יש מקום

1. רות

בשעה שמונה עשרים ושש נולדתי מחדש.

בשמונה עשרים ושש יצאתי, מבלי להשאיר עקבות.

הייתי חייבת להצליח.

הפעם זה עומד לקרות.

אני מחככת את כפות ידי זו בזו, כמו מטוס שמחמם מנועים לפני שימריא, כדי לאזור אומץ, לחמם את רוחי.

באיזי, רות, אני משננת לעצמי. באיזי. בקצב הנכון.

מאז הבוקר היתה לי הרגשה שזה יקרה הלילה. רוח קלילה שנשבה בי. הלילה ייפתח לי חלון הזדמנויות.

היה לי פרוטוקול. סדר פעולות שעלי לבצע לפני היציאה. להקשיב, להקשיב ברוב קשב, להיענות, לחייך. לחבק. לפלרטט ובעיקר – להיות שלווה, לענות באורך רוח לשאלות. לא לחייך יתר על המידה וגם לא פחות מדי. באיזי. החיפזון יעלה את מפלס החשדנות.

בשעה שמונה וארבע־עשרה דקות סגרתי מאחורי את שער החצר. לאט.

ממתינה.

אני ליד המכונית.

ממתינה.

איזי, רות.

איזי. בכל שנייה הוא עשוי לשנות את דעתו ולהציץ החוצה. איזי. לא להיחפז. רק הלב, עצמאי כזה, הולם בכל הכוח. בום. בום. בום. בום טראח. אלוהים, אני בטח מעירה את השכונה כולה.

לוחצת על השלט. ממתינה.

נכנסת למכונית.

איזי.

אני מציצה במראה. מתניעה. שוב ממתינה. משאירה מרווח לשיבוש כלשהו.

דקה. שתיים. סופרת עד מאה ואז עד מאתיים. רק לא למהר. איזי, רות. איזי. לא לבלבל בין מהירות ובין ראיית הנולד.

הכול סביבי דומם. כאילו התנתקתי מהכול.

הילוך אחורי. המכונית נעה לאיטה. ארבעה מטרים וחצי.

מעבירה לראשון. ממתינה.

הסמטה עטופה בחשכה. הוא לא שם.

האם הצל הזה הוא הברוש המתנודד ברוח או הוא, שממתין, עוקב כמו נמר שיזנק במפתיע. לנשום עמוק, לנשום עמוק, לתת לנשימות את הקצב הנכון. פנימה החוצה. פנימה החוצה. לא לדלג.

מציצה במראה, מאחורי, מלפני ומכל צדדי. שקט. איזי, רות. מאותתת ומתחילה לנהוג לאט. כל גופי דרוך כקליע הממתין בלוע אקדח, הילוך שני. שלישי, רביעי. אני בדרך.

אני עושה את זה!

חודשים שאני מצפה לרגע הזה. בדיוק לזה. חולמת את עצמי פוסעת לאיטי, חומקת למכונית שלו, מתניעה, מאותתת ונעלמת. משאירה הכול ולא מביטה לאחור. חודשים הייתי קשובה ומוכנה לרגע.

לפני רבע שעה הכול החל להתגלגל במסלול שהתוויתי.

‘רותוש?’ שמעתי אותו קורא אלי מלמטה.

‘רותוש, שומעת?’ לא כועס. לא זועם. רק רותוש.

סוף־סוף. אני מחכה שיקרא לי, רק ממתינה לאות.

‘רותוש, את כאן?’ איזי, אני מרגיעה את עצמי. לא להיראות מעוניינת מדי. לא להתנפל על ההזדמנות. אדישות היא שם המשחק.

הכול בהתאם לפרוטוקול אקסודוס שלי.

‘איפה את, רותי טוטי?’ הוא נשמע במצב רוח טוב? או ששוב זאת רק מלכודת דבש?

‘אני למעלה,’ אני קוראת, וכבר הוא נכנס ועומד מולי, בוחן בעניין את הספר שאני קוראת. קוראת כביכול. הראש הרי נמצא אי שם, הרחק. בתוכנית שלי.

האקסודוס של רות.

הוא משך מידי את הספר וניער, כאילו במקרה. מכירה את זה, בודק אם הטמנתי בו דבר־מה אסור.

‘מעניין?’ החזיר אלי.

‘מאוד,’

‘מה? יותר ממני?’

‘אין מעניין ממך, שוקון,’ אני מרגיעה אותו, ‘קרה משהו?’

‘קרה סיגריות,’ נימה זעירה של כעס מתגנבת.

‘אוי,’ אני מעמידה פני נחרדת, ‘אל תגיד שנגמרו?’

‘אגיד שלא קנית אז נגמרו.’

‘אוי, אוי.’

‘אוי אוי, מה?’

‘אוי סליחה, סליחה, שוקוני, לפעמים אני כזו בולבולונת,’ התיילדתי. כמו שהוא אוהב. סלח לי, אשמתי. חטאתי. פשעתי. אני מטומטמת, מבולבלת. מפגרת. כל מה שתרצה. הלילה אני חייבת להיות כבשה שקטה וחמודה.

‘איפה היה הראש שלך?’

‘אני ככה לפעמים,’ סובבתי אצבע על רקתי. חייך. חיוך? או שמא עווית של כעס?

חיוך. בטוח. אני מרגישה שהפעם זה חייב לקרות. חייב! איזי, רות. איזי. אני מנסה להשקיט את מחזור הדם שלי, שתוסס ומבעבע. היי, רות. איזי. באיזי.

אלוהים, תעשה שאני לא תקועה באותו חלום שחזר אלי גם הלילה, שבו אני נוסעת להביא לו סיגריות והוא עצמו עומד בקיוסק ומגיש לי חפיסה ואז צוחק ומחזיר אותי הביתה. לבית שעומד על צוק. והוא סוגר אותי בחדר ומתחיל לדרדר את הבית אל הים.

‘אז מה תעשה המקושקשת שלי?’ הוא שואל. נפלא!

‘תרוץ ותביא לשוקה שוק שוקוני את הסיגריות,’ אני מתרוממת ממקומי באיטיות המתבקשת.

‘מאיפה?’

‘מהקיוסק בפינת טרומפלדור. פתוח שם עד מאוחר.’

‘ומאיפה את יודעת שפתוח? מבלה שם כשאני בתורנויות?’ הופה! נקלענו לשטח אש.

בחלום ההוא אני עונה לו שילך להזדיין. אבל רק בחלום, בטח לא עכשיו, כשהכול על חוט השערה. אצבעות הרגליים שלי קרות כמו קרח. כשאני במתח הן קופאות. כאילו המוות מתחיל לשלוט בי.

‘איך אני יודעת, שוקה דרלינג?’ אני עונה לו במתיקות של מרמלדה, ‘שכחת? כמה פעמים הלכתי להביא לכם משם סיגריות ובירות, אפילו בשני שעבר…’

‘צודקת,’ הוא מכה על ישבני בחיבה, ‘יאללה, טוסי אוצי רוצי.’

הוא במצב רוח מפויס.

‘אני רצה, אני אצה, אני טסה,’ אני פוסעת קדימה ומייד נעצרת, ‘עוד משהו?’

שלא להיראות נלהבת מדי.

‘צודקת, רגע,’ הוא חוזר למסדרון. אני שומעת אותו מדבר עם סטן, ‘אתה רוצה שהיא תביא? רות הולכת… זה בסדר, אחר כך.’

הוא חוזר, ‘תביאי גם לסטן שני מרלבורו.’

‘אדום?’

‘ירוק וסגול, בטח שאדום,’ הוא מחייך. כשהוא מחייך הוא כל כך יפה שבא לי לאסוף אותו אלי, לפרום את כל התוכניות ולנסות מהתחלה. לעצור מייד! זאת המלכודות ממנה אני נמלטת.

‘ומה עם ערן?’

‘ערן?!’ הפעם הוא נשאר לעמוד לידי ורק צורח, ‘אתה צריך שרות תביא לך משהו?’ תשובה ממולמלת נשמעת מלמטה. ‘גם לא סיגריות?’ הוא צורח שוב. ערן עונה בשלילה והוא מחזיר את מבטו אלי.

‘הוא מסודר,’ הוא מאשר ושוב מחייך, ‘תביאי גם שלוש בירות, לא, שש. וקצת כאלה, את יודעת, נשנושים חמודים ליד, רשמת?’

‘הכול בראש,’ אני נוגעת בעדינות בראשו והוא מסלק או ידי. הופה. טעות? הכעסתי?

‘נו די, מה יש לך?’ הוא מתרחק. זה טוב? רע? זה מה? סימן שהוא כועס עלי? שמייד ישנה את החלטתו ויאסור עלי לצאת? ששוב יסתיים הערב בפחי נפש? כמו לפני שבועיים, כמו לפני חודש. כמו לפני חמישה חודשים.

כמו לנצח?!

‘אם תחשוב על עוד משהו תתקשר, בסדר?’ אני מזדחלת לעבר הדלת, ‘אני עם הנייד.’

‘צריכה כסף?’

‘יש לי,’ הוא ממשיך להתבונן בי. אני מחייכת אליו. הוא מחזיר חיוך. איזי, רות. לא להתלהב.

יצאתי למסדרון. הוא עדיין צופה בי. בסקרנות. כאילו מפחד לאבד את האחיזה.

לבשתי את המעיל.

באיזי, רות, שרוול אחד, שרוול שני, מחייכת אליו. מסדרת את הצווארון, רוכסת את הכפתורים. שבעה. לאט. לאט. לא למהר. בסבלנות, באיזי, שלא ידע שאני על סף התפקעות. כל דבר מעלה אצלו את מפלס החשדנות, בסך הכול אדם קטן ומבוהל, גיבור על חלשים, שזו אני. אישה חלשה. נכנעת. תמיד מרצה.

אני זקוקה ממנו למפתחות המכונית.

הוא מרחרח את צווארי ופורע את שערי. הנה, הכול בסדר. תליתי על עצמי באלכסון את התיק, כרכתי סביב צווארי צעיף צמר סגלגל ונעצרתי.

מכירה את כללי הטקס. הכול כתוב בפרוטוקול אקסודוס. עוד לא הסתיימו סידורי היציאה. הוא בוחן אותי ביסודיות, עיניו סורקות אותי מלמטה למעלה כאילו בודק אם יש בי פגם, ואז קורץ, פורם לאט את כפתורי המעיל ופוער אותו. מה עכשיו?

‘רזה מדי, למה ג’ינס?!’

‘למה לא?’

‘הדוקים, רואים לך את הקו של הישבן.’

‘בכלל לא, תביט, אפילו גדולים עלי,’ אני מושכת ומנענעת את הבד מצד לצד. הוא דוחף את ידו פנימה, מחטט, מחפש, נוגע, מלטף ומתנשם במהירות. אני משמיעה אנחה קלה. עוצמת את עיני. תעשה מה שאתה רוצה. הכול הרי שלך. אתה רשאי לעשות בי מה שליבך חפץ, תתענג לך, תמשיך. רק תישאר כאן ואל תטפס במעלה הגב שלי, שם, בין השכמות, הדבקתי את המעטפה ובה האוצר הקטן שלי. קנה הנשימה לאישה הנמלטת.

‘טוב לך?’

אני עונה לו בגניחה.

תן כבר ללכת. אני רומזת לו לכיוון הקומה מתחתינו, בה מצפים לו חבריו. הוא מושך את ידו ונסוג לאחור. אני רוכסת שוב את המעיל.

‘והמעיל למה?’

‘קר.’

‘גם מעיל וגם צעיף? מתכוננת למסע ארוך?’

אלוהים!

‘אתה כזה חכם, איך ידעת שהלילה אני ממריאה לשביל החלב?’ הוא תולה בי את עיניו.

‘ושכחת להזמין אותי, אשתי היפה?’

‘קר בחוץ, שוקה, ולא בא לי לחטוף איזה וירוס נודניק,’ אני מלטפת את לחיו, ‘אם אני חולה, אתה נדבק ואז אתה חולה, ותצטרך לסגור את המרפאה,’ הוא משתכנע.

‘מתי את חוזרת?’

‘בערך…’

‘בערך מה?’

‘שבועיים.’ הוא נועץ בי מבט ומחייך. נראה שהולך טוב.

‘נראה לי שייקח חמישים־שישים דקות בערך.’

‘מה שישים? את הולכת לייצר סיגריות? עשר, מקסימום.’

‘אפילו יותר, חשבתי לקפוץ למאפייה, בשעה הזאת מוציאים את הלחמניות עם השומשום שאתה מת עליהן.’

הוא מחייך. איזה מתוקה אני. רואה? הכול בשבילך, מותק. רק עוד מאמץ קטנטן. המרצדס. אני זקוקה לה. בלעדיה הכול ירד לטמיון.

‘מעולה, תביאי שמונה. לא, עשר. מספיק חצי שעה?’

‘תעשה חשבון, אני הולכת עד הכיכר ואז חוצה את הגינה ש…’

‘למה ברגל?’

‘הגרוטאה שלי כבר יותר מחודש במוסך, שכחת, שוקשון?’ אני מיתממת. הוא לא שכח.

‘אולי…’ הוא עוצר ומתבונן בי, מהסס. נו, שוקה, תציע. תציע כבר!

לזה בדיוק התכוון. אחרי הפעם האחרונה מצא סיבות להשאיר אותי בלי המכונית, אולי אפילו כבר מכר אותה. ביקש שאשאר תחת עינו הפקוחה. בבית. בכלא המפנק. כמה היה שמח לו היו סוף־סוף מפטרים אותי בעוון אין־סוף היעדרויות. רק שניחשו את המצב ונמנעו בינתיים מלשלוח אותי הביתה. בינתיים.

‘נכון, שכחתי, יודעת מה? אז קחי את שלי, רק שלא תתברברי לי בדרך.’

‘שלך? את המרצדס?’ אני מעמידה פני מהססת.

‘נו, קחי מהר לפני שאתחרט.’

‘ואם חלילה שריטה, או מישהו יפגע בה?’ אני עוצרת את קריאות השמחה שמאיימות לפרוץ.

‘אז מה? נו, לכי כבר.’

‘בטוח?’

‘יאללה קחי אותה, שלוש חפיסות ברודוויי 100 ולסטן…’

‘זוכרת,’ לאיטי הורדתי את המפתחות מהמתלה. איזי, רות, איזי. שלא ירגיש בסופת ההוריקן שסוערת בי. וכבר המכונית בידי. עוד נקמה קטנה ומתוקה.

הוא נשאר לעמוד. מתבונן בי. סוקר אותי ברנטגן, ‘הכול בסדר אצלך?’

‘מצוין.’ הוא מתקרב, ‘ממהרת? מישהו מחכה לך בחוץ?’

‘למה מישהו? ארבעה מישהם, ויליאם, הארי, פרינס צ’ארלס והמלכה.’

‘מצחיקה, זאת בכלל כבר מתה,’ חייך! חייך פעמיים, ‘תהיי ילדה טובה?’

‘אני? מה פתאום.’

‘יפה, סופגנית, רק תיזהרי מהכרישים,’ טפח על ישבני ופנה ללכת לחבריו. זהו? באמת זהו?

אני ממתינה.

‘נו? איפה אתה, בן אדם?’ אני שומעת את סטן ואת שוקה שעונה לו, ‘מה קרה, חברים? קצת סבלנות. נו, זוז, תן לשבת.’

זה הרגע.

בחדרון הקטן שצמוד למטבח, מעל מכונת הכביסה, מסתתר הברטה. האקדח. נשק יום הדין, כמו שהוא קורא לו. אני מגששת ומגלה אותו בדיוק במקום שבו שוקה החביא אותו. אישה שיודעת שלבעלה יש אקדח תחשוב עשר פעמים לפני שתעשה שטויות. חוכמת חיים של שוקה. משלשלת לתיק שלי. מוטב שיהיה ברשותי.

וכבר אני בחוץ.

עננים אפורים התיישבו על הירח שעמד במילואו, והסמטה בה גרנו עמדה חשוכה, כאילו כיסו אותה בשמיכה שחורה. מתאים לי.

עכשיו זה חשוב. איזי, רות. לא למהר, לא למהר. לא למהר. מכירה את מצלמות האבטחה שהוא שתל סביב הבית. בוחנות ומתעדות כל פרט ופרט.

מנורת הכניסה חשה בי והתעוררה מייד, ההיביסקוס העמוס בפרחים קד קידה ברוח והברוש הניד בעצלתיים את צמרתו המחודדת. יהיה בסדר, ליטפתי ענף שנדחף והושיט לי אצבעות ירוקות, תלשתי כמה מעלי הברוש וריח מריר מילא את אפי, העברתי יד על תיבת הדואר הירוקה, כן, נפרדים, לחשתי, לא נתראה עוד. לא נתראה עוד.

לעולם.

מישקה. החתולה שלי, חתולת החצר החכמה שלי, יצאה בריצה מאחד השיחים, עיניה זוהרות כעיני מכשפה, והתחככה בי, כאילו ביקשה להצטרף. לרגע חשבתי לאסוף ולקחת אותה איתי ומייד סילקתי ממוחי את הרעיון האווילי. מצטערת, אהובה. אי אפשר. סלחי לי. אני בטוחה שתסתדרי, עכשיו תורי! היא נשארה לשבת, בעיניה ראיתי את הצער. מישקה שלמדה למהר ולהימלט מהבית כשהוא מגיע.

בחודש האחרון, כהכנה, שכנעתי את אחת הילדות של השכנים, גוזל מתוק בשם עמליה, שמישקה גם קצת שלה. זאת, בעלת ידע וניסיון בהישרדות, היתה עוברת בקלילות מאכסניה לאכסניה.

את תהיי בסדר, גירדתי את צווארה, והיא גרגרה בהנאה ואז נסוגה. הבינה.

התקדמתי לעבר השער כאילו אני לא בפאניקה מטורפת. עוצרת. מסדרת את המעיל. את הצעיף. יודעת שהוא שם למעלה, מאחורי התריס. מציץ. עוקב. הוא לא יכול אחרת. חייב לתייק ולקטלג כל תנועה שלי. כל נשימה.

‘בת מזל שכמוך,’ אומר אבא שלי, ‘הבחור מאוהב בך עד שיגעון.’

‘זכית, את יודעת כמה רצו אחריו?’ נדה לי אמו, גברת לילי, בראשה.

‘הלוואי עלי אחד כזה,’ מתרגשת זהבה, המנקה.

‘זאת אהבה, הוא רוצה להיות איתי כל הזמן, לנשום את האוויר שאני נושמת,’ אני מרצה לזואי אחותי.

‘אולי, אבל איזה לחץ,’ היא עונה, ‘אני לא הייתי עומדת בזה. בינינו, לקנא זה לא לאהוב. את יודעת מה אומרים, קשה כשאול.’

‘ואולי זאת הקנאה שמדברת מגרונך,’ החזירה לה דבורה, אשתו של אבא, ‘הלוואי והיית מוצאת אחד שהוא אפילו חצי מזה!’ זואי ממלמלת משהו, גברת לילי ממשיכה להתגאות בו, ואבא, כדרכו, רואה רק מה שטוב לו. אני הרגעתי. הכול נהדר.

איזי, רות. איזי. עוד כמה רגעים.

תזכרי מה אמר פעם חכם יווני אחד, ההשגחה העליונה נמצאת תמיד לצידו של הזהיר.

אני משתהה ליד השער. מרגישה בין השכמות את המעטפה המהודקת היטב בסרט הדבקה מתחת לבגדי, צינור האספקה שלי, חגורת הביטחון. לימים הבאים.

סופרת. שלושים שניות. ארבעים. חמישים. איזי, רות. איזי. ואם יתחרט? יקרא לי לחזור? יבקש שאעבור בכספומט? או להביא גם המבורגרים? מה שתגיד, שוקה. שוקה בעלי. הבעל שלי. בועלי. בעל הנשמה שלי, כמו שאתה אוהב להגיד, אני הוא מי שמחזיק בבעלות עלייך. ואני? את צריכה להיות האישה. האישה של האיש, זה הכול. מילים שיוצרות תודעה.

מלמעלה אני שומעת את הצחוק של סטן ונרגעת.

התקדמתי לעבר החניה. המרצדס של שוקה עומדת שם. לא משערת את תפקידה הלילה. עורה הכחול בוהק מתחת לפנס שמעליה. אפה מורם. ישבנה פנסים חדישים שרכש עבורה, מתנשאת על המכוניות האחרות. אני מנסה לייצב את היד. לוחצת על השלט. היא משמיעה צליל הסכמה. הדלתות נפתחות, וכבר אני שוקעת במושב העור הלבן. תיזהרי, אני שומעת אותו, לבל תשרטי או תלכלכי. אלוהים, אתה כאן? בראש שלי? די, צא כבר.

אני פותחת את החלון, שיראה. שיהיה לו קל לעקוב אחרי. בני אדם חשדנים מטבעם זקוקים שנרגיע, נפריך להם את ההוכחות הניצחות. ולפעמים גם זה לא מספיק.

אני מסדרת את המראה, מדליקה אורות, מגביהה את המושב. ושוב מחכה.

רסיסים מהחלום חוזרים ננעצים בי. האם אתעורר ואגלה שגם זה רק עוד חלום?

לא הפעם.

אני עושה את זה.

בחודשים האחרונים הייתי עסוקה בתכנון, בגיוס אנרגיה ומימון. שעות ארוכות ארגתי ותכננתי את הפרוטוקול, שלב אחרי שלב, קטע אחרי קטע. מדי פעם היה חוזר חלום אימים אחר – אני מגיעה עד כאן ומגלה שהוא יושב במושב האחורי. מושך ומוריד אותי מהמכונית. משכיב אותי על הכביש ועובר מעלי חמש־שש פעמים. דורס אותי. שכולם יראו. ככה ייעשה לאישה הבוגדת.

ובראשי מהדהדות מילותיה של רחל המשוררת: ‘התשמע קולי/ רחוקי שלי/ התשמע קולי/ באשר הנך/ קול קורא בעוז/ קול קורא בדמי…’ וחוזרות ומתנגנות. התשמע קולי. אולי מישהו שיעזור לי. איה אתה, רחוקי שלי.

אני שומעת רחש. זה אתה, שוקה? מקיש על הדלת? נעמד מולי כמו בעל בית ומחייך את חיוך העקרב שלך? בוחן את מעשי? ניסע ביחד, שלא תהיי לבד, יגיד ויחבק אותי, איך שהלכת התגעגעתי ובאתי.

עוד הצצה לראי.

אין איש. במראה נראים רק עצי הלימון של יואל השכן.

המסע מתחיל.

איזי, רות. איזי. תנועות רכות. שלטי בעצמך. איזי. תחשבי שאת בסרט במהירות איטית. איזי. יוצאת מהחניה. המכונית גולשת בשלווה. איזי. עוד שנייה וכבר אני בכביש הסובב את שכונת הווילות הלבנות בה גרנו. שכונת מדורגי טל. חמש דקות מגדרה.

לא ליפול לשאננות. אולי הוא מחכה לי ביציאה מהשכונה? כביכול נזכר בעוד משהו, גם מסטיקים? לא. פנוי.

איזי. באיזי, רות. אני יוצאת אל הכביש, בדרכי אל הקיוסק של עמי כחלון, אליו אני לא מתכוונת להגיע.

הטלפון מתעורר, ‘מה?’

‘יצאת כבר?’

‘מאיפה?’

‘נו, די עם הבדיחות, יצאת?’

‘ממש לפני שנייה, צריך עוד משהו?’

‘תביאי גם שני דיאט קולה, מה את עושה?’

‘זורקת כדור ברזל בלטביה,’ להצחיק זה להרגיע.

‘מצחיקה, תיזהרי, טוב?’

‘מהכדור?’

‘מהחיים, יש טיפוסים כאלה, העולם חרא.’

‘ברור, מזל שיש לי אותך, המלאך השומר עלי.’

‘ברווווור, מחכה לך, סופגנייה שלי.’

סופגנייה. סופגנייה שלי. סופגנית. סופגניונת. מי סופגנייה של שוקה? אני סופגנייה של שוקה. הוא יכול לאכול אותי. ללעוס. לבלוע. עד שלא יישאר ממני דבר.

פעם קראתי לזה אהבה.

א. אורי

אני אוהב את הרגעים האלה.

את רגעי הדממה לפני שתפרוץ המהומה. את השקט שבמסדרונות.

רגעי חסד.

אני מקפיד להגיע למשמרת חצי שעה לפני כולם, עובר על החדרים, בודק את מצב הניקיון, אוסף קליפות שנשארו או ניירות שהתגלגלו לפינות, מסדר את הכיסאות, בודק שעמודי התווים עומדים ישר, שאין ביניהם אחד צולע או שבור, וכשהכול מוכן, אני אוסף לעצמי בקבוק מים מחדר המורים, מיישר את המדים, מעביר יד על שערי ועובר לעמדתי בכניסה.

ממתין.

ראשונים מגיעים המורים, פרט לאולה, המורה לפסנתר. כמו תמיד היא תגיע חמש, שש דקות אחרי כולם, תדהר במדרגות, תעצור לידי כדי להסדיר נשימה ותחייך. לא קל לצאת מהבית כשיש לך תאומים בני שנתיים.

פרט למורה לגיטרה, ‘מר חומץ’, כמו שאני מכנה אותו בליבי, כולם מחייכים ומברכים כשהם חולפים על פני.

כשרק הגעתי ראיתי שהם בוהים בי בסקרנות, מתלחשים ביניהם. מה אחד כמוני עושה כאן? אני ודאי נראה בעיניהם כמו גנרל, לא כמו איש ביטחון. פעם שאל אותי בוריס, המורה למנדולינה, אם אני בורח ממשהו והאם אפשר לעזור.

