החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

בוערים

מאת:
הוצאה: | 2019-02 | 249 עמ'
קטגוריות: מתח ופעולה

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

30.00

רכשו ספר זה:

"מאז שאני מכירה את עצמי, הייתה לי נטייה חזקה לספרוּת. בתור מי שגדלה לתוך סיפור מיוחד שהתרחש עוד לפני שפיתחה תודעה ויכולות מילוליות, מי שנאלצה להאזין, ללקט פיסות מידע ולהרכיב את תצרף חייה בעזרת תערובת דבק שעשויה מדמיון ומניחוש מושכל – מאז ומעולם אהבתי לטוות סיפורים."

איילה משחזרת את סיפור התהוותה המשונה של משפחתה – איך יוני, בחור צעיר ממצפה בגליל עם סוד מודחק מהעבר הצבאי, החליט לאמץ את בתה התינוקת של חברתו הטובה, ליאת. מתארת כיצד נכנסה שני, אימה השניה של המספרת, לסיפור המשפחתי, ומספרת אודות הכפר הערבי שממול המושב הקטן, ששורשיו מסתוריים ומיקומו הסמוך למצפה הקטן מאיים על המרקם העדין שבין הלאומים בגליל.

הסיפור מתרחש בגליל הירוק. הוא מיטיב לתאר את הטבע הנוכח בכל, את השריפות בסתיו והגשם בחורף, את האלונים על הגבעות ואת הקשר המורכב שבין התושבים הערביים ליהודים בלב הגליל.

מקט: 4-1272-376
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


 

פרק 1

 

ברור שלא כך מתחיל הסיפור, אבל כך אני מתחילה לספר אותו. היות שאני המספרת, והיות שמדובר ברצף האירועים שהיווה את יריית הפתיחה של חיי – כך בחרתי לפתוח את הדברים. חוץ מזה, יש משהו סמלי בפתיחת סיפור על משפחות ועל אנשים, על תקרית אחת מודחקת ועל אסון אחר המתבשל על אש קטנה, על אהבות ישנות – דווקא בלידה, בדיוק כמו שיש משהו סמלי בסיום הסיפור במוות. אל תדאגו, הסיפור הזה לא מסתיים במוות. המוות נוכח בו, בהחלט. הייתי אפילו אומרת (בצער רב, האמינו לי) שהמוות הוא שחקן מרכזי בסיפור – ובכל זאת, הסיפור לא יסתיים במוות, אלא במעין לידה מחדש.

נשמור את סיפורֵי גלגל החיים לשלב מאוחר יותר, ובינתיים אתכבד ואפתח באותו יום אביבי שבו יצאתי לאוויר העולם.

הציר המשמעותי הראשון הופיע כשליאת ויוני ישבו ושוחחו עם קפה של בוקר שבת בבית הקטן של יוני במושב. ליאת (שהיא אימי הביולוגית, שאותה לא הכרתי) הייתה בסך הכול בשבוע שלושים ושבע והרגישה חיונית ביותר, לכן לא חשבה בכלל שתלד באותו שבוע, ודאי שלא באותו יום. כל הנשים שאיתן דיברה תמיד חזרו על אותן הנחות מלגלגות: “לידה ראשונה? לא לפני שבוע ארבעים!”; “לידה ראשונה? תספיקי לנסוע ללדת ביוספטל, אם תרצי.”

ובכן, לכל כלל יש יוצא מן הכלל, ובשנותיה האחרונות של אימי הביולוגית רוב הכללים נשברו ורוב התוכניות השתבשו, וכך גם באשר לתזמון יציאתי לאוויר העולם.

“שָני?” הסתקרנה ליאת, “זו אותה אחת מהצבא שיצאתָ איתה פעם או משהו?”

“אותה אחת,” אמר יוני בחיוך ולגם מספלו. “כבר שנים שאנחנו בקשר לא ברור. כל פעם משהו אחר בנסיבות החיים גורם לזה לא להצליח. פעם היא נעלמה, פעם אני נעלמתי, פעם היא עם חבר אידיוט, וכמובן בהתחלה – התקרית הפריעה לכל העניין – ”

“ה־תקרית!” צחקקה ליאת, נדנדה בראשה, ושאלה את עצמה – האם במקרה החבר הכי טוב שלי הוא הבחור הכי שרוט שאני מכירה, או שאולי כולם שרוטים באותה מידה, ואותו אני פשוט מכירה לעומק?

