החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!
על ענת גפן

ענת גפן, בת להורים ילידי מרוקו, גדלה במגדל העמק. בעלת תואר ראשון בחינוך ובסוציולוגיה ותואר שני במדעי המדינה מטעם אוניברסיטת חיפה. שירתה בצה"ל בדרגת סגן אלוף ומילאה קשת רחבה של תפקידי חינוך והדרכה. אחרי שחרורה, כיהנה כמנכ"לית של מכון לשירותים ... עוד >>

דיאלנה

מאת:
הוצאה: | 2022 | 248 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

28.00

רכשו ספר זה:

"לימדו אותי שלאהוב יותר מדי זה מסוכן. צריך לאהוב במידה, לא לעורר את השדים. העין הרעה מחפשת את האהבות הגדולות מדי ונכנסת שם. אם לא תאהבי כל כך הרבה, זה ישמור עלייך. תמיד תצליחי לקום. אם האהבה נכנסת אצלך בלב את צריכה לשמור אותה שלא תאכל אותך…"

בסמטאות המלאח – הרובע היהודי בעיר ספרו שבמרוקו, נרקם סיפורן של רובידה ואחייניתה הצעירה נינה. על רקע חיי היהודים במאה הקודמת, על תרבותם העשירה, אמונותיהם, כמיהתם עתיקת היומין לארץ ישראל וסודותיהם הנסתרים, צומחת בין שתי הנשים מערכת יחסים מיוחדת במינה, המולידה חיים חדשים ומעמידה אותן בפני מבחנים של ערבות הדדית, אובדן, אהבה וחסד.

בכתיבה פיוטית ומעודנת מוליכה המחברת את גיבורות הספר במסע של הישרדות והתבגרות, שבו הן הופכות עוגן עבור משפחתן והאחת עבור רעותה.

מקט: 978-965-571-530-9
מסת"ב: 978-965-571-530-9
"לימדו אותי שלאהוב יותר מדי זה מסוכן. צריך לאהוב במידה, לא לעורר את השדים. העין הרעה מחפשת את האהבות הגדולות […]

פרק 1

הנה ימין, סוף סוף מצאתי אותו. איזה מעצבן. הוא לא טרח אפילו להגיד לי שהוא הולך לשחק. הוא עומד עם חבורת הבנים ברחבה שמחוץ לשער הגדול ומשחק גוגואים…

רובידה התקרבה לחבורת הבנים. ‘בידה, מה את עושה כאן?’ שאל ימין, סמוק מעט, והביט במבוכה בשקית הגוגואים שלהם, שהתרוקנה כמעט עד תומה.

רובידה המומה, לא הצליחה להסתיר את אכזבתה. כעס עלה בה, ‘מה קרה, בנימין? איך הפסדת את כל השקית?’

היה לימין ורובידה אוסף ענקי של גוגואים. את חרצני המישמיש אספו יחד. יותר נכון, רובידה אספה בעצמה את הרוב. היא התאמצה מאוד למצוא גוגואים שווים. היא בת שמונה וחצי וכולם במשפחה נרתמו לעזור לה ואספו למענה את החרצנים הגדולים של המישמיש. עבודה קשה לאסוף גוגואים, לנקות, לייבש ולהביא לבנימין כדי שיהיה שמח ויוכל לשחק בלי לפחד שיפסיד לאחרים.

זה לא משנה מי אוסף יותר, כשאנחנו ביחד לא יכולים לנצח אותנו, חשבה רובידה. הכי חשוב שביחד יש לנו הכי הרבה גוגואים, אפילו יותר ממה שיש למכלוף, אלוף השכונה.

‘בידה, נשבע לך באלוהים שאני לא אשם, מכלוף קורע כאן את כולם, מכסח את כולנו, לא רק אותי,’ הוא אומר בהתנצלות. ‘יש לו יד, כל צליפה שלו בול במטרה.’

‘תן לי את השקית,’ ביקשה רובידה, ‘גם אני רוצה לשחק.’

‘רובידה זה לא בשבילך. זה לא משחק כמו שאת מכירה, כאן זה צלפים תותחים אחד אחד.’