בסוף קיבלו אותי.

הם קוראים לי כאן דשי. או דשי חדשי.

עשרה לשתיים. השעה שבה התלמידים מתחילים להגיע.

‘יום יפה, אמיר,’ אני מברך את הנער הראשון שנכנס, בידו תיבה גדולה בה הוא מאחסן את הטרומבון שלו. הוא ממשיך בדרכו.

‘מה? לא אומרים היום שלום?’ אני מתעקש, והוא נעצר ומחייך אלי.

‘היי, דשי, הרבה הרבה שלום,’ טופח על גבי וממשיך.

אחריו מגיעה דוקי, תלמידת הפסנתר, ואחריה יוכי ונתן ואהרון וכל שאר תלמידי הכינור, הטרומבון, החצוצרה והמנדולינות, התזמורת כולה. אחד מביא לי קלמנטינה, שני עוגייה שאמו אפתה, שלישי סתם חובט בי בידידות, עוד רגע והם בכיתות והשקט חוזר.

אני מרגיש בר מזל.

2. רות

הקיוסק של עמי כחלון עמד בשולי גדרה.

‘…ריך פיס בחיי…’ זעק השלט, שאיבד במרוצת השנים כמה מאותיותיו, והיה מואר באורות שזהרו והתרוצצו סביבו כמזמינים את הציבור לחגיגה המונית שכבר לא תתקיים לעולם. מתחתיו נתלו שני שלטי ‘קוקה קולה טעם החיים’ שאיבדו את שיווי המשקל שלהם, וקרטון שהציע פלאפל טרי ושלגונים, השני חינם.

בשעה כזו היה האזור כמעט שומם, רק הקיוסק של עמי הציע עצמו כמקום בילוי. סביב דלפק השיש או על כיסאות העץ שהתחננו לקצת צבע, התגודדו כמה מבחורי הסביבה, עסוקים במלאכתם היומית: גירוד קרטונים צבעוניים שהנפיקו החכמולוגים של מפעל הפיס – הקזינו של המדינה. כל קרטון, כידוע, אוצר בתוכו חלום גדול, חלום בן דקות ואכזבה לשעות, ורעיונות יש בשפע.

חלפתי על פני המקום לאיטי, עצרתי ליד תיבת הדואר ושלשלתי את מכתב ההתפטרות שהכנתי. ציינתי בו שעלי לעבור בדיקות והרופא אסר עלי לעבוד. ידעתי שנועה, שכבר מזמן חשדה, תנחש שהסתלקתי.

לרגע חשבתי על שלומית. נניח שפתאום תחליט לעזוב את השכונה החרדית שלה ולהגיע לכאן? האם עלי לספר לה שאני מסתלקת? מחקתי מייד את המחשבה מראשי, אין סיכוי שתופיע. שלומית, הנערה הבוהמית שהיתה החברה הכי טובה שלי, נשבתה בחיק הכת החרדית ומאז אני אסורה לה. מוקצה.

המתנתי כמה דקות, בחנתי בזהירות את המראה, את הכביש. מכירה אותו. שוקה היה מסוגל לרוץ את כל הדרך, לחתוך בצמתים ולראות אם אני כאן ומי באמת מחכה לי.

כבר היינו בקטע הזה.

הוא יגיד: התגעגעתי אלייך, סופגנייה שלי, ויבחן בזהירת כל מי שעומד מאחורי, מלפני ומכל צדדי, בודק אם חלילה אחד מהם הוא האחד שאיתו איעלם, או זה שאני עושה לו נעים בגב, אם לא למעלה מזה.

‘זוכרת מה אני אומר תמיד?’

‘שכל הנשים זונות,’ אני מדקלמת. זה אחד הפתגמים החביבים עליו. את החברים שלו זה הצחיק.

המתנתי. מדי פעם נשמעה קריאת שמחה, צרחת אכזבה. מישהו קפץ, אחר זרק בחמת זעם את הכרטיס, שניים הסתלקו, כיסא אחד התמוטט והיושב עליו קרס איתו, שתי צעירות צחקקו. חמישה ילדים חיפשו בדלי סיגריות.

שגרה. הקיוסק של כחלון.

לא. הוא לא כאן.

אני עוזבת את השכונה, ממתינה בסבלנות ברמזור, אדום. צהוב. ירוק . ירוק כהה… איזי. אצלי הכול רותח, מבעבע. הלב דוהר ומכה בי.

אני חולפת על פני השלט ‘גדרה’, פונה ימינה, שוב ימינה ועולה על כביש 7 שפניו לאשדוד, משם אני עולה על כביש 40. מזגזגת מפה לשם. נכנסת לכבישים שוליים, יוצאת מהם ועולה שוב על הכביש הראשי.

’89 ק’מ לבאר שבע’ מכריז השלט, ‘סע בזהירות. זהירות מונעת אסון’. כמה מדויק!

במחלף שורק יצאתי לכיוון כביש 4, חלפתי על פני יבנה. השלט ‘שתולים’ צץ בבת אחת, לשם היו מועדות פני.

שיננתי את מסלול אקסודוס שלי, על כל שלביו ותחנותיו. ערכתי חזרות על גבי חזרות, בלי סוף הכנות מדוקדקות ליום הזה. לשעה הזאת. להזדמנות הזאת. את מפת הכבישים למדתי בעל פה. לפעמים, בשעות שעמום, כששוקה היה במרפאה ואני המתנתי לבואו, הייתי בוחנת את עצמי, אם אני מכירה כל פנייה וכל שלט. בודקת את הבקיאות שלי באזור המילוט.

הניסיון לימד אותי. בלי שותפים. לבד. ידוע שאתה הולך מהר יותר כשאתה הולך לבד. כל שותף, בלי להתכוון, יהפוך מבלי דעת למשתף פעולה. מי כמוני מכירה את שוקה כשהוא מפעיל את הקסמים שלו. ידמע, ישתנק, יכה על החזה שלו, יספר כמה הוא מתגעגע/אוהב/חסר/משתוקק/דואג/חרד ובעיקר אוהב/אוהב/אוהב וכולם ימסרו לו את כל הפרטים, לאן ואיפה וכמה. ‘רק לטובתך,’ כמו שאמרה לי אז אחותי, זואי. אפילו היא, מלכת החשדניות, נפלה באחת הפעמים בקסם החרטה המזויף שלו.

ירדתי מהכביש לדרך עפר ושם עצרתי. רשמתי לעצמי את שלושת המספרים היחידים שהיו חשובים לי על פיסת נייר שמצאתי בתא הכפפות, כי מי היום זוכר מספרי טלפון בעל פה? ואז חילצתי בזריזות מהנייד את כרטיס הסים, אותו מוח זעיר שאוצר ידע ומסגיר מיקומים, והנחתי על המושב. יצאתי והנחתי את המכשיר עצמו מתחת לגלגלים ועברתי עליו כמה פעמים עם הרכב, קדימה אחורה. את הרסיסים אספתי לתוך שקית, כל רסיס כזה עלול לעורר חשד.

חזרה לכביש האספלט. חציתי את שתולים והמשכתי לנסוע לעבר מושב עזריקם. בכניסה עצרתי. עטפתי את הסים בנייר כסף, כמו שראיתי שעשו באחת מסדרות המשטרה המטופשות, והטמנתי אותו באחד העציצים הגדולים שהעמידה המועצה בכניסה. מכאן צעדתי בין השדות וזרעתי בהם את שברי המכשיר לכל עבר. שיצמיחו תקווה.

איש לא נראה בסביבה, רק לטאות מבוהלות שמיהרו לנוס מפני, כמה עורבים שהערתי משנתם וכלבים שהביעו בנביחות עזות תרעומת על ההפרעה.

מאחורי המרכז המסחרי עצרתי את הרכב. שוקה עצמו, כשרק הביא אותו, הציג בפני את כל נפלאותיו והצביע על החיישנים שהתקינה החברה, ‘רואה אותם? ככה אני תמיד אדע איפה את. שלא תוכלי לברוח לי,’ אמר אז וצחק. בלי להסס ניתקתי אותם, כמו שראיתי בסרטון היוטיוב שסיפק מידע מועיל לגנבי רכב. חילצתי גם את מכשיר העיקוב ששתל במכונית וגיהצתי את כולם תחת גלגלי הרכב. את הרסיסים אספתי אלי. אשליך אותם לאט לאורך נתיב החירות שלי. השארתי את הרכב בחניה ונכנסתי לחנות אלקטרוניקה שעוד היתה פתוחה. קניתי את המכשיר הזול ביותר שהיה להם וסים נטען, כמו זה שבו משתמשים עובדים זרים ומבקשי מקלט. גם אני מבקשת לי מקלט.

עוד סידור אחד. אני פותחת את חוברת התיירות המהודרת ‘מלונות הבוטיק היפים בישראל’ שחילקו לנו בתיבות הדואר. עוברת על הרשימות ומחייגת.

‘פנינת הדר, ערב טוב,’ עונה לי קול נשי נחמד שכמו נלמד בקורס. אני מסבירה לה מה אני צריכה והיא מבקשת שאמתין. עד לכאן אני שומעת את נקישות ציפורניה על המקלדת.

‘כן,’ היא חוזרת אלי, ‘יש לך מזל. על שם מי לרשום?’ אני מוסרת לה את השם. הילה אלרואי זלצר. היא רושמת. כן, ליומיים. מצוין. הלאה.

עוד לא חלפה שעה. שוקה עוד לא חושד בכלום. בטוח שהאישה המתוקה שלו עומדת בתור במאפייה.

המשכתי לנסוע מזרחה ואז חזרתי לכביש 6 והדרמתי לכיוון מחלף קריית גת, ביצעתי סיבוב מהיר וחזרתי לכביש 4, בדרכי צפונה.

רק לא כביש 6, שעשוי היה להסגיר אותי. כאן הכול מתועד, כאן עוקב האח הגדול שעיניו אינן מחסירות דבר אחרי כל העוברים ושבים. וכבר אני שועטת צפונה. צפונה. ממך והלאה.

אלוהים! אני עושה את זה. שלווה מוזרה נחתה עלי. יצאתי אל החלום, אני עושה את זה. אני עושה את זה. בינתיים הכול הלך בדיוק לפי התוכנית.

חופשייה.

כן. חופשייה. משוחררת. כנפיים צמחו לי. אני ציפור דרור.

אני מרגישה את הדם זורם בעורקי במהירות, כאילו נפרץ סכר, פני לוהטות, שדה הראייה שלי כמו מתרחב וגל אנרגיה אדיר שוטף אותי. אני לוחצת על דוושת הדלק והמכונית מזנקת, מאה, מאה עשרים, מאה שלושים קילומטרים לשעה.

לא, חייבת להאט. אסור לי לקבל דו’ח. דו’ח הוא קצה חבל. חבל שיתלה אותי.

עוד שלושים ושבעה קילומטרים.

עוד שלושים.

ארבעים ושתיים דקות.

הוא בוודאי מתחיל להרגיש מעט אי־נוחות. משהו מציק לו. האם הוא כבר מציץ בחלון? יורד לחניה? פולט מילה של כעס לחבריו, שמייד מרגיעים וצוחקים על ‘הבחור המסונוור’ שלא יכול להיות דקה בלי האישה. הלכה – תחזור, יגידו לו, הן תמיד חוזרות.

ארבעים ושש.

אני יודעת אותו. הוא מרגיש את העקצוץ בקצה אצבעותיו. ממלמל משהו לסטן, לובש את המעיל שתלוי בכניסה. כן, את המעיל הכחול, זה שבכיסו הימני משקולת ברזל, ויוצא מהבית.

עכשיו הוא מתבונן במקום בו פעם עמדה המרצדס שלו.

חמישים ושתיים.

הוא חוזר הביתה. חסר שקט. אולי קרה לה משהו, הוא מפטיר לעבר סטן.

הוא בדרך לקיוסק. אולי לקח את המפתחות של סטן ונוהג לשם. שואל. שואל שוב. לא. איש לא ראה או שמע.

לא ראיתם אישה במעיל צהוב? שיער ארוך, חום בהיר? אסוף בגומייה? גבוהה? כן. יפה? כן. היא תחזור, יגידו לו והליצנים יוסיפו, אם לא, תמצא חדשה.

דואג? אולי לרגע, כאילו מזה חשש, הוא מתחיל להתרגז. מחפש צילום שלי. מציג אותו בפני האנשים. מאשים את בעל הקיוסק שהוא מחפה על מישהו. בודק בגינה שמאחוריו. אולי ימצא אותי שותה בירה עם אחד המגרדים, או לפחות מתה.

שישים ושש.

מתקשר. עוד פעם. עוד פעם. מקלל את המכשיר שלו. זורק אותו ומייד מרים, בודק שחלילה לא נשבר, אחרי הכול, מכשיר בחמשת אלפים שקל לא הולך ברגל. מקלל אותי ואת העולם ומתקשר שוב.

שבעים ותשע. אני עוד כאן!

תחנת הדלק צצה מולי בבת אחת. תודה לאל. אני חייבת להשתין.

פניתי לכביש הגישה. התחנה סגורה והשלפוחית שלי מציקה כבר יותר מארבעים ושבעה קילומטרים. אין ברירה. החניתי בצד וחמקתי לצד האחורי של התחנה, ושם, בחסות החשכה, הרוויתי את האדמה.

והייתי מאושרת. מין שחרור כזה. הרגשה מופלאה. אני עושה כל מה שאני רוצה. לא מבקשת רשות. אפילו מתי ואיך אני משתינה. שמחת עניים מרודים.

כיסיתי את המקום היטב, כדרכם של חתולים.

זה הזמן. התקשרתי.

איתן הטוב ענה לי מייד, ‘אפשר לדבר עם יואב?’

‘באיזה עניין?’ הוא ענה לי, בדיוק כמו שקבענו. תמיד יש מצב ששוקה יגיע לאשתו, שתיזכר שהתקשרתי.

‘רק תמסור לו ששלחנו לו את הסרט.’

‘סרט?’

‘לחופש נולדה.’

‘חכי רגע, את טועה, איזה יואב את צריכה?’

‘יואב שלמון…’

‘טעות,’ ניתק.

בדיוק לפי התוכנית.

זה מסודר. איתן ידע בדיוק מה לעשות. הכול רשום. בפרוטוקול אקסודוס. בין שלל תפקידיו היה עליו להתקשר ולהרגיע את זואי. היא תבין מייד ואולי תוסיף תפילה. עליה יוטל להרגיע את אבא שלנו. רק שאלה לא יתחילו לרוץ למשטרה או יפרסמו מודעות בעיתונות. שרק יניחו לי.

עוד שיחת טלפון אחת.

הדודה. אני חייבת לה.

‘תשאירו לי הודעה, רצוי נחמדה, כי אני אוהבת הודעות כאלה,’ ענה לי המשיבון.

‘היי, זו אני. תשמחי לשמוע שהתקבלתי ואני נוסעת לבוסטון, אני מתנצלת על הבהילות, מבטיחה להודיע לך אחרי שאתארגן, בינתיים שתדעי שאת הדודה הכי מופלאה בעולם ואני אוהבת אותך הכי הכי.’

ניתקתי ומייד התקשרתי שוב, היו עוד דברים שהיו חייבים להיאמר, ‘שתדעי שהכול בזכותך, בלי העזרה שלך לא הייתי… כל הנסיעה הזאת… תודה, דודה שלי.’

דודה כרמית היתה האחות הקטנה של אבא שלי. האחות שבמשפחה המיוחסת שלו העדיפו להסתיר. גיליתי אותה רק כשאמא נפטרה. הוא לא היה מוכן להסביר על מה נסב הנתק, ורק כשנפגשנו, מקץ כמה שנים, גיליתי מה קרה שם ואימצתי אותה אל חיי. אולי הייתי צריכה להציע לה לברוח איתי?

לא. כשבורחים לבד, בורחים מהר יותר.

לזואי אחותי לא התקשרתי. מוטב כך. כששוקה יגיע אליה, והוא הרי יגיע, היא כל כך תדאג שהוא יאמין שאינה שותפה. את המודעה שלנו אפרסם כשאהיה בטוחה שהגעתי לחוף מבטחים. היא תדע לחפש.

ושוב אני ברכב, שועטת צפונה.

יוהו! יוהו, יוהו! הדרך פתוחה. אני מתרווחת במושב ונוהגת בהנאה אדירה, ממש כמו בחלומות ההם. דרורית קלת כנף. מאושרת כמו תינוק שמריח את אמו הקרבה, עוד עשרים וחמישה קילומטרים לחיפה. כבר מאה ושתים־עשרה דקות מאז שעזבתי.

מה שוקה עומד לעשות? לפנות למשטרה? לא לפי כבודו. שהוא, כמעט־פרופסור־שוקה, יודיע שאשתו ברחה ממנו? הסתלקה עם המרצדס? שהוא יעמוד מול השוטרים שיגחכו ואולי ימלמלו בדיחה חבוטה על האישה שמצאה אחר או על גודל הזין שלו שלא הספיק. איזה עולב.

לא מתאים לו. זואי. הוא יתקשר אליה. היא תעמיד פני מודאגת. הוא יאיים, יגיד לה מה יקרה אם יגלה ששיקרה, והיא תהיה חכמה ולא תגיד לו מה שרובץ לה על הלב, שמזמן הייתי צריכה ללכת ושהיא מקווה שהפעם זה יצליח לי.

אל תכעסי, אחות שלי. את חייבת להבין. לא שיתפתי איש – מלבד איתן, וגם אותו בעירבון מוגבל – לא אמרתי מילה כדי שלא תיפלי ברשת קסמיו, תאמיני בדמעות התנין שישפוך. מוטב שלא תדעי דבר.

שוקה, כדרכם של חשדנים, מזהה שקרים. על זה הוא לא יסלח.

ב. אורי

אני דשי. איש הביטחון של הקונסרבטוריון העירוני של ירוחם. עובד המתנ’ס. אני גם אורי ואני מתגורר בירוחם מזה שישה חודשים.

מצחיק, אבל לא אני בחרתי לגור כאן.

יד הגורל, המקרה, היא שבחרה עבורי, התערבה וכיוונה אותי לכאן.

ואולי, אולי ירוחם היא שבחרה בי? העיר היא שהחליטה בשבילי?

זה מה שמוטי בן עיון, החבר הכי טוב שלי, טוען. ‘לא היה לך סיכוי להתחמק מאיתנו.’

אני אוהב אותו. את מוטי.

בעצם, מאז שאני כאן אני אוהב את כולם. אפילו את שימון מהמכולת, שקצת מרמה במשקל כשהוא פורס לי את נקניק הבירה, ואת הכלב של השכנה מתחתי, שלא מפסיק לנבוח כשהיא לא נמצאת. אפילו את מורדי, שגר ממול וחוסם לי את היציאה. אולי בחיים הקודמים שלי הייתי מגיש תלונה ומפעיל עורך דין.

אני מביט בשעון. ורדית, תלמידת הוויולה, עוד לא הגיעה. אולי אני צריך להתקשר ולברר אם היא חלילה בעוד התקף אסתמה? כשהיא מגיעה, אדומה ממאמץ, אני נושם לרווחה. מה קרה? לא, רק האוטובוס איחר.

דלתות נפתחות ונסגרות. זהו. התחילו שיעורי המוזיקה.

ואני יכול להקשיב.

3. רות

צללית העיר חיפה, המשתרעת על צלע ההר, התגלתה אלי מרחוק, אורותיה שניקדו את הכרמל היו הסימן הראשון.

הנה אני, עיר הנמל. חיפה. העיר בה נולדתי. העיר שלי.

הווייז הפנה אותי למרכז העיר, לעבר בית המלון. התעלמתי ועליתי לכרמל, חציתי את הרכס לעבר נווה שאנן, ירדתי לעבר הצ’ק פוסט ומשם המשכתי לקריית חיים. בחנות הגלידה המתנתי כעשר דקות ומשם חזרתי היישר להדר הכרמל.

אולי לקיתי בעודף זהירות, אבל ‘מי שנכווה ברותחין נזהר בצוננין’, נזכרתי באחד המשפטים של אבא, שהיה לו אחד לכל צרה או שמחה.

ואני צברתי ניסיון גם בצוננים וגם ברותחים. שוב אני יורדת לצ’ק פוסט וחזרה למרכז העיר. הנה המלון שלי.

‘פנינת הדר’ עמד מול בניין העירייה, בניין אבן יפהפה שנבנה, כך נרשם בדף של המלון באותה חוברת, בתקופת המנדט ושופץ זה מכבר, ומחלונותיו נשקפו גן הזיכרון והנמל. זה היה מלון בוטיק חדשני, מהסוג שצפוי להיות קטן, מטופח להפליא, אבל משולל חדר אוכל או לובי מפואר, בריכה או חדר כושר.

למי אכפת.

שער החניון נענה לי מייד, נהגתי את המכונית עד קומה מינוס שתיים, ושם, מאחורי העמוד, החניתי אותה. את המפתחות הנחתי בצינור האגזוז, שם ימתינו לאיתן.

המעלית הביאה אותי לכניסה. דלת זכוכית חסמה אותי. ניסיתי להיכנס, אלא שזאת סירבה לנהוג כמנהג דלתות מלון, שנפתחות מייד כשעומדים מולן, ולא נענתה. סגור.

מה עכשיו?

אני מכה על הזכוכית, צועקת, מבקשת. איש לא פותח. מה?

ומייד, החרדה עולה בגרוני. שמא למד שאני מגיעה והורה לא להכניס אותי?

מישהו בקומה השנייה פותח חלון וצועק עלי, ‘להפסיק להרעיש או שאני קורא…’ וראש שני של אישה צץ לצידו, מנסה להרגיע.

‘סליחה… בבקשה…’

‘מה הבעיה?’ הוא מתרצה.

‘סליחה שהפרעתי,’ אני אומרת, ‘אתה יודע איך נכנסים?’

הצורח נרגע מייד, ‘את, יש לך כאן חדר?’

‘ברור, הזמנתי, איך לעזאזל נכנסים?’

‘צריך קוד, תבדקי אצלך בנייד, יחד עם ההזמנה.’

‘ואם לא שלחו?’

‘לא יודע מה להגיד לך.’

‘תצטרך להאמין שאני ילדה טובה ולא עומדת לפוצץ את המלון.’ הוא צחק ונתן לי את קוד הכניסה. ומייד נזכרתי שאכן נתנו קוד, אלא שמטעמי זהירות מחקתי אותו.

פקיד הלילה ישן כשראשו על דלפק העץ הלבן.

‘אדוני,’ אני מנענעת אותו. הוא מזנק ממקומו.

‘יש לי פה הזמנה על שם הילה אלרואי זלצר.’

‘סליחה, תני לי לבדוק,’ הוא מגלה את שמי במחשב ומבקש תעודה. אין לי. חייבים. מה עושים? לא יודע. צריך תעודה. אני מחפשת בתיק ומרימה ידיים, ‘נשארה במכונית.’

‘לכי להביא, החדר לא יברח.’

‘לא טוב,’ אני מתכסה בעצב, ‘בעלי הביא אותי ונסע לקיבוץ, אמא שלו…’

הוא מעביר את עיניו עלי, מהמצח לרגליים וחזרה, כאילו יש לו איזה מכשיר זעיר שמגלה תרמיות, נועץ בי מבט ארוך ואז עובר לדלפק הקבלה ומלקט את הפרטים.

אני מוסרת הכול במדויק. אחרי הרבה חזרות אני נשמעת כאילו נולדתי כך. שם פרטי: הילה אלרואי זלצר. תרשום, אני מכתיבה לו את המספר של הילה, אחותו של איתן. טלפון? בבית? לא חשוב. תכתוב. כתובת? מושב כיסופים. איפה זה? לא רחוק מבאר שבע, קצת מערבה, מכיר? לא חם שם? מאוד, בקיץ, כמה ימים תהיו כאן? שלושה. תוכל לתת לי שני מפתחות? ברור. בעלי יגיע. אני לא לבד. אישה לבד במלון בשעת לילה מזמינה יותר מדי עניין.

אני אוספת את שני המפתחות ואת הכרטיס לחניון ועולה לחדר.

יבורך מחברים איתן. שלב ב’ — לילה ראשון — עבר בהצלחה.

אני מלטפת את הברטה הקר ונכנסת בבגדי למיטה. הפוך עוטף אותי כאילו הייתי עובר חסר הגנה. וטוב לי.

וטוב לי.

ג. אורי

‘איש ביטחון במתנ’ס? אני לא מאמינה,’ אמרה לי יאירה כשסיפרתי לה מה אני עושה כאן. היא התקשרה כדי לבדוק אם קיבלתי את הניירות ששלחה.

‘אל תדאגי,’ אמרתי לה.

‘תודה,’ שמעתי אנחת רווחה. היא חוששת פן שוב אעשה משהו בלתי צפוי.

פעם, בחיים האחרים, היתה בי תקווה שנשרוד את זה ביחד. שנינו. שנצליח לחצות את מסלול החיים המפותל. ולא הצלחנו.

היא בחרה לעצמה נתיב אחר כדי להינצל. אני מצאתי את שביל הבריחה.

‘לאן אתה שוב נעלם?’ שאלה אותי. לאן? בעצמי לא ידעתי.

‘שוב נעלם?’

‘תמיד היית ככה, לא?’

במראה ניבט אלי אורי החדש, שהפך כאן לדשי חדשי.

מתאים לי. עיני זורחות, החיוך חזר לקנן על פני, אפילו העליתי כמה קילוגרמים. אפילו עור הפנים שלי נראה בריא. הגוון האפור נעלם.

כנראה הדברים הטובים באים כשאתה לא מתאמץ. כשאתה מרשה לעצמך להיסחף.