“כן,” הוא המשיך. “בכל אופן, היא שלחה לי הודעה הבוקר.”

יוני הגיש לליאת את הטלפון והיא קראה בקול: “היי ג’וני. חיוך. חברות ואני יצאנו לצימר בצפון לכמה ימים. בטוחה שבאיזשהו שלב יימאס לנו קצת אחת מהשנייה, סמיילי הפוך. בוא ניפגש! דבר איתי.”

אלה שחושבים ש’הצפון’ זה נקודה, ליאת חשבה לעצמה.

“קודם כול, יפה שהיא קוראת לך ‘ג’וני’,” פתחה ליאת, בעוד בטנה מתחילה להקשיח, “נשמע שהיא ממש בעניין. היא לא שואלת, היא מצווה! בת כמה החצופה הקטנה? צעירה מאיתנו, לא?”

“בשנה או משהו כזה,” עונה יוני, וליאת מעווה את פניה בכאב. “את בסדר?”

“כן, זה בטח הצירים המדומים האלה.” ליאת אומרת בנשיפה מתמשכת. “תביא מים, אולי אני לא שותה מספיק.”

יוני מגיש לליאת כוס מים, מוסיף שתי קוביות קרח מהמקפיא, וממשיך:

“אני בטוח שהיא בעניין, וגם אני. אמרתי לך, בעיקר מכשולים נסיבתיים מנעו מאיתנו להיות יחד עד היום.”

“‘מכשולים, המפקד!’ ומה אמרת לה?” שאלה ליאת, בקושי.

“ברור שכן. אנחנו נפגשים אחרי הצהריים.”

ברור שבסוף הם לא נפגשו אחר הצהריים, אחרת אותו יוני לא היה הופך לאבא שלי, ולא היה שום סיפור לספר.

אימא שלי הביולוגית הייתה תמיד סגפנית. אולי זו בעצם לא המילה הנכונה, כי ליאת לא אהבה לעמוד בכאבים – היא פשוט הורגלה בכך. היה לה כל המזל הרע שיכול להיות לאישה חכמה ויפה שגדלה בסביבה טובה, ונראה שכולו התנקז לשנה האחרונה של חייה. טיפת המזל הטוב היחידה הייתה כנראה נוכחותו של אבא שלי בחייה באותה שנה, וגם על כך – אפשר להתווכח.

ליאת בהחלט לא אהבה לחוש כאב, אבל כמדריכת ספורט במקצועה הייתה רגילה אליו בצורתו הפיזית, וככזו שהרתה לדפוּק הזה שברח להודו, הכירה אותו לעומק בצורתו הנפשית.

זו כנראה הייתה הסיבה לכך שפָּטרה כך את הצירים המתקדמים שתקפו אותה בצריף של יוני. כשהבינו שמדובר בתחילתה של לידה פעילה, כבר לא נשאר הרבה זמן למחשבות ותכנונים. הם עלו על הטנדר של יוני ודהרו בכביש המפותל לבית החולים בצפת. בשבת בבוקר זו נסיעה קצרה, ולמרות זאת, לאישה בצירים ולחברהּ חסר האונים היא נראתה כמו נצח.

מגיעים. הוא עוצר, מוריד את החברה. היא נכנסת, הוא ממשיך לחפש חניה. היא נרשמת, נמדדת וכואבת. הוא לחוץ אך מאופק, קר רוח כרגיל. היא מובלת למיון יולדות ומתחברת למוניטור המצפצף. הוא יוצא בלי לנעול את הרכב ורץ במדרגות. למי יש זמן למעלית?

היא בפתיחה של ארבע אצבעות. הוא מתנשף במדרגות, היא מתנשפת בכאב, והוא מגיע למחלקת יולדות. מסתער פנימה ונתקל באחות זעופה, שמצליחה לעצור אותו במבט ובעמידה איתנה.

“לאן אתה?”

“ל… חברה שיולדת.”

