החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

הבדיוק

מאת:
הוצאה: | 2020 | 330 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
הספר זמין לקריאה במכשירים:

35.00

רכשו ספר זה:

פרשיות רבות שתחילה פתרונן אינו ידוע מפוענחות לאורך הרומן. מהו אותו "הבדיוק" ומה הקשר בין אריק לברוך? ניסיונותיו הסיזיפיים של אריק בחיפוש אחר רגעי אמת ותחושה של מילוי הנפש, עוברים בניסיונות מרחיקי לכת, אשר להם תוצאות קיצוניות. בגידות, אהבות, תעלומות וסיפורים אישיים נרקמים בעלילה המרתקת של הרומן. מסעם האישי של הגיבורים מתגלה כשתי וערב בציר הזמן העובר בקו שבין תל-אביב לרומניה. העלילה הפתלתולה שואבת את הקורא לכמה מציאויות ולא תמיד ברור היכן עובר הקו שבין המציאות לדמיון.

 

לוקר מצליח לתאר ברגישות יוצאת דופן את המורכבות האנושית על מגוון חולשותיה. תחילה נדמה שמדובר בעלילה בת ימינו, אך קשרים שונים ובלתי מובנים יוצרים סבך של תהיות, ואלה נרקמים באופן מרתק ומטלטל בו-זמנית אל סוף ידוע מראש.

מקט: 4-1272-868
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
פרשיות רבות שתחילה פתרונן אינו ידוע מפוענחות לאורך הרומן. מהו אותו "הבדיוק" ומה הקשר בין אריק לברוך? ניסיונותיו הסיזיפיים של […]

פרופורציה של שקיעה

 

נולדתי באחד בחודש ינואר. אבא אמר לי פעם: "אריק! אלו הנולדים ביום הראשון של השנה 'זוכים לגדולות'". אמר ומעולם לא הסביר. ואני לא שאלתי. בשנים לאחר שעזב את הבית, ואני בן שלוש, תהיתי לא פעם, בעודי משוטט בשעות דמדומי הערב בין חצרות הבתים, מביט בעמודי החשמל האדירים, בעצי השדרה הכהים, האם הייתה כוונתו של אבא לברך אותי את ברכת הדרך או להמיט עליי את אסוני? העולם סביבי רדף אותי, גדל והתרחב מדי יום, "זכה לגדולות" ואני שרדתי בתוכו.

אני יודע להביט לאחור בזמן, לעצום את עיניי לרגע, לחוש שוב תחושת שרפה בבטן העליונה, את האצת דפיקות הלב. סוג של התרגשות, כאילו משהו קורה במקום כלשהו מבלי שאדע על כך, אך עדיין הוא קשור אליי באופן שאינו ברור לי. תחושה מדאיגה, ספק מרגשת. לא פעם קרה כי באותה השנייה שבה הרגשתי מאושר, צרבה בי במקביל תחושת חרדה. הרי מדובר בשתי תחושות הפוכות כל כך, שרק אם אחדד את עיפרון חושיי, אבין כי הן יכולות להתקיים גם יחד. האם כשאני שרוי בשיא ההתרגשות, אני מפחד שהיא תגווע? האם בתום העלייה, ששנייה קופאת על ציר הזמן, שנייה אחרת מתחילה בירידה? הרי רגע מת בשנייה שנולד, ואחריו נולדים דורות חדשים של רגעים חדשים.

האם התרגשתי בילדותי מדברים שוליים, סתמיים, שנדמו בעיניי באותו רגע חולף, לשיא של השיא, לדבר האמיתי? או שאולי זכיתי בה, ברגישות גבוהה, כמי שזוכה בכרטיס טיסה מסביב לעולם, כשמבלי שישים לב נתחב לידיו העט כדי לחתום על הטפסים המחייבים אותו במחירה הכבד של הזכייה. זאת בעוד עיניו בוהות סומות בכותרת המהבהבת מעליו: "זכית", "זכית".

יום אחד היה אחר צוהריים שמשי במיוחד. מוטי הענק, יואל ואני רצנו ריצת אמוק במעלה הגבעה הבלתי נגמרת של השכונה, אל עבר "העץ הבודד". כל אחד בשכונה הכיר את "העץ הבודד", לא רק כי היה בודד בשטח – פרט ציורי יחיד, נקי בעיצובו סביב רקע מטושטש וחיוור, אלא גם בשל סיפורי העלילה סביבו, אודות ההוא שתלה את עצמו שם, האיש המפחיד שהתהלך עם כל הבית שלו בתוך עגלה של סופרמרקט.

ריח חמוץ ועבש היה אונס את נשימתך כשהיית חולף על פניו, גם כאשר החלטת באופן יזום לעצור את הנשימה שנייה לפני. כולם הכירו את סיפור חייו העצוב. אשתו היפה החליטה לעזוב ולברוח עם הילד הקטן שלהם, מי יודע לאן. היו שאמרו שהיה עורך דין עשיר ולקח זמן לשפיותו לעזוב אותו. כך הגיע לגור עם עגלת סופרמרקט ברחוב.

ברוך היה עושה לנו פחדים בלילה. גם אם התאמצת שלא להביט לתוך עיניו כשחלף מולך במדרכה, פיסות מסיפור חייו משכו אותך להציץ בו, לברר איתו מה באמת קרה לו. כמגנט מהפנט היה ברוך נועץ בך מבט, מקרין לך מתוך אישוניו השחורים סרט שלא רצית לראות, אך נמשכת להציץ בו. הוא הותיר אותך רדוף תחושת אשם ופחד איום, כאילו אתה הוא זה שגרם לאובדנו ולייסוריו, ועכשיו ירדוף אחרייך או יפתיע אותך באיזו פנייה, ידרוש ממך את אהובתו שלו חזרה.

תמיד היו ילדים שהציקו לו. הם היו רוגמים אותו באבנים קטנות, בגושי חצץ שאספו בשקיות ניילון. היו אלו אבנים זעירות שלא יכלו לפגוע בו, רק להציק ולענות את נשמתו האומללה. בגלל המראה המחריד שלו, שהיה שונה בנוף העיירה החד-גונית שלנו, הוא היה מושא דחייה ופחד ואיש מהמבוגרים לא עצר את הילדים ממעשיהם. גם ברוך עצמו נשאר שקט עד הרגע שבו היה נוטש את העגלה ומנסה, בסרבולו, לרדוף אחרי הילדים בצעקות ובמלמולי שווא. עבורם, היה זה רגע השיא והם היו בורחים בקלילות ונעלמים למקום מסתור קרוב, שם היו מציצים ומביטים בברוך שנשאר לבדו על המדרכה, כפוף ודואב, ממשיך למלמל דברי שנאה לאוויר עוד זמן מה, עד שחזר לעצמו ולעגלה שלו.