כשעזבתי את חיי רציתי רק להתרחק. לנסוע הכי רחוק שאפשר בארצנו הקטנטונת. התכוונתי להגיע לאילת, לחפש שם עבודה. הייתי מוכן לעשות כל דבר. חשבתי שאולי בזכות האנגלית שלי ישכרו את שירותי כפקיד קבלה באחד מעשרות בתי המלון הפזורים בעיר, ואם לא, אוכל להיות מנקה, עובד מטבח, נער מעלית… כל דבר. רק להיות במקום בו אין סיכוי שיכירו אותי. בלי שמישהו יצביע עלי או ישאל, תגיד, זה לא אתה ש… או, אתה אורי חורש, נכון? בחיי שנראית לי מוכר, נדמה לי שקראתי עליך בעיתון… מה קרה לך? אמרו שהתחרפנת קצת? או, זה באמת אתה? אורי? איך נפלת, בן אדם, בקושי הכרתי אותך, אתה בסדר? צריך עזרה? ואחר כך, בערבי שישי, הם ישבו בחצר מתחת לעץ האבוקדו, בין שיחי היערה או בג’קוזי החדש ובין לגימה ללגימה יספרו, אתם לא מאמינים איזה קטע, אני יורד במעלית במלון ואת מי אני רואה, מצחצח את המראות? את אורי, אורי חורש, בחיי, זוכרים אותו? כן, זה ש… בדיוק זה. ואז הם יצקצקו בלשונם ויגידו שהגורל הוא נדנדה — פעם אתה למעלה ופעם למטה, ואף פעם אי אפשר לדעת מה קורה לבן אדם ושהחיים קשים.

4. רות

בשמונה וחצי פתחו את חנות הכולבו הגדולה ברחוב מעלה השחרור הסמוך. רכשתי את כל מה שהייתי זקוקה לו לשלב ג’ — שלב ההסוואה.

בחדר ערבבתי את הצבע עם מי החמצן. אחרי המריחה, כך נכתב, יש להמתין חמישים דקות. המתנתי. חפפתי את השיער, ייבשתי במכשיר הייבוש הזעיר שהיה מונח בארון. בלונד זוהר, בדיוק כמו שהבטיחה האריזה.

במראה התבוננה בי רות אחרת. שונה, רעמת שיער בלונדינית התנופפה במקום בו שלט הצבע האדום שלי. רות הג’ינג’ית. מהסוג שכבר הולך ונעלם מהעולם.

השינוי הוא חלק ממה שעלי לעשות כדי להיות הילה זלצר אלרואי, פקידה בביטוח הלאומי סניף אשדוד. הילה שאביה נפטר בתאונת עבודה ושאמה, חמדה, מתגוררת בבית אבות. הילה שבעלה נמצא בחו’ל ובעצם מי יודע אם בכלל יחזור או שזו ראשיתה של פרידה עצובה.

עם כל הבלונד הזוהר, אני עדיין רות.

בתיק מצאתי את המספריים, שנרכשו אף הן בחנות הכולבו, והתחלתי לגזור את שערי.

הרגשתי כאילו אני משילה קילוגרמים ממשקל גופי.

לא. שלא תעזי להסתפר, אוי לך אם תקצרי אפילו במילימטר, לא לשנות צבע, אורך, רוחב. אני אוהב איך שאת. שוקה אהב את השיער שלי ואסר עלי לעשות איתו דבר. מוזר להסתובב עם שיער שקצותיו דהו והתפצלו, אבל הוא אהב שיער ארוך. אהב לראות אותי עירומה כששערי מכסה על שדי, אהב לפזר אותו על הכרית. אהב לעשות איתי סקס כששערי גולש ומכסה את גופינו, מתפזר ומלטף את חלציו.

קצצתי את השיער בהנאה, קווצה אחרי קווצה. בדיוק כמו שרציתי לעשות כבר שנים רבות. המספריים עשו את שלהם. בלי לרחם. קודם ירד הזנב הארוך, ואז התקדמתי. עוד ועוד עד שהמספריים כבר כמעט נגעו בקרקפת. נראיתי שונה. הילה אלרואי, בלונדינית זוהרת וקצוצת שיער.

החלטתי ועשיתי. אני. אני רות ואני מחליטה.

שוקה רצה להחליט על הכול, להיות נוכח בכול. ואני האמנתי שקוראים לזה אהבה. האיש שלי מטורף עלי. רוצה לנשום את הנשימות שלי. מחבק חזק. האיש שהיה מחכה לי ברחוב אחרי הקורס בבית אריאלה, שהיה הופך את התיק שלי כשהייתי חוזרת מישיבת מורים, שרחרח אותי אחרי שפגשתי את זואי בארומה. שוקה שהוא, כך האמנתי, מיוחד במינו, גבר מאוהב שמלווה את אהובתו אפילו לבדיקת דם. הולך איתי לתקן פנצ’ר, לבנק, לביטוח הלאומי. כל כך מעריץ עד שבטוח שכל העולם חושק בי, כל עובר אורח רוצה רק לחפון את שדי, כל שכן חולם לזיין אותי. כל אינסטלטור מתכנן להשכיב אותי על השיש, כל אחד מחבריו שואף לתקוע בי את הזין שלו — הוא מקנא. סימן שאוהב.

למה את מחייכת לעמית הדוור? אז מה אם הוא מביא לך את הדואר עד הבית, והמוסכניק? ראיתי, ראיתי. הגנבת לו פתק? מה זה היה? מספר הטלפון שלך? מאיפה הדיסק החדש? קנית? ממתי את אוהבת את שקירה? מה רצה ממך דוד הגנן? דיברתם על גיזום הפיקוס? את בטוחה שלא על משהו אחר?

אני רות. אני הילה. ואני מחליטה.

החלפתי את הג’ינס בחצאית קלוש פרחונית שמצאתי באחד הדוכנים, הוספתי חולצת טריקו כתומה ונעלתי מוקסינים. להשלמת ההופעה הבוהמיינית הרכבתי משקפי ראייה במסגרת קרן כחולה והתבוננתי בבבואתי. הייתי מרוצה.

הילה, הפקידה מהמושב, צעדה את צעדיה הראשונים בעולם.

שלום, לחשתי לדמותה, מה שלומך? כתשובה קיבלתי ממנה חיוך עצוב. להתעודד, את נראית נהדר, הילה יקרה, יפות עינייך. מתוק חיוכך. היא מייד זוקפת ראש.

בשעה עשר ירדתי ללובי.

ליד דלפק הקבלה עמדה אישה צעירה רבת־חמוקיים, רכוסה בחליפה ירוקה הדוקה מדי. שאלתי אותה איפה אפשר לאכול והיא הציעה לי כמה מקומות.

ביקשתי שינקו לי את החדר כי אני צריכה לעבוד שם.

‘חדר מספר…’

מסרתי לה.

היא בדקה במחשב שלה, ‘עד מתי את נשארת איתנו, הילה?’ הנה צעד ראשון להילה.

‘עד מחר.’

היא הנהנה ואני הוספתי, ‘ואם ארצה לילה נוסף?’ שוב חזרה למחשב ובדקה מה שבדקה.

‘רק שבחמישי תצטרכי לעזוב,’ חייכה אלי חיוך מבית היוצר של מלכת השלג, ‘יש כנס חשוב ואנחנו מלאים.’ הבטחתי לצאת בזמן.

‘כל דבר שאת רוצה,’ סיכמה את הדיון, ‘רק תתקשרי.’

אחרי שסעדתי ארוחת בוקר באחד מסניפי ארקפה, החלטתי לנסות את מזלי ולהפגיש את אלינקה עם הילה, לראות איך תגיב, האם תזהה אותי? אלינקה היתה השכנה הטובה שלנו בימים שעוד גרנו בחיפה. מאחר שלא היו לה ילדים משלה, זכיתי באהבתה, ולא פעם הייתי מבלה במטבחה, נהנית מהקפושניאק, מרק כרוב ותפוחי אדמה פולני, ומקומפוט אגסים ותפוחים רענן.

מבחן ראשון. האם אלינקה תאמין למה שתספר לה הילה, או תזהה אותי מייד?

עליתי את רחוב בלפור, שהחיפאים מתגאים שהוא הרחוב העירוני הכי תלול בעולם, חציתי את רחוב ירושלים והנה אני בפינת נורדאו.

הבית של אלינקה היה בן שבעים ויותר, מכוסה בטיח שנזקק לעזרה דחופה.

הפתעה ראשונה. כשצלצלתי בדלת, לא שמעתי כתמיד את נביחות כלבתה.

מה קרה?

‘רגע,’ אמר מישהו בקולה של אלינקה.

שמעתי משיכות רגליים, כאילו בקושי סחבה את עצמה. ברור, אלינקה מזדקנת.

רגע. רגע. רגע.

הדלת נפתחה. על הסף עמדה מהדורה זעירה יותר שלה. כמה אנשים הולכים ומתכווצים עם השנים, חשבתי בצביטה של צער. לרגע חשבתי לוותר על הכול, ליפול בזרועותיה ולצחוק איתה על הפורים שפיל שלי, אלא שהייתי חייבת לבדוק.

‘כן?’ נעצה בי מבט ושאלה בחשדנות.

‘נעים מאוד, אני הילה, הילה זלצר אלרואי,’ הגשתי לה את המקסים בחיוכי. לא נראה שהיא התרגשה מחביבותי.

‘את רחל, נכון?’

‘איזה רחל?’

‘רחל ולגרין?’

‘לא, ממש לא, יש לך טעות.’

‘אולי את מכירה אותה?’

‘לא מכירה שום רחל ולגרין.’ היא באמת לא מזהה אותי?

‘אולי את בעלה, יואל ולגרין?’ אני מנסה למשוך זמן. לתת לה הזדמנות לבחון אותי.

‘יואל?’

‘הוא צבעי, היא מלמדת פסנתר, הם לא גרים כאן?’

‘אני מצטערת, יש לך טעות, ילדתי,’ היא אומרת בצער אמיתי, כאילו כל כך השתדלה לסייע לי, ‘איזו כתובת יש לך?’

‘רחוב פבזנר 1.’

‘אוי, הבנתי, טעית, את ברחוב נורדאו 1,’ פניה זוהרות, ‘את צריכה לחזור לרחוב בלפור ולעלות אחד, קרוב.’

‘שמעת עליה במקרה?’ אני שואלת, והיא מנידה את ראשה לשלילה. ‘אמרו לי שהיא מורה מעולה,’ אני מוסיפה.

‘לא,’ היא מחייכת בצער, ‘לא מכירה, מצטערת שלא יכולתי לעזור יותר.’ עוד מבט, עוד חיוך והיא סגרה את הדלת. הצלחה. הילה שזה עתה נולדה יכולה להמשיך במסע.

ד. אורי

שקוע במחשבות הללו פניתי בצומת הלא נכון ומצאתי את עצמי בתחנת דלק, בכניסה לירוחם.

שלט דהוי מעט הכריז ‘מקסים מזנון חלבי — תמיד טרי’. נפלא. קפה היה בדיוק מה שנזקקתי לו. מתחתי את איברי ויצאתי מהרכב.

המקום נראה כאילו מעט צבע וצחצוח לא יזיקו לו, אבל מכיוון המטבח עלו ריחות טובים. גבר ענק, לראשו כובע צמר בצבע חאקי, עמד לפני ליד הבר והעמיס שמונה כוסות קפה על מגש פלסטיק. אחרי ששילם, גילה שהמוכר טעה בספירה והגיש לו תשע כוסות.

‘בשבילך,’ הסתובב אלי והניח את הכוס על הדלפק שלפניו.

‘כמה?’ משכתי את ארנקי.

‘עזוב,’ טפח על כתפי בחיבה, ‘עלי.’

‘לא נעים,’ ניסיתי לדחוף לו שטר בן עשרים שקל.

‘מה לא נעים,’ צחק, ‘פה ירוחם, פה הכול נעים. דרך אגב, אני מוטי.’

‘אברהם, אבי,’ עניתי מייד. כבר שבוע שאני משנן לעצמי את השם. לא אורי. לא אורי. אברהם. אבי. אני אבי.

ויאמר אלוהים לאברם, לך לך…

‘יש לי בן דוד שקוראים לו אבי,’ צחק, ‘שמע לי, הנה עצה ששווה זהב, קח כריך חביתת ירק, מהטובים בארץ, תגיד לבוקי שיעשה לך כמו למוטי.’

‘נעים מאוד,’ לחצנו ידיים. הוא היה גבוה מאוד והתברך ביד גדולה וחיוך מתוק. הרים בזהירות את המגש והצטרף לשולחן של חבריו שכבר האיצו בו.

מצויד בקפה ובכריך חביתת הירק ‘כמו למוטי’, התיישבתי במקום הפנוי היחיד, לא הרחק מהם.

הם היו חבורה עליזה ורועשת. מדי פעם עלו משולחנם פרצי צחוק, קריאות עידוד או התפעלות. מדי פעם מישהו היה חובט בלצון בחברו או מלטף את ראשו, מדי פעם היה אחד מהם מתרומם, ניגש לדלפק, קונה משהו לכל החבורה ומביא את מנחתו לשולחן. לפי התנהגותם נראה היה שהכירו זה את זה היטב ונהגו להיפגש כאן לעיתים קרובות, ‘בלי האישה’. חלום של כל מי שחי בזוגיות ארוכה, טובה ככל שתהיה.

ומייד צריבה בגרוני. קנאה פתאומית שטפה אותי. געגוע, חוסר שלא התמלא. או אולי הכאב הזה, שעוד לא הרפה. החלל הזה שנפער בי ונשאר ריק, ללא אהבה.

געגוע למקום משלי. לבית. יאירה היתה הבית. היא וליאור היו הכול.

5. רות

את המרצדס השארתי מאחור. איתן יעביר אותה בלילה לחניון בית החולים, ושם כבר ימצא אותה שוקה.

הניסאן האדומה המתינה לי, כמו שקבענו, בקומה מינוס שתיים, קרוב לשלט המעלית, ועל המושב נח הנייד החדש שלי. בדיוק כמו שביקשתי מאיתן היעיל כתמיד והממושמע, כמעט נגד רצונו.

כשסיפרתי לו בתחילה על תוכניתי, סירב לשתף פעולה.

‘מסיבת הפתעה?’ הרים גבות.

‘כן,’ אמרתי, ‘הוא חוגג ארבעים.’

‘מה את צריכה מכונית כזאת, ועוד בת עשר? הרי שוקה שלך רגיל למרצדסים עם גלגלי מגנזיום שיצאו הרגע מהמפעל.’

‘הפתעה זאת הפתעה, אני עושה לו…’

‘רות? מה קורה?’ קשה לרמות אותו.

‘טוב, המכונית הזאת היא חלק מהתוכנית שלי, עושה לו חגיגה הפוכה כאילו ואז…’

‘שטויות, מה העניין?’

‘ועוד כל מיני הפתעות שיחכו לו.’ הוא התבונן בי במבט חשדן.

‘את האמת, רותי טוטי,’ אמר, וקולו היה רך, ‘מה קורה?’

רותי טוטי היה שם החיבה שהמציא לי עוד כשישבנו זה מול זה על הסירים בגנון המשפחתי הקטן שכונה ‘גן האיילה’, על שם החיה האומללה שהגיעה לשם בדרך לא נודעת ונכלאה בכלוב, ובמשך שנים עמדה והתבוננה בעוברים ושבים, לשמחתנו, הילדים, שהאבסנו אותה בקש ריחני. לנו היה העונג להגיד, ‘אני בגן האיילה’, כאילו אמרנו, אני בבית הלורדים של הקטנים. אני מניחה שהיום היו מקימים לובי לטובתה ומוחים נגד ההתעללות הזאת, למרות שלדעתי היא נראתה די מרוצה.

איתן זלצר היה התאום שלי. כך אהבנו להציג את עצמנו.

הוא נולד שעתיים לפני, כשעוד התגוררנו בבית האבן, לא הרחק מקולנוע אורה, ולפני שאבא התמנה לשופט מחוזי והעביר את המשפחה לגבעתיים, בקרבת מקום לבית הוריו, מול המרפאה הווטרינרית של סבא אהרון.

אחרי גן האיילה, למדנו יחד בבית הספר והספקנו להדריך יחד בשבט משוטטי הכרמל של הצופים לפני שעזבנו.

לאורך כל חיי, גם כשכבר התגוררתי רחוק ממנו, נשאר איתן החבר הכי טוב שלי, מהסוג שאפשר ליפול לאחור ולדעת בוודאות שהוא יהיה שם.

‘קורה שאני מתכננת לו את החגיגה הכי…’

‘נו, די עם זה, רות רות,’ הכפלת שם החיבה היתה תמיד רמז לכך שהוא מתרגז.

‘איתן שלי,’ הנחתי את ידי על כתפו, ‘בבקשה תעשה מה שאני מבקשת, אני צריכה גם מכשיר נייד חדש שיהיה רשום על שם אחד הילדים שלך, חמותך, הכלב של השכנים.’

‘בתנאי אחד.’

‘התשובה היא כן,’ מיהרתי לענות, ‘אפשר לסמוך עליך?’

‘בסדר,’ ידעתי בדיוק מה הוא רוצה לשאול. איתן ואני לא היינו צריכים לדבר הרבה, הוא תמיד ידע. ככה זה היה בינינו.

‘לא עכשיו, תן לי עוד קצת זמן.’

‘כל כך קשה?’ לחש לי בקול שכמעט גרם לאוקיינוס הדמעות שאגרתי לפרוץ.

‘די, בבקשה, איתן,’ הייתי חייבת לעצור אותו לפני שהסכר יימס ויתמוטט.

‘יהיה טוב,’ לחש, ‘מה שתרצי, מתי שתרצי, אני כאן, איתן לנצח, זוכרת?’

איתן לנצח ורותי לנצח.

העברתי לו הוראות, תאריכים, מקומות, והוא הבטיח למלא את כל בקשותי בדייקנות.

‘בהצלחה, חברה מפגרת שלי,’ אמר כשהתקשר לדווח שהכול סודר בדיוק כמו שביקשתי.

‘תודה.’

מייד הוסיף, ‘מה עוד אני יכול…’

‘תודה, איתן.’

‘תזכרי, רותי טוטי, מי אוהב אותך. אם תרצי אני…’

‘לא צריך,’ אני יודעת שהוא ידע בדיוק מה ניסיתי להסתיר.

רק פעם אחת בא לבקר אותנו. הגיע יחד עם אשתו, כרמית. נדמה לי שזה היה חצי שנה אחרי שנישאו והוא רצה שאכיר אותה. אולי קיווה שנתיידד.

אני זוכרת היטב את הביקור.

שוקה איחר, התנצל שהיה לו ניתוח דחוף. תמיד זה ניתוח דחוף. לפעמים זה סיבוך ולפעמים עומס. לרופא תמיד יש אישור לאחר או להיעלם.

איתן ואשתו ישבו בסלון שלנו, הענק, צמודים זה לזו כאילו חששו ליפול. היא נדנדה את רגליה באוויר, כמו חששה לדרוך על רצפת הצפחה השחורה. לוק איטלקי, הסברתי בפנים סמוקות, שוקה בחר.

היא היתה יפה בדרכה, מיניאטורית, בהירת עיניים ובעלת עור חלבי, מנוקד בסימנים שהשאירה לה השמש.

הם לא היו צמאים וגם לא רעבים, סירבו לטעום מעוגיות החמאה או מאגוזי הלוז שהגשתי להם. איתן אמר שהם בדרך לפגוש חברים. רק עברו להגיד שלום.

הם נראו כל כך לא שייכים לשטיח המשי הסיני, למחצלת הרַפיָה האינדונזית, לנברשות הנייר היפניות ולאבן הצפחה. כרמית לא הפסיקה להתפעל ואמרה שגם היא רוצה שולחן עץ אגוז כזה בדיוק וביקשה את הכתובת של הנגר. הבטחתי לשלוח לה. האמת שלא היה לי מושג.

איתן יצא לעשן בגינה.

לא הלכתי אחריו. עדיף היה שלא נדבר. ראיתי על פניו שהוא הריח את המלכודת. כשחזר רק שאל אם אני עוד מצלמת ועניתי לו שכבר לא.

‘חבל,’ הוא אמר, ‘את כל כך מוכשרת.’

‘היו זמנים, אני מלמדת צילום.’

‘והאומנות, מה עליה?’ משכתי בכתפי.

‘יש לנו בבית צילום שלך,’ אמרה כרמית, ‘כולם מתפעלים, אומרים שזה…’

‘חייבים לרוץ,’ חתך אותה איתן, והיא התרוממה על רגליה בקלילות.

‘שוקה כבר מגיע,’ אמרתי, ‘חכו עוד כמה דקות, הוא רוצה להכיר אתכם.’

היא התיישבה חזרה. הוא נשאר לעמוד.

כששוקה נכנס היינו שלושתנו שקועים בשתיקה.

שוקה היה נחמד, לחץ את ידיהם בחמימות מופרזת, פיזר את קסמיו המוכרים לי היטב, כעס שלא הגשתי להם כלום לאכול, הכריח אותם לעלות לקומה השנייה, לראות את השיפוץ שעשינו בשירותים, ומסר לכרמית את שם הנגר. הוא גם שכנע אותה לשתות שתי כוסות יין צונן, לטעום מעוגת הגבינה שקנה בדרך ולהתעניין בניתוח להסרת משקפיים.

איתן היה חסר שקט. שוב ושוב טען שהם ממהרים ולחץ לעזוב. כרמית ניסתה לשדלו להישאר אלא שהוא התעקש, מחכים להם, חזר על השקר שהייתי בטוחה שהמציא.

ליוויתי אותם למכונית.

היא לא הפסיקה להודות לי על האירוח ולומר כמה נחמד יהיה אם נבוא אליהם.

‘צריך לשמור על קשר,’ אמרה והתבוננה באיתן. הוא שתק.

‘איתן,’ פנתה אליו, ‘תבטיח לי שתזמין את רות ושוקה אלינו.’

הוא התבונן במראה ויצא מהחניה. מתעלם ממני.

הוא ידע. הבין מה שעוד לא הבנתי.

לא יודעת מאיפה, איך, אבל הוא היחיד שראה באמת מעבר לטפט הקש הנורווגי ולצמחים היפניים הדוחים שמילאו את החצר.

האחרים לא ידעו. לא אבי, לא דבורה, לא הוריו. מאחותי זואי הייתי חייבת להתחמק. היא חשה אותי. יכלה לזהות כל ערוץ כאב, כל חוט צער.

איש לא ידע על המתרחש כי לא סיפרתי.

לא סיפרתי בגלל הבושה. העלבון. העליבות. אפילו מהצורך להגיד לעצמי את המילים האלה, אני רות ואני אישה מוכה. אני אישה מושפלת.

לא, אי אפשר. אולי יהיו כאלו שיגידו, כנראה מגיע לה? שנית, מרגע שאספר, אצטרך לעשות מעשה. מה? לבקש עזרה מאמו, שחושבת שבנה הוא פאר היצירה? להתלונן במשטרה, לשמוע מהשוטרים שאולי זו אשמתי? לבקש מזואי שתעזור, והיא, חמת המזג, תישבע — ותנסה — לחסל אותו? אמא שלי היתה אומרת, כביסה מלוכלכת מכבסים בבית ותולים במרתף.

‘תגידי תודה, מצאת לך את הכי טוב,’ התפארה בו אמו המעריצה, ומייד הוסיפה, ‘שוקה שלי יכול להשיג כל אחת.’

‘מתארת לעצמי,’ הצטרפתי לדבריה, מנסה ללקט מעט חיבה.

‘ממש,’ הוסיפה בגאווה, ‘התור היה עד אילת,’ אמרה והתכוונה, היו לו הצעות מלהיבות ממך.

הם לא ידעו. אבל איתן ידע. מייד. היינו נשמות מחוברות.

כשהתקשרתי אליו למחרת הביקור אמר שכרמית ממש נורא נהנתה ושהוא ישמח לפגוש אותי. ‘אותי’, הוא הדגיש. ‘כמו פעם,’ אמר כששתקתי, ‘לב אחד,’ אלא שאני עוד לא הייתי מוכנה, עד לרגע שבו ביקשתי את עזרתו.

המפתחות של הניסאן נמצאו בדיוק כפי שקבענו, בצינור המפלט. דאגתי להעביר את המזוודה הקטנה ואת שקיות הבגדים שרכשתי למכונית. לאט. לאט. באיזי. שלא יחשדו שאני עומדת להסתלק. היה לי נוח שיחשבו שאני נשארת עד חמישי. איתן, כמו שתיאמנו, ישלם על הכול. הוא לא דאג. הוא היה חבר שלי.

ולא התאפקתי. העברתי את המפתחות על ירכיה ההדורות של המרצדס וחרצתי פס לכל אורכה, ורק הצטערתי שלא אוכל לראות את שוקה מגלה את הנזק ומתפוצץ.

בשעה שש בערב ירדתי למטה ושאלתי את השומר אם יש לו המלצה על מקום טוב לאכול בו ארוחת ערב. הוא שלח אותי למסעדה מזרחית ‘חבל על הזמן’ בשדרות בן גוריון, הגולשות אל הנמל. ליקטתי בדרך עוד כמה פריטים חיוניים ועוד פרטי לבוש להמשך המסע, שתאמו לדמותי החדשה, והזמנתי השכמה למחר בשבע.

בשמונה בבוקר ירדתי במעלית לקומת החניון, כל כך פשוט.

הנה תכף שלב ד’.

מעניין מה עושה עכשיו שוקה.