“מי?”

“ליאת. לוין.”

“אתה איתה?” היא מקשה.

הוא מהנהן והיא סרה מדרכו, מספיקה לצעוק אליו: “חדר ראשון מימין.”

“רציניים פה באבטחה…” הוא ממלמל לעצמו, ואם יוני אומר – הוא יודע.

לי עוד לא יצא לחוות את זה, אבל אומרים שיש שם תמהיל חריף של כאב ושל אור, של שמחה ושל סבל, ערבוב של צרחות כאב ושבר ושל קריאות שמחה והקלה. הרבה “גם־וגם”, כמו שיוני אוהב. יוני קר רוח, אבל מאוד מתרגש, עומד לצידה ותומך בה. ליאת באותה סערת רגשות שאני לא מצליחה לתארה בכתב (או בכלל), אבל מה שבטוח – היא אסירת תודה על כך שהוא נמצא ליָדָה, אוחז בידה במהלך הלידה.

ובסוף זה נגמר. בדיוק בנקודה שבה הסיפור מתחיל.

“תעודת זהות, בבקשה,” אומרת לו האחות בזמן ששוטפים את התינוקת, והוא מגיש. “זה בגלל שאתם לא נשואים,” האחות מסבירה ונעלמת מעבר לדלפק.

“ממש רציניים פה באבטחה,” הוא ממלמל ומתרשם.

ואחרי שנלקחת דגימת הדם מכף היד ואני בוכה קצת, כנראה, שֹמים לו צמיד על היד ומבקשים ממנו לחתום, ויוני חותם – העיקר לחזור כבר לליאת שלו.

 

פרק 2

 

“אני מצטער, אני נאלץ לבטל.”

“חברה טובה יולדת. מרגש, אבל לא יכול לדבר.”

שני מקבלת את ההודעות בשעה ארבע בערך. מתאכזבת, ומייד לאחר מכן – מתבלבלת.

יולדת?

מופתעת, אבל בעצם – לא כל כך מופתעת.

כשמדובר בו ובה, שום הפתעה כבר לא מפתיעה. רק המתודה משתנה.

מלחמה או אסון, או איתן הזה, הטיול הגדול – וכולי וכולי…

היא ציפתה שמשהו ישתבש ובכל זאת הרשתה לעצמה לקוות, להתרגש לקראת – לקראת המפגש שסוף־סוף יצא אל הפועל כבר פעם אחת.

הרי ברור שכל מה שחסר זו הזדמנות. לכולם ברור ש”יש להם את זה”. יש כימיה, יש פיזיקה, יש ביולוגיה. משיכה יצרית ומינית של סקרנות ושל חלומות בני שנים, שרק משתבחים עם הזמן.

רק מתי יבוא כבר הזמן?

לא הפעם, כנראה.

לידה?

מוזר מאוד, אבל שני יודעת שזה לא סתם תרוץ. יוני הוא לא אחד שישקר, ובטח לא אחד שישקר לה. האמון ביניהם אמיתי. התזמון – בעייתי.

“צ’וּן?”

היא מרימה את ראשה מהמסך, מסלקת תלתל סורר ממצחה ופוגשת את עיניה המוטרדות של עדי.

“הכול טוב?”

“כן,” היא עונה ואז מחייכת – מתבלבלת בסדר הפעולות הטבעי, ובכך מסגירה את עצמה – “זה יוני… קבענו להיפגש היום, אבל זה לא יקרה.”

– “גברים!” רוטנת יעל מהשירותים.

“כן, כנראה…” שני ממלמלת פשוט, כי אין לה כוח להסביר שוב.

“עכשיו זה על אחריותו,” עדי אומרת. “יש לנו פה עוד כמה ימים. שיתפוס אותך!”

‘חברה אחת צינית וריאלית מדי, וחברה אחת אופטימית על גבול הנאיביות זה שילוב מצוין,’ שני חושבת. אחת שלכל בעיה יש לה פתרון, ואחת שבכל פתרון מוצאת בעיה. ומייד היא מתחרטת על המחשבה ושואלת את עצמה: ומי את בדיוק שתמדדי ציניות או תמימות?

