החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

סוכנת בשירות המדינה

מאת:
הוצאה: | 2007 | 292 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
זמינות:

25.00

רכשו ספר זה:

מאז ומעולם פעלו שירותי הביון הישראליים תחת מסווה של עמימות, הרחק מאור הזרקורים. מידי פעם הופיע בכלי התקשורת סיפור על סוכן, אולם על סוכנת כמעט מעולם לא שמענו. בספר "סוכנת בשירות המדינה" מביא המחבר את סיפורה של דבורה, אחת מאותן גיבורות עלומות. ספר זה משלב בתוכו פעילות חשאית וסיפור אהבה בין דבורה לבין דודו, עובד משרד החוץ, הפועל גם הוא בשליחות עלומה מעבר לגבולות המדינה. על אף העבודה הקשה מוצאים השניים זמן לאהבה. העלילה בספר "סוכנת בשירות המדינה" מתרחשת בכמה ערים באירופה, ביניהן פריז, לונדון, יורק, ליאז' וברצלונה, שם מצליחה דבורה למנוע פיגוע במטוס. על אומץ ליבה היא מקבלת ציון לשבח מהשלטונות הספרדיים. את הספר כתב המחבר בעקבות חוויות שעבר כאלחוטן בחיל הים, כהוקרה לאותן סוכנות חשאיות שעבודתן המסתורית והקשה לא נפלה מזו של הגברים שפעלו מעבר לגבולות המדינה.

מקט: 4-698-26-9
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
מאמר על הספר בעיתונות

מאז ומעולם פעלו שירותי הביון הישראליים תחת מסווה של עמימות, הרחק מאור הזרקורים. מידי פעם הופיע בכלי התקשורת סיפור על סוכן, אולם על סוכנת כמעט מעולם לא שמענו. בספר "סוכנת בשירות המדינה" מביא המחבר את סיפורה של דבורה, אחת מאותן גיבורות עלומות.


בסיס חיל הים ששכן על ראש ההר, לא היה שונה מבסיסים אחרים באותה הגזרה.

המבנים הישנים שצפו על מפרץ חיפה, נשארו מתקופתו של הצבא הבריטי בארץ. לא בכדי קבעו הבריטים את בסיסם בסטלה מאריס. המקום האסטרטגי היווה עבורם מקום תצפית מעולה לעבר הים שהיה פרוס כשטיח כחול למרגלות ההר. לאחר שעזבו אך טבעי היה שצה"ל ינצל את המבנים הללו למטרותיו.

עוגן שחור ניצב ליד שער הבסיס. דגל חיל הים ודגל המדינה התנופפו בגאווה זה לצד זה.

הגיעה השעה חמש אחר הצהריים. חלק מאנשי הבסיס יצאו ל"אפטר". מי שהיה לו מזל וגר בקרבת מקום, הלך הביתה. הרחוקים העדיפו לצאת לבלות בעיר.

דבורה הייתה מאלה שמזלם האיר להם פנים. היא התגוררה עם אמה לא הרחק מהבסיס,

וכעת עמדה בצידו השני של הכביש מול שער הבסיס, במטרה לתפוס טרמפ.

מכונית כרמל צבאית נהוגה בידי קצין ימי צעיר עצרה לידה. הנהג הציע להסיע אותה למחוז חפצה, דבורה הכירה היטב את הקצין. כבר חודשים שהוא מחזר אחריה, אך היא

תמיד משיבה את פניו ריקם.

לאחר היסוס קל נכנסה למכונית, וזו יצאה לדרכה מייד.

כל כך הרבה זמן אני רוצה להתחיל איתה, והנה היא כאן, חלפה מחשבה בראשו של

הקצין.

"את נראית לי לא כתמול שלשום, דבורה," אמר לה הקצין.

דבורה לא השתוקקה במיוחד לדבר, היו לה די והותר מחשבות שהעסיקו את ראשה.

"אם יש איזו בעיה, ספרי לי. זה יכול להקל עלייך," אמר.

