החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!
על יעקב שגיא

הסופר והמשורר יעקב שגיא נפטר בשנת 2016. כך כתב על עצמו בגב ספרו האחרון "אימא עננה": "העצים ביער צומחים על קרקע מזון שהשאירו קודמיהם." התחלתי את 'חיי הבוגרים' בגיל שלוש וחצי ביער. זה היה בשנת 1941, מיד עם פלישת הגרמנים ... עוד >>

והילד בוכה

מאת:
הוצאה: | 2005 | 100 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

28.00

רכשו ספר זה:

אנשי אס-אס החוסמים את רחוב שיינקין,

סדר פסח סהרורי שאליו מזמין המחבר את בני משפחתו שנספו בשואה, ילדים מופרעים המבצעים לינץ' נורא בכלב של כיתתם – כל אלה ואחרים מוצאים את מקומם בין דפי ספר זה, שהדמיון והמציאות שזורים בו ביד אמן ומקנים לסיפורים אופי כמעט פיוטי.

זהו ספרו השישי של יעקב שגיא. ספריו הקודמים: "מעבר למאסף" ו"פעם בזמן, אפילו לא פעם בשנה" – בהוצאת הקיבוץ המאוחד; "יעקב השקרן" ו"מלאכים יד שנייה" – בהוצאת עקד; ן"ימי איוב" – בהוצאת משרד הבטחון – ההוצאה לאור.

ספר שירים חדש "קרוב אצל עצמי" יצא בהוצאה עצמית במנדלי מוכר-ספרים ברשת.

מקט: 9-868-3
מסת"ב: 978-1-62154-868-3
אנשי אס-אס החוסמים את רחוב שיינקין, סדר פסח סהרורי שאליו מזמין המחבר את בני משפחתו שנספו בשואה, ילדים מופרעים המבצעים […]

“של מי אתה ילד”? – אנשי אס.אס. חוסמים את רחוב שינקין, מציבים מכונות יריה, חובשים כובעי פלדה מבריקים. קינג ג’ורג’ חסום על ידי הז’נדרמים. פורשים לפניהם גדרות תייל. אקציה. “ברח”, לוחש לי אבא. באוזניות.

אני לא מגיב. אני רואה את זושקה, השכנה שלנו ממעלה הרחוב מחבקת את התינוק כמנסה לגונן. התינוק פורץ בבכי, זושקה מנסה ביאוש להסות את התינוק, בלא הצלחה. אני מחייך אליו, אלא שעיניו עצומות, לא מבחינות בי.

“ברח” לוחש לי שוב אבא.

רגלי כבדות, מסומרות למקום, מסרבות לזוז ולו כדי צעד קטן. אבא סוטר על פני, “ברח לכוון הים” הוא מצווה עלי, אלא שהדרך לים כבר חסומה. שני ז’נדרמים מציבים על הכביש מחסום של מע”צ, מצמידים אליו מחזירי אור.

אני מסתתר בחצר אחורית של אחד הבתים, לכוד בין פחי האשפה, מציץ ממקום מחבואי לנעשה ברחוב.

התנועה באלנבי נעצרה, יהודים שלא הספיקו לחמוק מרוכזים תחת שמירה כבדה.

ממקום מחבואי אני רואה הכל, השוטרים מכים באלות על ראשי האנשים, על הידיים המגוננות על כפות הרגליים, שוטרים פולניים מרכזים יהודים לבית הכנסת הגדול ברחוב אלנבי.

אקציה. האנשים נדחקים להכנס לבית הכנסת, להמלט על נפשם מן המכות. שני שוטרים על סוסים אפורים מאיצים באנשים, פורצים לתוך הקהל, דורסים את הניקרה על דרכם.

סקרנים מעטים מביטים מקצה המדרכה בהנאה רבה, הצגת חינם.

אני שומע את אנשי האס. אס. מדברים עברית. אני לא מבין מלה, רק ההגוי נשמע לי מוכר, את הקללות אני מבין היטב, פולנית של ביבים.

הרחוב מתרוקן והולך.

את אבי תפשו. אותו ועוד כחמישים איש העמיסו על משאית דודג’ ישנה, מודל 40, סגורה בברזנט. לאחר שהתמלאה החלה להתרחק לכוון גשר הירקון. אני עדיין יכול לראות את תווי פניו ואת התחינה, כפי שאני מבין אותה כעת, שאברח. אני מבקש לצעוק, אלא שצמר גפן נעוץ עמוק בגרוני, לא מאפשר לי להוציא מילה. אני מבקש לצאת מהמסתור לרוץ אחריו אלא שנעלי מסומרות למקומן, דבק מגע בלתי נראה מצמית אותן אל הכביש.

עם רדת הלילה הסתלקתי משם בחסות החשיכה, בורח יחף, משאיר את נעלי מאחור.

בוקר מחרת. הרחוב, כהרגלו נוטל את הבוקר לעצמו, שקוע בעצמו, אינו זוכר אם ארע דבר או לא היה מעולם, אינו עד ואינו מסגיר.

