החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

אשת הסוד

מאת:
הוצאה: | 2013 | 224 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

37.00

רכשו ספר זה:

"התרשמנו שא.כ. הינה אישה חזקה, מנוסה, אינטליגנטית, רהוטה, חריפת מחשבה וחדת לשון, שמסרה עדותה באריכות, בפתיחות ובכנות, ובהיותה מודעת לחולשותיה האנושיות היא לא ניסתה להסתיר ולייפות חלקים לא מחמיאים באישיותה. אנו מקבלים את עדותה, ולא מפקפקים ולו בפרט אחד שסיפרה לבית המשפט" (מתוך הכרעת הדין בפרשת משה קצב)

א.כ., או בשמה המלא אודליה כרמון, התרגלה לסלוח לחולשות של מנהיגי ישראל. אחרי הכול תפקידה היה לחפות עליהם. שנים כיועצת התקשורת המיומנת של בנימין נתניהו, אריאל שרון ודוד לוי הותירו אותה מפוכחת, ולא פעם משועשעת, לנוכח מה שמתחולל מאחורי הקלעים של הפוליטיקה הישראלית. גם כשהבוס התורן שלה, שר התחבורה משה קצב, פתח מולה את רוכסן מכנסיו, העדיפה להבליג ולרגע לא חשבה להתלונן. קוד השתיקה היה חזק מהזעזוע.

השתיקה נשברה 15 שנים מאוחר יותר, כשכרמון צפתה בטלוויזיה וגילתה שנשיא המדינה משה קצב מאשים בסחיטה עובדת שאיימה להתלונן שתקף אותה מינית. באותו רגע זינקה מהכורסה והחליטה לספר הכול. עדותה הובילה את המהלך שבסופו הושלך נשיא המדינה לכלא, כאחרון האנסים.

אבל אשת הסוד אינו רק וידוי אישי, חשוף ובלתי מצועצע של אחת הגיבורות בפרשה שהסעירה את ישראל. זהו ספר מסע בשל וחכם של מי שכנערה צעירה קבלה הזדמנות להיכנס למסדרונות הכוח הישראליים, ונשבתה באשליית העוצמה גם כשראתה את האנשים החזקים ביותר בישראל ברגעי עליבותם.

ארון הספרים הישראלי דל מאוד בספרי "ספר הכול" (Tell-All), מהסוג שמסעיר את הפוליטיקה האמריקאית. אין לנו מספיק עדים אמיצים שיתארו איך נראים ביבי ושרה, שרון ודוד לוי, קצב ופמלייתו החנפה, רגע אחרי שכבות המצלמות. אשת הסוד ממלא את החלל הזה בתבונה, בהומור מושחז, וכן, עדיין בסלחנות.

אודליה כרמון היא יועצת תקשורת אסטרטגית וקשרי חוץ, בעלת תואר שני בתקשורת. היתה יד ימינם של בנימין נתניהו, אריאל שרון, דוד לוי ואישים פוליטיים נוספים. מרצה בתחומי התמחותה ומייצגת אנשי עסקים בינלאומיים בארץ.

שימשה כעדת השיטה המרכזית בפרשת קצב, תחת הכינוי "א' ממשרד התחבורה". את עבודת התזה בתואר השני הנוסף בפסיכותרפיה קוגניטיבית התנהגותית הקדישה ל"תגובה מושהית להטרדה מינית במקום העבודה".

מקט: 15100022
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1

הפוליגרף

הבערה הפנימית יקדה בעיניו. המראה היה מוכר לי. ראיתי את תחושת הדחק מתעצמת בו. עיניו האדימו, נימי הדם התפרסו לאיטם לרשת קורים, כקרני לייזר דלוקות עד שהעכירו לחלוטין את לובן גלגל העין. ביבי בחרדה.

“אני הרוס. מה עשית? מחסלים אותי”.

“לא מדובר כאן בך. מדובר בי”.

“תביני. מנסים לגמור אותי עכשיו”.