שנאתי את הילדים האחרים. אני חושב שהייתי היחיד שהבחין בקומץ המחברות שהציץ ממעמקי העגלה והיה נטע זר בסבך הזבל והצחנה. ערמת המחברות הייתה חדשה, מצוחצחת ומסודרת והזכירה לי עוגת שכבות של ביסקוויטים וקרם קצפת לבנה. המחברות היו כרוכות בנייר עטיפה חום, והדפים הלבנים הבריקו ונדמו כשיני חלב לבנות המחייכות בפנים החשוכות.

מדי פעם ראיתי אותו יושב על ספסל האבן, בסוף רחבת החניה, רכון לשולחן האבן המחובר אל הספסל. נדמה היה שהוא עסוק בעניין חשוב, יושב וכותב במהירות מטורפת באחת המחברות מבלי שיבחין בסכנות האורבות לו בכל פינה. ואז, ברגע אחד, היה ברוך עוצר, מביט לצדדים ובשיא העדינות, כמי שמחתל תינוק, משכיב את המחברת במעמקי העגלה. הוא נותר לשבת דומם למשך דקה קלה, ואז קם באחת ועבר אל המדרכה ממול, נבלע במעמקי הסופרמרקט השכונתי.

ברוך, הסיוט המהלך של ילדי השכונה, לא הבחין בין רע לטוב, העולם כולו היה לו כמקשה בוגדנית אחת. דווקא אותי, השונה כל כך מהילדים האחרים, הוא רדף בראש יותר מכולם. לילה אחר לילה התעוררתי חסר אוויר מחלום חוזר, כשליבי הולם. נכנסתי, כבכל יום, לחדר המדרגות של הבניין שבו גרנו. בעודי עולה לדירה שלנו בקומה הרביעית, הבחנתי בין רווחי גרם המדרגות, ביד האוחזת במעקה העץ העבה ועולה אחריי. שומרת על מרחק קבוע של קומה אחת מתחתיי.

בכל פעם שהעזתי להביט למטה, ראיתי את היד עולה ומתקדמת. מפעם לפעם אף הציצו אליי זוג עיניים מוכרות.

זה ברוך! מבקש לעלות מהר ולהגיע אליי, לגעת בי. הגברתי את מהירות צעדיי, מציץ כל מספר שניות כדי לבדוק כמה הוא קרוב. ידעתי שיש לי יתרון עליו, כי אני מכיר את מערך גרמי המדרגות בבניין ויודע שהם מתחברים בקומה האחרונה אל מסדרון ארוך, המחבר את כל הכניסות של הבניינים האחרים. ידעתי שכשאגיע לקומה החמישית ואתחיל בריצה מטורפת עד סוף המסדרון, אחמוק וארד חזרה לחצר של כניסה ד. תחושת היתרון חיזקה אותי. שוב הצצתי ברווח בגרם המדרגות ושוב נתקלתי בפניו המפחידים של ברוך, עולה ומתקרב אליי, דלוק אחריי, דבֵק במטרתו. זהו, חשבתי לעצמי, נותרה לי עוד חצי קומה ואני ניצל.

בהרימי מבט, ליבי עצר. לפניי נראה קיר לבנים אטום שחסם את המעבר. הייתכן כי המדרגות הובילו למבוי סתום? לשום מקום? למוות בטוח? זה הסוף שלי. עמדתי על קצה המדרגה האחרונה, הסתובבתי ונשענתי על הקיר. נצמדתי אליו כמי שמבקש להיבלע בתוכו ומולי עומד ברוך, עשר מדרגות בלבד מפרידות בינינו. ברוך פונה לעברי. הוא עולה לאט, מאט את הקצב, מביט אל תוך עיניי. גופי קפוא. אני חש איך קיר הלבנים לוחץ על גבי. עיניו של ברוך לבנות, בוהקות, מחוסרות אישונים. הן בולעות אותי, רוצות אותי. וכך מדרגה ועוד ומדרגה, ושנייה אחת נותרה. הוא קרב אליי ומושיט ידיים, מבקש את חיי. זה הסוף שלי.

התעוררתי אל אפלת החדר, עיניי פקוחות לרווחה, מביטות אל התקרה. איני מסוגל להזיז איבר בגופי, האם אני ער? ישן? אט אט נמוגו רגעי הסיוט, נעלמו בערפל הלילה והתפוגגו ברחשי השכונה הישנה. תמיד זה קורה לי! בשנייה האחרונה הגוף מתעורר, מנגנון ההישרדות מקיץ מתרדמתו, זורק אותי חזרה למציאות. בחוץ, שקט של פחד מוות הופך לאיטו לשלווה מרגיעה. אוויר קריר חודר מבעד לשלבי התריסים, מלטף את פניי ונביחות כלבים נשמעות מרחוק.

בבוקר התעוררתי לריחות מוכרים של אפייה ושל שוקולד מריר. עוגת יום ההולדת המסורתית עלתה לנגד עיניי – עגולה, גבוהה, חור במרכזה. אימא שפכה מעליה שוקולד כהה ומריר ופיזרה אבקת סוכר כפתיתי שלג דקיקים. בעודי פוסע אל עבר המטבח הקפיאו קולות שיחה את צעדיי. עצרתי רגע לפני הכניסה. אודליה שטייניץ, השכנה הרכלנית מלמטה, עמדה עם אימי במטבח,

"…את שומעת? את לא מאמינה! אתמול בלילה מצאו את ההוא המוזר מהסופרמרקט, זה עם הבית בעגלה, תלוי בראש הגבעה, על העץ הבודד. אני לא מבינה איך הצליח להגיע גבוה כל כך". אימי שתקה ואודליה המשיכה: "זהו, הוא גמר עם הסבל הזה. מסכן, אשתו לקחה ממנו הכול".