החנויות, משכימות, נפתחות אחת לאחת. מכוניות האשפה ממהרות למשמרת הבוקר. תל אביב משתדלת כל כך להיות עיר נקייה.

אני מעביר מבט לחפש את שכנתנו זושקה עם תינוקה ואינם בנמצא.

במעלה הרחוב רוזנבאום הזקן ממהר לפתוח את חנות המכולת המקומית, לצוד את הלקוחות המשכימים קום. בבית הכנסת הגדול מתפללים שני מנייני יהודים.

שלוות בוקר שלא מהעולם הזה מרחפת על העיר, שלווה של עמק כפרי, עיירה קטנה צמודה היטב לנחל החוצה אותה לארכה, כאילו היה עורק מזין. הכביסה תלויה בכבדות על חבלים דקים שקועים באמצעיתם מהכובד המעיק, עשן מיתמר בעצלות ממספר ארובות, נראות כננסים המרקדים סביב הדוב הגדול, ארובת רידינג. דודי השמש נראים שלא במקומם, נצמדים כעלוקות אל גגות הבנינים השטוחים זוקפים צוואר לקלוט את ראשוני השמש.

לימים נודע מפי עד ראייה שאת הגברים העמיסו על משאיות, לוקחים לדרך ארוכה, להרי ירושליים, כך נאמר להם. נתנו בידם טוריות להכין את השטח לנטיעת עצים. למלא את הגבעות סביב סביב גומות גומות. עבודת ייעור, כך הסבירו להם, ליער את ההרים הצחיחים, את הטרשים, מצוות ייעור הארץ. “העבודה משחררת מן הגלות” כתבו באותיות דפוס גדולות על גבי סדין לבן שנתלה לאחר כבוד בין שני כלונסאות עץ יער טרי שנחטבו זה עתה.

אבא לא חזר משם. זה שנים שאני מחפש אחריו, מכור ליומני חדשות ישנים, צופה בהם שעות ללא הפסקה, באנשים האלה, ללא חולצות, מניפים טוריות, מנקשים קוצים, מגלגלים סלעים, מיערים כל דבר, עובדי כפייה, מדשדשים בשלג הנמס, חוורים, מורעבים, העור תלוי עליהם כאילו לא היה שלהם, הבטן נפוחה והעצמות גלויות וחדות.

אני מסתכל באקרן, מנסה לזהות בין הדמויות המצולמות מרחוק את אבי, בלא הצלחה. ניסיתי לשאול אנשים שחזרו משם אם ראו את אבי, את זיידקה. לא, אמרו לי, שזופים ומחייכים, כולנו ממעברת בית שמש, זיידקה? לא היה לנו אחד עם שם כזה.

שאלתי בקק”ל. הרשו לי להכנס לארכיון, לעבור על תיקים ישנים שאיש מלבדי לא היה לו ענין בהם זה שנים, דיפדפתי ביומני עבודה ישנים.

הדפים הצהיבו, מחוברים זה לזה כמעט ללא הפרד. שמות של יערות שלא שמעתי מעולם, תאריכים, קבוצות עבודה, חוזרים מההנהלה הראשית. פרוטוקולים של ישיבות הדנות במטרים וקובים. מינוי אחראים מקומיים וכפיפות אדמיניסטרטיבית, מספרי טלפון דהויים ושמות, הרבה שמות.

יש בי הרגשה שאי כאן חייבת להמצא העדות שאני מחפש אחריה זמן כה רב ואינני מוצא. כאילו בלעה האדמה את אבי, מסרבת להסגיר את סודה האפל. לעתים אני מתעורר בלילה ואני יכול לראות היטב את תמונתו של אבא מוקרנת על הקיר מולי, חציו עירום, זקנו העשוי היטב, קפוא, חופר בשלג על ארבעותיו, בצפרניו השבורות, להעמיק את השוחה שימצא לו די מקום.

התמונות מתחלפות במהירות, גנרל אס.אס. במדים שחורים מצדיע במועל יד, מטוסי שטוקה צוללים בצריחה חדה מעל טור של פליטים, מרססים בקליעים נותבים. אני מושך את השמיכה מעל ראשי, מסרב לראות.

קר בחדר, החלון פתוח והירח מקרין לתוך החדר את נענועי הרוח המתאנה אל האיזדרכת הזקנה. אני קם, מדליק את האור, מנסה לסגור את החלון, הידית מתעקשת שלא לזוז ממקומה.

אני מפעיל עליה את כל כובד גופי והיא מוותרת. אני חוזר למיטה, פני אל הקיר, עושה עצמי כלא רואה את צל הענפים השורט את הקיר בנענועי תפילה.