נשמתי עמוק. הזדקפתי, ושוב שאבתי אוויר באיטיות פנימה ונשפתי. תזרמי איתו, הוריתי לעצמי. התקף חרדה זה תהליך שצריך למצות את עצמו. כל ניסיון התערבות יחריף את קוצר הנשימה המלווה את שטף דבריו. רק כאשר צבע הסיד בפניו יווריד והזיעה תיבש ממצחו, תגיבי.

בינתיים התבוננתי סביבי. לשכת יו”ר האופוזיציה בכנסת. שולחן העץ הכבד, עט היוקרה עם הדיו הכחולה מונח על דפי הצילום. ביבי מרבה לשרבט עליהם משפטים בודדים ונתונים בידו השמאלית, בכתב גדול, זוויתי ומוארך. משקפי הקריאה הזועקים תמיד למטלית מירוק מונחים על הדפים. עיתון מעריב של היום, יום שלישי, 11 ביולי 2006, פרוס, חוצה ומפריד בינינו. ספריית עץ תואמת מאחוריו, עמוסה ספרי תיעוד היסטורי וצילום של ארץ ישראל, שאין מעמיק בהם. דגל ישראל לצד הכיסא, ושתי תמונות ממוסגרות של שרה והבנים מונחות על אדן הספרייה. התמונות שתמיד הקפדתי להציב בזווית צמודה לגב כיסא המנהלים השחור. כך וידאתי שדמות רעייתו לעולם תיכלל בפריים של צילומי הסטילס ועדשות המצלמה של רשתות הטלוויזיה המרבות לצלם אותו כאן.

התבוננתי בו. אנחנו מכירים כבר יותר מעשרים שנה, מאז מינה אותי לדוברת המשלחת הישראלית כשהיה שגריר ישראל באו”ם ולאחר מכן למנהלת קשרי החוץ שלו כיו”ר האופוזיציה. הדחק שהפגין לא היה חדש לי, וההיכרות הקלה את עיכול המראה. הוא החל בתהליך החשיבה המואצת, הבחנתי. אחרי הבהלה הראשונית מתחיל אצלו עכשיו מרתון הרעיונות והתגליות — יש בעיה, יש רעיון ויש, כמובן, פתרון בזק!

“תשמעי, אני יודע מה נעשה”, החל פולט במהירות בעוד הצבע מזדחל בזהירות שוב ללחייו, “תלכי עכשיו מיד לשני מכוני פוליגרף שונים. לא אחד, שניים, כדי שלא יגידו שסגרנו עם אחד מהם. פשוט תוציאי אותי מהסיפור”, החל מחלק הנחיות. “כשישאלו אם ביקשתי ממך לדבר, תשיבי את האמת. אם סיפרת לי, תגידי את האמת. אם שלחתי מישהו לשכנע אותך, תגידי שוב את האמת. זו הדרך היחידה שתוכלי להוציא אותי מכל התסבוכת הזאת. אחרי זה תורידי פרופיל לגמרי לשבועיים, קחי חופש ואז נחליט מה לעשות”.

פוליגרף? נדהמתי. שאני אבדק בפוליגרף? המכשיר האימתני מסרטי הפשע? זה נשמע מופרך לחלוטין. ומה מחיר התענוג?

התנחלנו זה בעיני זה, מותשים, באפיסת כוחות. לפתע תלויים זה בזה. מבעד לחדר שמעתי את קולו של הדובר מזדעק על העיתונאי התורן החוקר אותו. קקופוניה של צלצולי טלפונים, קוויים וסלולריים, ושלל קולות רוחשים במקביל.

התקשיתי לנשום. תחושה חדשה לגמרי, לא מוכרת, מטרידה החלה להשתלט על גופי. זיעה. אלוהים, אני מזיעה. אני מרגישה בדפיקות הלב, פועם בקצב מטורף, והזיעה, קרה ורטובה. כולי שטופה מבלי יכולת להזיז איבר. הוא הצליח להעביר את זה אלי, קיבינימט. זה מה שאני חושבת שזה? ככה מרגיש התקף חרדה?

