החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

התחברות או הרשמה נדרשים רק בעת גישה לספריתך או ביצוע תשלום

שחר עולה בהרי אורל

מאת:
הוצאה: | 2020 | 288 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
הספר זמין לקריאה במכשירים:

35.00

רכשו ספר זה:

"ליבה של מוסיה החסיר פעימה. האם כך יזניחו את ילדתה הגוססת? היא בהתה כלא מאמינה במבנה המתנשא לפניה. בנפשה חשה כדוגית הנסחפת בזרם ומנסה שלא לשקוע למצולותיו של אוקיינוס רחב ידיים ומאיים. הייאוש עמד להכריעה."

ברקוב, עיירה יהודית בפולין שעל גבול רוסיה, אברהם ומוסיה מתאהבים. אף שהוא בן למשפחה דתית אורתודוקסית והיא בת למשפחה ליברלית ציונית, הם נישאים ומקימים משפחה. אלא שאז פורצת מלחמת העולם השנייה. עולמם של השניים מתפורר, ודרכיהם נפרדות. מוסיה נמלטת עם בתה אל הרי אורל שבמעמקי רוסיה ומתקבלת כמזכירה רפואית בבית חולים צבאי. בתעצומות נפש היא מנסה להתקיים ולתרום
למאמץ המלחמתי.
אברהם מתאמץ לדבוק בחיים ונלחם כפרטיזן ביערות בלארוס, יהודי יחיד ביחידת פרטיזנים סובייטית קשוחה. במשך שנות המלחמה הוא מנסה לשמר את התקווה לאתר את אשתו ואת בתו היחידה.
האם מוסיה, אברהם ובתם ישרדו את המלחמה ויצליחו להתאחד?
את הבסיס לסיפור שמעה עדי מילשטיין מפי חמותה, מוסיה. בזכות מחקר מעמיק על התקופה ובעזרת דמיונה השלימה אותו לרומן יפהפה ומיוחד המעניק תמונת עולם עשירה ומורכבת של העיירה היהודית בצד הקיום המייסר ומעורר ההשראה של שנות המלחמה.
"שחר עולה בהרי אורל" הוא ספרה השני של המחברת עדי מילשטיין. ספרה הראשון, "בדים ויצרים בעיר הלבנה", יצא לאור בשנת 2013 בהוצאת "אוריון".

מקט: 4-1272-718
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


פרק 1

אני לא רוצה להיות כמו כולן

"סילקו אותי מהגימנסיה!" הודיעה מוסיה לאימה.
פאניה הרימה את ראשה מעם בישולי השבת.
"מה קרה?" שאלה, המתח ניכר בקולה.
"אתמול בערב, בנשף הריקודים, אלכסנדר, נער פולני, ביקש לרקוד איתי. אני סירבתי והסברתי לו שיש לפניו עוד שלושה נערים שביקשו לרקוד איתי, ואז הוא קרא לי, 'יהודייה מלוכלכת' ואני סטרתי לו."
בהיזכרה ביהירות שבה הוא התקדם לעברה, בטוח שהיא תיפול לזרועותיו, ואיך שאר הנערים פינו לו את הדרך בהכנעה, היא הוסיפה, "כולם רוחשים לו כבוד, אביו גנרל בצבא הפולני."
"את נתת סטירה לבנו של גנרל?" נשימתה של פאניה נעתקה. היא התיישבה על הכיסא הקרוב אליה. בתה התיישבה בכבדות לצידה.
"להגיד לך את האמת, אני בעצמי נבהלתי. כולם מסביב הפסיקו לרקוד והסתכלו עלינו. מר פולנסקי, רכז המחזור, פילס את דרכו אלינו והזמין אותנו לחדר שלו. אני תיארתי למר פולנסקי את מה שקרה, אך כיוון שאלכסנדר הכחיש שהוא קרא לי 'יהודייה מלוכלכת', הרכז הודיע לי שאני מסולקת מיידית מבית הספר. הוא הוסיף בקפידה, 'העלמה ליפשיץ, הינך מתבקשת להגיע עם הורייך ביום שני בשעה חמש אחר הצוהריים אל חדר המנהל'. ואלכסנדר אפילו לא הסתפק בזה והודיע שגם הוא יבוא עם אבא שלו ביום שני כדי לדאוג שטיפוסים כמוני לא יתקבלו למוסד הלימודים הזה." מוסיה גיחכה במרירות, "אלכסנדר התכוון שיהודים לא יתקבלו יותר לגימנסיה הזאת."
פאניה פכרה את אצבעותיה. עיניה לחלופין הביעו גאווה וחשש לגורלה של בתה. בעוד כמה חודשים היא הייתה אמורה לסיים את לימודיה בגימנסיה נחשבת ביותר בוילנה.
בלאות קמה מוסיה מהכיסא. "התעייפתי, אימא. אני רוצה לנוח."
האם הנידה בראשה.
"שלא יהיו לך ציפיות, כבר לא יחזירו אותי לשם."
משך דקות ארוכות לאחר שפרשה מוסיה לחדרה, המשיכה פאניה לשבת במקומה, דוממת.