"אתה צודק רמי," ענתה כבדרך אגב, כשהיא משתדלת לשאוף מהאוויר הקריר שחדר

פנימה דרך החלון. "אתמול נערכה האזכרה של אבי שלא הספקתי להכיר במיוחד. כולם

מספרים לי עליו ורק אני לא יכולתי ליהנות ממנו. אמנם הוא נפל כשהייתי בת חמש,

אך אני לא זוכרת הרבה."

"כן אני מכיר את זה," ענה רמי. "גם אבי נפטר כשהייתי צעיר, כנראה אין מה לעשות,

אלו החיים," פטר את עצמו בתשובה לקונית. "בעוד חודשיים את משתחררת. את כבר יודעת מה את רוצה לעשות לאחר מכן?"

"אני עדיין לא יודעת," ענתה, "אני רוצה לנסוע עם החבר שלי לחו"ל, אך שום דבר

עדיין לא סגור. רמי, עצור לי ליד תחנת הכרמלית בבקשה." דבורה כבר הניחה את ידה

על ידית הדלת במטרה לצאת במהירות האפשרית.

"את גרה רחוק יותר. את לא רוצה שאקח אותך הביתה?" שאל בתקווה שתסכים.

"לא, לא, אין צורך, אני רוצה לקנות מתנה לאימא שלי, מקסימום אני אסע באוטובוס,"

ענתה.

"דבורה, זו לא בעיה בשבילי לחכות לך. קני מה שאת צריכה ואני אסיע אותך." ניסה

לשכנעה.

"לא, לא תודה," ענתה באסרטיביות. היא ירדה מהמכונית וטרקה את הדלת מאחוריה,

לא לפני שהודתה לרמי ונפרדה ממנו לשלום.

רק הוא חסר לי, הירהרה, לא מספיק שאנחנו משרתים באותו בסיס. חוץ מזה, הוא לא בראש שלי. היא האיצה את צעדיה לעבר חנות המתנות הסמוכה.

* * *

יעל הייתה אמה של דבורה וחברתה הטובה ביותר.אהבה כמו ששררה ביניהן היה קשה

למצוא. הקשר החזק נסך ביטחון בשתיהן.

לדבורה לא היו אחים או אחיות והיא נהגה להתייעץ עם אמה די הרבה. אמנם לא תמיד

הן הסכימו ביניהן, אך זה לא עירער את האהבה שרחשו זו לזו.

יעל לא הייתה מאותן אימהות שלחצו את בנותיהן בענייני חתונה ונכדים. אושרה של

דבורה היה בראש מעייניה ומה שהיה טוב לדבורה היה טוב גם לה.

דבורה פתחה את שער הברזל הקטן, שחרק קמעא.

"לא כדאי לשמן את הצירים?" שאלה את אמה באחת הפעמים שהגיעה הביתה.

"כדאי," ענתה לה אמה. "אבל אני לא רוצה," הוסיפה. "כשאביך ואני באנו לבדוק את

הבית לפני הקנייה נכנסנו דרך השער החורק הזה. אביך אמר מייד שאנחנו קונים את

הבית, כששאלתי אותו למה החליט כל כך מהר עוד לפני שבדקנו בפנים,

ענה לי שהחריקה נותנת לו תחושה של טבע. לא הגבתי באתו רגע. לא הבנתי בדיוק

למה הוא מתכוון. רק שנכנסתי פנימה נפל לי האסימון. הבית היה מקסים. אביך ביקש

ממני לא לשמן את הצירים של השער. מאז, כל פעם שמישהו פותח את השער אני נזכרת

באביך."

דבורה אהבה לעבור את השביל בקפיצות קלות. מרצפות השביל הזכירו לה את משחק

הקלאס שנהגה לשחק בילדותה.

"היי, אימא, מה שלומך היום?" שאלה דבורה.

"תודה, חמודה שלי," ענתה אמה, "ומה איתך?"

דבורה לא ענתה. היא הושיטה את ידה לעבר אמה והניחה בידה חבילה קטנה עטופה בנייר צבעוני וקשורה בסרט אדום. את המתנה עיטר פרח נאה שהיה מודבק בפינה.