מה עוללתי? מה לעזאזל חשבתי לעצמי? אמש הרגשתי שעשיתי את המעשה הנכון ביותר בחיי והבוקר אני מתעוררת לחורבן הבית. בעלי כועס, הילדים המומים, וביבי בהתקף. איך מה שנדמה אתמול לקראת חצות כמעשה האזרחי המופתי הפך עם בוקר, בשעה שש, עם פתיחת דלת הכניסה והכנסת עיתון מעריב פנימה, לפעולה שתהפוך את סדרי חיי על פיהם?

“מה גרם לך לעשות את זה? הרי ידוע עלייך שאין מצב שתדברי, אמרתי הבוקר שזה בלתי אפשרי שזו את”, המשיך ביבי בשלו. עדיין מקווה שעל אף התוודותי שאכן זו אני, מדובר בתעתוע רע וניתן להשיב את הגלגל לאחור. הרי האישה המצולמת על שער העיתון לא מזוהה ושמה לא מצוין. תמיד ניתן להכחיש.

הבוקר של ביבי התחיל רע. מבול טלפונים התריע בפניו שהכותרת בעיתון מעריב “קצב הטריד אותי מינית” המלווה בתמונת אילוסטרציה של אישה אנונימית היא למעשה וידוי אישי, אינטימי, מפיה של היועצת הדיסקרטית והוותיקה ביותר שלו. זו לא היא, הרגיע עצמו, משוכנע לחלוטין שמדובר בשמועה.

אבל אז כבוד הנשיא נכנס למתקפה. בכל שידורי הרדיו משעות הבוקר נשמע קצב מצוטט מפי מקורביו כאומר שמדובר בתחבולה פוליטית של יריב החושש שישוב, בגמר תקופת הנשיאות, חזק ומנצח, ישירות להנהגת הליכוד. היה מי ששלח את האישה להעליל, האשים קצב ושלח את האגרוף ללא כפפה ישירות אל ביבי.

צלצול הסלולרי גאל אותי מהמועקה שהשתלטה על החדר. אמנון דנקנר על הקו. עורך מעריב, מפחיד בעיני רבים בחריפותו, אבל חם, רך ושנון להדהים בעיני, לא נשמע בוטח וחד־משמעי כפי שנשמע אמש, כששכנע אותי להעניק את וידוי חיי לעיתונו.

“תשמעי”, תחינה בקולו, “קצב מאיים בתביעת דיבה. תהיי מוכנה לבוא ולחתום בתצהיר משפטי על דברייך?”

“הצחקת אותי. שיאיים, הרי את האמת הוא יודע”, אני משיבה.

“הוא התקשר משתולל ומשתלח בנמרודי. תוכלי להגיע לחתום? את הרי יודעת כמה שנים הם חברים…”

“אמנון”, השבתי, “מה דעתך שאעבור פוליגרף?”

* * *

החדר בקומת הקרקע ברחוב הירקון 177 היה אפל. על אף היותו מיושן, קודר וללא שום סממן אישי, הוא לא הצליח לאיים עלי. ואולי היה זה חיוכו של ויקטור כהן, בעל המכון הישראלי לפוליגרף ולשעבר ראש אגף החקירות בשב”כ, שקנה את אמוני.

“אני חייבת להוציא את ביבי מהסיפור”, הודעתי לו מיד עם הגיעי.

“לפני שמוציאים את ביבי מהסיפור, אנחנו חייבים לאמת אותו”, ניסה ויקטור בעדינות.

“איך מאמתים תקופת חיים בפוליגרף?”

“שואלים שלוש שאלות מדויקות ואת עונה בכן ולא”.

“זה הכול? אז תשאל מה שאתה רוצה”.

“זה לא כל כך פשוט, העובדות צריכות להיות מוחשיות, חד־משמעיות, לא רק הרגשה ותחושה”.

“כמו מה, למשל?”

“הנשיא ניסה לגעת בך פיזית?”