באינטרנט לא מצאתי אזכור לחיפושים אחרי אישה שנעלמה. ‘גובה מעל לממוצע, מבנה גוף רזה, שיער אדמוני ארוך, קלוע בצמה, עיניים חומות, דוברת עברית ואנגלית, נראתה לאחרונה ליד הקיוסק בגדרה…’

זה אומר שבדיוק כמו שחשבתי, הוא מנסה למצוא אותי בכוחות עצמו. גייס כמה חברים? לקח משרד חקירות? או שמא פרץ לביתה של זואי וחיטט בכל פינה, מחפש רמזים? מברר אצל אבא שלי, מתפרץ לחדרה של נועה, מנהלת בית הספר. מנסה לברר אצל המורות. השכנים. אלי מהמינימרקט? הדוור?

כך היה בפעמים הקודמות, אלא שאז הייתי חסרת ניסיון ויצאתי לדרך ללא הגנה ותכנון ונלכדתי מייד. חסרתי את ראיית הנולד. הפעם אני עושה את זה!

חצי שעה לאחר מכן עזבתי את חיפה לכיוון המפרץ בדרכי צפונה.

קריית אתא, קריית מוצקין. ובריאותי נושבת רוח חופש.

עוזבת אותך, ד’ר אבישי. ד’ר שוקה אבישי, כמעט־פרופסור־שוקה, החתן המבוקש שמאמין שכל אישה בעולם חמדה אותו לעצמה. שלוש שנות נישואים שהספיקו לי כדי לדעת שאני חייבת לנסות לצאת בחתיכה אחת מהקשר הזה.

אנחנו קונים קרם פנים, רכב או כורסה חדשה ביתר תשומת לב מאשר נכנסים לחיי נישואים. קוראים בתשומת לב על כל סגולות וחסרונות הקרם, מבקשים דוגמית, המלצה מחברים. דורשים נסיעת מבחן באוטו. יושבים, ממששים את הבד. שואלים על פרטים טכניים משמימים, מחטטים באינטרנט. לומדים מניסיונם של אחרים. מידענות הפכה למקצוע חשוב.

אבל לנישואים אנחנו נכנסים ככה, בבהילות, כמעט עיוורים. הולכים בעקבות הלב. בלי לברר. לחקור. לבדוק את ארון התרופות או לפחות להסתכל בתיק הרפואי של המועמד/מועמדת. אנחנו שומעים את הפעמונים מצלצלים, מרגישים פרפרים סביבנו, את השושנים רוקדות — ומאבדים את הראש. הוא כורע על ברכיו ומגיש טבעת, היא דומעת, צועקת, ‘כן, כן!’ ואז נשיקה. הנה בוחרים את שיר החתונה וחמש דקות לאחר מכן כבר צועדים לעבר האופק הזוהר.

ומה עם הדוגמית? עם המחקר? או לפחות נסיעת מבחן?

הנאהבים מטומטמים מדי. הרומנטיקה משבשת את המצפן.

כשפגשתי את שוקה חשבתי שהוא יכול לככב בפוסטר לבן הזוג האידיאלי.

הוא היה מחזר נפלא. קשוב. מפנק. מבשם את החיים. עטף אותי בשירת האהבה. גם במיטה היה סבלני ומתחשב. לא לחץ. הכול בקצב שלי. מדויק אלי. הסקס היה נהדר. המראנו יחד, שטנו על גבי הכוכבים ונחתנו יחד.

מה עוד? היה עוד. המון ‘עוד’.

חכם, יפה, רופא. סגן מנהל מחלקת עיניים, משכורת נאה. מחזיק קליניקה פרטית. כלב חמוד שהיה מוכן לקבל את החתולה שלי. הורים סבירים, שגם קיבלו אותי.

השגת לך את החתן המושלם, אמרתי לעצמי מדי בוקר.

בדיוק כמו שהיתה סבתא יונה חוזרת ואומרת לזואי ולי, כשהיתה מרביצה בנו חוכמת חיים: ‘בעל טוב צריך לעמוד בשלושה תנאים: משרה קבועה, לא משחק קלפים ולא שותה את המשכורות.

למשנתה זה הספיק.

וכשניסתה אחת מחברותיו לשעבר להזהיר אותי, חשבתי בליבי, זאת הבעיה שלך, לא שלי. אותך הוא עזב ואיתי הוא מתחתן. את נזרקת ואני זוכה בכל הקופה, החתן שעמד בכל הדרישות של סבתא. קראו לה פועה והיא התקשרה והציעה להיפגש, כששאלתי למה טענה שהיא חייבת לספר לי כמה דברים שכדאי שאדע על החתן שלי.

‘לא מעוניינת,’ חתכתי אותה.

‘תקשיבי, הוא לא מה שאת חושבת ש…’ ניתקתי.

מה את מקשקשת, חשבתי בליבי, זה מה שעושה הקנאה. לא נותנים לחיות. רק להרוס לאחרים. לזרוע זרעי ספק. לקלקל.

לא לי ולא לך.

כשסיפרתי על כך לשוקה, לקח את ידי, הצמידה לפיו, נשק ולש אותי בלשונו ורק אמר, ‘את יודעת, נכון?’

‘מה?’

‘מי אני.’

‘אני מקווה.’ הוא הרצין ואני צחקתי.

‘תהיי בטוחה בי, אני שלך ואת שלי, נשמה אחת, ולכן הקנאה מדברת מגרונה.’

‘יודעת,’ חייכתי והתמכרתי ללשונו, שהפליאה כדרכה לעורר אותי.

הרומנטיקה, יש לה יכולת מופלאה לנתק את חוטי ההיגיון. לחסום את האופק, ההתאהבות היא סוג של עיוורון.

הוא מאהב נפלא. מעריץ. אוהב. לא אתן לרכילות להרוס אותנו. הוא שלי ואני שלו. הייתי כל כך בטוחה בו. בי. בנו.

עד הפעם הראשונה.

הסטירה הראשונה שנחתה עלי הממה אותי. כל כך הפתיעה, כל כך השפילה שלולא לקיתי באותו עיוורון, אמורה היתה לסמן לי משהו. להזהיר, לאותת על סכנה, אלא שאני, כנשים רבות, סלחתי.

על זאת ועל רבות אחרות שעוד תבואנה.

ה. אורי

האם מישהו מהילדים הללו, שחולפים על פני, מברכים לשלום, מכים על גבי בחיבה או מניחים בידי תפוח או שזיף, היה מעלה על דעתו שרק לפני כמה חודשים הייתי אני, דשי, איש הביטחון החביב של המתנ’ס, מנהל בכיר? ששישה אנשי שיווק וחמישים אנשי מכירות עבדו תחתי? שאת האאודי הכסופה שהועמדה לרשותי היו מחנים עבורי, שאת הקפה שאהבתי, אספרסו קצר ומריר, היתה מכינה עבורי מזכירה בלונדינית זוהרת? האם היו משערים לעצמם שעד לא מזמן הייתי אני זה שמחייך לשומר, או מכה בחיבה על גבו מדי בוקר?

יום אחד זה קרה, כמו בסרט רע. החיים חבטו בי וכשנותרתי על הקרשים, נטוש, כמה מלאכים שירדו לארץ הושיטו לי יד ומשכו. הרימו אותי.

‘כשכנפייך מעלינו כל בני האדם אחים הם’, אני מזמזם לעצמי את השורה מתוך האודה לשמחה מהתשיעית של בטהובן.

ודומע. ומחייך. ודומע.

ופתאום קראו לי למשרד. נער שלא הכרתי ניגש אלי ושאל, ‘אתה דשי?’ הנהנתי. ‘רוצים אותך בהנהלה.’

‘אותי? מי רוצה אותי?’

‘זה המנהל שאמר שאני אגיד לך.’

ושוב עננים שחורים מרחפים. ליבי ניבא לי רעות.

ככה זה כשאתה רגיל למכות שנוחתות עליך בזו אחר זו.

מפטרים? לא מרוצים? יש תלונות? או שאולי שמעו עלי, גילו? החליטו שאחד עם העבר שלי לא מתאים לעבוד עם ילדים? שמא יאירה התקשרה וסיפרה להם מי אני? אמרה להם שאני עלול להיות מסוכן? או שגבירץ דיווח עלי?

לא, הוא לא יעז. שרית, כן, בטוח, שרית, העובדת הסוציאלית שמינו לי, מתוך דאגה ועם הרבה כוונות טובות, התקשרה והסתבר להם שאני שור מועד.

אני יודע טוב מאוד מה זה אומר כשרוצים אותך בהנהלה.

בימים ההם, לפני המדרון, כשהייתי שולח את נעמה למסור לאחד העובדים ש’רוצים אותך בהנהלה’, זה היה מסתיים במקרה הטוב בנזיפה ולעיתים בזימון לשימוע, בפיטורים ובשני אנשי ביטחון שמלווים אותו החוצה, עם ארגז הקרטון שהכינו לו מראש.

‘רוצים אותך בהנהלה…’

לא הולך. נשאר כאן.

אבל הם רוצים אותי. בהנהלה. לרגע רציתי ללכת. להיעלם. לרדת במדרגות, להיכנס לדירתי הקטנה, לארוז כמה חפצים ולהסתלק משם. לא מוכן לעבור את זה.

ועצרתי. לא עוד בריחות. תעמוד לפניהם כמו גבר ומה שיהיה יהיה.

אתה שוב נעלם? הדהדו המילים של יאירה.

לא. לא הפעם. לא מכאן. הפעם יגלו שעומד מולם לוחם צדק.

גם אז הם רצו אותי בהנהלה, אבל חששו ושלחו את המפטר אלי.

נעמה, מזכירתי הנאמנה, לא הגיעה באותו יום לעבודה. גם לא טרחה להודיע. האם התרחקה מזירת האסון, פן יעופו כמה רסיסים גם עליה? תזדהם יחד איתי?

כשהמפטר נכנס, עמדתי בגבי אליו והתבוננתי במגרש החניה הענק שמאחוריו השתרעה חורשת אורנים. כמה פעוטות התרוצצו בחורשה תחת עינה הפקוחה של הגננת והתגלגלו בשמחה על הדשא. צעירה עם חמישה, לא, שישה כלבים, טיילה מולם. על הספסל ישבה קשישה והתבוננה, כמוני, במתרחש. העולם זהר.

מישהו כחכח בגרונו מאחורי. הסתובבתי, התבוננתי ומייד ידעתי. זה לא יסתיים בטוב.

מעונב, נעליים מבריקות, משקפיים שמאחוריהם התחבא. הוא דיבר בשפה רהוטה, ספרותית, בוחר את המילים בקפידה כשעיניו נעוצות במשהו אי שם, מעבר למקום ולזמן. כל מילה — סלע ענק שהידרדר במורד מסדרונות הלב. ‘אפשר להיכנס?’

התכוונתי להגיד לו לא, אני באמצע, אי אפשר, לך לעזאזל, אבל הוא לא חיכה לתשובה והתיישב. פתח את התיק הקשיח שלו, משך ניירות, התבונן בי ודיבר. ודיבר. ודיבר. ואני רק ראיתי את הפה שלו זז. פולט מילים. מילים. מילים.

‘הבנת, ידידי, מה שאני אומר?’ עצר והתבונן בי.

‘אני לא ידידך…’

‘אל תתרגז.’

‘תחזור, אתה אומר שאני מה?’

‘אנחנו מאמינים שעם הכישורים שלך, לא תהיה לך בעיה למצוא ל…’

‘מי זה ‘אנחנו’?’

‘ההנהלה.’

‘אז עכשיו אתה ההנהלה?’

‘הבה נאמר נציג.’

‘איך, אם מעולם לא ראיתי אותך?’

‘אני שייך ל… שירות חיצוני, אם אתה מבין את כוונתי.’

‘והתפקיד שלך?’

‘ההנהלה… יש החלטה, אני רק…’

‘אם כך, מר שירות חיצוני שפתאום הוא ההנהלה, אני מבקש ממך לצאת ו…’

‘שמע נא, טון הדיבור שלך אינו נוח…’

‘אינו נוח? ולהיכנס למשרד שלי, עם הנעליים המצוחצחות שלך, ולספר לי שאני עף, שזרקו אותי כמו זבל, זה כן נוח לך?’ ידעתי שאני מאבד שליטה. לא יכולתי אחרת.

‘אתה מרים את הקול.’

‘וזה מה שפוגע בך? הקול שלי? העסקה היא שאני אומר תודה בטון נעים ואז מתאייד?’

‘אני מציע לך שתשנה את גישתך, כי אחרת…’

‘אה, עברנו לאיומים? אם אני לא אז? מה יקרה?’ הבחנתי שידו מתקרבת לעבר הטלפון, אולי כדי להזעיק את אנשי הביטחון.

‘צר לי, זו לא החלטה שלי.’

‘אז של מי?’

משך בכתפיו. פתאום נראה עלוב. גיבור לרגע, חסר משמעות, כלי ריק עם ציפורניים מטופחות, נעליים שעמל על צחצוחן מבעוד יום ותיק עור מבריק שבו מסתתרת ארוחת עשר. ודאי גר בדירה של שלושים מטר עם השטיח של סבתא שלו, ובלילה מאונן מול איזה ישבן עסיסי בפורנו.

‘למה אתה לא משתף פעולה? מה עובר עליך?’ מה עובר?! מה לא עבר עלי? האם זה קורה לי, באמת, או שזה רק חלום שממנו אפשר להתעורר. להמשיך כאילו כלום.

‘סליחה,’ ריככתי את הטון, ‘איך קוראים לך?’

‘מה זה שייך?’

‘שייך, איך לעזאזל קוראים לך?’

‘אתה מתרגז, וזה לא טוב.’

‘איך קוראים לך?’

‘יצחק מלכה.’

‘ממתי כל הזה שאמרת קורה, יצחק?’

‘מעכשיו,’ אמר במהירות, ‘ברגע זה.’ הצבע חזר לפניו. ודאי אמר לעצמו, הנה, עוד אחד שנכנע. עוד נמושה שפיטרתי. כמה שאני טוב בזה. אולי אפילו אקבל בונוס זעיר ואוכל לקנות לעצמי שעה של אהבה.

‘מה עלי לעשות?’ העמדתי פנים. לרגע.

‘גש בבקשה להנהלת חשבונות להסדיר את הכול, פיצויים וכולי, הבנתי שיש לך עשרים ואחד ימי חופשה ואת המכונית נשאיר אצלך למשך חודש…’ לא שמעתי את ההמשך.

רציתי להכות בזגוגית החלון עד שתתנפץ. לזרוק את הכיסאות על המזכירות, לקרוע את הניירות שבחדרים, לנתק את המחשבים, לשרוף את חדר הישיבות.

במקום זאת פסעתי במהירות לעבר המעלית ונבלעתי בתוכה. שמעתי אותו צועק אחרי, מבקש שאמתין, שעלי לחתום לו על כמה ניירות, שהוא לא מבין מה קרה לי.

הדרך למטה כל כך מהירה.

‘נו, דשי, מחכים,’ אמר הנער, ‘ביקשו שאחליף אותך בינתיים.’

לקחתי את בקבוק המים ופניתי לעבר ההנהלה.

המזכירה חייכה ורמזה לי ללכת אחריה. סימן טוב? הרגעה לפני המכה?

אלי סרוסי, מנהל המתנ’ס, ישב מאחורי שולחן ענק, עמוס ניירות, שמילא את כל החדר. מאחוריו, על המדפים, עמדו גביעים ומגינים מהסוג שמחלקים למנצחים בתחרויות ספורט.

עצרתי על הסף.

‘דשי! כנס, כנס! למה אתה לא נכנס?’ הרים את עיניו וחייך. מרגיע? מעודד? מה עומד מאחורי החיוך?

‘אפשר?’

‘ברור,’ חייך ומשהו בי נרגע לרגע, ‘אני מחכה לך, יש לי עניין לברר איתך.’

לא!

הוא אמר עניין. זה לא טוב. הוא גילה משהו על עברי? מישהו ממוסד הגמילה זיהה אותי? עשיתי משהו לא תקין? הבנתי שהוא מתלונן סדרתי. אולי בגלל מה שקרה עם סשה המסכן, שאיבד את הכינור שלו וחשש לחזור לביתו? חיפשתי וגיליתי שהונח בטעות במחסן. כשהגשתי לו, הוא חיבק אותי. אולי זאת עבירה להחזיר חיבוק לילד? אלוהים. ההורים שלו התלוננו? מישהו ראה אותנו? אני נראה לא מתאים? שרק לא ייקחו לי את חלקת אלוהים הקטנה.

‘תגיד,’ חייך אלי, ‘כמה זמן אתה כבר אצלנו?’

‘ארבעה חודשים וארבעה ימים.’

‘אז אפשר לקרוא לך כבר דשי ותיקי,’ צחק.

צחק! בבת אחת התפוגג המתח. העננים החלו להתפזר וקרני שמש חיממו את החדר. לא, לא פיטורים. צחוק מחבר בין אנשים. אם צוחקים ביחד, כלום לא מפחיד יותר.

‘קפה?’ שאל. סירבתי.

‘משהו קר? סודה? יש לנו גם קולה.’ הוא נחמד מדי. כן, מכין את השטח.

‘לא, תודה.’

‘איך שאתה רוצה,’ אמר. ‘שמע, ותיקי, אני שומע עליך הרבה דברים, מסתבר שבזמן קצר התחבבת על כולם.’ ושוב יצאה השמש מבעד לעננים. כולם בעדי. מר חומץ לא התלונן.

‘אני באמת משתדל, נעים לשמוע.’

‘אולי לא תשמח אם תשמע מה יש לי להגיד,’ התכופף ונעץ בי עיניים חמורות. זהו. עכשיו מגיעה המכה. ברור. אולי זאת האמא של ברוך, שכעסה שאמרתי לה את האמת, שמלאך המוזיקה לא נגע בבנה? לעזאזל, למה התערבתי?

‘לא אשמח? למה?’

‘כי ממה שאני שומע, כולם טוענים שאתה… איך להגיד… יכול לתרום יותר.’

‘למה הכוונה? אני עושה מה שצ…’ האם הוא רומז שאני מקטין ראש?

‘רגע, אל תתרגש,’ הניף את ידו, ‘אומרים לי, הוא, דשי חדשי, מתבזבז שם.’

‘למה? טוב לי,’ תכף יגיד שאני אובר קוולפייד, טוב מדי עבורם. מכיר את התירוץ הזה. אתה מפטר ומסמם את הקורבן בכדור הרגעה.

‘חשבנו, תראה… אולי תהיה מעוניין במשהו קצת יותר מעניין מסתם לעמוד ולבדוק תיקים.’

‘בבקשה, אדוני המנהל, טוב לי במה שאני עושה.’

‘אלי.’

‘טוב לי במקום שלי, אלי.’

‘זה קיצור של אליקים,’ שוב חייך, ‘זהו, שחשבנו למנות אותך לתפקיד קצת יותר… עם אחריות, אחראי על הרישום לקורסים, משהו שמתאים לך.’

‘אני לא…’

‘או אולי מנהל מחסן כלי הנגינה?’

‘סליחה, אלי, אבל באמת שטוב לי במה שאני עושה.’

‘אתה בטוח?’ על פניו ראיתי צל של אכזבה, ‘רצינו לקדם אותך.’

‘אני מאוד מרוצה, מאוד־מאוד, מהאנשים, מהאווירה, מהתלמידים, ההורים, המוזיקה… אל תכעס, בבקשה.’

‘אני יודע שהשכר נמוך, ויהיה לי קשה להעלות…’

‘די לי במה שאני מקבל,’ אמרתי. הוא נראה מבולבל. כאילו טעה בי.

‘אני מאוד מעריך את השיחה,’ ניסיתי להרגיעו, ‘ואת הרצון הטוב שאתה מגלה. טובה לי העיר, טובה לי העבודה ובעיקר, זכיתי למצוא כאן בית, משהו שמתאים לי.’

‘אני מבין ומעריך, אבל אולי יש בכל זאת משהו שאני יכול לעשות למענך?’

‘הכול בסדר.’

‘אל תתבייש, קדימה, אני רוצה לשמור על אנשים טובים.’ לרגע התלבטתי, להסגיר את עצמי? לבטוח בו? לחשוף משהו ממני? שיהיה לי שותף סוד?

‘אני רואה שיש משהו, אל תתבייש, דבר. כאן ירוחם, לא קיסריה, כולם בשביל כולם.’

‘יש משהו,’ אמרתי, ‘אם היית מאשר לי אחרי… אולי… לא… אני לא צריך לבקש… תשכח מזה.’

‘לא, דבר, אחרי מה?’ הוא נראה מתוח.

‘אם היית מוכן שאחרי הלימודים, כשכולם עוזבים… כשכבר אין אף אחד, כשהמקום ריק לגמרי — לאשר לי לנגן.’

‘לנגן ב…’

‘פסנתר, באחד הפסנתרים.’

‘אתה רוצה להגיד לי…’

‘כן, פעם, לפני הרבה שנים.’

‘ומה קרה? סליחה שאני פולש ככה,’ הוא הסמיק.

‘החיים לקחו אותי למחוזות אחרים והעבודה כאן… המוזיקה, עוררה איזה געגוע.’

‘וזהו? זה הכול? אין עוד משהו?’

‘זה הרבה מאוד בשבילי.’ אלי עשה את הדבר הכי בלתי צפוי. התרומם ממקומו, ניגש אלי ובלי שהייתי מוכן לכך, חיבק אותי.

‘קיבלת אישור, ידידי,’ צהל, ‘בהחלט, מתי שתרצה, בכל שעה אחרי שעות הלימודים, אפילו בבוקר, לפני שמתחילים הקורסים, אודיע לצוות. האם תזדקק למורה? אני מתכוון בשביל לתרגל… להיזכר.’

‘תודה, לא, רק רשות.’

‘קיבלת, כמובן שלא בזמן שמתקיימים השיעורים?’

‘ברור, ועוד משהו?’ הוא הרפה ממני כמו אומר לעצמו, הנה, עכשיו זה בא, ‘זה יהיה נחמד אם תרשו לי להכין עותקים מכמה חוברות תווים, כי…’

‘ברצון, קח מה שתרצה! עשינו אם כך עסקה, תנגן כמה שתרצה ותמשיך בעבודתך הטובה, אתה בן אדם טוב, כולנו שמחים בך.’

‘תודה.’

‘די עם התודה, אתה חלק מאיתנו, אני מחכה לבוא לשמוע אותך מנגן.’

כשעמדתי במסדרון יכולתי שוב לנשום לרווחה. לא פוטרתי, לא קודמתי, ואפילו השגתי מה שלא פיללתי. אוכל לחזור לנגן. פיסות אושר ממלאות אותי. זוכר, אורי שלי, כמה אהבת כשהייתי מנגן את הסונטה של ליסט? לפעמים היית מניח את אצבעותיך הקטנות ומנסה את כוחך, כאילו ידעת מה תפקידו של כל צבע. כשבגרת ולמדת, היינו מנגנים בארבע ידיים ויאירה היתה צוחקת. מאושרת. הנה, יש לי שני פסנתרנים, בית מלא כל טוב.

פעם אמרתי לך שלמוזיקה אין מילים כי היא מובילה אותנו לעולם מופלא, בלי להסביר. גם לאלוהים אין מילים ואולי הוא מדבר אלינו דרך המוזיקה. מבטיח כי אחזור ואנגן את הסונטה שאהבת.

‘איזה יום שמח/ יום של הפתעות/ העולם מלא ניסים ונפלאות’, התנגנה בי המנגינה. לולא התביישתי, הייתי פוצח בשיר. כל כך חששתי פן גם הפעם אצא מהבניין עם ארגז הקרטון המיתולוגי. בדיוק כמו אז.

6. רות

את החדר בבית של יעל ואמיר, במושב חבצלת השחר בגליל המערבי, הכרתי כשאספתי נתונים בימים שלפני תחילת המבצע. את זה עשיתי בשעות אחר הצוהריים, כשמנקה צעירה מתרוצצת סביבי עם דלי וסמרטוטים, ואני באינטרנט. דרך המחשב של בית הספר, שלא להשאיר סימנים על המכשיר הביתי. ידעתי שהוא בוחן את היסטוריית הגלישה שלי, לגלות אם אולי אני בפלירט מקוון או דגה לי גברים באתרי שידוכים.

לאיטי טיילתי וירטואלית בין מגרשים שמשכירים קרוונים, בתי מלון, צימרים שונים ומשונים, עם ג’קוזי, בלי ג’קוזי, עם גינה, בלי גינה, עם בריכה או ללא בריכה, עד שמצאתי את הבית של יעל ואמיר. הוא נראה לי חבוי דיו, מרוחק מכל יישוב.

ויקר. יקר עד חוצפה.

התקשרתי אליה מהדרך.

‘למתי אמרת?’ אמרתי לה שאני זקוקה לחדר עוד היום. היא המתינה כמה דקות, כאילו בודקת. משחקת אותה קשה להשגה.

‘יום רביעי? להיום?’

‘נכון, הלוואי ופנוי.’ שמעתי קולות עמומים. כאילו הניחו כף יד על פי המכשיר.

‘יש לך מזל,’ צהלה, ‘פנוי, מאיפה את?’

עכשיו היא מתיידדת.

‘מאשקלון.’

‘נחמד,’ ניחמה אותי, ‘יש לי בת דודה באשקלון, ספרנית, שולה, מכירה?’

לא הכרתי. ‘תודה, מה המחיר?’ שאלתי, למרות שידעתי שמדובר בתשלום מטורף. כמעט כמו סוויטה בניו יורק. היא היססה ואז שאלה לכמה ימים אזדקק לחדר. כנראה לשבוע, אם ימצא חן, אמרתי.