חזרתי בריצה לחדרי. גלים של שמחה ופחד, ניצחון והפסד, אפפו את ראשי. חשבתי לעצמי, "האם עכשיו יניח לי? האם אוכל כבר לישון בשקט?" מאותו בוקר של האחד בינואר לא הקצתי עוד שטוף זיעה בלילות הקרים, גבי לא נלחץ עוד אל הקיר, אך גם לא העזתי לעלות יותר אל ראש הגבעה במשך תקופה ארוכה. עברו שנתיים והינה אני תכף בן עשר, רץ ריצה מטורפת עם יואל ועם מוטי הענק במעלה הגבעה. כל צעד מקרב אותי יותר אל "העץ הבודד". מרחוק נגלית לעיניי תמונת נוף דהויה ובמרכזה – העץ. ככל שאנו מתקרבים כך מעגלי העורבים השחורים, הנעים במהירות ובדיוק מוחלט מעל צמרת העץ, הופכים לברורים יותר. הם מעוררים בי מערבולת של פחד ושל התרגשות.

אני רץ ומנסה להדביק את מוטי. הוא גבוה ממני בשני ראשים וחצי ורגליו ארוכות. אנחנו מתקרבים וגם העץ קרב וגדל מולי, משנה את הפרופורציה בתמונה הכללית, ממלא את מסך העין. עכשיו אני שומע בבירור את צווחות העורבים. עוד צעד אחד נטול אוויר ואנחנו עומדים תחתיו פעורי פה, מביטים מעלה אל עץ השקמה העתיק. כדי לחבוק את רוחב הגזע שלו צריכים עשרה ילדים להחזיק ידיים יחד. או שמונה בגודל של מוטי.

יואל מרים את ראשו, מותח צוואר, מביט על הענפים העבים המשתרגים מגזע העץ הרחב, ואחר רגע שואל: "אתם חושבים שההוא שמת כאן, לקח לו הרבה זמן למות?"

"בטח הרגליים שלו פרפרו חצי שעה", אומר מוטי. הם שעונים על הגזע, מרימים ראש כאילו מחפשים שריד, סימן או פרט חשוב למה שקרה כאן. מוטי בוחן ענף גדול, "איך לא נקרע לו החבל?" "איך הוא עלה לשם בכלל?", יואל עונה בשאלה.

אני נשען על קליפת הגזע הזקן, מביט מראש הגבעה אל עבר בתי השיכונים האפורים. אני חושב לעצמי שעכשיו בדיוק כשהשמש כמעט שוקעת, אפשר לראות את הרי ירושלים, הרי האין-סוף. מסביב נראים שדות קוצים צהבהבים שיבשו, ושהשמש מכתימה בצללים חדים, בשכבות של כתומים, צהובים, חומים וכחולים. רגש חזק ועמוס ניגודים מציף אותי. תחושת ניצחון מחמיצה את גרוני, ספק חרדה ובדידות איומה. אחרי הכול, אני עומד במקום הכי גבוה בשכונה! בחסות מי שטרם הוכתר בעיניי אויב או חבר – "העץ הבודד".

אני לא חושב עתה לא על ברוך ולא על הלילות המפחידים שלנו יחד. העץ העבה שנטל את בדידותו, את כאביו, העץ שאסף אליו את פחדיי שלי, את רגשות האשם, מרגיע אותי, מכיל ומגן, יודע שיש לשנינו סיפור משותף, ידיד משותף, עבר עשיר. ואני רק ילד בן עשר.

מוטי ויואל צועקים, משתוללים, רוקדים את כיבוש הגבעה. במה נבדלתי מהם?! קליפה אחר קליפה, שנייה אחר שנייה, אני נפרד מהם והם ממני. כאילו מישהו הנמיך את הערוץ שלהם, וקולותיהם נחלשים. הקפיצות שלהם הופכות איטיות כבהילוך איטי. אני מביט בהם. כשאני נותר לבדי, אני שולח מבט רחוק בנוף הכתמתם וחושב "בדיוק כמעט שקיעה". רוח אחר הצוהריים חודרת דרכי, שורקת בין ענפי העץ העצומים. תחושת התרגשות מוכרת שוב מתפשטת בתוכי. האם אני מאושר?

החיים בשכונה הפרובינציאלית היו כרוכים בהישרדות מתמדת. שדות קרב עקובים מפחד השתרעו סביב בתי הספר, מגרשי המשחקים הדמיוניים שאולתרו ברחוב. חניות הרכבים הפכו מדי ערב למקום המפגשים הקבוע של קבוצות ילדי השכונה. הילדים דמו לחיילים שעברו את גבולות הגזרה בשוגג, מבלי להבחין בסכנה האורבת. עיסוקם המרכזי היה מעללי לילה חוזרים ונשנים שכוונו נגד דיירי השכונה החדשים, עולים מחבר העמים או ילדים שתעו בדרכם ונכנסו אל קו האש.

היית צריך ללמוד היטב באיזה רחוב לבחור בדרכך למרכז המסחרי הישן, ולאיזה רחוב לא להיכנס, גם אם הדבר היה מאריך את הדרך. קיראון נשלטה על ידי "מנהלי השכונות" האכזריים, והשכונות עצמן הוגדרו ונתחמו ברחובות ובסימנים שרק ילדים יכולים היו לראות.

לא פעם רציתי לצעוק "תיזהרו!" אל עבר זוג מבוגרים בעת הליכת ערב זוגית ברחובות המוחשכים. אלה היו הולכים שלובי ידיים, חבוקי מותניים, נושמים אוויר ערב רענן כאילו טיילו במורד הפארק בין עצי אלון רחבים, לא רואים כלל את הסימנים שלנו. חסינים, הם היו עוברים על חוקי האזור מבלי להרגיש, ואילו אנחנו הילדים היינו שקופים עבורם, כלל לא קיימים. מדוע, אם לא היינו קיימים, כאבו כל כך המכות מהאבנים ומהמקלות, ההשפלות אחרי בית ספר? אלו הורגשו וחדרו לתודעה, אילפו אותך לנהוג בזהירות יתרה.

מעולם לא הייתי שייך לאף קבוצה. לא למכים. לא לחוטפים. הייתי חוטף לבד. נרדף לבד. בורח הביתה מבית הספר, או עד קו הגבול שעבר במרכז שדה הקוצים מעבר לבית שבו גרנו. ברגע שעברתי את הקו הדמיוני שנמתח בין השכונה לבית, רפו שרירי הכתפיים וקצב הלב הואט. וזאת למרות שבתוך תוכי ידעתי שהשכונה שלנו, הבית שלי, הדירה בקומה הרביעית, לא היו מקום בטוח עבורי.