הטלפון בחדרו של ויקטור מצלצל. דנקנר שוב על הקו. מחליף עמו כמה מילים לוודא שהגעתי ומבקש לדבר איתי. “תוכלי לומר”, הוא שואל בביישנות לא אופיינית, “מעבר למילים ולהצקות שהרגשת, היה משהו פיזי? הוא ניסה למשל לגעת בך? קצב טוען הבוקר שרק הביע כלפייך כמה מילות חיבה ואת פירשת אותן לא נכון”.

היססתי, שקלתי, החלטתי.

“הוא שלף את הפיפי שלו והתחנן שאגע, למשהו כזה אתה מתכוון?”

“אוייי… כמה שאני אוהב אותך”, אנחת הרווחה חדרה קולנית לחדר. רק כשקולו המוכר של דנקנר שב לאיתנו, קלטתי את גודל הסכנה שנטלנו על עצמנו כששכנע אותי אמש, בעשר בערב, להתוודות בעיתונו שהנשיא משה קצב הטריד אותי מינית. “הרי כולנו יודעים כל השנים את האמת, אנחנו יודעים שזה נכון”, דחק בי, “אם לא תסייעי כאן, הוא עוד פעם יחמוק. זו הזדמנות חד־פעמית. עלייך אני סומך לחלוטין, אני מוכן לשים את צווארי על העניין”, אמר והודה שהוא שם ארבעים שנות קריירה על מילתי.

שעות קודם לכן, אחר הצהריים, ישבתי בקפה בזל בתל אביב עם רון לוין, הכתב הפוליטי של מעריב. הסכמתי להיפגש ולספר לו את חוויותי עם קצב בזמן ששימשתי דוברת שלו במשרד התחבורה. רון ואני מכירים מתקופת ניו יורק, באמצע שנות השמונים. הוא עבד קומה מתחתי, בקונסוליה הישראלית ברחוב 42 והשדרה השנייה. היינו חבורה של כמה עשרות סטודנטים בשנות העשרים לחיינו, עם ויזה A-2 המאפשרת לנו לעבוד רק במקומות השייכים למדינת ישראל. וכך, בין משלחת הרכש הביטחונית, הקונסוליה והמשלחת לאו”ם, שבה עבדתי, נוצרו היכרויות ויחסי גומלין שהתפרסו והתמזגו שנים רבות לאחר שכל אחד התפזר לכיוונו.

רון הבין שיש לו ביד תפוח אדמה לוהט. נפיצות המידע דרשה שיתוף פעולה מלא של העורך. הרי ידם של יועציו המשפטיים של העיתון תרעד בטרם יתירו לפרסם כותרת כזו. גם נמרודי, המו”ל של העיתון, הוא ידידו ובן עדתו של הנשיא, לך תדבר איתו… “אני יודע שזה חסוי לגמרי. מותר לי רק להגיד לדנקנר מי את?” שאל רון בדחילו.

“לו, ולאוזניו בלבד. אסור שאף אדם מלבדו ידע שמדובר בי”.

“אני מבטיח לך”.

נפרדנו במהירות לשלום.

איך ומה קרה במערכת העיתון בשעות שלאחר מכן אני יכולה רק לשער בדמיוני. במעריב התחוללה מן הסתם מהומת אלוהים. באותן שעות חזרתי לביתי נרעשת, לא מאמינה עדיין ששיתפתי פעולה, מסרבת לקלוט ששפכתי בושתי ברבים. זו היתה התפרצות גייזר, כמו סיר לחץ שמתפוצץ ברגע אחד ללא כל שליטה, ניסיתי להסביר לכל השואלים בשנים שלאחר מכן למה עשיתי זאת.

ההסכמה להתראיין שייכת לסוג ההחלטות הרות הגורל ומשנות סדרי חיים, שרק בחלוף הזמן אתה קולט את גודל ממדיהן והשפעתן. באותו ערב, בסלון ביתי עם רדת היום, הייתי רק אישה ואם שהחליטה לא לאפשר לאזרח מספר 1 במדינה לרמוס, לבזות ולהשפיל אישה נוספת. עיוורון השררה ושיכרון הכוח שדחפו את קצב להתלונן נגד א’ מבית הנשיא אצל היועץ המשפטי לממשלה, על סחיטה ואיומים, השילו מעלי את שארית שליטתי העצמית. בחושי ידעתי כי אם אספר על כך באותם רגעים לבעלי ואם אתייעץ על כך עם ביבי, העניין אבוד. שניהם, כל אחד מסיבותיו הצודקות, ימנעו בעדי מלעשות זאת. אך האקדח כבר הונח אחר הצהריים במערכה הראשונה עם רון, והגיע זמן הירייה.