אני יכול לראות את אבא מתפלל בכוונה רבה, עוטה טלית, רצועות התפילין חונקות את זרועו. “ברח” הוא מגניב לי תוך מלמול פסוקי התפילה, “ברח ילד, כאן אין לך כל סיכוי”, אני חוזר וקם. נועל את נעלי הבית, לא מתלבש, לא רוחץ פנים, רק שם מעיל על חולצת הפיז’מה המפוספסת הצמודה לעורי, יורד לאט ובשקט אל הקומה הראשונה ויוצא החוצה מבית הילדים אל הדשא.

הירח מלווה אותי בדרכי אל מחוץ לקיבוץ, אני מתגנב לכיוון הואדי המוביל אותי ביד רכה אל בין קפלי הכרמל. אני מכיר את מקום המחבוא היטב, זה חודש ימים שאני מכין אותו לרגע הזה, כשאאלץ לברוח ומהר.

מזרון ישן ומוכתם. שני שקים ריקים שסילקתי ממחסן התבואות, תופר אותם אחד לשני בחבל שמשון. עתה ישמשו אותי בתור שמיכה. קופסה קטנה מלאה בצנימים, פחית של ריבה להכנת תה, שני נרות, גפרורים.

בבית הילדים לא ירגישו עד הבוקר בהעלמי. המטפלת לא תשים לב ואם יהיה לי מזל, אולי תשכח את קיומי. הילדים יעשו עצמם כלא מבינים על מי מדובר, לא יסגירו את מה שאינם יודעים והכלבים, שחורית לא יודעת להריח עקבות וחומי הזקן בקושי רואה בעינו הימנית כשהשמאלית עוורת לחלוטין.

החושך מפחיד אבל אבא צווה עלי לברוח. אסור לי להרהר הרהורי חרטה, אני חייב לבצע את התכניות שהכנתי חדשים מראש בקפידה רבה כל כך ומבלי שאיש יבחין.

המזרון לח מהטל, אני נשכב, מתכסה בשקים, עכשיו עלי לישון, בבוקר אחליט מה עושים הלאה.

בלילה בא זאב ללקק את פני, זאב זקן בעל שער לחייים לבן, גולש מטה כשל הקיסר האוסטרי וילהלם ירום הודו, מביא לי רגל של ארנבת לאות פיוס. מניח לרגלי, למזל או לתאבון. אני מושיט לו יד, שנינו לוחצים את רגל הארנבת. אני מלטף את פרוותו הרכה, זוכר היטב את שלימדו אותנו, שאין זאבים באזור, נכחדו לפני שנים. אני בודק את שיניו, שתיים חסרות, הניבים עדיין חדים, החניכיים כהות ומנומרות. ריח מוזר נודף מפיו, ריח פריחה דביקה. אני מנסה להתעלם שלא להביך, לא שואל, לא רוצה לגלוש להכרות קרובה מדי, מבקש לשמור את מגן הריחוק.

אני רוצה מאד שישאר ומפחד להראות לו זאת. מה שאמרו לו עלי ולי עליו יש בו ליצור דעות קדומות שאינן ניתנות לגישור. אני מגיש לו צנים מהקופסה והוא נוגסו בשיניו, מקער כפו ואוסף את הפירורים, לסדר אותם בגורן עגולה המקיפה את שנינו, כבא לרמז דבר מה שהוא רחוק ממני, אנחנו מתכרבלים מתחת לשמיכת השקים. מכאן והלאה כל אחד לעולמו.

הבוקר הקדים מכפי שרציתי. עקיצת נמלה שולפת אותי להכרה מלאה, ענפי העץ תלויים מעלי ברקיע מלאכותי העשוי ענפים ענפים, מטפסי בר סוגרים את הרווחים מפני האור הישיר.

שחורית נצמדת אלי מחככת ראשה, שמיכת השקים מכסה את שנינו, אני מתמלא אי שקט, אני חייב לחזור לפני שירגישו בהעדרי, שוב חמקתי לישון בחוץ. רק זה חסר לי שידביקו עלי תווית של סהרורי.

בדרך לבית הילדים אני פוגש את דב מהמספוא, “מה אתה עושה כל כך מוקדם בחוץ?” הוא שואל.

“ריצת בוקר” אני עונה, מנסה לחמוק ממנו. “ריצת בוקר בפיז’מה?” הוא תמה בינו לבינו ומשלא באה כל תשובה הוא מוסיף “של מי אתה ילד?”

של אף אחד, אני רוצה לענות, של אף אחד לא, אני יתום. אלא שאיני אומר דבר מכל זה, במקום זאת אני עונה “מהנוער, מילדי עלית הנוער”.

אני מגיע בשלום למיטה. כולם ישנים. חווקה עדיין לא הגיעה להשכים את הכתה. שחורית באה אחרי, נעל בית אחת שלי בפיה ואני אפילו לא הרגשתי שאני נועל רק נעל אחת, אני לוקח את נעל הבית, מסדר לפני המיטה וצולל לשינה קצרה, בלתי אפשרית, “לא”, אני אומר לעצמי בטרם ארדם ובקול רם, שאשמע, “לא קיבלת רשות לבכות”.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “והילד בוכה”