‘אני רוצה לשחק גם,’ התעקשה. היא לקחה את השקית מידיו ונעמדה בשורת הבנים השחקנים. הם הביטו בה וגיחכו בקול. זו פעם ראשונה שבת משתתפת איתם במשחק. מה שהם וגם בנימין לא ידעו זה שהיא מתאמנת כבר הרבה זמן במרפסת בבית כשאף אחד לא רואה.

היא התבוננה בהם, עוקבת אחר המשחק. כל שחקן בתורו מגלגל חרצן מישמיש אחד לעבר הקיר המרוחק, אחד מקירות החומה המקיפה את מתחם המגורים. מי שמצליח לפגוע בחרצן שכבר נמצא במגרש זוכה בכל הגוגואים שנזרקו. אפשר לזרוק שני גוגואים בכל תור, והם זורקים בזה אחר זה, כשכל אחד מנסה לפגוע באחד הגוגואים האחרים.

כעת הגיע תורה. היא מתרכזת מאוד, מכוונת את הגוגו שלה ומפספסת, למרות כל האימונים שלה. כולם צוחקים. היא לא מתרגשת מהם, שיצחקו כמה שהם רוצים.

בגוגו השני היא כמעט מצליחה לפגוע. ‘איי…’ קריאת התפעלות נשמעת מצד השחקנים, אך גם הפעם מכלוף גורף את כל הקופה. כל השחקנים מנשקים את ראשו של מכלוף לאות הערכה.

בסיבוב הבא, כאשר מגיע תורה, רובידה נושמת לאט ומתרכזת, מתנתקת מכל הרעש סביבה, מחזיקה את הגוגו שלה, מנשקת אותו תוך מלמול המילים ‘אנא ה’ הצליחה נא’ וזורקת אותו לכיוון הקיר. הגוגו המבורך פוגע בדיוק בגוגו הימני ביותר!

לקול קריאות ההפתעה וההתפעלות של כולם היא יוצאת במחול ניצחון.

ימין מחבק אותה, תופס את ראשה בשתי ידיו ומנשק אותה על קודקודה כמו הייתה אחד הבנים בחבורה.

היא לא ידעה אם הוא יותר גאה בה או יותר מקנא.

מאז שרובידה מכירה את עצמה, בנימין והיא מחוברים כמו גוף אחד, כמו לב אחד. היא לא זוכרת זמן שבו הוא לא היה איתה. כל יום וכל היום היו צמודים זה לזה. הם הרי בני אותה משפחה, בני דודים, ולמעשה מכירים מהיום שנולדו. כולם יודעים לספר שהיו יונקים יחד מחלב שדיה של סתריה, אימו של בנימין. זקנות המלאח מתארות כי בעת שהנשים ישבו בחצר המשותפת של משפחת אטיאס הגדולה בשעות הצהריים המאוחרות, והיו עוסקות במלאכות ביתיות שונות, בוררות אורז ועדשים, פולות אפונים או מתקנות גרביים ותחתונים — התרוצצו הילדים ביניהן והתינוקות ישבו בחיקן. בנימין, בנה של סתריה, אף שהיה כבר בין הילדים המתרוצצים, היה עוצר מעת לעת ממרוצתו, חופן לו שד מתוך שמלתה של אימו בהפגנת בעלות תקיפה ונצמד אליו, יונק מתוכו ברעבתנות עד שהיה מרווה את צימאונו.

עוד מספרות האוצרות המשפחתיות של זיכרונות החצר, תוך שהן צוחקות בקול גדול, כי רובידה התינוקת הייתה משופעת בתלתלים אדמוניים ככבשה קטנה, עם עיני שקד גדולות חומות וזהובות כשני תמרים בדבש ובעלת תיאבון בריא. כאשר רק התחילה לנוע ולזחול, התקנאה בזוג השדיים המלאים והמזמינים נוטפי החלב של סתריה וזחלה בנחישות עד שהגיעה למבוקשה, כשהיא זונחת את שדיה המצומקים של אימה. הדבר הצחיק מאוד את הנשים. סתריה, שרק בנים היו לה, לא יכלה לעמוד בפני הפנים המתוקות ותלתלי הכבשה של רובידה, ואימצה אותה לחיקה, ורובידה הקטנה, מרגע שטעמה את מתיקות חלב שדיה, לא הרפתה ממנה ולא ניתן היה להפריד אותה מפטמתה. מאז, בכל פעם שהיו הנשים מתכנסות, הייתה נצמדת לסתריה בתקיפות ובנחישות שלא הותירה לבנימין ברירה אלא לחלוק את שדיה של אימו איתה.

