סוף־סוף הגיע היום הגדול של גרֵי: שנת הלימודים הסתיימה, ועכשיו הוא יכול לשחק פורטנייט! גרי מוכן לביקור ראשון בעולם חדש […]
גרֵי ממש התעצבן כשהיחידה שלו בחרה בעיר העגבניות כנקודת ההתחלה. לא כי זה היה מקום רע, או כי תמיד היה סיכוי שהם ימותו מוקדם כשמשתתפים רבים אחרים הופיעו. זה היה בגלל הפיצרייה. היא עוררה בו געגועים הביתה. געגועים לפיצה. ולאוכל באופן כללי.
עברו שלושה שבועות מאז שגרֵי נשאב לגרסת המציאות המדומה של פורטנייט באטל רויאל, והוא התגעגע הביתה. יותר מאי־פעם.
הוא לא אמר לאף אחד, כי לא נראה הוגן להתלונן כששניים מחבריו לחוליה, בן וטריסטן, תקועים בעולם הזה כבר כמעט שנה. אבל בזמן שהחוליה של גרֵי התבצרה בפיצרייה, הוא הצטער שהוא לא יכול להרגיש את הבטן שלו מקרקרת. הוא רצה להרגיש רעב כדי שיצטרך לאכול. זה היה מוזר, היעדר גוף אמיתי לעשות את הדברים האלה. אבל יותר משהתגעגע לגוף שלו, הוא התגעגע למשפחה ולחברים שלו. הוא התגעגע לחדר שלו ואפילו לבית הספר. הוא התגעגע להיות בן אדם.
הוא הרגיש יותר ויותר כמו דמות במשחק מחשב, לא יותר.
גרֵי חטף פגיעה בכתף, והמגן שלו כמעט הלך.
‘תתמקד, גרֵי!’ צעקה עליו קירי.
‘סליחה!’ הוא ניסה להשתחרר מהגעגועים הביתה. ‘כשאני כאן, תמיד מתחשק לי פיצה!’
בן נאנק. ‘מה לא הייתי עושה בשביל משולש פיצה… עם תוספת גבינה, פפרוני וזיתים.’
‘גם אתה?’ אמר טריסטן בעודו ממקם מלכודת על הקיר.
‘איך אתה יכול לא להתגעגע לפיצה?’ שאל בן.
טריסטן משך בכתפיו. ‘אני מתגעגע לשניצל של אמא שלי. פיצה היא כל כך… אמריקאית. אבל אני מתגעגע לאוכל גרמני.’
‘פיצה היא בינלאומית,’ אמרה קירי. ‘אוהבים אותה גם בניו זילנד. אתה פשוט מוזר.’
גרֵי צחק.
‘הייתי שמחה לקבל פרוסה טרייה של הלחם המאורי של דודה ריפקה,’ אמרה קירי ונאנחה.
‘אני לא יודע מה זה, אבל אם זה לחם, אני אוהב את זה,’ אמר בן.
נראה שנחרץ גורלם להיפסל בקרוב, כי הם היו תקועים שם, אבל לפחות חברי החוליה הסתדרו היטב זה עם זה.
והם השתפרו.
החוליה של גרֵי השיגה דירוג ממוצע במקום חמישים או ארבעים, תלוי ביום. לרגע אחד הם הגיעו אפילו למקום שלושים. ועכשיו כבר היו שישים אנשים שנפסלו.
מרגע שהקיר נשבר, האויב הראשון שנכנס בריצה מת במלכודת. גרֵי ירה, אך ברגע ששמע את חומר הנפץ, הוא ידע שזה יהיה סוף הקרב הנוכחי. ואכן, כולם ספגו נזק קריטי, אבל לפחות הם צחקו כשהתצוגה נצבעה בשחור ולבן.
הכיף הֵקל את כאב הגעגועים הביתה.
‘היה יכול להיות יותר גרוע,’ אמר בן. ‘היינו בסדר היום.’
‘כן, רק המיקומים שלנו היו גרועים,’ השיב טריסטן. היה מוזר לחשוב ששלושה שבועות קודם לכן טריסטן עזב את החוליה שלהם ורב עם בן. עכשיו נראה כאילו זה מעולם לא קרה.
‘הסופה לא חברה שלנו,’ אמרה קירי.
‘אולי מחר.’ גרֵי שיחק מספיק משחקים כדי לדעת שלפעמים המזל לא מאיר פנים. לפעמים מקבלים כלי נשק גרועים. לפעמים עין הסערה נמצאת בצד השני של המפה. לכל מאה השחקנים התקועים כאן היו כמה ימים גרועים בשלב זה, והדירוג הממוצע רק נהיה צפוף יותר.
בעודם מחכים לסוף הקרב, גרֵי בחר בשחקן חי לצפות בו. הבחירה המועדפת שלו בימים אלה היתה טאי מין, השחקן הטוב ביותר בכל הקבוצה.