חידוד חושים תמידי היה הכרח קיומי. וכך, בגיל אחת-עשרה, בימי אביב לא-אביביים של מלחמת לבנון הראשונה, כשהכול היה צבוע בצבעי אפור וחקי, בעודי נלחם את מלחמתי בשדה הקרב הפרטי והחשוך, החליטה אימי, בהמלצת אנשי מקצוע, שלהם הייתה נתונה מלוא אמונתה, להציל אותי מהספינה הטובעת ולשלוח אותי לסביבה ירוקה, בונה ומכילה יותר. וכך נשלחתי למציאות מקבילה, שלא היה בכוחה של אימי להמציא עבורי.

חלק ממשפחת שוורץ חי באחד מקיבוצי עמק בית שאן, ובכל קיץ נסענו אימא, רותי ואני לבלות את ימי החום הקשים של אוגוסט במקום פסטורלי ושקט. לשבועות אחדים הפכתי לאדם קטן ועירום בגן העדן. הייתי מתרוצץ יחף על שבילי הבטון הבהיר והרותח, בעוד שאנשים רגילים וחיות אחרות היו ישנים ומסתתרים מחום הצוהריים הכבד. בגן העדן אין סימונים, אין קווים ואין גבולות. איש אינו מאיים, רודף או מחכה לך בשום פינה. הכול שלך, הכול מותר. כך הצטייר בתודעתי המונח "קיבוץ".

"מה דעתך, חמוד שלי, לעבור לגור בקיבוץ? זוכר את יובל, הבן של מרים? הוא 'ילד חוץ'. תוכל לגור כמו יובל באחד מהקיבוצים שנבחר, במקום שתמשיך לסבול מכל מה שקורה כאן למטה בשכונה". גל של אושר ושל פחד עטף אותי. מדוע שני הרגשות הללו באים יחד אצלי? האם אכן זכיתי בכרטיס כניסה לגן העדן הקיצי?

"ומה איתך, אימא? ומה אם לא יהיה לי טוב? ומה אם ארצה לחזור הביתה?"

"אז פשוט תחזור. מתי שתרצה. אני חושבת שיהיה לך כל כך טוב שם, שלא תרצה לחזור בכלל. אבל לפני הכול, אנחנו צריכים כמובן לחפש את הקיבוץ שתרגיש בו הכי נוח. צריך גם להתקבל. נלך יחד, חמוד שלי, אתה תחליט בעצמך. מה דעתך?"

קיבוץ – הרשיתי לעצמי לחלום. בדמיוני הפלגתי למרבצי הדשא הגדולים בין ממטרות המרטיבות את האוויר היבש של אוגוסט. שקט של צוהריים חדר לאוזניי, משמיע רחשם של צרצרים שלא נחים לעולם. גם על ההימלטות הפתאומית מהשכונה חשבתי. אשאיר הכול מאחור. ביומיים האחרונים בבית, כבר נודע לי שרעיון הקיבוץ לא צלח. הפתרון של פנימיית ילדים באחד המושבים, שנראה היה הפתרון האידיאלי, התגלה לימים "כפתרון הסופי" הפרטי שלי. וכך, בבוקר יום ראשון אחד, אימא, רותי ואני, נושא מזוודה דחוסה ובידי כרית לבנה עם ארבע פינות מחודדות ורכות כאחד, ששמרו גם שנים רבות אחר כך על קרירות מרגיעה, יצאנו לדרך למושב רמות השבים בהוד השרון, במכונית הפיאט 127 הקטנה וחסרת המזגן שלנו.

ספון במושב האחורי, הנחתי מצח קטן על חלון קריר. הבטתי בעצים לצד הכביש, הנעים במהירות לאחור והופכים את הנוף המוכר ליותר מנוכר. התנחמתי בתמונות של ילדים צוהלים במדשאה הגדולה, שעלו בזיכרוני מביקורנו ביום הפתוח. היה זה יום שטוף דגלים צבעוניים, סדנאות יצירה ואיש אחד עם אף עגול אדום שהלך על קביים גבוהים. היו אלו הבזקי תקווה שניסו להרגיע אותי שהכול יהיה בסדר.

* * *

אריק נח מהקריאה הרצופה. הוא מניח את המחשב לצידו, מארגן כרית שתחצוץ בין ראשו לקרש מיטת העץ הישנה, נשען לאחור ומדליק סיגריה. ראשה של נועה מונח ברכות על בטנו. היא מביטה בו. שפתיה מצוירות, בשרניות במידה. עיניה בוהות בו ללא תנועה. הוא מלטף את שיער ראשה המתולתל, הפזור על גופו העירום. "את ישנה?" "לא, אני מקשיבה. נתתי לעצמי לשקוע לתוך המילים שלך. אני אוהבת את הדרך שבה אתה מתאר את הרגעים האלה".

אריק מתמלא אהבה, הוא נצמד אל גופה החם, שואב את שחַסר לו להבין במילים. "בא לי לעצום את העיניים עכשיו ולהקשיב לך מספרת לי סיפור לפני השינה. שתספרי לי על התחושות שבי, נועה. אני צריך שתתארי לי מה עובר עלינו. כמה שאול הזמן שלנו? למה בכלל ניתנה לנו תחושת ההנאה אם היא נמשכת רק שניות בודדות, רגעים קטנים?"

אריק שואל ועונה. נועה שותקת. חשכת החדר בולעת פיסות אור עיקשות החודרות מבעד חורים קטנים בבד העבה שמכסה את החלון. כתמי עשן סיגריה נראים כצלליות מרקדות, נעלמות באפלה – שדים ומכשפות נגלים מתוכם. אריק חש את גופה של נועה נצמד אליו ומרפה בקצב נשימותיה".

"מה יהיה, אריק?", היא שואלת לפתע בדאגה. "מה לעזאזל אנחנו עושים כאן? היינו אמורים להיות עכשיו במרחק שני חדרים באותו מסדרון, רחוקים-קרובים. נפרדים זה מזה כששכבת העיוורון הכללי מפרידה בינינו. מה יהיה איתנו?"

"כמה זמן רצית להמשיך לחיות ככה, נועה? בעיוורון, מחליפים בינינו מבטים מעקלי לבבות, שמקפיאים לנו את הדם בצינורות הכחולים. כשאני איתך, אני מרגיש נכון יותר, בטוח לכמה רגעים. מרגיש 'שמגיע לי', זוהי מתנתי-אסוני? אני כבר לא יודע". את חלל החדר ממלאים צלילי גיטרה הבוקעים מרמקול קטנטן, מאולתר, שאריק חיבר למכשיר האייפון שלו. בחוץ, שמש עייפה מיום נוסף של מציאות מדומה. אנשים רצים לכל עבר, עסוקים במסע ההכחשות המוכר.