“שמור עלי, אמנון”, ביקשתי מדנקנר.

סמכתי עליו. בשנת 1987, כשבנימין נתניהו היה השגריר ואני דוברת המשלחת לאו”ם, היה אמנון דנקנר שליח עיתון דבר בארצות הברית. באותה עת חיפש השגריר הצעיר והדינמי נושאים שישמשו לו כר פעולה להטביע את חותמו. השמועה היתה כי בארכיון האו”ם קיימים מסמכים סודיים המעידים כי נשיא אוסטריה קורט ולדהיים שימש קצין נאצי בזמן מלחמת העולם השנייה, וביבי פעל ללא לאות בדרישה לפתוח את הארכיון לציבור. דנקנר ביקש שאסייע לו. הוא רצה מסמך מהארכיון והשגתי לו אותו . ימים מעטים לאחר מכן הגיע למשרדי שליח עם כד חמר גדול המכיל עשרות פקעות של נרקיסים טריים ומרהיבים. הריח היה משכר. מתנת התודה של דנקנר בישמה את מסדרונות המשלחת לאו”ם בניו יורק חודשיים מלאים. זיכרון ריח הנרקיסים נותר באפי כשסמכתי על מילתו, עשרים שנה לאחר מכן, ונתתי אור ירוק לפרסום.

* * *

הכול החל במוצאי שבת, 8 ביולי 2006. בעודי מרוכזת בפיתוליה של ריטה, במופע הראווה ONE שארגנה עבורה סלקום, הבהב ללא הרף הצג המושקט של הסלולרי שלי ואותת לי שמשהו קרה. בהפסקה עדכן אותי מבול טלפונים שהבוס שלי לשעבר משה קצב פנה ליועץ המשפטי לממשלה בתלונה על אישה הסוחטת אותו. זה שודר עכשיו בערוץ 2, בישרו לי בבהילות חברותי ועיתונאים ותיקים שהכרתי. ההמולה האנושית של באי המופע, אדישה לדרמה ששודרה זה עתה, והסבירות הבלתי נתפסת של המידע, שכנעו אותי שמדובר בברווז עיתונאי. “לא ייתכן, הוא לא מתאבד שיעי, יש כאן בוודאי איזו טעות”, הודעתי בפסקנות למטלפנים ושבתי נינוחה ונכונה להיסחף בזרם קולה של ריטה.

ביום שני, בין פגישת אחר הצהריים הקצרה, המתונה והזהירה עם הכתב הפוליטי רון לוין ושיחת הלילה הנסערת עם העורך אמנון דנקנר, שב ועלה אמנון אברמוביץ’ לשידור נוסף בעקבות הסקופ של מוצאי שבת. בפיו היו פרטים נוספים על הפרשה. הוא פירט את תוכן דבריה של הבחורה, להלן א’ מבית הנשיא, וכן מידע שנמסר לו על ידי קרובי הנשיא כי א’ הרבתה להתקשר לקצב ולהביע געגועיה, לדבר על אהבתה. הוא גם רמז על מידע שקיבל בדבר תסביכיה ובעיותיה הפסיכולוגיות.