גרֵי הניח שהרבה אנשים צופים בטאי מין, אבל היה קשה לא לעשות את זה. היה כל כך הרבה מה ללמוד מהצפייה. טאי מין לא היה רק צלף טוב — הוא ידע גם לבנות במהירות אדירה. הוא לא רק הכיר כל מקום — הוא גם ידע איך לנצל את המיקומים לטובתו. נוסף על כך, נראה שטאי מין קורא מחשבות.
ואכן, טאי מין היה אחד השחקנים האחרונים שנותרו בחיים. הדירוג הנמוך ביותר שלו מאז היום הראשון המושלם היה חמש. לשחקנית הקרובה אליו ביותר בדירוג, בת־עשרה ששמה הוי יין, היה דירוג אחת־עשרה.
טאי מין היה בעין הסערה ובנה מגדל מהר מכפי שגרֵי יכול לדמיין את עצמו בונה. זה עורר בגרֵי רצון להתאמן יותר.
חוליית שחקנים ניסתה לחסל את טאי מין, אבל תמיד היתה חומה בדרכם. הוא חיסל את היריבים שלו בזה אחר זה עד שהיה השחקן היחיד שנותר והקרב הסתיים.
עוד ניצחון לטאי מין בבאטל רויאל.
כיוון שזה היה סוף היום, גרֵי הופיע במחסן הקרב לצד שאר מאה השחקנים הלכודים במשחק. הוא עמד ליד בעלי דירוג זהה לשלו. בן היה לידו. קירי עדיין היתה כמה מקומות מאחור, אבל התקרבה, וטריסטן היה קצת מעל שאר החוליה.
כפי שכבר למד לצפות, האדמין הופיעה מולם. ‘תם שבוע הקרבות השלישי. הדירוגים שלכם מופיעים על הלוח. אני מזכירה שנותרו לכם חמישה שבועות להגיע לדירוג בין חמשת הראשונים. זאת תהיה הדרך היחידה לחזור לעולם האמיתי. כל השחקנים הנותרים ישתתפו בעונת הקרבות הבאה.’
גרֵי בלע רוק. חמישה שבועות? הוא ניסה לא לחשוב על מעבר הזמן, אבל חמישה שבועות לא נראו כמו די זמן.
וזה אומר שהוא יהיה תקוע כאן למשך חודשיים נוספים.
הוא התגעגע הביתה כל כך עד שהוא רצה לבכות.
האדמין נעלמה והותירה את השחקנים ברשות עצמם למשך שלוש השעות הבאות, לפני זמן ה’שינה’, שהיה חובה. גרֵי עדיין לא היה בטוח אם הוא ישן בזמנים האלה, אבל כשקם הרגיש שאכן נח, וזה תמיד היה רצוי.
‘עוד אימונים?’ שאל בן כשכולם התחלקו ליחידות. המצב נרגע מתחילת העונה, כשנראה שכולם כועסים, כאילו עכשיו אנשים קיבלו את גורלם. למרות שהייזל, שחקנית שהגיעה למשחק עם גרֵי, עדיין הטרילה אותם לעתים תכופות.
‘אני צריך לצאת להפסקה,’ אמר גרֵי. ‘תתחילו בלעדי. אני אצטרף.’
קירי קימטה את מצחה. ‘אתה בסדר?’
‘אני צריך לנקות קצת את הראש לפני שאחזור לפורטנייט,’ אמר.
‘הילד הקטן בטח מתגעגע הביתה!’ קטעה אותם הייזל. היא הצביעה עליו, וכולם לטשו מבטים. ‘תראו אותו! הוא נראה כאילו הוא הולך לבכות כי הוא לא יכול לראות את אמא’לה שלו.’
החוליה של הייזל צחקה.
גרֵי רץ משם לפני שיופיעו על פניו הבעות שרצה להסתיר. הוא הלך לביתן שלו ולמיטה שלו. הוא ניסה להירדם, אבל לצערו הוא נכשל. הוא הצליח רק לשכב ולחשוב על כל הדברים שהתגעגע אליהם.
הוא הצטער שדין, החבר הכי טוב שלו, לא שם, כדי שיוכלו לדבר על המשחק. דין היה יודע איך להשתפר. הוא היה עוזר לגרֵי לעלות בדירוג. דין בטח יהיה כמו הייזל — הוא יתרגש להיות במשחק, כי הוא אהב כל כך לשחק בו.
בשלב הזה הוא אפילו התגעגע לאחותו הקטנה בל. היא תמיד עיצבנה אותו, אבל עכשיו הוא תהה מה היא עושה. איך היא מסתגלת למחשבה שהוא מחוסר הכרה? הוא שנא לחשוב כמה המשפחה שלו דואגת לו, והצטער שהוא לא יכול להגיד להם שהוא בסדר.
גרֵי עצם עיניים בחוזקה. בכי לא יעזור לו. רק דירוג באחד מחמשת המקומות הראשונים יעשה את זה, והוא חייב למצוא דרך לעזור לזה לקרות.
אין עדיין תגובות