כשבנימין החל ללכת לחדר בגיל שלוש, מספרות השכנות, הייתה רובידה נעמדת בשער, בוכה ומייללת, מסרבת לזוז, נתלית על השער ומתבוננת החוצה, ממתינה לבנימין שישוב. רק כשהיה חוזר הייתה נרגעת. הם שיחקו יחד בכל המשחקים. רובידה לימדה אותו את משחקי הבנות והוא לימד אותה את משחקי הבנים.

כשבגרו הייתה רובידה מחכה בכל יום בשעת הצהריים לשובו של בנימין מבית הספר, ויחד היו צועדים לגבעה, יושבים מתחת לעץ הנבוק* ואוספים את הנבוקים הטובים הבשלים שנשרו מהעץ ונראו כמו תפוחונים קטנטנים, כתומים-חומים. הם הכניסו אותם בשלמותם לתוך פיהם, מפרידים בתוכו את הגלעין מן הקליפה, יורקים את הגלעין החוצה ואוכלים רק את המעטפת הדקה שטעמה תפוחי-קמחי ומתקתק.

אחרי ששבעו, הקריא בנימין לרובידה מתוך ספר הלימוד שלו. בכל יום היא הייתה מצפה בכיליון עיניים לשמוע אותו קורא במיוחד בשבילה בהטעמה. רובידה אהבה כל כך לראות את הפנים הרציניות והמרוכזות של בנימין ולשמוע את קולו הצרוד והמחוספס כשהוא מקריא לה.

אבל זה שבוע ימין בלי מצב רוח. הוא נראה רציני ומודאג, היה לו פחות חשק לשחק איתה ולא הייתה לו סבלנות לכלום. ‘ימין, מה יש לך בזמן האחרון?’ רובידה שואלת והוא לא עונה. רובידה מתקרבת אליו ולוקחת את ידו בידיה. זה תמיד הרגיע אותו, אבל הפעם הוא משך במהירות את היד שלו מתוך ידיה והתרחק.

‘מה יש לך, ימין? מה קרה? אני דואגת לך, הבטחנו תמיד שנספר האחד לשני הכול, למה אתה ככה בזמן האחרון?’

‘אני כבר לא ילד, בידה,’ אמר ימין ולקח צעד לאחור, ‘התחלתי כבר ללמוד להפטרה של הבר מצווה שלי ואין לי זמן למשחקים של ילדים.’

רובידה התקרבה אליו ונגעה בכתפו, ‘בסדר ימין, למה לא אמרת? אם אני יכולה לעזור לך אעשה זאת מכל הלב. אתה יודע שאתה יכול לסמוך עליי.’

ימין שוב לקח צעד לאחור, ‘איך תוכלי לעזור לי, בידה? את לא יודעת לקרוא בתורה,’ הוא השפיל את עיניו, ‘אני בעצמי מפחד שלא אצליח ללמוד את כל ההפטרה שלי ולשיר אותה בפני כולם בבית הכנסת, זה מאוד ארוך ומאוד קשה. אני מפחד לאכזב את אבא שלי ולעשות בושות בפני כל המשפחה וכל בית הכנסת.’

‘אני מבינה, בנימין,’ רובידה לוקחת שוב את ידו ומלטפת אותה, ‘זה באמת נשמע מלחיץ ומפחיד. אני זוכרת שאח שלי אהרון עלה לתורה כשהוא אדום כולו ואפילו נחנק קצת בהתחלה, אבל בסוף שר את כל ההפטרה בצורה טובה מאוד וזכה להרבה מחמאות. אל תדאג, ימין, כולם בסוף עולים לתורה. אתה זוכר שגם דדה המגמגם, כשעלה לתורה, פתאום משמיים נעלם לו הגמגום והוא הצליח לשיר את כל ההפטרה בלי שגיאה אחת? אז אם הוא יכול אתה בוודאי יכול ואני בטוחה שאפילו תהיה יותר טוב מכולם.’