ערב השבת התנהל בביתם של בני משפחת ליפשיץ ככל שאר ערבי השבת. הנרות בפמוטי הכסף דלקו. השולחן היה ערוך במיטב כלי האוכל; צלחות וקערות חרסינה בצבע שמנת וסכו"ם מתכתי ממורק. האב, משה, מזג לכוסיות את יין הקידוש האדמדם כשהוא מזמזם לעצמו נעימת שבת.
שובה של מוסיה מוקדם מהמתוכנן, כבר אתמול, שִמחה אותו. הוא ייחס זאת לסיום לימודיה הקרב ובא. הוא שקל אם נכון יהיה הדבר שהיום, בסיום הארוחה, יאמר לה את אשר הוא מתכנן מזה כמה שבועות.
הוא הרים את עיניו אל אשתו בצאתה מהמטבח ובידה צלוחית חזֶרֶת. חיוך של נחת עלה על פניו, זו החזרת שיצאה לה מוניטין בקרב מכריהם.
בתום הזמירות והקידוש, בירך יאשה הבן הצעיר, את ברכת "המוציא לחם מן הארץ", וכהרגלו, נחפז להרים את הכיסוי מעל החלה. ידו כמו קפאה באוויר.
על גבי הצלחת שכבה לה חיוורת ומכווצת חלת השבת הקלועה. במהירות, כלוליין בקרקס, תפס סניה, הבן האמצעי במשפחה, בידו האחת את החלה ובשנייה, החל לבצוע אותה ולגאול אותה מהמעמד המביך.
משה שפשף את ידיו בהנאה כשהוגשה לו בידי אשתו צלחת הגפילטע-פיש. בקול חגיגי ביקש מסניה להעביר אליו את צלוחית החזרת והעמיס ממנה על צלחתו, לצד הדג. הוא חתך מהקציצה פרוסה נכבדה, טבל אותה בחזרת ובסכינו הוסיף עליה עוד קמעה ונגס בשקיקה, אך במקום הטעם החריף והעסיסי שלו ציפה חש בטעם שהזכיר לו את קציצת העוף של הסעודה המפסקת שלפני כניסת יום כיפור.
פאניה הגישה עתה את צלחות המרק עמוסות האטריות ואילו מוסיה, לכשהתרוקנו, הזדרזה לפנותן ולחמוק עימן אל המטבח. היא ידעה שזה הזמן שבו נוהג אביה לשאול את ילדיו על קורותיהם בשבוע האחרון, ובמיוחד על מה שעבר עליהם במהלך לימודיהם בוילנה. והיא כמובן, לא רצתה לספר ולהעכיר את אווירת השבת. לאמיתו של דבר, היא חששה מתגובתו של אביה, ויותר מכול, משתי המילים שהוא עלול להטיח באימה, "אמרתי לך!"
מלכתחילה, התנגד אביה נחרצות לכך שהיא תלמד בוילנה. אימה, שבדרך כלל נמנעת מעימותים איתו, עמדה הפעם על דעתה וקולה הדהד ברחבי הבית: "תברך על כך שיש לך בת מוכשרת וגם שאפתנית. כיאה לה, היא תלמד בבית הספר הכי יוקרתי, ואתה לא תמנע זאת ממנה."
אך משה לא ויתר, "אבל מה יגידו השכנים והחברים, ילדה לבדה בעיר הגדולה?"
"תן לי לענות להם."
והינה אתמול, אחרי תקרית סילוקה, הדהדה במוחה נבואתו. "פאניה, אני מזהיר אותך. הגויים האלה לא ייתנו למוסיה לסיים את לימודיה. הם ימצאו תירוץ לסלק אותה משם, ואת זו שתהיי אחראית לשיברון ליבה."