אני לא שומעת נכון! הזדעקתי במקומי. משה קצב, הרצחת וגם ירשת? זה הזוי. הרי את האמת אני יודעת. אוי, מסכנה, בטח מה עובר עליה! מי זאת הבחורה? הרי גם אם סחטה אותו, ודאי ידעה על מה ולמה. תמיד טענתי שיום יבוא ותבוא מישהי שתשחק במגרש שלו, ואז נראה אותו. והנה, כשזו קמה, קם עליה לרמוס אותה. לא אתן לזה לקרות. אני חייבת להתגייס לעזרתה. מצאתי עצמי משתלחת בקול רם על מכשיר הטלוויזיה. הנכונות העקרונית המתונה לשתף פעולה עם רון התחלפה בזעם יוקד. יד הגורל היא שהובילה את דנקנר לצלצל באותו הרגע. תוצאות חמתי השפוכה — כותרת יום המחרת וכותרת היום שאחריו — הרעידו את אמות הסיפים והפכו את השערורייה המבישה בתולדות המדינה לבלתי הפיכה.

לאחר שנוכח לדעת כי יש אישה נוספת שתעיד על מעשיו של קצב, הודיע היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז, שהנושא יועבר לבדיקת המשטרה והורה על פתיחת חקירה פלילית. זה קרה יום אחד בלבד לפני פרוץ מלחמת לבנון. אילו היה היועץ מתעכב בבדיקת העניין ייתכן שהסיפור היה נדחק לשולי ההיסטוריה. קצב כבר ניסה להפעיל את מלוא כובד משקלו כדי לשכנע את מזוז לקבור את הפרשה שעורר במו ידיו. הוא כתב למזוז מכתב והסביר שא’ מבית הנשיא היתה נתונה בסערת רגשות, אך לא מדובר בנושא הדורש חקירה פלילית. בנדיבותו הוא גילה נכונות לסלוח.

בבוקרו של יום רביעי, 12 ביולי 2006, שעות אחדות לפני שנודע לעם ישראל על חטיפתם של שני חיילי צה”ל אהוד גולדווסר ז”ל ואלדד רגב ז”ל, ובטרם הגיב צה”ל במתקפה על לבנון, בישרה כותרת העמוד הראשון של מעריב: “בדיקת הפוליגרף קבעה: ש’ דוברת אמת”. לולא הנחישות, האומץ והאמון של דנקנר לקחת אחריות ולפרסם מיידית, שערוריית קצב והסחיטה היו מן הסתם נדחקות ומוסטות בעקבות המטח האווירי על לבנון. עוד יום, ופוף, הפרשה היתה נגוזה בתהום הנשייה.

הסלולרי לא פסק לצלצל. כולם ידעו שמדובר בי. כל רכז, תחקירן, מפיק, עורך וכתב שאי פעם נקרה בדרכי מצא דרכו למספר שלי לברר אם אהיה מוכנה להגיב ולהתראיין. איך ייתכן, תמהתי, שכולם יודעים בוודאות שמדובר בי. הרי הובטחה לי חשאיות מוחלטת וששמי לא יוזכר בשום תנאי. בדרכי לכנסת בבוקר החשיפה במעריב, בקרבת גינות סחרוב, צלצל הטלפון ברכב ממספר חסוי. “יש לך ד”ש”, הודיע נחרצות קול גברי, נקב את שמו של אהובי הראשון וניתק מיד. נותרתי המומה לשנייה. ואז בקע מגרוני צחוק גבוה ומשוחרר. טוב שיש את קצב להזכיר לי את נשכחות חיי האהבה שלי. משה קצב, כפי שלא עשה אף גבר לפניו או אחריו, חקר ונבר ודש בחיי הרגש הקדומים שלי. שאפּו על הזיכרון, חשבתי באותו רגע. העניין שעשע אותי, אך גם הבהיר לי מיד כי זהותי נחשפה.

נחשפתי מיד עם הפרסום, ולמרות הבטחת החיסיון. יועצת התקשורת המנוסה שבי הבינה אינסטינקטיבית שכללי המשחק השתנו. עלי להיערך בהתאם.

* * *

האות א’, הראשונה בשמי הפרטי, מאפיינת כמותג על את הפרשה. מרגע שנחשפה זהותי כבר לא זכיתי לחסד האנונימיות שהעניקה האות ש’, אותה בחרו עבורי באקראי במעריב מתוך כוונה כנה לשמור על חשאיות מוחלטת. א’ ממשרד התחבורה היה הכינוי שהעניקו לי בידיעות אחרונות, בהארץ ובכל אמצעי התקשורת, ומעריב נאלצו למהר ליישר קו. הכינוי א’ דבק בי בכל אשר הלכתי, אם בחיבה ואם בהתרסה, ולשמעו חשתי בפי את טעם הלענה.