היא היתה להוטה. ניסתה לפתות אותי בהטבות, בהנחות מפליגות כמו ארוחת בוקר בחינם, סלסילת פירות, בקבוק יין, והציעה לי את החדר הגדול, הסוויטה, עם הבריכה הפרטית. ‘זה לא מופיע בברושור כי לא מציעים לכל אחד,’ הסבירה, ‘שווה לך, תהיה לך בריכה רק שלך, בלי שמישהו יקפוץ לך על הראש.’

‘תודה,’ אמרתי, ‘אבל לא נראה לי.’ מרוב פינוקים כמעט ויתרתי על העסקה.

‘אפילו לא תשלמי בשביל זה, רק תוספת שולית עבור המגבות.’

‘תודה, אבל אני זקוקה לשקט, כדי לכתוב.’

‘את סופרת?’

המהמתי משהו מעורפל.

‘אז מצאת את המקום האידיאלי,’ צהלה יעל, ‘כבר היו לנו סופרים שכתבו כאן. אמירי, איך קוראים לסופר ההוא שכתב כאן ספר על… אתה זוכר?’ אמירי לא זכר.

‘נו, זה שלימד אותך להכין לביבות בטטה, אביב אולי?’

הוא ענה לה מה שענה והיא לחשה לי שיש להם סידור מיוחד לאורחים מיוחדים, ארוחות צוהריים מהממות בטעם של פעם, ‘כאילו אמא שלך בישלה, ומה זה בזול, לא כמו בתל אביב.’

לא תיקנתי אותה. אמא שלי היתה טובה בדברים אחרים, בהרבה דברים. דווקא בישול היה הצד החלש שלה, ולמרות שהיא היתה האמא הכי טובה בעולם הזה, עד שהחליט סן מנוול אחד להתנפל עליה ולחסל אותה תוך חודש בלבד. סן. כך קראנו לו, סן. לא להגיד את המילה ההיא. להגיד אותה זה כמו לגעת בו. להתחבר אליו. להיות נגועים.

הבטחתי להביא מזומן והם אמרו שאחרי שני לילות יש הנחה גדולה. הזמנתי שלושה. למה צימרים בארץ חייבים להיות יקרים כל כך?

בדרך עצרתי בקניון שמול הכניסה לנהריה. הוא היה ענק והציע בדיוק מה שמציעים בכל קניון אחר. רכשתי לעצמי מזוודה כתומה, ובהנאה שכבר שכחתי מקיומה בזבזתי זמן וכסף על חצאיות, שני ז’קטים, מכנסיים שחורים, ג’ינסים, חולצות, נעליים, כובע וצעיף.

להגיע לצימר בלי בן זוג ובלי מזוודה נראה חשוד מדי.

בכניסה למושב התנפלו עלי עשרות שלטים עם הצעות שונות. כל אחד ניסה להיות בולט ומושך מחברו. הציעו שם חדרי אירוח נשגבים, מסאז’ים להרזיה, שפע טיפולים קוסמטיים, קורסים לרכיבה, דאייה, שחייה, אבנים חמות ובישול. עולם של נופש.

את החדר המיועד לי מצאתי לפי המפה הגדולה שהציבו בכניסה. מאחר שהודעתי להם עוד בחיפה שאגיע מאוחר, הם היו אמורים להשאיר לי את המפתח על אדן החלון.

כשהתחלתי לפסוע בשביל הגישה, שמעתי אותה.

‘פססס, נועה? זאת את?’ נכון. השבוע אני נועה.

מולי הופיעה יעל. גוצה וקופצנית, מצוידת בחלוק תכלת ובטן הריונית. לחצנו ידיים.

היא התעקשה להציג בפני את נפלאות החדר שעיצב לה איזה ארכיטקט מפורסם. ‘זה שעשה גם לזאתי מהטלוויזיה ולזמר הזה, נכון שיש לזה לוק איטלקי?’ אלוהים! חשבתי שהשארתי את העיצוב האיטלקי בבית.

לא הפסיקה לפטפט, לרכל על אורחים שבאו וחשבו שהיא לא יודעת שהם לא נשואים או אלה ששברו לה את התריס או סחבו לה מגבת, פתחה וסגרה מגירות, הציגה בפני את הכיור שנשא לדבריה בתואר אצולה של ראלף לורן, את ברזי המים המוזהבים שהוזמנו במיוחד מאיטליה, בחנה את ניקיון הסדינים שנתפרו במיוחד עבורה מכותנה מצרית, הצביעה בגאווה על המנורות הוונציאניות וקשקשה על השטיח הפרסי המקורי כי היא לא סובלת חיקויים וביקשה שאסתכל על הרצפה, ‘לא כל יום רואים כאלה, מאבן צפחה שחורה, יבוא מיוחד.’ אלוהים! גם כאן?

כשסיימה את הסיור המפונפן קראה לאמירי שמייד הגיע, כאילו המתין ליד הדלת, בידיו מגש ועליו משקה מתקתק ועוגיות. ‘אשתי היקרה אפתה,’ אמר בקול חמאתי.

‘תטעמי, תטעמי,’ דחפו לי את הפלא, ‘בכל אשקלון לא תמצאי כאלה.’

במחיר שגבו ממני, חשבתי, יכלו לטוס לווינה ולהביא לי את עוגת הזאכר המפורסמת. אחרי שהבטחתי להם שהכול בסדר, ושאם יחסר לי משהו לא אהסס להתקשר, הצהירו שהם לרשותי עשרים וארבע שעות ביממה. במחיר השערורייתי הזה הם צריכים לשבת ליד מיטתי בלילה ולשיר לי שירי ערש, חשבתי, אבל הייתי חביבה ומתוקה, סבלנית ומשתפת פעולה, כדי לרכוש את ידידותם. לפני שסוף־סוף יצאו, שאלה, ‘תהיי כאן לבד?’

‘בעלי יצטרף אלי.’

‘נצטרך לדאוג לעוד שמיכות ומגבות,’ אמרה, מהורהרת. רמז לשינוי במחיר? נראה אותם!

‘קשה לדעת,’ אמרתי, ‘אודיע לך, הוא כרגע בסין ולא בטוח שיספיק להגיע.’

הזכרת סין היתה טעות, שכן מייד חזר אמירי לחדר ושאל מה בדיוק בעלי עושה, כי כבר מזמן הוא מחפש קשר למסחר עם סין ויש לו כמה רעיונות. הבעתי כמובן התלהבות והבטחתי לו שמייד כששמעון, בעלי, יגיע, אעדכן אותו והוא ישמח לסייע.

‘אזמין אתכם לברביקיו,’ צהל, ואילו יעל, בפנים סמוקות, הסבירה שמסיבות הברביקיו שאמירי עורך מפורסמות בכל הגליל. ויצאו. סוף־סוף.

השאירו אותי ואת רצפת הצפחה. יבוא מיוחד.

ו. אורי

ושוב מציף אותי הרגע ההוא.

התעוררתי ומצאתי את אירה צמודה אלי. כאילו שכחה וחזרה לתנוחה שאהבנו. מכורבלים זה בזה. ‘כפיות’ קראנו לזה.

לא העזתי לזוז. חלילה לי מלהעיר אותה. לתת לרגע הקסום להימשך. להניח את סנטרי על שערה, לנשום את ניחוח הלימון העולה מעורה. היא נשמה בכבדות כאילו משהו רבץ עליה. הנחתי את ידי על כתפה. להרגיע. לעודד. היא השמיעה אנחה גדולה והתגלגלה ממני והלאה.

המתנתי. אולי תחזור.

הטלפון שלי התעורר בנעימת הוואלס של שוסטקוביץ’. המשכתי להביט בו. הוואלס האהוב עלי. ליאור התקין לי אותו על הנייד. ‘בטוח שלא את ההייבס?’ אמר באכזבה, ‘אני חולה עליהם.’

‘לא מכיר. תעלה לי את הוואלס.’

‘להקה שוודית, אז לפחות רובים ושושנים, זה כבר קלאסיקה.’

הטלפון השתתק ומייד התעורר שוב.

נעמה, נרשם על הצג המרצד. עניתי.

‘מה?’ לחשתי.

‘אורי? אתה בסדר? קרה משהו?’ נעמה נשמעה מבוהלת. כל דבר מפחיד אותה לאחרונה. כאילו חוששת מעוד בשורה רעה שתתקוף אותי.

‘מה צריך לקרות?’

‘כי… לא באת.’

‘אני בדרך, מה את לחוצה?’

‘הישיבה, שכחת? התחילה בעשר וחצי.’

‘אוי.’

‘מה להגיד?’ חדר עם חלון, מכונת קפה ומזכירה. אם אתה במעמד בכיר, אתה מקבל חלון. ‘תגידי משהו.’ מסכנה. היא שוב מנסה לחפות. מתחננת שאתן לה תירוץ טוב.

‘תגידי שנחטפתי על ידי חייזרים, רקדתי עם זאבים, תרמתי כליה, קפצתי לביקור באזרבייג’ן… אני מצטער, אבל אין לי תירוץ יותר…’

‘אתה לא חולה, אורי? זה הבטן?’ הציעה.

‘בדיוק, גאון שלי, מאתמול, אני חושב שאכלתי משהו לא טוב, הרעלה כזאת.’ שוב חילצה אותי.

‘תשמור על עצמך,’ נפרדה ממני, ‘אסביר להם, תזכור שאת הלילה בילית במיון.’

ידעתי שהיא רצה עכשיו לפייס את גבירץ. היא תדמע ותספר בהרחבה על מצבי, והוא יסלח. אחרי הכול הייתי מהעובדים החביבים עליו. בינתיים.

שמעתי את אירה, שקמה בינתיים, מזמזמת לעצמה שיר. סימן טוב? אולי נפתח לי חלון הזדמנויות. מצב רוח טוב הוא מצרך נדיר בביתנו, ‘בוקר טוב, אירה, איפה את?’

‘במטבח.’

היא עמדה והתבוננה בעניין בזרם המים שמילא את הכיור. יאירה אהובתי. היא רזתה מאוד, פניה היפות היו משוכות כלפי מטה ועיניה בערו בתוכן.

‘כבר כמעט אחת־עשרה.’

‘החלטתי לקחת יום חופש,’ סגרתי את הברז. לא ענתה.

‘מה דעתך שנלך לאיטלקייה החדשה שפתחו מול האופרה?’

‘לא מתאים לי,’ הקול שלה. האם היא על סף התפרצות? בבקשה, אירה, לא היום.

‘בא לך שנרד לים? מזמין אותך לבירה בבוגרחוף.’

‘לא, לא מתאים לי.’

‘אם את מעדיפה, נוכל לנסוע ליפו, לבולגרי.’

‘אורי, די,’ היא היתה נסערת.

‘מה קרה, אירה?’

‘קרה שלא בא לי.’

‘נוכל לנסוע לראש הנקרה, לבקר את שולי ודני מ…’

‘די עם זה,’ היא צעקה.

‘מה קרה לך?’

‘מה קרה? אתה באמת שואל מה קרה?’

‘רגע, לאן את…’

שמעתי את הדלת נטרקת.

אני לא מצליח להגיע אליה. היא כאילו נמוגה ברגע שאני מתקרב. כאילו נוכחותי מכבידה עליה. היא מאשימה אותי. אני יודע. בעיניה אני מקור הרע. רואה אותי ומייד נתקפת זעם.

פתאום הישיבה נראתה בעיני כחלקת אלוהים קטנה.

מבלי משים התלבשתי, נעלתי את הבית וכבר הייתי בדרך למשרד. המשכתי לעשות את דרכי בתנועה הצפופה. מה יגידו אם אגיע עכשיו, אחרי שנעמה תירצה והסבירה? איך יקבלו אותי? ידעתי מה הם חושבים, שדי להם. שחמישה חודשים זה די זמן לעכל, להשלים, להתנחם וללכת הלאה, נמאס להם מהצער שאני מפזר סביבי. מהאנחות שלפעמים פורצות ממני. מהמבט העייף שבעיני.

במעלית הבחנתי שאני לבוש בחליפה האפורה. החליפה הכי טובה שלי. ידעתי שהיא מחמיאה לי, יאירה היתה תמיד אומרת שלו היתה פוגשת אותי שוב, בלי ספק היתה גם הפעם מחליקה על מנת שאתן לה יד ואאסוף אותה אלי. כמו אז. כמו פעם, כשירד הגשם הראשון על העיר והאישה שתהיה אהובתי, לבושה בשמלה ירוקה, מעדה בתוך שלולית.

זה היה הרגע שהתאהבתי בך. החלקת וצחקת. שכבת בתוך השלולית והתגלגלת מצחוק. וכשהרמתי אותך נצמדת אלי ואמרת, ‘תראו־תראו, וואלה, היה שווה ליפול.’

חמקתי במהירות לחדרי והתחלתי לדפדף בחוברת התקציב שהונחה על שולחני כבר לפני שבועיים. האותיות החלו לרצד ולרקוד. נעות מצד לצד כמטורפות. מה קורה לי? עצמתי את עיני לרגע ומייד פקחתי.

‘אתה כאן?’ נעמה, שבע שנים ביחד. הלכה אחרי גם לכאן.

‘לא, נעמה, אני לא כאן.’ חייכה ושאלה אם להביא משהו לשתות.

‘הרגיל,’ אמרתי ומייד התחרטתי.

‘רק מים, אני לא ממש…’ תיקנתי. היא הנהנה וכשיצאה שאלה, ‘פושרים בסדר?’

מרחוק ראיתי את התנשמת, מדאם אדלר, מנהלת הלשכה של גבירץ, דוהרת מולה. ידעתי שטוב לא יצא מזה.

‘זה היקה,’ חזרה נעמה והגישה לי את המים, ‘הוא… הישיבה… הם כבר הגיעו לטונה.’

‘עד לשם?’ היא צחקקה. לא היה מנוס.

זאת היתה ישיבת השיווק השנייה שאיחרתי אליה. באמת בלתי נסלח, אפילו לי, לאורי היקר שלנו, הנכס הכי חשוב של החברה, הכוכב. הסופרסטאר שד’ר גבירץ כל כך התגאה בכך שהצליח לספח אותו.

עצרתי בשירותים.

החלל המצוחצח, החרסינות הלבנות, המראות המבריקות, ריח האקונומיקה, סחררו אותי. אחזתי בדופנות הכיור ונשמתי עמוק. החשב יצא בדיוק מאחד התאים וחייך אלי. ‘חיפשו אותך, אתה בסדר?’

‘אני…’ חרחרתי, והוא מיהר לאחוז בי.

‘אתה נראה לא טוב.’

‘הרעלת קיבה…’ הוא מיהר לצאת משם כאילו הבאתי איתי מנת וירוסים קטלניים.

שמעתי את המים שוצפים בתא אחר. מה לעזאזל אני עושה פה? למה אני כאן? טונה ולימון. לימונטון. טונימון. מונטלי…

אלוהים!

הכול נראה פתאום כל כך תפל. ריח הלבנדר חדר לנחירי וטשטש אותי. פתאום ידעתי מה עלי לעשות.

במהירות חזרתי לחדרי, אספתי את חפצי, נופפתי לנעמה שהתרוממה והניחה את ידה על פיה ויצאתי.

הייתי חייב להכניס אוויר רענן לריאותי.

7. רות

אחרי הנסיעה לפריז, אחרי שטיילנו כמשוגעים ברחובות עיר האורות, שרים וצורחים לעבר הפריזאים את אהבתנו, אחרי ימים של טירוף בהם סעדנו ארוחת בוקר באילת וערב במטולה ואחרי שהציג אותי בפני הוריו, שבחנו אותי בחשד, ואחרי שאבא שלי אישר ואמר שזכיתי בנסיך מארץ האגדות ואחרי שכל החברות שלי שמחו בשבילי, הוא הציע לי נישואים. וכמו שידע, עשה את זה בסטייל הורס ואני מצאתי את הטבעת שהחביא מבעוד מועד בין קפלי המפית, אמרתי מייד, ‘כן, כן,’ ועוד פעם, ‘כן,’ והוא הניף אותי באוויר וכל יושבי המסעדה מחאו כפיים ושלושה מלצרים נושאים עוגות וצלחות ושמפניה הגיעו ושרו במבטא צרפתי, נסענו לחיפה לספר לאחותי את הבשורה הטובה.

‘למה? את זקוקה לאישור שלה?’

‘בערך,’ אמרתי לו, ‘היא די גידלה אותי אז תנסה להיות נחמד.’

‘זה קשה,’ אמר וליטף את ברכי, ‘אבל בשבילך, הכול.’

ואכן הוא השתדל. הגיש לזואי זר ורדים אדומים, והיא צחקקה ושאלה בטון של אמא שלנו, לכבוד מה? והוסיפה, ‘לא היית צריך,’ והוא אמר שהכבוד הוא בשבילו, אחותי היא אחותו, ולקח את שתינו לסעודה מפוארת במסעדה איטלקית במרכז הכרמל. לפני המנה האחרונה התנצל ופרש לפגישה עם אחד הקולגות שלו בבית החולים רמב’ם, ‘אתן בטח רוצות להיות לבד,’ צבט את לחיי בחיבה. בדיוק.

בלי בושה זללנו שלוש מנות טירמיסו וגלידות תות וניל, הזמנו מונית ועלינו לדירתה, ששכנה סמוך לתיאטרון העירוני ברחוב פבזנר. בדיוק כמו פעם, כשהיינו ילדות, נכנסנו למיטה למה שהיא קראה ‘הקשקשת’.

הנה יום מושלם, חשבתי.

‘קולטת שאני מתחתנת?’

‘עוד לא.’

‘אני מאושרת, זואי, אז תפסיקי להתנהג כמו אמא שלי.’

‘רוצה לשתות משהו?’ התעלמתי מהשאלה, מכירה אותה, התחמקות היא הדרך שלה להביע את דעתה השלילית.

‘למה?’

‘חשבתי שאולי את צמאה,’ הסמיקה, ‘נו די, הכול בסדר, יופי.’

‘למה, זואי?’

‘לא יודעת, עזבי, אני מעצבנת אפילו את עצמי.’

‘די, תפסיקי לראות בכל שמחה סימן לעצב שמתקרב.’

‘צודקת. קוראים לזה תסמונת דאגותיתיס.’

‘יש לי לזה תרופה, קוראים לה שוקה.’

‘אני יודעת, מה לעשות, זה תוקף אותי.’

‘תשמחי איתי, אחותי. היית בשבילי בשעות קשות, בכאב, באבל, תהיי איתי בשמחה.’

‘אני שמחה.’

‘את שמחה, אבל… מה?’

‘הביטי בי, אני מאושרת, אני מתמוגגת, מתלהטת מרוב אושר.’

‘הפנים שלך אומרות אחרת.’

‘דיברנו על זה, נכון? אצלי פה יש איזה אי־שקט.’

האמת שהיא הרגיזה אותי. מה יש לה, לא יכולה לשמוח איתי? רק שעות הכאב והצער נוחות לה?

‘מציק לך שאני פתאום שמחה? זה מה שמפריע לך? מתאים לי רק צער מבחינתך?’

‘לא יודעת, תותי, די, עזבי, נחגוג, בואי נשתה לחייך, יש לי ערק לבנוני מופלא.’

‘מציק לך שאני, אחותך הקטנה, מצאתי בן זוג מושלם? גם חכם, גם יפה, גם רופא, אלוף בקפיצה לגובה, חובב כדורגל ובעיקר, מעריץ אותי, מקיף אותי באהבה, נראה לך מושלם מדי בשבילי?’ עמדתי לבכות. היא קלטה ומיהרה לחבק אותי בזרועותיה, מנדנדת אותי מצד לצד, כאילו הייתי תינוקת.

‘די, די, די,’ שרה לי, ‘תותי שמוטי, פרוטי, קוטי, באלוהים, סליחה… בטח שאני שמחה בשבילך.’

‘דברי.’

‘משוגעת שלי, האושר שלך הוא האושר שלי…’

‘ז’ו שלי, בבקשה,’ השתמשתי בשם שבו קראתי לה בילדותנו והתקרבתי אליה לחיבוק, ‘תשמחי איתי, תשמחי בשבילי, בשבילנו, נעשה אותך דודה מהר מאוד.’

‘אני באמת… מטומטמת, חרדונת טיפשית לאחותי המדהימה, שלא רואים עליה, אבל בפנים היא עשויה מקריסטל שביר.’

‘אני לא נשברת בקלות.’

‘לזה אני מתפללת, רק לזה, אבל את צודקת, זכית, את פורחת, חוגגת את החיים, ולי מגיעות מכות.’

התחבקנו. היה לי חשוב שתקבל אותו והייתי זקוקה לאישורה. זואי ואני היינו מחוברות זו לזו. היא היתדות ואני האוהל שעליה לאחוז שלא יעופו יריעותיו. בעיניה אני טעונת הגנה.

מחלתה של אמא שלנו, שבועות הטיפול, ולבסוף ההיעלמות הפתאומית והנצחית שלה מחיינו, חיברו אותנו בקשר עמוק. היא מבוגרת ממני בשנתיים וחצי בלבד, אבל בטבעיות פרשה עלי כנפיים והפכה לי לאם. זה הכניס אותנו ללא מעט מריבות וקונפליקטים, אבל גם חיבר אותנו זו לזו, משל היינו שתי ניצולות בים של משברים.

היא קראה לי תותי ואני קראתי לה ז’ו. אמא ניסתה ללמד אותנו: רות, תגידי רות, תגידי זואי. זואי. זו־אי — ולא עלה בידה. נשארנו עם התותי והז’ו גם כשגדלנו ובגרנו.

את שוקה זה הצחיק.

‘אולי די עם זה, אתן כבר לא תינוקות,’ וחיבק את שתינו.

‘אי אפשר לשנות.’

‘ואני מה? שוקוש?’

‘אתה שוקה של תותי,’ אמרה זואי בנחרצות וצחקנו. שלושתנו. רגע כזה.

אני זוכרת בדיוק מתי זה היה. פחות מחודש אחרי הפעם הראשונה.

זואי הגיעה לביקור פתע. שלא כמנהגה, בלי שהוזמנה. מצאה תירוץ ונחתה אצלי, והיה עלי לשים שכבה עבה של קונסילר, כדי שחלילה לא תבחין בצבע הסגלגל בהיר שעוד כיסה על המקום. מכירה אותה, עוד תצא לי למלחמת חורמה. לא היו בי כוחות לעבור את זה איתה, מה גם שחשבתי אז, קרה. פעם אחת. אנחנו בני אנוש ומותר לנו למעוד.

הוא שמח על בואה ולקח אותנו למסעדה צרפתית, שנבחרה על ידי בעיקר כי ידעתי שהיא חשוכה מספיק כדי להסתיר את האמת. ידעתי שהיא מרגישה אותי ומחפשת תשובה בעיני, אך לא נתתי לה. החלטתי לסגור את העניין וכל התערבות שלה היתה רגל גסה במערכת שבירה ועדינה. זה מה שחשבתי.

‘אתה שוקה, שוקה שלי שאני אוהבת,’ ליטפתי את פניו היפות. את אפו. את ריסיו.

זמן קצר לאחר שהתארסנו זימן אותי אליו עדי גרין, מנהל המחלקה לצילום, וביקש לדעת מתי אתחיל לעבוד על התערוכה. האישור מהמוזיאון לצילום היה מונח במגירה שלי כבר חודשים, ומאז ששוקה הופיע הייתי בפיגור היסטרי בלוח הזמנים. החיזור והאהבה וכל המרשמלו סביבי הפכו אותי לעצלה, הקהו את הבעירה, והתערוכה נדחקה לקרן זווית.

‘בקרוב,’ אמרתי והאמנתי לעצמי.

‘בקרוב זה לא תאריך, תזכרי שאת חתיכת כישרון, תערוכה כזאת תפתח לך הרבה דלתות.’

‘עדי, זוכר מה אמרנו? פרויקט־פרויקט, תן לי לסיים קודם לבחור שמלה ואת כל ענייני החתונה.’

‘מקובל, בואי נסכם, תור, חתונה אחת התערוכה — שתיים, רשמי לעצמך, סוף ינואר, בעוד תשעה חודשים מהיום, ירחי לידה, רק שלא…’

הבטחתי. חלום חיי. תערוכת יחיד במוזיאון לבקוביץ בירושלים. אבל הראש, הראש הטיפש ריחף לו במקומות אחרים והלב איתו.

חגגתי את האהבה והעולם חגג איתי. לא רק בגלל ששוקה היה מבוקש כל כך, מקסים כל כך, שווה כל כך. לא רק בגלל עיניו הירוקות וריסי המשי שלו, קומתו או גופו הגמיש, אלא כי הרעיון שאני מתחילה זוגיות חדשה אחרי האבל שנמשך יותר משנתיים, שימח את כולם.

לא האמנתי שאוכל אי פעם להתגבר על הפרידה מיורן, לתת לגבר חדש להיכנס שוב לחיי ולהסתכן בהתאהבות שעלולה להסתיים כמו שהסתיימה אהבתנו. חשבתי שבחיים לא אדע עוד אהבה. שנלקח ממני השריר הזה.

כשהכרנו היינו שנינו סטודנטים. אני הייתי אחרי רומן קצרצר ומתסכל עם צלם מתוק מאוד אבל גם נשוי מאוד. יורן בדיוק נפרד מחברת נעורים שלו והיה שבור לב. הוא למד ארכיאולוגיה ואני סיימתי תעודת הוראה במחלקה למדעי הרוח. שלוש שנים חיינו ביחד, שנתיים נפלאות ובשלישית התחילו הסדקים לכרסם את האהבה. הסימן הראשון היה שהתחלתי לשנוא את הריח שלו. את הצחוק שלו. את הדרך בה היה אוכל. לעומת זאת ראיתי אותו מפנה את פניו כשניסיתי לנשקו. לפעמים קלטתי אותו מסתכל עלי כאילו הייתי זרה.