תל אביב מכילה הכול. זו העיר שבה רגע אחד הכול אפשרי, ולרגע הכול כל כך לא אפשרי. בדירה התל-אביבית הישנה, שתקרתה גבוהה וקירותיה עשויים טיח מחוספס ועבה, שוכבים שניים עירומים, נרגעים ממחול התאווה, ספק אהבה. הם שייכים זה לזה לזמן שאול, נתונים למרוּת מחוגי השעון. אריק גומע מציצת עשן של מרלבורו אדום ומשמיע קול שאיפה שקטה.

"כמה זמן אתה מחפש את התשובות ל'בדיוק' שלך? הרי המסע האישי שלך רווי כישלונות ואינך מצליח לתאר את הרגע האחד, המיוחל. אתה מנסה להסביר לי את הפרופורציה בין שני גופים? בין רגעים? בינינו? אתה מנסה להבין את מערכת היחסים שלנו, אריק? הינה, אני אומרת לך כאן ועכשיו – אני חווה רגע אחד ארוך של אושר, אוסף רגעים בשעון הביולוגי שלי, בשעון התל-אביבי המזדיין שלנו. הניסיון העיקש שלך להבין איך הדברים עובדים מאחורי הקלעים, מי מניע אותנו ואיך יודעים מתי מתרחש "הבדיוק", מרגש אותי. הרי רגישות היתר שלך, אריק, היא זו שגורמת לי להרגיש את הבדיוק, גורמת לי להרגיש שמישהו רואה אותי, מדבר בשפתי. באותה נשימה, כואב לי להבין שוב כמה גדעון שלי לא מסוגל לראות את העולם ואותי, לא כמו שהייתי רוצה, לא כמו שאתה לימדת אותי לראות. כמו שאינני יכולה עוד שלא לראות. גדעון רואה רק את מה שאני מייצגת עבורו, את הדרך שבה הצללית הדו-ממדית שלי מתפקדת עבורו. אתה יודע שאני בחיים לא מתכוונת לעזוב את גדעון. אולי לא רע לי מספיק ואולי פשוט טוב לי ככה, להרגיש רעה".

"לפעמים אני לא מבינה את עצמי – למה להמשיך ולסבול מהשגרה האטומה שבה בחרנו לחיות? לקום בבוקר עם האדם שאיתו אנחנו עוברים את רוב החיים, לברך בוקר טוב. במקרה הטוב תהיה שם נשיקה מיובשת על השפתיים. למה להתחיל את מסע המטלות והשקרים העצובים שמחכה לכל אחד מאיתנו? זה כוח האינרציה שדוחק בנו, עומד עם שעון ביד שמאל ואצבע ימין מקישה במהירות ובקצב קבוע ועצבני על זכוכיתו, כמי שמבקש להראות לנו שכבר בתחילת היום אנחנו לא עומדים בקצב הדרוש".

אריק מביט בנקודות השמש העקשניות החודרות מבעד לווילון מאולתר, וזוויות פיו מגלות חיוך זעיר למשמע דבריה של נועה. פניו היפות שזורות זיפים בני יום, שערו השחור מסרב להסתדר והוא פרוע בדיוק במידה. עיניו הכחולות מצוירות, מלוכסנות מעט, במרכזן האישון הבולע כל דבר המביט בו, מקרין בפנייך את הסרט שלא רצית לראות אך היית חייב להציץ בו. עכשיו, בחסות העלטה שבחדר, מבטו החודר והיפה של אריק מטושטש ונמרח. לרגע נדמות עיניו לעיני חיה פצועה. נועה מכירה היטב את צורתן ואת כוחן באור היום. לו רק הסירה אז את מבטה מהן אחרי שנייה. אך איך אפשר היה להישאר חסינה? לאחר אותה שנייה היא הפכה טרף לזוג ציידים מנוסי קרבות, לזוג אישונים, שגם ללא אישור מראש, הקרינו לה את אשר חששה לראות.

"כבר אמרתי לךָ, לא ראיתי בךָ משהו מיוחד באותו היום. נכנסתי למשרד בפעם הראשונה, כשישבתם כולכם עם אותן חליפות משעממות ודומות כל כך. כל כך רציתם להרשים את הלקוח, שהגיע לבסוף לבוש בטי-שירט של פינק פלויד וג'ינס, זוכר? התכופפתי להניח את חבילת הטיוטות במרכז השולחן ופינת החולצה שלי טבלה ישר בקפה שלך מבלי ששמתי לב. באופן כמעט לא מורגש הושטת את היד כדי להזיז את ספל הקפה וניסית לתפוס את המבט שלי. את מי רצית להציל, אריק? מה היה אכפת לך שאסתובב במשרד עם כתם "רורשאך" חום-כתמתם עד שמישהי כבר תעיר לי?"

"אם הייתי יכול לתכנן את כל הדברים בעולם, לא הייתי מתכנן אחרת. ישבתי עם הגב אליךְ כך שלא ראיתי אותך נכנסת. הייתי קשוב כולי לזיבולי השכל של אייזיק, הבעלים של הגלריה. פתאום רכנה עליי עננת ניחוח פרחוני של בושם שחדרה לתוך מחזור הדם שלי והעלתה בי בן רגע תחושת חרדה מוזרה מהסוג של 'הגם וגם'. מצד אחד תחושת התאהבות כזו, מצד שני, חשבתי שאני הולך למות. רגע לאחר מכן נאלצתי לשלוח יד מהירה כדי להציל אותך מטביעה איטית בביצת הקפאין שלי".

"אתה יודע? היום כבר לא מתים מאהבה. נראה לי הזוי לקום להתאבד בגלל מישהו אחר, לאבד את הרצון לחיות את חייך שלך בגלל שאיבדת את אהבתך. ובטח שלא לתלות את עצמך על איזה עץ בודד בשדה, אלוהים ישמור".

אריק נכנס לדבריה בלהט: "אהבתך? למי? לבן זוג? חה חה", ציניות פגועה עלתה מגרונו. "ומה עם אהבתך לילד?! אני בכלל לא בטוח שאבדה החשיבות לאהבה. אני רק לא מוצא אותה בשום מקום. מלבד האהבה שלי ליותם. למענו ובגללו אמות אין-סוף פעמים. מספיק לי להגיד את השם שלו, וכבר בא לי לבכות. אני מרגיש שהוא חלק ממני, מהגוף שלי. כאילו לקחו פיסת אריק ויצרו ממנה את אריק הקטן, המשופר, זה שיש לו אבא, זה שאבא שלו יעשה הכול כדי שיהיה מאושר ובטוח. אני בטוח שברוך סיים כמו שסיים בגלל שלקחו ממנו את ברוך הקטן, ולא בגלל שום סיבה אחרת".