"זה בשבילך," אמרה דבורה ונשקה על לחיה של יעל. "מזל טוב ליום הולדתך,"

הוסיפה בהתרגשות.

יעל פתחה את הקופסה בזהירות כדי לשמור על נייר העטיפה הנאה.היא הוציאה מתוך

הקופסה עדי מרהיב עשוי כסף ועליו סדורות אבני ספיר לפי גודלן.

קריאת התפעלות עלתה מגרונה: "זה מהמם," קראה בשמחה. היא הניחה את העדי על צווארה.

"איך זה נראה עלי, מתאים לי?" שאלה.

"מקסים," ענתה דבורה.

יעל החזירה את העדי לתוך הקופסה, בעוד דבורה ניגשת למדף שהיה קבוע על קיר

המטבח, עליו היו מונחים דברי דואר.

"יש שני מכתבים בשבילך," אמרה יעל.

דבורה נטלה את המכתבים וצעדה לכיוון חדרה. לא היה ברור לה עדיין מי שלח את

המכתבים. היא התיישבה על מיטתה ופתחה את המכתב שהיה רשום עליו דואר רשמי,

משמע ממשרד ממשלתי.

לכבוד….. אנו שמחים להציע לך עבודה מעניינת במסגרת משרד ראש הממשלה. נשמח

להזמינך לפגישה……

דבורה לא ציפתה לקבל מכתב שבו מציעים לה עבודה במשרד ראש הממשלה. היא

עדיין לא סיימה את השירות וכבר היא מחוזרת! היו לה תוכניות שונות מהרעיון הזה.

"מנין המכתב הזה?" שאלה יעל מכיוון המטבח. דבורה קמה ממיטתה, ניגשה לאמה

והקריאה לה את הכתוב בו. היא ציפתה לתגובה אוהדת כלשהי, אך במקום זאת ראתה

את אמה משתנקת. דבורה התקרבה אליה והבחינה בלחלוחית על לחיה.

"מה קרה, אימא?" שאלה בחרדה.

יעל סימנה בידה השמאלית שהכול בסדר, וידה הימנית ניגבה את הדמעות בעיניה.

"אימא, מה קרה? ספרי לי, קשה לי לראות אותך במצב כזה," התחננה דבורה בעודה

מחבקת את כתפי אמה. "זה בגלל המכתב?"

"דבורה, שבי לידי בבקשה," אמרה יעל. "אני רוצה לספר לך משהו שלא ידעת עליו."

יעל הניחה את כף ידה על זרועה של דבורה ובררה את המילים שהוציאה מפיה.

"את יודעת," החלה יעל לדבר בקול נמוך. "אבא שלך היה גיבור אמיתי, הוא נפל

במבצע סודי. במודעות האבל נכתב שהוא נפל על משמרתו. אסרו עלי להתראיין או

לספר משהו על האירוע, אבל אני חושבת שהגיע הזמן שתדעי על אבא קצת יותר."

דבורה האזינה בשקיקה לכל מילה שיצאה מפיה של אמה. ליבה התחמם עם כל

משפט שיעל הוציאה מפיה.

"אבא שלך שירת באחת היחידות המובחרות של צה"ל, בשייטת שלוש- עשרה של

חיל הים. אגב, בזכות שירותו בחיל אפשרו גם לך לשרת בחיל.

זה היה לפני כשש-עשרה שנה בערך, את היית בת חמש. שנה לפני זה הוא פרש

מהצבא והמשיך לשרת במילואים. הוא נקרא הרבה פעמים לשירות פעיל ומעולם

לא התלונן. פעם אחת הוא קיבל צו, משהו כמו צו שמונה, חודש לאחר שסיים

מילואים. הוא הודיע לי שייעדר כחודש מהבית ושלא אדאג. הוא הבטיח להתקשר

אלי. לא ידעתי דבר על המשימה שלו, אך תחושת הבטן שלי אמרה שהפעם זה לא

יעבור בשקט. נכון, תמיד דאגתי, אך הפעם זה היה שונה. היה בינינו קשר מיוחד,

אמיתי וכן. ביקשתי שישמור על עצמו אך לא הייתי שקטה. הייתה לי הרגשה

שהוא יוצא למשימה קשה ומסוכנת. שבועיים לאחר מכן התדפקו שני קצינים של

חיל הים – אחד מהם הכרתי היטב – בליווי קצין העיר על דלת הבית.