פרידה היא מוות קטן.

למרות שהיה ברור שלא היה לנו עתיד, עברתי תקופת אבל ארוכה. הייתי שרויה בצער, עסוקה בחשבון נפש ובעיקר אכולת תחושת אשמה, שאולי לא עשיתי די. הענשתי את עצמי בהסתגרות.

נפרדנו בסוף הקיץ ובבוא החורף פינקתי את עצמי במנוי לפילהרמונית, קניתי מעיל ומגפיים חדשים ומדי פעם שמעתי את עצמי צוחקת. בבדיקת עיניים שגרתית פגשתי את שוקה אבישי.

הוא החליף את ד’ר שיבון, שחלה. טפטף לתוך עיני טיפות, ביקש ממני להמתין מעט ואז הניח את סנטרי על המגש הקריר ובחן את עיני ביסודיות.

הייתי במבוכה אדירה. בגלל יופיו, בגלל חיוכו ובעיקר בגלל הדרך בה הביט בי.

‘הכול בסדר,’ אמר לבסוף וחייך, ‘עיניים טובות.’ היה לו חיוך מתוק.

‘אני שמחה,’ עניתי.

‘אפשר לדעת למה בכלל באת?’

‘אני אוהבת בדיקות.’ צחק, עוד נקודה לזכותו, אני אוהבת בחורים עם חוש הומור.

‘ובכל זאת?’

‘בגלל מחלה משפחתית, רופא המשפחה לוחץ עלי לעבור בדיקות מסוגים שונים.’ הוא הציץ שוב בכרטיס והציע לי להפסיק לדאוג, הסביר שאמי נפטרה מסרטן כל כך נדיר שאין סיכוי שהעבירה אותו אלי בתורשה.

‘אני ככלל לא בעד להרבות בבדיקות,’ אמר, ‘אם מציק, תבואי.’

‘תודה,’ אמרתי.

‘אשלח את התוצאה לד’ר שיבון, הוא חוזר בעוד שבועיים.’

כשכבר היינו ליד הדלת, אמר, ‘רק רגע.’ עצרתי. בכל זאת מצא משהו?

‘תגידי,’ לחש כאילו חשש שמישהו מקשיב, ‘סיני או צרפתי.’

‘מי?’

‘המסעדה, מה את מעדיפה.’ הלב שלי ביצע פירואט מהיר. האם זה חיזור?

‘תאילנדי או גרוזיני?’

‘אתה מתחיל איתי, ד’ר אבישי?’ שאלתי. נבוכה מאומץ ליבי.

‘עוד לא התחייבתי,’ הטה את ראשו לאחור וצחק, ‘בינתיים רק ארוחת ערב.’

‘אתה מרבה לקחת את הפציינטיות שלך למסעדות?’

‘רק את אלה של ד’ר שיבון.’ צחקתי. זיכיתי אותו בעוד נקודה.

‘והוא מסכים לסידור?’

‘האמת שלא את כולן, רק את הנחמדות.’

‘ומה יגיד על זה מנהל בית החולים?’

‘אני לא הרופא שלך, רק ממלא מקום, את נשארת אצל ד’ר שיבון, והוא מקסימום יציע לך רוגלך שאשתו אפתה.’

‘רק לא רוגלך!’ חייכתי, ‘אז וייטנאמי.’

‘אז הערב?’ התעקש. קבענו. ירדתי אליו בטוניקת משי בצבע יין שרכשתי בתשלומים לכבוד המאורע, והכול היה נפלא, הוא היה מצחיק וחכם, הקשיב ושאל.

וכשנפרדנו בנשיקה, קלה, מרפרפת, הרגשתי שמתעורר בי משהו. כאילו נפרצה חומה וגוש האבן הגדול שחסם את הלב שלי מאז הפרידה הכואבת מיורן, החל להיסדק. האבן התפוררה, הגוף כמו התמלא בדם חדש.

הוא התקשר עוד לפני שעליתי את ארבעים המדרגות.

‘רות?’

‘כל הזמן,’ צחקקתי כמו ילדה שחזרה מפעולה בצופים.

‘ארוחת בוקר מחר מתאים לך?’

‘מתאים לי ארוחת בוקר, בתשע?’

‘לא נספיק, אבל תתלבשי חם כי בפריז כבר קר.’

‘אני לא יודעת מ… אמרת מה?’

‘אמרתי פריז,’ צחק, ‘הטיסה יוצאת בארבע בבוקר, אאסוף אותך באחת וחצי… רוצי לארוז, לדעתי נספיק לארוחת בוקר פריזאית.’

כמעט התעלפתי.

יורן אהב מרחבים, לגמוע את הארץ ברגליו. לנסוע לעמק, לראות את פריחת התורמוסים, לתל שבע ולעין עבדת, לקניונים פראיים, לצפות בזריחה בים המלח, לקטוף פטריות ביער לון ולהעריץ פסיפס ברמלה. מדי פעם הצטרפתי אליו לחפירות שלו. אהבתי לעשות איתו אהבה כשריח האדמה עוד היה דבוק לגופו. הוא פתח לפני את הארץ.

אבל לפריז.

פריז! התהלכתי בתוך חלום.

הנסיעה היתה מעל למצופה. גרנו בבית מלון קטן ומקסים ברובע הראשון, לא הרחק מהלובר, אכלנו ארוחות ערב רומנטיות, שטנו בספינת הנהר לאורך הסן, פסענו חבוקים ביער בולון ולא החמצנו אף תערוכה. הוא לא הפסיק ללטף וללטף, להתפעל מעורי הרך והחם ולמלא את חדרנו בפרחים.

והסקס.

למרות שחששתי, אחרי עונת יובש ארוכה והתנזרות מכל מה שקשור במעשה האהבה, גילה גופי את כל צבעי הקשת של העונג. ושוקה היה שם, המאסטרו. המנצח. סבלני וקשוב, מניח לי לחוות את הטובים שברגעים. הנחתי לו להטיס אותי לענן ורדרד מלא הפתעות. ואני? עשיתי מה שנותר לבחורה לעשות. התאהבתי.

חמישה חודשים אחרי אותה ארוחת בוקר בפריז נישאנו.

לחיים היה טעם של דבש. הרבה למעלה מזה, דבש מלכות משובח.

כשפסע לקראתי על השטיח האדום, הדור בחליפה צחורה ובנעליים לבנות, הוא נראה כמו נסיך מהאגדות ואני הרגשתי כמו הנסיכה שלו.

מי ידע אז שלגורל היתה כוונה אחרת? שהנצח הוא תמיד בלתי מושג?

ראיתי את מבטי הפליאה של האורחים, בעיקר של האורחות, שניסו להצטופף לידו. הבחנתי בתמיהה בעיניהן, כשואלות, מה הוא מצא בה? מה יש בה שאין בי? שוקה שלי היה כוכב. או כמו שהגדירה אותו אחת מהן, תותח־על. חתיך מוחץ. חלומה של כל אישה.

את ימי האושר הראשונים חגגנו בחדרי הקט, שם התגוררנו בתחילה, עד שסיימו לשפץ ולהכין את הווילה רחבת הידיים שרכש עוד לפני שהכרנו ועיצב בעזרת לקוח שלו, איטלקי. ‘כשרק חלמתי עלייך,’ אמר. חצי שנה לאחר מכן עברנו לבית שלו, לגדרה.

בינואר שהגיע במהירות, לא עלתה התערוכה שלי. נשכחה.

‘למה גדרה?’ שאלה אותי זואי כשהתקשרתי לספר לה.

‘למה לא?’

‘גדרה! את שומעת מה אמרתי? גדרה, גימל, דלת, ריש, הא.’ האמת, היא צדקה, אבל לא התכוונתי לוותר בקלות. ‘את זה שואלת מי שחזרה לגור בחיפה, ועוד בהדר המזדקנת?’ הטחתי בה.

‘את משווה? גדרה זה חור אפילו יחסית לחיפה.’

‘אם היית רואה את הבית ואת רצפת הצפחה המהממת לא היית שואלת.’

‘גדרה, תותי! הוא רופא ביפו, מערכת העיתון שלך בתל אביב, למה גדרה? למה לא בת ים למשל?’

‘עזבי בת ים. יש לנו בית מקסים, עיצוב כזה שלא ראית בחיים שלך, יא חיפאית, עטוף גינה מרהיבה בשכונה חדשה לגמרי, ממש חלום, לגור באזור כפרי, ללא ריחות עשן ופיח.’

‘את? כפרי? תמיד דיברת על רחובות ברזל קודרים ומפויחים כמשאת נפש, ואגזוזים מעשנים כמכונות ההנשמה שלך.’

‘תפנימי, זואי שלי, אנחנו עכשיו אחד, זה החלום שלו ואני חלק ממנו.’

‘הוא והוא והוא,’ נשפה בכעס, ‘ואת מה? זהו? אבדו לך התאים האפורים? נשטף לך המוח עם ההינומה?’

‘תפסיקי תמיד לשפוך רעל.’

‘אני רוצה את טובתך.’

‘טובתי שתפרגני לי ותפסיקי לראות שחורות בכל דבר.’

‘אני רואה שחורות? את הרכבת משקפיים ורודים שהורסים לך את…’ ניתקתי את השיחה ולא אמרתי לה שעזבתי את העיתון ועברתי ללמד בקורס צילום בתיכון גדרה.

בעקבות המריבה זואי לא דיברה איתי ארבעה חודשים עד שיום אחד, שידעתי ששוקה היה בו בתורנות לילה, עליתי על הרכבת ונסעתי אליה. צרחנו זו על זו חמש שעות ואז, על חצי בקבוק וודקה ועוגת מרציפן שהיא כל כך אוהבת, התפייסנו.

כשהיתה די שיכורה, היא סיפרה לי על השיחה שלה עם פועה, האקסית המיתולוגית שהגיעה גם אליה.

‘איך? מאיפה היא ידעה עלייך?’

‘אמרה ששוקה בעצמו סיפר לה עלינו.’

‘כי הוא גאה בי, כן, ממש ככה, ומספר עלי לכולם, מה היא רצתה ממך?’

‘אמרה שלא רצית להקשיב.’

‘ברור, ואז הלכה להלשין לאחותי? אני מקווה שזרקת אותה מכל המדרגות.’ זואי שתקה.

‘זואי, אחות שלי, הוא בעלי האהוב, למה את מתערבת? גם את מנסה לקלקל לנו? אולי את מקנאה קצת?’

‘זה לא העניין. לא יודעת… אולי אני רואה צל הרים כאנשים.’

‘תפסיקי,’ חיבקתי אותה, ‘את לגמרי שיכורה.’

‘אולי רק תקשיבי,’ אמרה ומעדה על השטיח, ‘פועה הזהירה אותי ש…’

‘לא רוצה לשמוע,’ אטמתי את אוזני, ‘היא מנסה להסית, כדרכן של נשים פגועות.’

‘הוא לא בא לי בטוב, אחותי.’

‘ומי כן בא לך בטוב?’ צרחתי, ‘מי כן? אם היה מישהו כזה, לא היית רווקה מזדקנת.’ פניה הפכו אדומות כאילו סטרתי לה, עזרתי לה לקום והובלתי אותה למיטתה ולא הפסקתי להתנצל.

‘לפחות דברי איתה,’ אמרה והחליקה על הרצפה.

‘נו באמת, שיכורה כלוט,’ כיסיתי אותה, ‘לילה טוב, אני חייבת לחזור.’

‘תגידי לו,’ שמעתי אותה מאחורי, ‘שאם הוא יפגע בך, אגיש לו את האשכים שלו מטוגנים בשומשום.’

‘את משוגעת ואני לא רוצה לשמוע יותר.’

באותו לילה חלמתי על החתול שלי. קוטצ’קו. הוא כבר היה קשיש בן שבע־עשרה כשהבאנו אותו למרפאה של סבא אהרון. סבא בדק אותו ואמר משהו לאמא בשפה שמבוגרים מדברים בה כדי שהילדים לא יבינו. אמא אמרה לי שאני צריכה לשמוח, כי קוטצ’קו הולך להיות חתול מלאך, אבל אני ידעתי שהוא הולך למות. הוא שכב על שולחן המתכת והתבונן בי בעיניו החכמות. אמרתי לו, שמע, קוטצ’קו, אתה החבר הכי טוב שהיה לי ועכשיו צריך להיפרד. סבא יעזור לך.

כשיצאנו אמא אמרה שהייתי אמיצה. היא לא ידעה שבכיתי ערב־ערב, כל החורף.

הלילה היתה הפעם הראשונה שחלמתי עליו. קוטצ’קו על משטח המתכת, מושיט לי כפה קטיפתית ומנסה לגעת בי.

‘כשתגלי שאני צודקת אל תבואי אלי,’ אמרה זואי כשהתקשרתי לשמוע איך היא מרגישה.

‘ברור.’

‘בעצם כן, תבואי, תבואי. תמיד תהיה לי כתף תומכת בשבילך, מטומטמת.’

כשנזקקתי לה באמת — כשידעתי שאני חייבת לצאת משם כדי להציל את חיי — לא באתי. לא אליה ולא לאיש פרט לאיתן, שלא ידע אף שלב מפרוטוקול אקסודוס שלי, אף פרט מעבר לכמה, איפה ומתי. כל שותפות אחרת היתה חושפת אותי. כל מי שהיה מעז לעזור לי, היה ניזוק. היה לי ברור שלקרב הזה, הקרב האחרון, עלי לצאת בלי שותפים. בלי פלוגות סיוע, טנקים או ארטילריה. לא להמתין לעוד משבר או סצנה אלא בחשאי ולבד.

ז. אורי

מסתבר שהדרך למטה מהירה מששיערתי.

אתה פוסע פסיעה אחת לא זהירה וכבר אתה מחליק ומוצא את עצמך בתחתית.

היה לי מהיכן ליפול. אז, כשעמדתי בראש הפירמידה. משם הייתי מתבונן בהם, באנשים הנחושים להגיע, לעשות את זה. בבני האדם השואפים מעלה. נאחזים בכל מה שאפשר. הייתי רואה אותם נעים במסדרונות כשעיניהם נשואות אל הכיסא שלי. אל המכונית. התואר. המעמד. המזכירה והחלון.

הרי אף אחד לא מעלה על דעתו כמה מהר מגיעים למטה. את זה לא מלמדים בבית הספר או במחלקה למנהל עסקים. זה פרק שהחיים עצמם מלמדים, אבל כשאתה מתחיל להבין, אתה כבר מחוץ לכיתה.

לאבי היה משפט שאהב לשנן כשמישהו מאיתנו היה חוזר עם תעודה גרועה או כישלון במשחק כדורגל. ‘תקשיב, בני,’ הוא היה מחבק אותי, ‘כולנו כישלונות — לפחות הטובים שבינינו. אנשים טובים לומדים מכישלון.’ נחמה? האם זאת היתה נחמה? לא. כי כשאתה נכשל במשהו חשוב, משהו שהוא בנפשך, זאת לא נחמה. אין ילד בעולם, שקבוצתו הפסידה למתחרים, שמוכן להאמין בכך.

הכישלון שלי היה תלול הרבה מכפי שחשב.

חשבתי שאני שולט בה, אבל לאמיתו של דבר השתייה גלגלה אותי מטה מהר יותר. אבל, בדרך מוזרה, היא היתה גם הגואל שלי. הרי יותר נמוך מנמוך כבר אין.

מתי זה התחיל? ביום שבו פיטרו אותי? לא, בערך שבועיים אחרי.

אני זוכר היטב. כל פרט. כל תנועת ראש ומבט.

זה היה יום חורף עגום פנים. אירה היתה אי שם, טרודה באחד מעיסוקיה, כדרכה בחודשים האחרונים, רחוקה ממני. היה קר. קר מאוד.

הגשם לא פסק, מדי פעם הכה ברד על תריסי הדירה שלא עמדו בעומס, והמים פרצו והרטיבו את הקיר. החשמל, כדרכו בשעות כאלה — ניתק, וחשכה מילאה את הדירה. ברגע הזה הכול נראה כמו סוף העולם. סופני. בעיקר כי למחרת, לפי ההסכם, עמדתי לעזוב את הדירה היפה שרכשנו לפני עשר שנים בלבד. מצב הרוח שלי התאים למצב, לקור שחדר ולחשכה המוחלטת שהשתררה.

בארונית שמעל לכיור מצאתי את מה שחיפשתי, בקבוק וודקה, כמעט מלא, שזכרתי שנשאר מאחת המסיבות, מהימים שעוד אירחנו בבית חברים.

רק כוסית אחת. להתחמם, אמרתי לעצמי, באמת, מה רע בכוסית וודקה אחת? הכוס השנייה ניחמה, השלישית טשטשה, ברביעית הרגשתי את הזעם עולה בי, בחמישית השתלט עלי הדיכאון כי כשניסיתי למזוג עוד כוסית, ולגלות מה היא תביא לי, מצאתי שהבקבוק התרוקן. באותו רגע זה היה אסון.

אני זוכר את הרגע הזה.

התבוננתי בבקבוק המרוקן ועצב מילא אותי. קלטתי שאני לא יכול להמשיך את הערב בלי ידידי החדש. מר וודקה, הנווט שלי.

בלי להסס מיהרתי לסניף של רשת שהיתה פתוחה כל הלילה. מעוצמת הרוח התעופפה המטרייה והשאירה אותי ללא הגנה. רק אז קלטתי שיצאתי ללא מעיל, בטרנינג שנרטב, אבל למי אכפת.

כשצרור המפתחות בידי, רצתי לעבר החניה, נזהר שלא להחליק בשלוליות הענק שהחלו להתפשט.

מה?! לזה לא ציפיתי.

המכונית שלי לא חנתה במקום הקבוע שלה. ברור שנגנבה. הרי מכוניות לא נעלמות להן מעצמן.

לעזאזל. מצאו להם יום. דווקא עכשיו?! בדקתי שוב שאיני טועה, שאולי מר וודקה בלבל אותי, אך לא. המכונית נעלמה.

התקשרתי לגיורא, קצין הרכב של החברה, כדי לדווח. ‘מיסטר פורד’, כך כינו אותו בחברה.

‘תן לי לבדוק,’ ענה, ‘אחזור אליך.’ משהו בקולו הטריד אותי. הוא לא היה ידידותי כהרגלו. כאילו ידע משהו. חזרתי הביתה. על רצפת הסלון נקוו שלוליות מים שנטפו מהטרנינג.

‘אתה כאן?’ חזר אלי כעבור עשר דקות.

‘ומה?’

‘אז ביררתי, ומסתבר שהיום לפנות ערב אספו אותה.’

‘מי זה אספו?’

‘אל תתרגז.’

‘מי זה אספו? החיזבאללה?’

‘אספנו, אני מצטער, אורי, החלטה של ההנהלה.’

‘שמה? לקחתם את המכונית שלי בלי… מי החליט?!’

‘סורי, אורי,’ אמר בקול רך, מנסה להרגיע, ‘בבקשה, דבר עם הדוקטור.’

‘אתמול הוא עצמו הבטיח לי…’

‘והיום אמר לי… אני רק עושה מה שההנהלה מחליטה, זה לא…’

‘הנהלה בתחת שלי,’ צרחתי. לא. זה לא הייתי אני. זאת הוודקה שצרחה מגרוני. זה הערפל שסימא אותי. אני לא אחד שצורח. לא אני. בטח שלא על גיורא הנחמד.

‘בבקשה, אורי, לא צריך ככה.’

‘בבקשה אתה, תחזיר לי את המכונית ומייד, שמעת?’

‘מה קורה לך?!’

‘קורה שאמרתי מייד! הבנת, מיסטר פורד!’

גיורא לא ענה. נבהל? התחרט? התרחק מצרות? מה הוא חושב לעצמו? שיבין עם מי יש לו עסק, והמכונית תחזור. מייד! כמו שדרשתי. מעברו השני של הקו המשיכה להשתרר שתיקה מעיקה.

‘שמעת מה שאמרתי?’

‘תבין, אורי,’ ענה בקול מלא צער, ‘אני רק מבצע הוראות.’ ידעתי שאמת בדבריו, הרי לא על דעת עצמו לקח את המכונית. קיבל הוראה, אולי אפילו במייל הפנימי. אולי פתק, בכתב ידו הזעיר של הדוקטור. אין לי ספק. אלא שהזעם ניהל אותי. זעם שלא הכרתי. שילוב של השפלה ומרירות מהולות בוודקה, הייתי ספוג מים והיה לי קר ובנוסף הייתי חייב להשיג משהו כדי להרטיב את הגרון.

‘אתה עוד תשמע ממני,’ נהמתי.

‘אורי, בוא נירגע ומחר…’

‘מחר, אתה שומע? מחר על הבוקר אני רוצה לראות את האאודי שלי בדיוק במקום שעמדה לפני שאתה… שחטפת לי אותה, הבנת?! מחר!’ צעקתי וניתקתי.

הרגשתי מחנק. הייתי חייב. מוכרח. לא יכולתי לעבור את הערב בלי ידידי החדש.

ניסיתי להזמין מונית. התחננתי בכל התחנות שישלחו מישהו. בלילות גשומים כאלה, כל המוניות היו תפוסות. אספתי מטרייה אחרת ויצאתי לרחוב. מדי פעם נופפתי למונית שחלפה על פני במהירות והעניקה לי טעימה מהשלולית. רטוב עד לשד עצמותי הגעתי לסניף הקרוב של הרשת וקניתי בקבוק וודקה חדש. בעצם שניים. שיהיה, חשבתי.

‘זה וודקה טובה. יש מסיבה?’ שאל אותי המוכר.

‘אחי מתארס,’ עניתי, והוא הנהן בהבנה.

‘שיהיה בהצלחה,’ הניח בידי שקית ובה שני ידידי החדשים. כבר בדרך פתחתי אחד מהם ולגמתי לגימה ארוכה. שתיים. שלוש. רק כדי להתחמם, הסברתי לעצמי.

רק להתחמם.

8. רות

הטרקטור העיר אותי בחמש וארבעים. השני, השלישי והרביעי מייד אחריו. אחר כך נבחו הכלבים, געו הפרות, קרקרו התרנגולות, צהלו הסוסים, נערו החמורים, קרקרו העורבים וכמה חתולים ניהלו קרבות. לא מקהלה משובחת למי שכמוני, סבלה מליל נדודים.

ניסיתי לחזור לישון, אלא שבשבע ושלושים נשמעו קולות הילדים שמיהרו לבית הספר, מאיצים זה בזה תחת מטר הוראות של האימהות. בשמונה השתתק הכול.

כיסיתי את ראשי וניסיתי לנמנם. מישהו נקש על הדלת, ‘בוקר טוב,’ שר לי אמירוש במתיקות. ‘קומי עורי.’

‘מה קרה?’ קראתי ממיטתי, מנומנמת.

‘הבאתי ארוחת בוקר, אני משאיר אותה ליד הדלת.’ אלוהים, בשמונה ורבע? מה יש להם? מה זאת הלהיטות הזאת? לא סובלת צימרים ובעיקר לא בעלי צימרים.

חיכיתי עד שייעלם ומשכתי מהכניסה את המגש.

בין אצבעונים של גבינות מתובלות ומקושטות בפרחים, מאפים חמים וסלט ירקות שהונח על צדפה גדולה, מצאתי פתק ברכה ורוד ובו איחולים ליום נפלא, וכן מעטפה עם הצעות לפעילויות באזור. מרפטינג, מסאז’ תאילנדי והילינג בקריסטלים ועד טיפול באבנים לוהטות. עוד לא הספקתי להתקלח והטלפון שעמד ליד המיטה התעורר.

‘סליחה,’ אמרה יעל, ‘מתי אפשר לנקות את החדר?’

‘אחר הצוהריים בבקשה.’

‘אי אפשר, כי המנקה שלי עוזבת ב…’

‘אני חייבת לעבוד, בשביל זה באתי.’

‘אבל היא צריכה לחזור ל…’

‘אפשר להתחשב?’

‘נראה מה אפשר לעשות.’ גובים מחיר של סוויטה בניו יורק ורוצים שנתחשב בהם. בהם.

יעל חזרה אחרי חצי שעה עם מיץ אשכוליות טרי סחוט. רמז לרצונה להתנצל.

חייכנו ומייד הפכנו שוב לחברות. עם כל אי־הנוחות והנדנוד, עם או בלי יעל המתיידדת והנדחפת, עם מקהלת הבוקר, עם רצפת הצפחה השחורה וכל המותגים המתנשאים. הצימר הזה התאים לתוכנית רבת־השלבים והצמתים שלי, בדרך לאי שם. היה עלי להיות זהירה. לא לעשות אף טעות.

בוקר של כלום. שום דבר לא צריך להיעשות. איש גם לא ישאל איפה הייתי ומה עשיתי. עלי רק להעביר את הזמן בממלכת המותגים שלי.

נשכבתי על סדיני הכותנה המצריים, התכסיתי בשמיכה שאולי נארגה בסודן, הדלקתי את הטלוויזיה החכמה ובהיתי בפרק בסדרה על תנינים. לפנות ערב יצאתי לטייל מסביב למקום, ללמוד דרכי נסיגה אם אזדקק לכך. אם כוח שוקה יעלה עלי. השתדלתי ללכת על השבילים שהסתעפו לכל עבר ולא על הכביש, שלא יבחינו בי. יזכרו שהייתי.