ליבו של אריק מאיץ ובראשו חולפות תמונות של יותם. הוא מרגיע את עצמו בסיגריה נוספת, ומביט אל תוך עיניה של נועה. בדמיונו הוא שומע נקישות אצבע על זכוכית השעון ומבין שצריך לקום עכשיו ולהתקפל מכאן, לפני שיהיה מאוחר מדי. הוא קם ואוסף את בגדיו. בעודו מתלבש, סוקר את קירות החדר המוחשך, כמופתע לגלות היכן התעורר, הוא רוכן אל גופה העירום השרוע בין סדיני המיטה ונושם נשיקה אחרונה – תחנת הביניים בין הבדיוק לדיוק, בין מה שאנחנו עושים כי אנחנו כבר עושים, למה שאנו מעזים לעשות. בין העיוורים לבורחים – אלו המעדיפים לחיות את החלום בכל לילה מחדש. לקום מבלי להתעורר, לחיות בעיוורון תודעתי, בחוסר היכולת להאמין כי הם חיים "ליד". מול הבורחים מן הפיקחון, אחוזי אימת הגילוי עומדים המפוקחים ומביטים אל העולם ישר בעיניים, מקרינים לו סרט שאולי לא היה רוצה לראות:

"You take the blue pill – the story ends, you wake up in your bed and believe whatever you want to believe. You take the red pill – you stay in Wonderland and I show you how deep the rabbit-hole goes." (Morpheu)

* * *

מחשיך עכשיו. תל אביב לובשת את בגדי הערב המיניים שלה, מחליפה גוונים. השמיים שחורים, כמו היו אישוניו שלו עצמו. אנשים שונים ממלאים עכשיו את העיר, הולכים בקצב אחר, בצבעים בוהקים, מותרים לכל דורש. עוד רגע האור האדום ברמזור יהפוך לירוק ואריק יימס אל נחיל איטי ומרהיב ביופיו, בְּלִיל של אלפי זוגות של אורות אדומים הממלאים את איילון צפון. הוא ייבלע לאיטו, יהפוך לשתי נקודות בדרכו לביתו שבפאתי העיר.

לרגע מבזיקים מולו פניה של נועה. היא שוכבת תחתיו, מביטה בו. הם מתעלסים בחדר החשוך. הוא סורק במהירות את הסרט שבו שיחק כשחקן הראשי רגעים אחדים קודם לכן, כשהוא מתקשה לבחור בין מציאות לדמיון. בראשו הוא מחפש את מה שליבו הצמא מתקשה למצוא. זה זמן רב כל כך שהוא עושה מאמץ להיות השולט על אותם רגעי חסד מהירים, על הפיסות הקטנות של "הבדיוק". הוא מחפש לשווא הגדרה מחודדת.

קומותיו העליונות של בניין הזכוכית והברזל המעודן מציצות בין בתי העיר הישנים. יופיו ניכר בלילה, מבעד לריבועי הזכוכית הענקיים מגלות הדירות המוארות את המתרחש בתוכן, בדיוק כפי שאריק רצה שיקרה כשתכנן ועיצב אותו כמעט לפני עשור. הבייבי שלו הנוצץ בגאווה בורגנית, מרגש את אריק בכל פעם מחדש. "אני לא מאמין שזו יצירה שלי", הוא חושב לעצמו כשרכבו קרב לשער החניון.

כבמראה שחורה העיר כולה נשקפת אל מול דמותו של בניין מספר 111, ואריק נבלע בתוכו.

תכף יפתח את דלת הדירה ויביט שוב באשתו. גבה דקיק ושברירי, ידיה ארוכות ולבנות כאילו הייתה שחקנית בתיאטרון קאבוקי. היא גבוהה מאריק במעט, שערה חלק, כהה וארוך. בעיניה החומות לא ניתן להבחין באישון, והדבר מקנה לה מבט של דמות יפנית מקומיקס.

בכל פעם שנפתחת הדלת, מתרחשת סצנה זהה – אירית, שהייתה עסוקה בענייניה הרבים עד לשנייה לפני שזו נפתחה, עומדת טרודה, מרוכזת בעצמה, כאילו אינה מספיקה לעולם לסיים את המשימות שהציבה לעצמה. היא מופתעת למשמע קולו של אריק הדורש לשלומה. לוקח לה רגע או שניים להבחין שהוא לידה. עכשיו היא ודאי תסתובב לברכו לשלום בסיבוב מדויק ואיטי, כמעט מכני. פניה יפות, מסותתות, קו שפתיה הדקות מחוק ובמקומו מרוח אודם בוהק ויוקרתי. היא לבושה בשמלה השחורה שלה, עם הגב החשוף, זו שקנו בקיץ בפריז. זו שאריק מעולם לא הצליח להוריד ממנה מכיוון שלא לבשה אותה כשיצאו יחד.

היא תיגש אליו, תניח ידיה סביב צווארו, תקרב את שדיה הקטנים לתפר חולצתו ותאמר בוודאי: "היי בוביק, היו פקקים? סימסתי לך כשיצאתי מהחנות, איפה היית?"

אריק נושק לה. בכל פעם מחדש הוא מסוגל לראות את פניה כמו בפעם הראשונה. אין הדבר מעיד על התאהבותו המתחדשת אליה, אלא על כך שהוא מעריך את יופייה וחי באשליה מתוקה שהיא אותה האירית שהייתה.

"למה, התגעגעת אליי?", הוא שואל.

"רק רציתי שתאסוף את יותם. ותעבור לקנות כמה דברים. ואני בלחץ ממחר", היא עונה.

אכן אשליה מתוקה, נמסה המחשבה במוחו.

אחרי שאירית קופאת במקומה לרגע, היא מקיצה מתרדמתה ונזכרת, "אה, גדעון התקשר". "גדעון? מה הוא רצה?"

"הוא חיפש אותך לגבי תוכניות שהגיעו הבוקר. באותה הזדמנות שאלתי אותו איפה נועה. רציתי לברר איתה בנוגע לתאריך של ארוחת הערב המסורתית שלנו. לא היה לו מושג, והוא אמר שלא ראה אותה כבר כמה שעות, אבל שהוא לא דואג לה, היא תמיד חוזרת בסוף. ואת זה הוא אומר לי בטון נונשלנטי כזה. תגיד לי, הוא נורמלי? מה היא כלב שחוזר בסוף? אני שונאת שהוא מדבר עליה ככה. אני לא בטוחה אם אכפת לו בכלל ממנה, חוץ מהפרויקטים שלו והריצות בפארק. בסוף זה יבוא לו בבת אחת, אתה תראה. אני בכלל לא בטוחה שזה לא מה שהוא רוצה".