חבורת יעל־עדי־שני הייתה בעיני שלושתן ההוכחה לכך שיש כזה דבר חבורת בנות. זאת בניגוד לכל הסטיגמות וההנחות, כמובן. מה הן לא שמעו בחייהן? “אין כזה דבר חברוֹת, יש פחות אויבות”, “זה עניין של זמן עד שגבר יפריד ביניכן” ועוד אינספור קשקושים. ברור שהיה בסיס של אמת בהנחות, אבל לכל כלל יש יוצא מן הכלל, והן היו היוצאות מן הכלל. לדעתן לפחות.

שלוש ירושלמיות (והסביבה) שמעולם לא עזבו את העיר ליותר מכמה חודשים. זו נסעה לעבוד בערבה, זו נסעה לשליחות לחו”ל של קרוב לשנה – אבל הבסיס נשאר בבירה. הן היו מיודדות מהצופים, עוד מהתיכון, אבל החברוּת רק התהדקה כשחיפשו לעזוב את קן ההורים עם תחילת הלימודים (באוניברסיטה העברית, כמובן) וחברו אחת לשנייה לשלישית, שותפות לדירה ברחביה.

יעל הייתה הקרייריסטית והרווקה הנִצחית שבחבורה. התחילה ללמוד מוקדם מכולן ותוך כדי סיום התואר השני בייעוץ ארגוני כבר עבדה בתחום. אינסוף נסיעות, מאות ‘שעות טיסה’ עם גברים מצליחנים־בעיני־עצמם ועשרות מערכות יחסים קצרות וקולעות בשנים האחרונות, הפכו אותה למחוספסת וקצרנית בתחום זה. ובכלל, למען האמת. ‘מתולתלת מהקטלוג’, כך הציגו אותה, בנימה מזהירה, בפני נסייני השידוך מדי כמה ימים.

על עדי אמרו ששמה הוא ראשי תיבות של עליזה־דברנית־יפה. אחד העובדים המבריקים ‘בצבא־שלה’ הדביק לה את הכינוי הזה. ‘הצבא־שלה’ הוא לא בדיוק הצבא של כולם. כל מכריה כבר למדו להפסיק לשאול איפה, גיאוגרפית וארגונית, היא שירתה את מערכת הביטחון במשך שנתיים, אבל מסיפוריה היה ברור שמדובר בחבורה איכותית שמכילה בעיקר אזרחים, שחיבבו אותה מאוד. מאוד. הכינוי הודבק לה על ידי אחד מהמפקדים־מחזרים שלה, והיא אימצה אותו בחיוך. גם ככה מעולם לא מצאה משמעות לשמה הסתמי, אז למה לא בעצם. עליזה – היא בהחלט כן. דברנית? יכולה להבין למה… ויפה? חושבת שהיא סבבה, ותמיד שמחה לקבל מחמאות, אז – סבבה! שיהיה: עד”י.

ושני? על שני עוד תשמעו הרבה, אל תדאגו. אספר עליה יותר מכפי שהשמרנים שביניכם היו רוצים לשמוע, ובהתאם למה שהרומנטיקנים כמהים לדעת. אספר עליה כך שלא נצטרך לתאר את אופייה כמפרט טכני אפרורי. לא אצטרך להציג אותה כנעימת זמירות ישראל, נבונה, יפת תואר או אשת חיל, כמו באיזה שיר הלל משמִים, כי אין לי ספק שתסיקו לגביה את הנ”ל מקריאה, ומי יודע? אולי תולעי הספרים הרציניות שביניכם אפילו יתאהבו בה קצת, וזה דבר סביר בהחלט, אבל חסר טעם – כי שני תפוסה, רבותיי.

בינתיים אומַר על שני רק שהייתה מאוכזבת, אך מעודדת. ויכולתה של שני, הירושלמית הזאת, להכיל שניוּת שכזו באופן טבעי הייתה ועודנה תכונה חשובה ובולטת בחייה.

  1. 5 מתוך 5
    5 מתוך 5

    :

    סוחף וכתוב נהדר

  2. 5 מתוך 5
    5 מתוך 5

    :

    משגע!

  3. 5 מתוך 5
    5 מתוך 5

    :

    👍

הוסיפו תגובה