כשהייתי בטוחה שהמנקה סיימה את עבודתה ויעל, גם בזה הייתי בטוחה, סיימה לחטט בחפצי המועטים, תוהה היכן אני מחביאה את הספר שאני כותבת, חזרתי לחדרי, מנופפת בדפדפת נייר צהובה, כדי להמחיש לה שהכתיבה הולכת איתי.

איתן התקשר אלי בשעה חמש ועשרה, בדיוק כשעברתי מהסדרה על תנינים לסדרה על לטאות ענק.

לא התקשרתי חזרה.

שלחתי לו אות והמתנתי. היה עלי לחשב כל צעד שלי. ואם נניח שוקה נמצא במעונו, מכריח אותו להתקשר ומנסה ללכוד אותי דרכו?

האינדיאנים היו קוראים לי ‘היא שיש לה ניסיון’. ניסיון של שלושה כישלונות, ולא התכוונתי לתת לו את העונג ללכוד אותי. לא הפעם.

המתנתי עשר דקות. הוא התקשר שוב.

הפעם החזרתי לו שושנה אדומה. הכול כמסוכם. אם חלילה שוקה היה לידו, היה שולח לי בחזרה שושנה ירוקה. הוא שלח לי צילום של איילה.

‘מתניה?’ נרשם על הצג.

‘אין כאן מתניה,’ השבתי. עדיין לא הייתי בטוחה ששוקה לא עומד מולו עם המבט הזה בעיניים, מאיים עליו.

‘אני מחפש את מתניה מהגן של האיילה.’

‘מי אתה?’

‘יאללה, תעני, טמבלית’. קיבלתי מספיק רמזים. הוא לא היה קורא לי טמבלית ושולח לי את צילום האיילה לו עמד לידו שוקה. את הפרט הזה שוקה לא הכיר.

‘תגידי לי,’ התנפל עלי מייד,’ מה בדיוק עשית?’

‘מה בדיוק עשיתי?’

‘מה עשית? קוראים לזה שוקה פגוע, מאוד לא רגוע.’

‘עשיתי מה שהייתי צריכה לעשות, הסתלקתי, שומע? ככה. קמתי והלכתי. תגיד לי שזאת לא הפתעה מהממת.’

‘לא יודע.’

‘מה הוא אמר לך?’

‘הוא משתגע, היה אצלי…’

‘מתי?’

‘הבוקר, וחיפש אותך כאן, הפך לי את הבית, חיטט במחשב, מזלי שהילדים לא היו בבית. אמרתי שאני יודע שאת מכינה לו הפתעה. טוב שהספקתי להחזיר לו את המכונית. תארי לעצמך שהיה מגלה שהיא אצלי. אבל למה שריטה? זה הטריף אותו.’

‘זה היה חשוב לי,’ צחקתי בהקלה, ‘מה הוא עוד אמר?’

‘את לא רוצה לדעת, האשים אותך בכל מה שרע בעולם הזה, שגנבת לו כסף, שאת בן אדם חולה שמאשים אותו ב… תגידי, מי זה?’

‘מי?’

‘המאהב שלך.’

‘אין, איתן, אין כלום ולא יהיה כלום.’

‘הוא אמר שיש לו הוכחות.’

‘הכול שטויות,’ חתכתי אותו, ‘עכשיו תקשיב, נדבר בעוד שבוע, תמחק הכול. מייד, הכול, את מספר הטלפון הזה שעוד רגע ייזרק, את ההתכתבות, הכול, לא שמעת לא ראית.’

‘את מבהילה.’

‘אני מבוהלת.’

‘צריכה ש…’

‘לא.’

‘ותתקשרי?’

‘כן, מבטיחה, רק תן לי זמן, אני במנוסה.’

‘רגע, אחותך, גם היא היסטרית. היא התקשרה ו…’

‘תיגש אליה, תבדוק שהיא לבד ותגיד לה שאני בריאה, שאני ממש בריאה. אשלח לה מדי פעם סימני חיים, כמו שקבענו.’

‘איך?’

‘לא כדאי שתדע.’

‘הבנתי ממנה שהוא היה אצלה וניסה להוציא ממנה בכוח איפה את, ובשום אופן לא האמין כשהיא אמרה לו…’ ניתקתי. השיחה הזאת כבר נמשכה מעבר לזמן המותר, שכן יכול להיות ששוקה הזמין האזנה לנייד של איתן.

זואי המסכנה. אחותי היקרה.

היה עליה לעמוד מול השוקה האמיתי, כמו שהיא חששה.

בדיוק בגלל זה לא שיתפתי אותה. היו לי שפע שעות שוקה, טונות ניסיון. דבר ראשון יגיע אליה וינסה באיומים ובהפצרות להוציא ממנה את המידע.

כמו בפעם ההיא. גם אז לא אמרתי לה מילה. רק בפעם השנייה נמלטתי אליה. הנפקתי לה משהו על מילואים והיא אמרה שסוף־סוף יהיה לנו זמן איכות משלנו.

זמן איכות, היא אמרה. במילים האלה.

אבל זה היה בפעם השנייה.

בראשונה עוד האמנתי לו. חשבתי, זה מקרה בלבד ומותר למעוד. לכולנו.

מיותר להפוך את זה לטרגדיה.

הראשונה ירדה עלי בראשית השנה השנייה. בערך ארבעה־עשר חודשים אחרי החתונה שלנו. נחתה בלי שהתכוננתי אליה, כאילו שאפשר היה להתכונן לדבר כזה.

הוא חבט בי בכוח.

כל כך חזק שמעוצמת המכה עפתי על השולחן וראשי נחבט בלוח העץ.

הרגשתי נוזל חם מטפטף עלי.

הייתי יותר מופתעת מכואבת. המומה. לא. לא. מושפלת. עלובה ומושפלת.

עמדתי במטבח וקצצתי ירקות כשהוא הניף את ידו והכה. זה לא היה משהו שציפיתי לו. משהו שהיה לו הסבר.

היד נחתה, הלחי בערה, הדם טפטף. יכולתי להרגיש את חמש האצבעות שלו מציירות על לחיי שבילי אש.

מה קרה? רבנו. מריבה רגילה. מילים מטופשות שהלוואי ולא נאמרו. לא משהו יוצא דופן. זוגות רבים. כשמבררים מה הסיבה, על מה באמת פרץ הריב, מתברר לא פעם שהמריבה לא היתה על דבר־מה חשוב או עקרוני. רבים כי רבים. כי זאת איזו מלחמה על אג’נדה. על חופש הדיבור. קרב על זכויות. תמיד פירור של שטות מדליק את האש.

קראתי פעם דברי הבל של פסיכולוג שטען שריב הוא אמצעי תקשורת מהמדרגה הראשונה, שכן הוא משמש להפגת מתח. רבים בעיקר בבית, שכן על בני המשפחה אפשר לסמוך שלא יעזבו אותנו ושיוכלו להכיל את המתח. אלו שטויות שבהם מאכילים לקוחות שמשלמים חמש מאות שקל לארבעים וחמש דקות.

המריבות של שוקה ושלי היו תמיד מטופשות. חסרות ערך. שכחת לקנות חלב? לא התקשרת להורי? שוב איבדת את המפתח? שכחת לברך את אבא שלי ליום ההולדת, למה הרטבת את העיתון, איפה שמת את הנעליים השחורות. כאלה.

בפעם ההיא מריבת השטות התחילה כששוקה טען בתוקף שטעמו של העוף ביין שהכנתי — דוחה. בדיוק במילה הזאת הוא השתמש. היתה לשוקה ביקורת קשה על טיב האוכל שלי, למרות שהשתדלתי, רכשתי ספרי בישול, טיילתי באתרי שפים גדולים ואפילו לקחתי קורסים.

‘אל תגיד דוחה, שוקה.’

‘מה להגיד?’

‘לטעמי העוף שהכנת לי לא טעים.’

‘אמרתי דוחה,’ נעץ בי מבט צונן, ‘רותי שטותי, בינינו, את מבשלת חרא.’

‘אולי,’ אישרתי לו בצער, ‘אבל אני משתדלת, שוקה, אתה יודע שהתחלתי קורס בישול ב…’

‘שום קורס, אצל אמא שלי עוף כזה לא מעיזים להגיש, קשה ויבש.’

ואז עשיתי את טעות חיי ואמרתי לו שאם האוכל של אמא שלו יותר טעים משלי, אולי שיתחיל לאכול אצלה ויניח לי, ‘ובינינו, האוכל שלה בעצמו חרא, הפודינג הדוחה שהיא מתפארת…’

‘מה אמרת?’

‘שאני לא מתה על…’

‘הלוואי שהיית מגיעה לקצה הקרסוליים שלה,’ אחז בזרועי בכוח.

‘בעיני היא לא ה…’

‘תיזהרי,’ התקרב אלי, ‘תיזהרי במה שאת עומדת להגיד.’

‘לא מפחדת, שוקשוק,’ אמרתי, ספק בצחוק, ספק בכוונה, ‘מה תעשה לי?’

הוא עזב את החדר ואני הלכתי לבדוק אם אוכל להכין לנו כתחליף סלט או כריך שיפצה אותו. ואז הוא חזר.

לא ראיתי את מה שעמד להגיע ולא הבחנתי בעיניים שלו.

טראח, נפלתי. הוא חבט בי בלי שהייתי מוכנה. שלוש פעמים.

התרוממתי מהרצפה והתבוננתי בו, העיניים שלו הבהילו אותי. התרוצצו בהן צללים כהים. השלכתי את הסכין, חטפתי מגבת והסתגרתי בשירותים. הייתי חייבת להירגע. לנגב את הדם ולצנן במים קרים את האש שבערה על פני.

לעזאזל איתי, ככה אמרתי לעצמי, למה הייתי צריכה להגיד ‘חרא’ על האוכל של האמא שלו?

ככה חשבתי. ככה בדיוק.

שיעור בזוגיות מבית המדרש של ‘המדריך לרעיה טובה’: תבדקי מה עשית שגרם לו לכעוס עד כדי כך. תמיד את צריכה לבדוק. ברור. אני אשמה. אני גרמתי לו להרים את ידו. למה הייתי צריכה להגיד ככה או ככה. למה לא שתקתי, לעזאזל.

הרי כך לימדה אותי אמא. תמיד תבדקי מה עשית לא בסדר, מה עשית שגרם לו להרים יד.

היגיון עקום של מאות שנות דיכוי.

התיישבתי על האסלה.

חצי שעה. ארבעים דקות. שעה. הכאב החל להתפוגג, האדמומית הפכה ורדרדה, הפנים בערו ובלב פלצות. מה קרה? איך זה קרה? איך לא ניחשתי שזה עומד להגיע?

‘רותי טוטי?’ הקיש בעדינות על הדלת.

לא. עוד לא. אני עוד לא מוכנה לפגוש אותך.

‘רותוש שלי, אהובה, את בסדר?’ שמעתי אותו שוב.

שאלה מטומטמת. אני לא בסדר. אני הכי לא בסדר בעולם.

‘מותק? מה קורה?’ מה קורה? שאלה מטומטמת. אני מרוסקת. איש מעולם לא הכה אותי. מעולם. אבא אולי טלטל אותי פעם. איים, שלח אותי לחדרי. זה הכול.

‘בבקשה צאי, רותי שלי,’ הטון המתוק הזה… מה הוא אומר? מנסה לפתות אותי לצאת ואז מה? יכה? יפנק? איזה שוקה מחכה לי בחוץ?

‘בבקשה, אהובה, רותי שלי,’ חזר ואמר תוך שחזר והכה על הדלת, ‘אני כל כך מצטער, אני מבקש שתסלחי לי.’

לא לענות.

‘אני מפלצת, אני מפלצת, מה עשיתי, מה עשיתי?’

לא עונה לך.

‘את יודעת כמה אני אוהב אותך… לא יכול לחיות בלעדייך.’

‘הכאבת לי,’ אני עונה לו.

‘בבקשה, רות שלי, תני לי לפייס אותך, צאי, הרי לא תישארי שם כל היום.’

המשכתי לבכות. בלי קול.

‘רותוש שלי, ניצן אהוב שלי, משוש חיי, בבקשה, תני לי לפנק אותך, תסלחי לי…’

במראה הביטה בי אישה שנראתה כמו פרח שקמל ולא ניצן, כמו משוש חיים של אף אחד. נראיתי כמו אישה מוכה. המילה הזאת. המילה הזאת שחששתי להגיד לעצמי.

מעבר לדלת הוא המשיך והמשיך, שולח מילים של פיוס, ‘את יודעת כמה אני אוהב אותך, את הכול בשבילי, אני מתבייש שלא שלטתי… זה נורא, אבל את יודעת שאני אוהב אותך. המילים שלך… הוציאו ממני משהו רע…’ המילים שלי. המכות שלו.

עוד לא יכולתי לצאת.

‘את יודעת שאת האהבה שלי.’ האהבה שניפצת לרסיסים.

‘בבקשה צאי, רותוש אהובה שלי, תני לי לחבק אותך.’

תקשיבי לו, שמעתי את אמי נוזפת בי, הרי הוא אוהב אותך. הרים יד, פעם אחת, מה קרה. הרי כתוב אפילו בגמרא שלא דנים אדם על מה שעשה בשעת כעס. בעידנא דריתחא. אז תירגעי. הוצאת אותו מהכלים. את. לא הורסים חיים שלמים בגלל מכה. אפילו שלוש. אם רק היית עוצרת ולא זורקת לו מילים כאלה, כלום לא היה קורה. ומה היה אומר לי אבא? שיש פתגם סיני עתיק שאומר, את עינך פקח במהירות ואת פיך — באיטיות. וזה בדיוק מה שלא עשיתי.

ככה אמרתי לעצמי. בדיוק ככה.

יצאתי.

הוא ישב בגבו אל הדלת, ראשו חבוק בזרועותיו. כששמע את הידית מסתובבת, התרומם במהירות ואסף אותי אליו, מחבק, מנשק, מפייס, מצטער, מתנצל ומבקש סליחה, ועוד סליחה, ומלטף. בעדינות, בסבלנות, בתחנונים. באהבה כזאת עד שהרגשתי את הגוף שלי מתרצה. מקבל. מתנצל. סולח.

‘אהובה,’ מלמל והידק את פיו אלי.

‘אני… רציתי למות,’ לחש.

‘רציתי למות על מה שקרה…’ לאט.

‘את בטח שונאת אותי,’ אמר.

‘אני לא ראוי לך,’ משך אותי אחריו לחדר השינה, שהיה שטוף באור נרות זהוב, הושיב אותי על המיטה ועיסה בסבלנות את רגלי.

ופתאום היה לי טוב. נעים. התגלגלתי ונצמדתי אליו.

‘אהובה,’ ליטף את גבי, ‘מה דעתך ש… שנעשה קצת תעלולים?’ הוא הרחיק אותי לשנייה וחייך, מרשה לעצמו לטבוע בעיני. הסכמתי. כן, הסכמתי.

שכחתי מהכאב, מפני שעוד בערו, מהכעס, מהעלבון, והתמכרתי. כאילו לא היה כלום.

עור הזית שלו בער מתשוקה, ידיו הטובות פינקו ועודדו אותי. כן, שוקה היה רב־קסם, בעיקר כשהיה עליו להשיג משהו.

עשינו אהבה ברכות, בסבלנות, בהתמסרות. עינגנו זה את זה כמו שלא עשינו מעולם ואני ריחפתי מעלה־מעלה מאושרת, מודה על הרגעים האלה.

כשכבר עישנו את הסיגריה של אחרי, ראשי על בטנו וידו מלטפת את שערי, העזתי ושאלתי מה קרה, למה ההתפרצות. פניו היפות התמלאו בענני עצב. אמר שגם הוא לא מבין את עצמו, שלא ידע מאין הזעם הזה, שהיד החליטה באופן עצמאי ושזה לא קרה לו אף פעם. שהוא לא יכול אפילו לדבר על זה מרוב בושה.

והבטיח.

למחרת ראיתי במראה את הסימנים שהשאיר בי.

להודיע בעבודה שאני לא מגיעה? להתחבא?

חיפשתי עזרה באינטרנט ומצאתי שם מידע על קסמי הקונסילר. מה זה קונסילר? אותו מוצר איפור נפלא שנועד לטשטוש כהויות מתחת לעיניים, אדמומיות או כתמי פיגמנטציה. הוא מתאים לשימוש נקודתי לשם טשטוש כל מיני פגמים. אפשר להסתיר באמצעותו חצ’קונים אדומים וסוררים ואפילו ציסטות והוא עשוי לכסות סימנים כחולים.

גם אני הבטחתי, כמו אחרונת הטיפשות, לשכוח מ’התקרית’, כמו שהעדיף לקרוא לזה, ובעיקר שהכול יישאר בינינו.

ברור שהבטחתי. הרי לא הורסים חיים שלמים בגלל איזו טעות. התפלק לו ודי.

חודשים לאחר מכן היה הכול נפלא בינינו, הוא פינק, חיזר, ריפד את הימים שלנו עד שהאמנתי שאולי הסטירה הזאת קירבה בינינו, פינתה את הכעס שלו, ניקתה איזה זעם שהיה בו, והיטיבה את היחסים.

חד־פעמית.

אחרי הכול, כולם אמרו, הייתי בת מזל שזכיתי בו.

אם לא ארגיז, הכול יהיה בסדר. בטוח. הסימנים הכחולים ייעלמו יחד עם הזיכרון. אני חייבת. אי אפשר לחיות על רגעים כאלה. זה משחית, לנוע רק על החיובי. לאחוז בטוב.

אלוהים, באמת כך האמנתי.

אחר כך יבואו עוד ימי זעם רבים, לילות תחנונים וסליחות. היה לי חשד שבבית שלו ידעו. שאבא שלו, ד’ר עמי אבישי, מחלות פנימיות, ידע בדיוק מה קורה. ראיתי את זה על הפנים שלו. ידע והעדיף לשתוק. העדיף לא להתעמת עם זה. עם הזה שהחבאנו.

האם הידיים שלך, ד’ר עמי אבישי, הן שלימדו אותו את המסלול הזה? האם הילד המוכה גדל הפך לבוגר מכה? או שזאת אמך, המגוננת והמעריצה?

בעצב מרחתי את הקונסילר ושתקתי. היו לי כבר שישה דגמים ממנו. סמיך. סמיך מאוד. לכיסוי מושלם…

העדפתי להאשים את עצמי. ברור שאני אשמה, אם לא הייתי מזכירה את אמו ועוד בטון שלילי כזה, דבר מזה לא היה קורה. מה קפץ עלי? בשביל מה פתחתי את הפה? גברים מתמלאים זעם אם מזכירים את אמא שלהם. היא תמיד בדרגת קדושה… אם לא הייתי תוקפת… פשוט הבאתי אותו לקצה.

האם זה מה שלוחשות לעצמן כל הנשים הכחולות כשהן מתבוננות בעצמן במראה?

ח. אורי

כשהתעוררתי למחרת בשעת בוקר מאוחרת, מצאתי את עצמי מכורבל על השטיח בסלון, רועד מקור, בראשי הלם כאב נורא, כאילו מישהו ישב בתוך גולגולתי והכה בשתי האונות בפטיש ענק. אחרי שתי כוסות קפה ומקלחת קרה, עליתי על אוטובוס ונסעתי למשרדי החברה.

כשירדתי בתחנה שמול הבניין הבחנתי בד’ר גבירץ. חבוש כובע ולבוש במעיל צמר, הוא עמד ליד דלת הכניסה. נראה שעמד לצאת. אולי לאחת מארוחות הצוהריים המפוארות שחיבב במיוחד.

איש הביטחון פתח עבורו את דלתות הזכוכית ביראת כבוד מהולה בחנפנות, והוא, זקוף ראש, פניו הבהירות נשואות מעלה, פסע לעבר אחותה התאומה של המכונית שלי, האאודי השחורה שהמתינה לו ממש בכניסה, שלא יפסע חלילה על הארץ, כמו אדם פשוט.

‘גבירץ,’ נופפתי לו. התעלם.

‘גבירץ, תעצור בבקשה, אני מבקש…’ הוא עצר ועל פניו התפשט צבע אפרפר.

‘מחכים לי. תעלה אלי מחר, אורי.’

‘נדבר היום, עכשיו,’ התקרבתי, ‘הורית למר פורד לקחת את המכונית שלי?’

‘לא כאן, מחר במשרד.’ המשכתי להתקדם לעברו, סופג את מבט הבהלה שבעיניו.

‘עכשיו, נדבר עכשיו, לקחתם את המכונית שלי!’

‘אנחנו זקוקים לה.’

‘היה לנו הסכם, חוזה, אני מבקש שתעמוד בו, אחרת…’

‘אחרת מה? שכחת שזאת המכונית של החברה?’ אמר והוסיף מייד, ‘אורי, תקשיב לי, אתה נראה לא טוב, כולך… אני דואג לך. מוטב שתלך הביתה, אבקש מגיורא שייקחו אותך.’

‘שייקחו אותי?!’ הזעקה קרעה לי את בית החזה, ‘אותי? כבר לקחו לי הכול, מה נשאר? את הילד, את האהבה, הבית, את העבודה, אפילו את המכונית, כל מה שהיה לי, לא השארתם דבר,’ צעקתי. כן. זה היה אני.

הנהג שלו יצא מהרכב והתקרב לעברנו. גבירץ סימן לו לעצור.

‘אורי, תירגע. אני בעדך, נוכל לברר הכול ברוח טובה.’ ידעתי שבחלונות החלו להיאסף העובדים, מצמידים את אפם לזגוגית, שמחים לרגע בו הופרה שגרת יומם. מה שנקרא, שמע, אל תשאל מה קרה לנו במשרד היום…

‘אני רגוע, לגמרי רגוע,’ עניתי והתקדמתי לעברו עד שאפי כמעט נגע באפו, ‘תסביר לי, דוקטור, באיזו רשות אתה…’

‘כשתירגע, נדבר, עכשיו אתה מפריע לי.’ הוא סימן לנהג להתקרב. ‘אני מבקש שתזוז,’ גבירץ החל להדוף אותי וניסה להיכנס לרכב, אלא שאני איבדתי שליטה. כל שריר בגופי געש, הייתי עיוור מכעס, חירש מזעם, בבת אחת זינקתי וחסמתי בגופי את הדלת.

‘מה אתה עושה? אתה מטורף?’

לא עניתי. השומר והנהג ניסו לאחוז בי, למשוך אותי משם. לחלץ את אדונם.

הרוח הכתה בגופי. גשם החל לרדת בעוצמה אדירה, כאילו מישהו השליך עלינו דליי מים. הייתי עיוור מזעם.

‘אם אתה לא מסתלק מכאן ומייד,’ נופף גבירץ מולי בנייד, ‘אני מזעיק משטרה. הם ידעו איך לטפל בך.’

‘לא מפחד, תקרא למי שאתה רוצה,’ דהרתי במהירות במורד.

‘משטרה?’ שמעתי אותו, ‘מישהו תוקף ומאיים על…’ ההיגיון שלי חדל מלפעול. כל מה שרציתי היה לשאול אותו מדוע נהג כך, לברר, לבקש, אולי למצוא דרך חזרה, באמת שהתכוונתי לתת לו לנסוע, לחזור למחרת ואולי להתחיל ברגל ימין, אך במקום זאת מישהו, אולי אני, כן, זה הייתי אני, תפסתי בזרועו של גבירץ המבוהל, סובבתי אותה עד שזעק מרה ומשכתי אותו אחרי, לעבר המחסן הזעיר שעמד מאחורי בניין ההנהלה. הנהג הביט בנו, המום, נטוע במקומו, כשהנייד שלו צמוד לאוזנו.

‘די,’ גבירץ ניסה להשתחרר, ‘אורי, בבקשה, אל תעשה שטויות.’

‘תשתוק!’

‘מה אתה עושה?’ האמת שלא ידעתי. ‘זאת חטיפה, זה פלילי, אתה מסתבך, תן לי לצאת.’

‘שתוק, גבירץ,’ מלמלתי. רק רציתי שלא ידבר. שייתן לי לחשוב. הייתי זקוק לשקט, להרגיע את הצרחות שנשמעו במוחי.

‘אם אתה לא משחרר אותי מייד, עורכי הדין שלי יטפלו בך!’

‘תסתום!’ צרחתי. אני. שמעולם לא הרמתי את הקול. איבדתי שליטה לראשונה בחיי, הנחתי לזעם לנהל אותי, באותו רגע רציתי להכאיב לו, שידע מה זה. שידע, הדוקטור המתנשא הזה, כמה כואב זה יכול להיות.

הדפתי אותו לתוך המחסן והברחתי את הדלת. הוא נדבק לקיר ונראה לפתע זעיר, כאילו הצטמצם. נראה לי שהוא חשב שהתכוונתי להרוג אותו. אני. אני? מה קורה לי? ‘תן לי ללכת,’ התחנן, ‘אנחנו בני אדם, נדבר, נמצא מוצא.’

‘שקט,’ רציתי להשתיק את הרעש הזה שחרש את מוחי.

‘מה אתה רוצה לעשות איתי?’ מה באמת? הרי לא היתה לי תוכנית.

‘שב,’ הוא נשמט והתיישב, נשען בגבו על הקיר והתנשם בכבדות.

‘אני לא מרגיש טוב,’ לחש, ‘אני לא יכול לנשום, תן לי לצאת…’

המחסן הזעיר התערפל והחל לחוג סביבי. נאחזתי בקיר כדי לא ליפול. אלוהים, מה קורה? אחר כך הכול התנהל כמו בסרטים מהסוג שמעולם לא אהבתי. צפירות המשטרה, איומי השוטרים, הצעקות, הכניעה, היציאה בידיים מורמות, האזיקים…

ההשפלה.