"מה יקרה?" אריק מנסה להתאים את עצמו לקצב של אירית. "שהיא תבגוד בו, שהיא תעזוב. כדאי שיתעורר כבר מהעיוורון שלו".

אריק בוהה באירית. הוא עייף. מרוב להט דיבורה, הוא חש כאילו נשמט פס קולה והיא עומדת מולו ומזיזה את שפתיה בלי הרף. הוא נזכר לפתע בנסיעתם לפריז, בשניהם חבוקי ידיים, מהלכים בשדרת המעצבים, עטופים כל אחד בצעיפו ובמעילו, סמוכים. הוא אוהב אותה לרגע. מאות מילים עפות בחלל החדר ואריק מתקשה בשעה זו של היום לאסוף את כולן ולחבר למשפטים שיש לזכור, לתכנן ולשנן. לו רק נתנה לו רגע להתביית, לו עמדה רגע מולו והייתה שם באמת, לו הייתה סותמת לרגע את הפה. אז היה המרחק ביניהם מצטמצם. אבל קצב הדיבור של אירית מהיר וחתוך והיא קופצת מנושא לנושא.

"אני חייבת להזמין את נורית". "איזו נורית?"

"נורית, חברה שלי מארצות הברית. זו שתמיד הייתה לה בעיה למצוא את הגבר הנכון. בכל פעם הייתה ממציאה לנו מישהו יותר מוזר. עכשיו זה נורית וסמי חדאד. הם כבר שנה יחד, זה המון זמן בשבילה. ואנחנו חייבים כבר להכיר אותו, הבנתי מאחותה שהוא ערבי נוצרי." "מה זה אומר?", קמט נגלה במצחו של אריק. "אתה היית יכול לצאת עם ערבייה, נגיד? לא שיש לי משהו נגד, אבל היית יכול?"

דברים כאלה מקפיצים את אריק, משפרים את רמת הריכוז שלו באופן ניכר. הוא זוקף את קומתו. "מה זה משנה מאיזה חור הוא יצא? החיבור והאנרגייה ביניהם, זה מה שחשוב. ויותר חשוב, כמה זמן זה יחזיק מעמד. אם הוא בן אדם מעניין וחכם, שיהיה אוזבקי מצידי". אירית מביטה בו לרגע וקופאת שוב במקומה. לאחר מכן היא ממשיכה, מסיטה את השיחה במהירות לנושאים אחרים שקשה לתפוס.

"לא יודעת. בכל מקרה, טלי הייתה צריכה להודיע לך הבוקר במשרד אם היא מגיעה. אם כן, נהיה תשעה". "איך? מי עוד בא? אנחנו, נורית והערבי, גדעון ונועה וטלי, זה שבעה, לפי הספירה שלי". "גם יוחאי. ועוד מישהי כנראה". "מה פתאום יוחאי? מה לאח שלך ולחברים שלנו? דיברנו על זה אחרי הפעם שעברה. הניסיונות המלאכותיים שלך להטמיע אותו בקרב החברים שלנו, גרמו לאבדות קשות בנפש. שלא לדבר על זה שאנחנו מזמינים גם את טלי". "היא ילדה גדולה, אריק, אתה יודע. ותן לו צ'אנס, הבן אדם מנסה להשתקע בארץ אחרי כל מה שעבר".

"בסדר. רק תיידעי אותה, שלא נהיה במצב לא נעים. איפה יותמי?"

"הוא ישן אצל ההורים שלי, קפצנו אחר הצוהריים לביקור קצר. אבא שלי רכש עוד שני קרונות חדשים וכמה גשרים, ויותם התחנן להישאר ולהרכיב איתו את המודל. אתה יודע כמה שהוא אוהב את הרכבות האלה".

"איך את עושה את זה בלי לשאול אותי?", אריק רותח מזעם. "ידעת שמחר התור שלי לקחת אותו לגן, ובבוקר מגיעה הצלמת במיוחד כדי לצלם את התמונה שלנו יחד".

"שכחתי לגמרי, יותמי בכה והתחנן להישאר לישון אצלם. נסעתי חזרה במיוחד כדי להביא לו תיק ובגדים. הייתי שעה בפקקים. אני מצטערת".

היא קרבה אליו. "עזבי, אני נכנס להתקלח. את רוצה לבוא?", לרגע הוא אינו בטוח מדוע הציע את זה. אירית מצמידה את שפתיה הדקות אליו ומאלתרת משפט מתחמק, "אני גמורה, בוביק, אל תכעס". כשהוא יוצא מהמקלחת, מגבת לבנה סביב מותניו, אירית כבר איננה. הוא ניגש אל חלון הזכוכית הענק, מביט אל העיר המשועשעת מעצמה. כמו בסרט אילם מרצדות מולו נקודות אור. אריק ניגש ומוזג לעצמו מעט יין לבן מבקבוק שהתחמם ונשאר על השיש השחור. הדירה שקטה. המיית המזגן מלטפת את החדר. תאורת הערב שאריק תכנן בקפידה רבה כל כך, מענה אותו, מזכירה לו את בדידותו. הוא מקרב את כיסא העור אל שולחן העבודה ומתיישב. על מסך המחשב שוכבות בהמתנה שורות שחורות קטנות, ממתינות לבואו.

"לפעמים, בלי התראה, חוזרים אליי הבזקי סיטואציות מהחיים. זה קורה לי בכל מצב, לעיתים ללא קשר או בניגוד מוחלט למציאות שבה אני נמצא באותו רגע. אם הייתי פורש אותן על שולחן העורך, הן היו ודאי נשמטות מהסרט בטענה כי הן "שוליות", אולי אף "סתמיות". וכך, כשאני עומד בבוקר מוטרף בפקק ללא סוף באיילון דרום, אני נזכר שלפני שמונה שנים בערך, באחת מנסיעותיי לפריז עם האקסית המיתולוגית, הגענו אל דירת סטודיו קטנטנה, שהושאלה בנדיבות מדודתה המבוגרת של אימי. היו אלו חמישה ימים טבולי בצק בקפה בהיר בדירה הפריזאית.

