ביום שישי חזרנו מבית הספר, ומרחוק ראינו את השער הפתוח, מר פרידמן עמד באמצע המדרכה וצעק: "דונה דונה, איפה את […]
האיש משם
ראינו אותו כל יום מסתובב בפארק עם כלבתו השחורה ארוכת האוזניים. זקן, כפוף מעט אך מוצק מאוד, נמוך קומה ולראשו כובע ברט קבוע.
הוא היה מדבר אליה כאילו הייתה ילדה קטנה, “את רואה? הנה ילד קטן שרץ, אם ירוץ לפה את לא נובחת, יושבת בשקט, לא קופצת, הילד יכול נבהל, ליפול,” והיא תולה בו עיניים חכמות ומבינות ומכשכשת בזנבה, כאילו אומרת, “אל תדאג, אני אהיה בסדר.”
לפעמים היינו מתקרבים ושואלים, “בת כמה היא?” “מותר ללטף?” והוא היה עונה בחצי פה, בקולו העבה והמחוספס, תשובות קצרות וחדות.
הוא התבונן בנו בדריכות כאשר התקרבנו וליטפנו את הכלבה, כשומר שלא נפגע בה. הכלבה דווקא ליוותה את ליטופינו ואת תשומת ליבנו בכשכושי זנב מהירים ובליקוקים רטובים וארוכים. מעיניה נשקפו טוּב לב ושמחה גדולה.
לאחר דקות אחדות היה מרים לפתע את הכלבה ואומר, “זהו, צריך ללכת, דונה. מאוחר. הולכים הביתה.” הוא היה מתרחק מאיתנו בצעדים גדולים ומהירים, ודונה הכלבה עוד הייתה מפנה אלינו מבט קצר ומצטער.
קצת נבוכים ומעט נעלבים עמדנו ליד הספסל בפארק וסינַנו, “איזה איש מוזר, אפילו שלום לא אמר, כאילו ברח מאיתנו. אוף, מה כבר עשינו?”
יום אחד שאלתי את אימא על האיש הזקן עם הכלבה השחורה, “את מכירה אותו?”
אימא ענתה, “אה, מר פרידמן, הוא בא משם, מן המחנות. עזבו אותו, הוא סבל מספיק. אל תציקו לו, גם כך קשים לו החיים.”
ניסיתי לדלות ממנה עוד פרטים, “איזה מחנות? מה קרה לו? למה אין לו משפחה?” ואימא ענתה, “עזוב, זה לא בשבילך כל הסיפורים האלה, אתה עוד עלול לחלום עליהם בלילה. רק תזכרו לא להטריד אותו, תנו לו לחיות!”
הסקרנות הציקה לי, אבל הבנתי שאלו סודות של מבוגרים שעליהם לא רוצים לדבר איתנו ושלא אקבל תשובות, ולכן ניסיתי להדחיק את השאלות שהציקו לי.
כל יום, כאשר חזרנו מבית הספר, היינו רואים את דונה מאחורי הגדר, בחצר הקדמית הקטנה, מציצה ותוקעת את אפה הארוך בין הסורגים.
ליטפנו אותה והיא שלחה את לשונה החמה והרטובה והחזירה לנו נשיקות אוהבות.
בימי החורף הקרים היינו עוברים ליד השער ושומעים את נביחותיה מתוך הבית. היא הריחה אותנו וביקשה לצאת לברך אותנו. המתנו בסבלנות ליד השער עד שהוצאה לחצר, ובזמן זה החלפנו ליטופים ונשיקות.
דני הדחליל הוציא מתיקו שאריות מהכריך של ארוחת העשר וזרק לה חתיכות ממנו דרך סורגי השער. דונה הודתה לו בכשכושי זנב שמחים וליקקה את אפה במהירות מימין לשמאל, לאות תודה על הארוחה הטעימה.
כך היה כל יום, עד ליום שישי בלתי נשכח אחד.
אין עדיין תגובות