחן מעיניים מוצרות.
“דברי האל הם הנדר שלי,” ענתה אדלינה בהנהון חמור סבר. אני לא יודעת איך היא ידעה לענות כך — אולי היא למדה את זה כשגרנו במרתף כנסייה כמה שבועות קודם לכן — אבל זאת היתה התשובה הנכונה. האחות לוסיה פתחה את הדלת.
ומאז אנחנו כאן, אחת־עשרה שנים במנזר האבן הזה עם החדרים הטחובים, המסדרונות הפרוצים לרוח, והרצפות הקשות כמו לוחות קרח. חוץ מכמה מבקרים בודדים, רשת האינטרנט היא המקור היחיד שלי לעולם שמחוץ לעיירה הקטנה שלנו; ואני מחפשת בה כל הזמן, מחפשת סימן כלשהו לכך שהאחרים נמצאים שם, שהם מחפשים, אולי נלחמים. מחפשת סימן כלשהו שאני לא לבדי, מפני שבשלב הזה אני לא יכולה להגיד שאדלינה עדיין מאמינה, שהיא עדיין איתי. הגישה שלה השתנתה מתישהו כשחצינו את ההרים. אולי זה קרה כשנטרקה דלת נוספת והשאירה את האישה הגוועת ברעב ואת הילדה שלה לעוד לילה בקור. מה שזה לא יהיה, נראה שאדלינה איבדה את הדחיפוּת להמשיך תמיד בתנועה, והאמונה שלה בתקומתו המחודשת של לוריאן כנראה הוחלפה באמונה לה שותפות האחיות במנזר. אני זוכרת שינוי מובהק בעיניים של אדלינה, את הנאומים הפתאומיים שלה על הצורך בהדרכה ובמסגרת אם אנחנו רוצות לשרוד.
האמונה שלי בלוריאן נותרה בעינה. בהודו, לפני שנה וחצי, ארבעה אנשים שונים ראו נער שהזיז חפצים בכוח המחשבה. החשיבות של האירוע הזה אמנם היתה קטנה בהתחלה, אך ההיעלמות הפתאומית של הנער מעט לאחר מכן יצרה מהומה רבה באזור, והחל חיפוש אחריו. ככל הידוע לי, הוא לא נמצא.
לפני כמה חודשים היו חדשות על נערה בארגנטינה שאחרי רעידת אדמה, הרימה לוח בטון במשקל חמישה טון כדי להציל גבר שנלכד מתחתיו; וכשהידיעה על מעשה הגבורה הזה התפשטה, היא נעלמה. כמו הנער בהודו, היא עדיין נעדרת.
ועכשיו יש את הצמד הזה של אבא ובן מאוהיו, שמופיעים בכל החדשות באמריקה, שהמשטרה רודפת אחריהם לאחר שלכאורה הם החריבו לחלוטין בית ספר שלם בכוחות עצמם, ותוך כדי כך הרגו חמישה אנשים. הם לא השאירו אחריהם שריד מלבד ערמות מסתוריות של אפר.
“נראה כאילו התרחש שם קרב. אני לא מצליח להסביר את זה בשום צורה אחרת,” צוטט החוקר הראשי. “אבל שלא יהיו טעויות, אנחנו נרד לשורש התעלומה ונמצא את הנרי סמית ואת בנו ג’ון.”
אולי ג’ון סמית, אם זה השם האמיתי שלו, הוא סתם נער רגיל עם בעיות שפשוט הציקו לו יותר מדי. אבל לא נראה לי שזה המקרה. הלב שלי מאיץ בכל פעם שהתמונה שלו מופיעה על המסך שלי. אני נאחזת ייאוש עמוק שאני לא ממש מסוגלת להסביר. אני יכולה להרגיש בעצמותי שהוא אחד מאיתנו. ואיכשהו אני יודעת שאני חייבת למצוא אותו.
אין עדיין תגובות