ומתוך כל המסע היפה הזה, תמונה אחת עולה בזיכרוני – אני, עומד מול מראה בדירה הקטנה. מכל הימים בפריז, מכל הטיול, זה מה שאני זוכר? – אני עומד מול מראה. מביט בעצמי, עצמי מביט בי. "מייד להשמיט מהסרט!", היה אומר העורך הראשי, "בזבוז זמן צפייה יקר". ובכלל, מה אני מטריד את עצמי באמצע פקק באיילון, בשעת בוקר עמוסה, בכמה דקות של שקט שיש לי עד שאגיע לפרזנטציה של חברת שוקן, שגם כך לא התכוננתי אליה מספיק. מצד שני, אם זה מה שהחליט העורך הראשי להשמיט, אולי זה שווה בדיקה בכל זאת?

׳אני עומד שם מול המראה, שנייה אחרי זיון בוקר משובח, עיניי פקוחות למחצה ואני בדרכי אל המקלחת. מבושם מפרומונים ומרגיש גבר בן זונה, אני עוצר לרגע מול המראה, לחוות את המראֵה של הרגע בתלת ממד. אני מביט במראה, בודק מקרוב נקבובית בעור, חושב על כלום.

לפתע אני מבין שפריז כולה מסתכמת ברגע אחד. לא כיפת Sacré-Cœur, לא חודו של האייפל, אף לא ארמון האליזה. במקומם התרחש רגע שולי לכאורה שפס הקול שלו היה המרקר שסימן את כל הטיול. זיכרון פריז שעלה בראשי לא היה העיקר, אלא החלק השולי שנצמד לחוויה האמיתית שהסתתרה שם. באותו רגע חולף חשתי התעלות רגשית, שהכילה זיכרונות, ריחות, טעמים וקולות. היא נדמתה לקטע מתוך חלום או סרט. אולי הדיוק של אותו רגע, שכלל התרגשות יחד עם פחד האובדן, נחרט דווקא הוא כ"בדיוק?".

לרגע ניתק ריכוזו של אריק, האם שמע את יותם קורא מהחדר?

מתוך ענן הכתיבה הוא קם וניגש אל החדר. מחשכת המסדרון מגיחה מולו אירית, מביטה בו כשעיניה קטנות ומצומקות.

"מה קרה? הבהלת אותי". "שמעתי את יותם קורא לי".

"אריק, יותם אצל ההורים שלי!", היא גוערת בו.

"אתה ועולם ה'בדיוק' שלך. אני חוזרת לישון".

היא רודה מילים מבולבלות ומוסיפה, "אל תלך לישון מאוחר. יש לך מחר בבוקר פרזנטציה, זוכר?".

אירית נבלעת חזרה אל החושך ואריק חוזר אל הסלון, לשארית היין. השקט סביב מכביד על עיניו, אבל הוא ממשיך וכותב. אצבעותיו מקישות על המקלדת, עיניו כבדות ונעצמות אט אט מעצמן.

לפתע הוא פוקח את עיניו בבהלה – מים רבים חודרים לפיו, לאפו, לאוזניו. הוא מתחת לפני המים, מביט בחלון הזכוכית הגדול מבעד למים הרבים. פוער את פיו ומפסיק לנשום. המים חודרים אליו. המטבח, הסלון, שולחן הכתיבה, הכול כבר מתחת למים. הוא צולל, פורש ידיו לצדדים. הוא מתקשה להאמין כי הוא עדיין חי.

אין זמן להפסיד. הוא שוחה בכל כוחו, וחושב על אירית בחדר השינה. האם התעוררה? האם טבעה בשנתה? ומה עם יותם? כיצד יכול היה לשמוע אותו צועק כשהכול קבור במעמקי המים? הדירה כולה כמכל, מלאה מים מרצפה עד תקרה. לא נותר ולו חריץ אוויר דק והשקט מוחלט. קצות המים נושקים לתקרת החדרים. הכול סביב צבוע בכחול בהיר, שקוף למחצה, מטושטש מבעד לזגוגיות אישוניו.

אריק דוחף עצמו בשארית כוחותיו אל מול כוחם הלוחץ של המים. הוא שוחה אל עבר מה שהיה לפנים חדר השינה. חפצים נעים באיטיות סביבו. חלקם שוקעים, מקצתם מרחפים במרכז. חדר השינה ריק, רק שמיכת הסאטן הלבנה מרחפת במים בחוסר משקל. בכוחותיו האחרונים הוא מנסה להגיע לחדרו של יותם. תנועותיו מאטות, מתקשות לפלס את דרכן מתחת למים. המרחק לחדרו של יותם רק הולך וגדל, כשהכול סביב מתחיל לנוע מהר יותר. כאילו רק עליו מקשים המים. לחץ מכביד על ריאותיו, סביב זרועותיו. הרגליים, הבטן והראש כבדים, משקל אין-סופי מכביד ומקשה את תנועות גופו. הלחץ גובר ומאבן כל שריר, מפסיק את נשימותיו.

הוא לא יזכה לראות עוד את אירית ויותם. הם אינם בדירה ואריק מקווה כי הספיקו לצאת לפני שנעשה מאוחר מדי. הוא מרפה עתה ונותן לגופו לשוטט במרכז, צולל לאיטו בין חפצי הדירה הדוממים, מבין שנותר לבדו. אור כחלחל אפרפר של תחילת הבוקר עולה עכשיו מבעד לחלון הזכוכית הענק.

נשימתו נעתקת, הוא נחנק לרגע. אחוז בהלה, הוא מרים את ראשו, פוקח את עיניו ומנסה לאסוף אוויר. שאיפתו הראשונה משמיעה קול צווחה צרוד. אחריה נשימה נוספת ועוד אחת. שניות ארוכות עוברות עד שריאותיו מתרגלות לנשימת האוויר של המזגן הקריר. מתחת לראשו, על הדפים הפזורים על השולחן, ניכרים כתמי רוק. המחשב הפוך על השולחן וחלקי זכוכית מונחים לצידו. הבית ישן ודממת השחר מרגיעה את החלום. קצב פעימות ליבו זוכה לבוקר חדש העולה בעיר העייפה, ואריק פוסע בכבדות אל עבר חדר השינה. הוא מבקש רגעי נחמה אחרונים לפני שהעולם יקיץ משנתו.

הוא מביט באירית שוכבת על צידה, מכוסה בשמיכת הסאטן הלבנה, החושפת את פלג גופה העליון והדק. חוליות גבה נראות בבירור באור הכחול. אריק טובל בחום גופה, מקרב את עצמו אליה ומנסה לנחם את גופו הבודד תוך כדי שהוא נושם את שאיפותיה הרכות.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.