אני זוכרת שהייתי באמצע שטיפת כלים. פתחתי את הדלת כשצלחת מסובנת בידי.

ראיתי אותם מושפלי מבט ומייד הבנתי שקרה אסון.

הם כבר לא היו צריכים לומר לי דבר. שמעתי אותם במעורפל אומרים: אנו מצטערים

להודיע לך… לא שמעתי יותר. לאחר שהתעוררתי מהעילפון כבר היו מסביבי שכנים שבאו לנחם. את לא הבנת בדיוק מה קרה ודודה צילה לקחה אותך אליה.

לאחר יומיים ביקשת ממנה שתחזיר אותך הביתה. הבנת שמשהו קרה לאבא. כשחזרת הביתה רצת אלי וחיבקת אותי בכל כוחך ואמרת לי: "נכון שאבא לא יחזור?"

את חייבת לדעת שאבא היה אהבת חיי. הוא היה אלוהים בשבילי, מעולם לא אכזב

אותי, תמיד ידע איך לפצות אותי על מקרה כזה או אחר. כשהיה בא אחרי יום קשה

הוא לא חשב על העייפות שלו, הוא רק רצה שיהיה לי טוב. הוא תמיד עזר לי בבית.

יום שבת היה קודש לשלושתנו, נהגנו לבקר משפחה או חברים. הוא היה אדם משכמו ומעלה. שש-עשרה שנים הוא איננו, ואני עדיין לא מסוגלת לצאת עם מישהו אחר.

לפעמים אני חושבת שזה לא טוב לחיות בצורה כזאת, אבל קשה לי מאוד.

יש עוד הרבה סיפורים על אבא, אך הם חסויים. יבוא יום וגם הם יוכלו להתפרסם. אני בטוחה שתתגאי בו. עכשיו, כשאת מספרת לי על המכתב, זה מעביר בי חלחלה, גם

אביך קיבל מכתב כזה, רק שהוא קיבל אותו אחרי ששירת כבר כמה שנים בקבע."

"אימא, אני גאה בו ומתגעגעת אליו בכל ליבי. הייתי נותנת הכול כדי להביט בו ולו

רגע אחד בלבד," אמרה דבורה ועיניה נצצו מדמעות.

"אני מבטיחה לך, דבורה, שלא אעמוד בדרכך, לא אניא אותך מללכת לריאיון או לעבוד

במקום שבו את חושבת שיהיה לך טוב. את ילדה גדולה ותצטרכי להחליט לבד.

אם תרצי אוזן קשבת וכתף תומכת, אני פה בשבילך. בינתיים יש לך זמן. הם לא מצפים

לתשובה מיידית."

דבורה הייתה קצינה בחיל הים, מהראשונות שזכו להיכנס לקורס חובלים. את הקורס

היא סיימה בהצטיינות ועקב כך ניתנו לה כמה אפשרויות בחירה. על שירות בספינה

היא ויתרה והעדיפה לשרת במודיעין של החיל. בקיאותה בשתי שפות זרות ברמת שפת

אם סייעה לה, ומהר מאוד מצאה את מקומה.

על שולחן עבודתה ניצבה תמונה של אביה במדי חיל הים. בתחתית התמונה הוסיפה

בכתב יד נאה, "כעטלף בעלטה".

אביה היה תמיד במחשבותיה. הוא ליווה אותה בהגיגיה ובהחלטותיה. היא הצטערה

שלא היה יכול לראות אותה ממשיכה את דרכו. "הוא היה מתמלא גאווה אילו היה

רואה אותך במדים הצחורים," נהגה יעל לומר לה מדי פעם.

לאחר שבוע מיום קבלת המכתב ולאחר ששוחחה עם יעל החליטה דבורה להתקשר

למספר הטלפון שהיה רשום במכתב.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “סוכנת בשירות המדינה”