את יאשה וסניה, שני אחיה, שלח ברצון ללמוד בגימנסיה הטכנולוגית של וילנה. הוא דגל ברכישת מקצוע לבנים.
עוד לפני שסיים את שאלותיו לבניו, הבחינו עיניו בקוגל שהונח זה עתה בידי פאניה במרכזו של שולחן השבת. פחיסותו ונטייתו מטה בצידו האחד הזכירו לו את הקבצן המתדפק לעיתים על דלת חנות הכובעים שלו, ונכנס אליה כשהוא צולע על רגלו האחת וגופו נוטה לצד כיוון צליעתו.
משה נתן בפאניה מבט נוקב ושאל, "קרה משהו שאני לא יודע?"
פאניה הורידה את סינרה והפטירה בעצב, "בוא, אספר לך בחדר."
דוממים ונבוכים הביטו השלושה זה בזה. הם ידעו מה מספרת אימם לאביהם ברגעים אלה.
לפתע נשמע צחוק חנוק. "מה מצחיק אותך, סניה?" פנתה אליו מוסיה ברתחה. "כלום," ענה סניה והמילה יצאה בקושי מפיו. "אם אתה חושב שאני בבעיה, חכה-חכה, עד שאני אספר לאבא על מעלליך בוילנה." יאשה, ששמח על ההזדמנות שנפלה בחלקו להסיר לזמן-מה את החיוך המעצבן מעל פניו של אחיו, האיץ במוסיה: "האמת היא שאת, כאחות בכורה ואחראית, צריכה אחת ולתמיד לספר להורים שסניה שלהם רודף רוב הזמן אחר נערות ומזמר להן סרנדות, ולומד מעט מאוד."
"מה שניכם רוצים ממני? פשוט צחקתי כי תיארתי לעצמי איך אבא יגיב."
דמעות נקוו בעיניה של מוסיה ופני סניה הרצינו. "מוסי, למה את עומדת לבכות? את תמיד צוחקת כשאני משתטה. אם פגעתי בך אני מצטער."
יאשה שישב בצידה השני, ליטף את שערה. "את יודעת כמה אנחנו אוהבים אותך."
"זה לא אתם," היא לחשה, והדמעות זלגו מעיניה.
ההכרה שכל מה שתוכנן עבורה במשך שנים נהרס, החלה לחלחל בה.
"אבל את עדיין יכולה להיות מורה בבית ספר תרבות," ניסה יאשה לנחמה.
"אני לא רוצה להיות כמו כולן!" קראה ונעמדה.
דלת חדר ההורים נפתחה. מוסיה רצה אל אימה והתרפקה, מייבבת בחיקה.
"מוסי, אל דאגה," ניסה אביה להרגיעה, טון קולו בוטח, "אסע איתך לוילנה, ואגיד למנהל אחת ולתמיד, מה אני חושב על בית הספר 'המכובד' שלו." אלא שדבריו רק העצימו את קולות בכייה.
פאניה, אובדת עצות, חיבקה את בתה והובילה אותה אל חדרה וישבה שם עד שנרדמה.
כשיצאה, סגרה אחריה את הדלת חרישית. בניה עדיין ישבו בפינת האוכל, שותקים. היא פנתה אליהם ואמרה, "אני מבקשת, היו רגישים כלפי אחותכם בימים הקרובים."

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.