כוכבת הפרשה היתה תחילה א’ מבית הנשיא, הבחורה שעליה התלונן הנשיא. מי זו? תהיתי. ראיתי צילומים מטושטשי פנים של בחורה בלונדית צעירה, חטובה וטובת מראה ולא הכרתי את דמותה. מלבד חברתי הטובה נ’ ממשרד התחבורה, איני מכירה עד היום את הנשים הנוספות שהעידו על מעללי קצב.

בהמשך עלה שמה של א’ נוספת, זו ממשרד התיירות. עדותה הדרמטית הובילה את התביעה להאשים את הנשיא בשני סעיפי אינוס, והפכה אותה באחת לחוד החנית. לבי היה עם שתיהן. א’ מבית הנשיא, הובילה מהלך שבו נחשפה באומץ רב, וסופה שגם אכלה דגים סרוחים וגם גורשה מהעיר, כשבכירי פרקליטות המדינה והיועץ המשפטי לממשלה בראשם עשו עמה עוול והוציאו אותה מכתב האישום. א’ ממשרד התיירות ודאי עברה דרך ייסורים ותופת בשנים אלו, פקפקו בה, תהו למניעיה ושיפדו אותה בחודרניות חסרת חמלה.

ואני? חלפו שנים רבות, וחלה התיישנות מאז התקופה הנוראית שבה מרותו של קצב השפיעה עלי. ההדחקה, ההבלגה, האירועים הנוספים בחיי והזמן הרב עשו את שלהם. האם הייתי נרתמת במלוא כוחי לולא הרגשתי צורך בלתי נשלט לצאת להגנתה של בחורה שלא הכרתי? אין לי תשובה על כך. לא פעם במהלך שנות הפרשה פגשתי נשים שסיפרו לי על חווייתן איתו, והן הבליגו ושיקרו, במשטרה ומחוצה לה. האם ניתן לשפוט אותן?

נניח, שאלתי עצמי לא פעם, שאחת הנשים היתה ניגשת מיוזמתה ומתלוננת עליו, האם היו בי האנרגיה או הרצון להירתם למאבקה? סביר להניח, הודיתי בכנות, שהייתי עוקבת אחרי הפרשה מרחוק ונרתמת רק אילו הבחורה היתה נקלעת למצוקה קשה. אבל היוהרה שבה קצב הרשה לעצמו לשחק את הקוזאק הנגזל, היא שהכריעה את המערכה.

המדהים ביותר, גיחכתי לעצמי מעת לעת ככל שהפרשה הלכה ותפחה, שאף פעם לא עלה על דעתי מיוזמתי להתלונן ואפילו לא להתראיין בנושא. הרי לולא פנה קצב עצמו ביהירותו למזוז בתלונה נגד א’ מבית הנשיא והחל לדרדר את כדור השלג, היתה שליפת איברו נותרת לעד בגדר קוריוז בשיחות נשים אינטימיות שאני מנהלת עם חברותי.

בכלל, ההתייחסות לנשים המעורבות כאל “המתלוננות” יכולה להטעות. המשטרה היא זו שפתחה בחקירה יסודית, בהוראת מזוז, החקירות הובילו לשמות, והנשים, ואני בכללן, הגיעו למטה המשטרה רק לאחר קבלת זימון וכך העדות הפכה עם מסירתה לתלונה. על אף מצבור הטינה שחשות ודאי כל אותן נשים שהוא הטריד במהלך השנים, אף אחת לא אזרה אומץ לגשת ביוזמתה למשטרה. חשבי על כך, עימַתִּי עצמי לא פעם, גם את, עם כל הדעתנות הפמיניסטית לכאורה, לא התלוננת. למה?

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “אשת הסוד”