רובידה אחזה בשתי ידיו של בנימין, הביטה לתוך עיניו השחורות המודאגות וחיבקה אותו. ימין נענה לחיבוקה והניח את ראשו על כתפיה. ‘בידה, תודה שאת מעודדת אותי, אבל אני מפחד שמשהו יקרה לי ואני לא אזכור את המילים, אשכח את הכללים ולא אצליח לקרוא במדויק על פי הניקוד הנכון והטעמים את ההפטרה. את יודעת שזה חשוב מאוד לקרוא בתורה במדויק וללא אף שגיאה, זה מאוד מאוד קשה, בידה.’

‘יש לי רעיון, ימין. כמו שאתה מקריא לי את כל מה שאתה לומד בכל יום, אתה תשיר לי ותלמד אותי מילה במילה את ההפטרה שלך וככה תתאמן ותלמד ואני אקשיב לך.’

בנימין לקח את ראשה בידיו ונשק לה על קודקודה כהרגלו. ‘מה הייתי עושה בלעדייך בידה שלי?’ הוא אמר בחיוך מפויס.

כך נפגשו בכל יום, והוא לימד אותה פסוק אחר פסוק את ההפטרה שלו, עד שידעה את כולה, מילה במילה, לפי הניקוד והטעמים הנכונים במדויק.

ביום בר המצווה של בנימין הייתה רובידה שרויה במתח ובהתרגשות גדולה. היא הגיעה מוקדם ותפסה מקום מאחורי הווילון בעזרת הנשים, מקום שבו יכולה הייתה לראות את בנימין מקרוב והוא יכול לראות אותה. רובידה הפשילה את קצה הווילון וסימנה לבנימין באצבעה שהיא איתו. הוא החזיר לה ניד ראש. פניו היו רציניות וחיוורות. הוא ידע שאם יתבלבל רק יביט בה והיא תלחש לו את המילים בניגון הנכון.

כאשר הגיע תורו של בנימין לעלות לתורה, נפל הס בבית הכנסת. ההפטרה השבת לפרשת ואתחנן — שבת נחמו נקראת לאחר תשעה באב ונחשבת משמעותית במיוחד. ‘חשומה**‘ גדולה להתבלבל בקריאתה.

בנימין כחכח בגרונו והביט ברובידה. היא חייכה אליו וניסתה להעביר לו כוח.

בקולו המחוספס והרועד מעט החל לשיר את ההפטרה שלו, והיא, בתנועת שפתיים מודגשת, שרה ללא קול ביחד איתו, ליוותה אותו בכל מילה, בכל פסוק ובכל טעם. מדי פעם הוא הרים את עיניו, הביט בה וקולו הלך והתעצם, הפך רם ובטוח יותר.

כשסיימו לקרוא יחד מן הפסוק הראשון של ההפטרה, ‘נחמו נחמו עמי יאמר אלוהיכם…’ ועד הפסוק האחרון ‘ואמיץ כוח איש לא נעדר’, נפגשו מבטיהם של בנימין ורובידה באושר והודיה. לא היה איש בבית הכנסת בשבת זו שלא חש באהבה שרחשו ליבותיהם זה לזה. סוכריות הושלכו על בנימין מכל עבר. הייתה זו שעתם של הילדים לרוץ ולתפוס את הסוכריות הנופלות על הקרקע ולמלא את כיסיהם. נינה, בתה היפה והעדינה של תמר, אחותה של רובידה, הייתה ביניהם, גבוהה מכולם ומעט גמלונית אך מלאת חן בביישנותה ובצניעותה שובת הלב. אף היא ניסתה לצוד את חלקה במטר הסוכריות, ולאחר שכולן נאספו ולא נותרה סוכרייה אחת על רצפת בית הכנסת, הרימה ראשה, הביטה בדודתה רובידה וחייכה בהתנצלות, מציגה בידיה שתי סוכריות. ‘בן פורת יוסף’ בירכו כולם את בנימין, את אביו ואת אימו. רובידה הרגישה רוממות רוח כמי שעלתה לתורה בעצמה.


* עץ הנבוק הוא שיזף מצוי, או בפי הילדים גם ‘עץ דומים’.

** חשומה — בושה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “דיאלנה”