כך הובילו אותי מול עשרות העובדים שהציצו מחלונות משרדיהם, חלקם ברחמים, חלקם מחייכים למפלתי, מצקצקים בלשונם. תגיד, ראית? בחיי שעצוב. ממש עצוב. אנשים מידרדרים. הבן אדם השתגע. איבד את זה. צריך לכלוא אנשים כאלה. ואולי גם יסבירו זה לזה שמעולם לא סבלו אותי. שהיה ברור שמשהו כזה יקרה. כשאתה נופל, תהיה בטוח שהעורבים יחכו לך עם מקוריהם החדים, נכונים לכרסם בבשרך.

להפתעת כולם, גבירץ נהג באצילות וסירב להגיש תלונה במשטרה. אמר שהכול בסדר. הכול נסלח. שהוא הלך אחרי ברצון ורק אנשי הביטחון נבהלו.

קצין המשטרה שהחזיר לי את חפצי אמר שיש לי מזל גדול, שכן על חטיפה יושבים שנתיים. ‘לפחות. וזה פלילי.’

‘הכי חשוב שלא נרשמה עבירה, נקי, תגיד תודה,’ אמרה היועצת המשפטית של החברה כשנעלה בתנועה מהירה את תיק העור הצהבהב שלה וטופפה על עקביה החוצה.

‘תיקח את עצמך בידיים,’ אמרה יאירה.

‘רק אם זה יהיה בידיים שלך,’ ניסיתי להתבדח. זה לא הצחיק אותה.

‘אורי, די, בבקשה די,’ אמרה ועלתה לחדר השינה שלה. הממלכה שכבשה לעצמה.

כמה ימים לאחר מכן אספה משאית את חפצי המועטים והעבירה אותם ואותי לדירה הזעירה שיכולתי להרשות לעצמי. מאוחר יותר התברר כי בגלל התנהגותי ופרשת החטיפה החליטו בהנהלה לא לשלם לי את הפיצויים. עורך הדין שבחרתי הצליח להשיג לי את מעט הכסף שהם, בנדיבותם, כמו שהסביר, ניאותו לשלם, ‘ותגיד תודה, אורי. הם היו נדיבים למרות ההתנהגות הלא הולמת שלך.’

נדיבים. נדיבות. נידבו. נדבות. כמה קל להחליק מטה.

כשיצאתי ממשרדו המפונפן של עורך הדין ששכרתי כבר החלה השמש במסעה אל הים.

מצאתי כיסא נוח שפינתה משפחה רבת־זאטוטים והתיישבתי. צעיר נמרץ מיהר וביקש שאפנה את הכיסא או שאשלם. ניסיתי להתווכח איתו. הרי כבר כמעט חושך.

‘שווה לך, כי עכשיו זה הכי יפה,’ אמר, ‘לראות את השמש שוקעת.’

שילמתי.

9. רות

במרוצת הזמן היו לנו גם ימים יפים, שעות של שמחה. אי אפשר שלא לזקוף אותם לזכותו. אלא שהם היו כמו הפוגה בזמן קרבות.

האירועים שבהם השפיל והכאיב מכתימים את הזיכרון. רגע רע מזדקר כמו קוץ, ואילו זמנים של נחת וחדווה נוטים להתעמעם, לאבד מפרטיהם. אני מנסה להפליג לטוב ומגלה שהרע שטף הכול.

די, אני אומרת לעצמי, לכי הלאה. לשכוח שהיה. תתרפקי על תחושת השחרור.

החופש לעשות בלי הצורך הכפוי להיות רק נחמדה, למצוא חן, ללכת בזהירות, כמו על קרח דק. לא להגיד מילה מיותרת פן תעורר התקף זעם, שהרי גם המשפט התמים ביותר עשוי להביא לאסון. היה עלי להיזהר מלשרבב שם כלשהו, חבר מהעבר, ידיד מהתנועה, סטודנט שלמד איתי צילום, אפילו לא להתלהב משחקן או זמר. כל שם עשוי לעורר התקף קנאה מטורף.

הלילה בזבזתי זמן בלי להרגיש אשמה.

בהיתי. ושוב בהיתי בכלום. אושר. שעות ביליתי באמבט מים מבושמים, קראתי, אחר כך נמנמתי, קראתי, שוב נמנמתי ובערב צפיתי בסרט על ציד קרוקודילים. חיים משוגעים.

בחצות התחילה סדרה על דגים. כנראה היתה משעממת ונרדמתי.

כשהתעוררתי גיליתי שהשעה כבר עשר וכמעט חצי.

החדר היה מוצף שמש. מסנוור. עצמתי מייד את עיני.

לא ברור מדוע במפואר שבחדרי האירוח יש ג’קוזי מיותר ואין תריסים.

ליד הדלת מצאתי את מגש ארוחת הבוקר שחיכה לי, עם פתק ששאל לכמה זמן אזדקק לחדר כי מישהו התעניין בו.

מה שנקרא לחץ.

שלחתי הודעה שאני מתכוונת לעזוב ביום ראשון, מוקדם בבוקר, ולכן מוטב שאשלם על החדר מראש. קיבלתי תשובה בצורת חמנייה.

במשרד חייכה אלי נערה צעירה שהציגה את עצמה כבתה של יעל. היא ספרה את השטרות שלוש פעמים ורשמה לי קבלה. אחר כך אמרה שהיא אוהבת את השיער שלי.

‘אצל מי עשית?’

‘אחותי ספרית.’

‘איפה?’

‘באשקלון.’

‘חבל שרחוק, אני אוהבת את הצבע, זוהר כזה, רק לא מרשים לי,’ אמרה וליטפה בצער את שערה המתולתל.

‘ואני אוהבת את שלך,’ אמרתי, ‘את יפה כל כך.’

כשכבר עמדתי ליד הדלת ביקשה שאמתין, אבא שלה רוצה לשאול אותי משהו.

‘רק שאני קצת ממהרת.’

‘שנייה,’ פקדה, ‘אבא!’

עצרתי. מה יכולתי לעשות. ואם זה שוקה? הוא לא יוותר ובטח כבר התקשר בהיסטריה לכל המלונות, הצימרים וחדרי האירוח בארץ ושאל עלי, והוסיף תיאור ופרטים והתבכיין קצת על געגועיו ועל האישה הלא יציבה שנעלמה. הכול כשר כדי ללכוד אותי.

אחרי כמה שאלות נימוסיות בנוגע לטיב האירוח והאם חסר לי משהו, שאל, ‘בעלך…’ נדרכתי.

‘מה איתו?’

‘אמרת שהוא מגיע.’

‘נכון, היה אמור, למה?’ רק לא להתרגש. איזי, רות.

‘כי אמרת שהוא… עם סין? כי יש לי כמה רעיונות ואשמח מאוד לשוחח איתו.’

‘האמת שכבר סיפרתי לו, רק שיש לו כנס גדול והוא היה חייב להישאר.’

הבחנתי שעל פניו השתררה אכזבה, ‘סיפרתי לו כמה נהניתי כאן והוא השביע אותי שנחזור לכאן בעוד חודש.’

פניו אורו. ‘לרשום הזמנה?’

‘משהו באמצע נובמבר.’

חייך, ‘הכול עוד פנוי, רק שצריך להזדרז, את יודעת…’ ברור.

‘נתאם אחרי שיבדוק את לוח הזמנים שלו, שלא ניאלץ לבטל.’

הוא הנהן ושאל אם אני צריכה עוד שמיכה כי עשוי להיות קריר בלילה.

חזרתי לחדרי. בהיתי. קראתי. שעתיים באמבטיה ואז התעמקתי בסרט על אימהות אצל קהילת קופי האורנגוטן.

שבע ואני במיטה, מול הטלוויזיה. שוכבת באלכסון. לו הייתי עכשיו בבית ההוא, הייתי בוודאי עסוקה בהכנת ארוחת ערב. שוקה חוזר בדרך כלל מהמרפאה שלו בסביבות השעה הזו. כבר בדרך הוא מתלונן שהוא רעב. רעב כמו כלב וחצי, הבדיחה הקבועה שלו.

‘רות שלי?’ הוא צועק מהדלת, ואני ממהרת אליו, בדיוק כמו שהוא אוהב. רגעי חסד. הוא לוכד אותי בזרועותיו ואני מתרפקת עליו. ואז הוא מרחרח אותי. מה זה הריח הזה? פלומה, זה הבושם שקנית לי, שוקה. אני? מתי? לראש השנה. לא זוכר, עם מי נפגשת היום? עם מלך בלגיה. זה לא מצחיק. די, שוקה. מה די, האישה שלי מחפשת לעצמה גברים. אני לא, שוקה. אז מה זה הריח הזה… אלוהים! כל יום מחדש. רגעים רעים שמזדקרים ולא נותנים לנשום.

הפסיכולוגית אליה פניתי אחרי הפעם השלישית שברחתי, הציעה לי לחכות. לא לנהוג בפזיזות. החלפתי אותה במתולתל שידע להקשיב אבל דבק באותו רעיון.

לא לעזוב אותו. למה? תן לי סיבה אחת להישאר שם.

‘תמתיני שיהיה לך סידור.’

‘למה אתה קורא סידור?’

‘נגיד אהבה חדשה, חבר, חברה, מישהו שיתמוך בך, שלא תהיי לבד.’

‘זה מה שאתה מציע לי? מאהב?’

‘למה הטון הזה?’

‘כי אני לא חושבת שגבר חדש זה הפתרון.’

‘אולי לא, אבל את לא בן אדם בשביל לחיות לבד,’ הסביר, ‘לבד את תנבלי.’

קשקוש.

הנהנתי ולא אמרתי שאני לא מתכוונת להציל את עצמי באמצעות גבר אחר. מי ערב לי שלא אפול על תואם שוקה? ואולי, כמו שחזר ואמר, יש בי משהו שמוציא את השדים, גורם למפלצות להשתחרר.

ואם אני אישה כזאת, הרסנית, שאלתי את עצמי, מה יהיה על הבא אחריו? שוב אגרום לרוע שבו לפרוץ? האם ראיתם פעם מישהו שאין לו שדים? כמה שלדים בארונות או במגירות החבויות שלו?

‘למערכות יחסים שמנהלים אנשים יש דפוס שקשה להשתחרר ממנו,’ הסביר. אז אולי שוקה ואני מספקים זה לזה את צרכינו, חולניים, תלותיים, ללא מוצא. ‘זאת תופעה מוכרת, לא המצאתם כלום,’ ניסה להרגיע אותי.

נו באמת, זה לא היה מרגיע. להבין שהוא חובט בי כי אלה צרכי החולניים? כי אני מספקת לו צורך!? בשביל חמש מאות שקל לפגישה ציפיתי לקבל קצת יותר הבנה.

הוא הציע שאבוא עם שוקה. שחשוב, אם רוצים לטפל. אחרת לא יהיה שינוי. כשניסיתי לשכנע אותו שנלך ביחד, הוא לא רצה לשמוע מזה.

‘רותקו, אני לא רואה בעיה,’ אמר, ‘צריך רק להשתדל, חיי נישואים דומים להליכה בשדה מוקשים, כשכל רגע…’

‘יפה, שוקה, מאיפה זה?’

‘קראתי באיזה מקום,’ חייך, ‘אז כדאי שנלמד איך ללכת בלי לפוצץ,’ גם הפעם השנייה שעלינו על מוקש כזה היתה בגללי.

לעזאזל. אם רק לא הייתי מתעקשת, אם רק הייתי עוצרת את הוויכוח בזמן, או שלא הייתי פותחת בו כלל.

‘תראי… תראי למה את גורמת לי… הכול בגללך…’ צרח כשהגנתי על ראשי ממטר המכות שהנחית עלי.

‘די, שוקה,’ התחננתי, ‘בבקשה.’

‘זה את…’ בעיניים שלו ראיתי אותה. המפלצת.

‘די, שוקה. די, בבקשה.’

‘זה את, את מבינה?’

‘זה אני מה?’

‘שמוציאה ממני את כל הרוע.’

שוב שכחת שנישואים הם הליכה בשדה מוקשים, אמרתי לאישה הכחולה שהביטה בי במראה, שפתה העליונה נפוחה ומדממת וסביב עיניה כתמים כחולים שיהפכו לסגולים ואחר כך לירוקים ולצהובים.

מה נכנס בי פתאום? למה נכנסתי לשדה מסוכן? זה מה אמרתי לעצמי.

כמה טיפשה יכולה להיות אישה שמאמינה שהיא מאוהבת בנסיך אמיתי. שעליה לדאוג שלא להרגיז חלילה. שבוטחת באהבה שלו.

שבת בבוקר. שוקה העיר אותי מוקדם והגיש לי כוס קפה, שתי עוגיות וצירף חיוך מקסים. להפתעתי גיליתי שהיה לבוש בבגדי האופנוען השחורים שלו.

‘יום נעים לרותי שטותי שלי,’ נשק לי ואמר שהוא ממהר.

‘רגע, שוקה,’ זינקתי אחריו, ‘רגע, לאן אתה…?’

‘מחכים לי.’

‘לא אמרנו שנעשה היום סיבוב גלריות?’

‘אמרנו, אז שיניתי.’

‘אבל…’

‘נדחה את זה, בשבוע הבא, מה בוער?’

‘אבל… קבענו… למה אתה…’

‘רותוש, טיפשונת שלי,’ ניסה לחבק אותי, ‘תגידי, מי עובד כל השבוע כמו משוגע ובשבת רוצה קצת זמן לעצמו, מי, מי, מי?’

‘אתה ואני.’ הוא פרץ בצחוק. ‘למה אתה צוחק, גם אני עובדת קשה, לא רק אתה.’

‘רק שאני מרוויח פי שש ממך, את הצחקת אותי.’

‘להחזיק עשרים בני חמש־עשרה זאת עבודה לא פחות…’

‘שמעתי עלייך.’

‘למה הזלזול, למה?’

‘למה?’ הרים את קולו, ‘ממה אנחנו מחזיקים את הבית, את המכוניות? מהשכר העלוב של מורה לצילום? את רוצה בורמה, נכון? מאיזה כסף? מהפרוטות שלך? תרגיעי ותחזרי למיטה, תמיד תוכלי לפטפט שעות בטלפון עם אחותך.’

‘כבר חודשיים שאתה דוחה את ה…’

‘אז אני דוחה, עכשיו החלטתי שגם בשבוע הבא לא נצא לסיבוב שלך.’

‘זה לא… אתה… זה לא הוגן! ‘

‘יכול להיות, תתרגלי, ואת… יאללה, נמאסת,’ והסתובב ללכת.

‘אל תדבר אלי ככה,’ עכשיו כבר צרחתי במלוא גרוני.

‘היסטרית,’ המשיך להתקדם לעבר הדלת.

‘אתה לא יוצא מכאן,’ אמרתי ובבת אחת זינקתי וחטפתי מידיו את מפתחות האופנוע. לא יודעת מה קפץ עלי.

‘מה… מה את עושה?’ לרגע הוא היה חסר אונים מול המפתחות שהתנועעו מולו.

‘קבענו, הבטחת,’ אמרתי, ‘למה שלא נבלה ביחד בשבת?’

‘את המפתחות מייד לכאן. תיזהרי, רות.’

‘לא מפחדת ממך, חתיכת חרא…’ האם אמרתי לו את זה? אני? אולי. לא מתאים לי. אלא ששנינו דהרנו בשדה כשמוקשים מתפוצצים סביבנו ברעם אדיר. לא יכולנו לסגת. כל תנועה, כל מילה — אש. פניו הפכו בבת אחת לאדומות וכאילו התנפחו. משהו השתנה בהן. מרגע זה אני לא זוכרת מה עוד נאמר, הוא צעק, אני צעקתי, הוא קרא לי בשמות, אני החזרתי. מריבה איומה, ואז זה הגיע.

‘אפס,’ צרחתי, ‘חתיכת… אתה… אתה זבל של בן אדם.’ כן. ככה בדיוק. את זה אני זוכרת. ‘מה אמרת? בהמה!’ זהו. בבת אחת המפלצות פרצו, מכלות בי את זעמן, ואני יכולתי רק להניח את ידי על ראשי להגנה. שאולי יכאב פחות.

צנחתי אט־אט, כאילו עמוד השדרה שלי התמוסס. הכול השחיר מולי, שקע. נעלם, רק הרצפה כאילו פתחה לי ידיים ואספה אותי אליה.

צללתי פנימה, עמוק. והיה לי טוב. להיעלם. לא להיות. לא לחזור. להיבלע שם.

אני חושבת שאיבדתי את ההכרה.

כשהתעוררתי מצאתי את עצמי במיטה, על פני שקית אפונים קפואים ושוקה לידי. בוכה ומלטף. ומלטף. ובוכה. הוא מצטער. הוא כל כך מצטער.

‘יקרה שלי… האם אני מפלצת, רות שלי?’

לא לענות. לא להיות, ניסיתי לחזור ולצלול, פנימה. שלא ייגע. שלא ייגע בי לעולם.

‘זה כואב.’ משכתי את השקית מעל פני.

‘את חייבת,’ אמר והתקרב אלי עם השקית, ‘זה עוזר.’

כל מה שרציתי היה לשקוע חזרה. לשם, לאין כלום.

‘אני חושבת ששברת לי יד… קח אותי למיון.’

‘לא צריך מיון, איבדנו שליטה, זה הכול.’

‘כואב לי, שוקה.’

‘אני כל כך מצטער, קחי, זה יעזור,’ והוא מגיש לי כדור ורוד, מאותם כדורים מערפלים, רוכן מעלי ומנשק בעדינות ובזהירות את אצבעותי. ‘כואב,’ אני נאנקת. ‘סליחה, סליחה, הנשיקות שלי ירפאו הכול,’ אומר ולוחש כמה הוא מצטער, אוהב. מעריץ. זקוק. לא יכול לחיות בלעדי.

‘בבקשה, שוקה, צריך להגיע למיון,’ אני מבקשת, והוא מבטיח לי שזה לא שבר. הרי הוא יודע. מכיר את זה.

‘רק אל תצעקי עלי, אהובה, זה בא לי רע.’

את לא כאן, אני לוחשת לעצמי. הכול היה רק חלום. חלום רע ומשונה שאני חולמת על אישה אחת ששוכבת על המיטה ופניה נפוחות. כחולות. שכל גופה כואב. אני מתרחקת ממנה. זאת לא אני. מה לי ולה. אני מרחפת למקום אחר, שטה במרחבים הגדולים, רצה אל השדה הירוק לתפוס את הבלונים שהתרוממו ונעלמו. חכו לי.

חכו לי. אל תשאירו אותי כאן. לבד. במדבר הזה.

אני שומעת אותו מדבר מעלי, זרועותיו חובקות אותי, מנסות למשוך אותי אליו. הוא מרטיב את צווארי בנשיקות. אנחנו בן אדם אחד, שלם, הוא אומר בקול, שישמעו את הבעל המאוהב, לא מפסיק לספר כמה הוא מצטער שזה קרה לנו. קרה לנו. לנו?! חמיצות התפשטה בגרוני. רק רציתי להקיא. אבל הוא לפת אותי. עזוב אותי. תן לי לנשום. תן לי לחיות. אני חושבת שבכיתי. כן, בכיתי. מכאב. מעלבון. מתחושת המחנק שאני לכודה בה.

‘הכול בסדר, רותי טוטי,’ נענע אותי, ‘די, הכול יהיה בסדר.’

פעמון הדלת התעורר. אולי באו להציל אותי.

הוא מיהר לרדת לקומת הכניסה. שמעתי קולות של גבר ואישה ואת שוקה מסביר שהכול בסדר, שלא קרה כלום, תודה, הוא בסדר וגם אשתו בסדר, ברור. מי צעק? אשתי? כוס יין אחת עושה לה את זה. תודה על הדאגה. היא ישנה, אתם ממולנו? נעים מאוד, אולי תבואו אלינו פעם, אני אלוף הברביקיו…

חזר לחדר.

‘את תהיי בסדר, אהובה,’ אמר.

לא, אני לא אהיה בסדר, אתה הורס בי משהו בכל פעם מחדש. מבייש אותי בעיני עצמי. רציתי לומר לו את זה, אבל הגוש התיישב לי בגרון ולא יכולתי לענות.

‘אני אלך איתך לטיפול, בדיוק כמו שביקשת.’

‘זה חשוב, שוקה,’ התעוררתי, ‘חשוב מאוד, כי צריך לברר כמה דברים.’

‘מה שתגידי.’ הייתי כבר אז צריכה להקשיב ללב. הוא לא טועה. הוא חכם מהשכל. אולי הייתי יכולה כבר אז להיחלץ מגל הטיפשות שנחת עלי.

או מהתבוסה הגדולה. חיי.

‘אנחנו נפש אחת, רות שלי,’ הוא אמר, ‘אנחנו זוג מאוהב ורק זה מה שחשוב, שאנחנו נהיה בסדר. נכון, אהובה שלי?’ אסף אותי בזרועותיו וערסל אותי כאילו הייתי תינוקת. ופתאום היה נעים לי. וחשבתי שכן, אולי זה אפשרי. הנהנתי. ברור שכן. בטח שכן. חייב להיות כן. מאמינה. נופלת שוב ברשת. כמו הנשים הכחולות.

‘תני לי יד ותנסי לקום,’ ניסה לעזור לי לקום. התיישבתי. החדר התנפל עלי בבת אחת וסחף אותי במערבולת אדירה.

‘אני לא רואה טוב, הכול מטושטש, קח אותי למיון, בבקשה.’

‘לא. תסמכי עלי, אני רופא.’

‘אני לא יכולה… לא טוב לי, שוקה!’ הוא הביט בי המום. כנראה צעקתי.

‘תירגעי,’ אמר והרים את ראשי, ‘תשתי, זה יעשה לך טוב.’

ושוב צללתי פנימה. בואי, ביקשתי מהילדה שחולמת אותי, אבל היא התרחקה במהירות. היה לי קר. אחר כך היה לי חם והתחלתי לבכות.

כשהתעוררתי, הוא לא היה בחדר. קראתי לו. פעם ועוד פעם.

מאי שם ענתה לי מישקה החתולה.

בואי, אני מבקשת ממנה. בואי, מישקה. בואי, חמודה. היא פרצה במהירות לחדר והתיישבה עלי, מצפה לחיבוק. ליטוף. חתולים אין בהם תועלת, הם לא יושיטו יד או יגנו על בעלי הבית, אבל יש בהם יופי ונחמה וסוג של הבנה נדירה.

מה עכשיו? אני שומעת את המחשבות שלי רצות, מה את עושה עכשיו?

צאי מכאן, זה הזמן, אל תחכי כי אין למה. את צריכה לצאת מכאן. את חייבת לצאת מכאן. מישקה החלה ללקק את זרועי בקפדנות. כאילו זכתה במשימה. כאב לי. די, סילקתי אותה. לכי. היא הביטה בי נעלבת, הסתובבה לאיטה, שלחה עוד מבט חתולי זועם וירדה בחוסר חשק. לאט־לאט, כדי לא להיסחף למערבולת, צלעתי לחדר האמבטיה. בזהירות. הרגשתי כל איבר ואיבר.

על השיש פתק. כתב היד מוכר.

‘אני מצטער, עברנו שעות קשות, הוצאת ממני משהו שמפחיד גם אותי, הלכתי לברר את זה עם עצמי, אחזור בערב. חכי לי, יקרה’.

הלך? מה עשית, אני אומרת לאישה שפניה נפוחות והכתמים הכחולים מתחילים להיאסף מתחת לעורה, מתעקשת. מתווכחת. למה את לא מסוגלת לוותר. הרי את מכירה את המפלצת שרק מחכה להזדמנות.

החשש הלך וגבר ככל שחלפו השעות. ואם לא יחזור? לא ירצה להיות כאן? ממתי סיבוב גלריות חשוב יותר מזוגיות?

הוא חזר בבוקר. שמעתי אותו נכנס. פותח וסוגר דלתות. עובר מחדר לחדר.

המשכתי לשכב, קפואה. לא העזתי לדבר, לשאול, להבין. חששתי מהתגובה.

הוא הסתובב בקומת הכניסה, פותח וסוגר דלתות. מרשרש בכוסות, בסירים.

מה הוא עושה? מה הוא עושה שם?!

‘בוקר טוב,’ שמעתי אותו. לא פקחתי את עיני. לא העזתי.

‘בוקר טוב לאשתי היפה.’ ריח נעים של לחם טרי התפזר בחלל החדר. פקחתי עיניים נפוחות.

בידיו היה מגש ועליו מיץ תפוזים ולחם דגנים ובמרכז זר נוריות כתומות. כמו שאני אוהבת.

‘בוקר, טוטי רותי מתוקי,’ שר לי. כאילו לא היה מה שהיה.

ואני חייכתי. מאושרת. חייכתי. ויהי ערב ויהי בוקר — יום חדש.

שבוע לאחר מכן מצאתי בבית שני זגגים שהחליפו את כל החלונות בביתנו.

‘מה אתם עושים?’ שאלתי, והם הרימו את ראשיהם.

‘כבר מסיימים,’ אמר הנמוך, שסיגריה כבויה היתה תלויה בזווית פיו.

‘תגידי לבעלך שעכשיו יהיה לכם ממש שקט,’ אמר השני, ‘עם זכוכיות כפולות כאלה לא שומעים כלום.’

ברור. גם לא אישה שזועקת לעזרה.

ט. אורי

בעיני רבים מחברינו לא נחשבתי לגבר של ממש.

תמיד הייתי שונה, אולי אפילו מוזר, שכן העדפתי לבלות כל רגע בחיק המשפחה ובקלות ויתרתי על מפגשי חברים, פרלמנטים, טיולים או ארוחות ערב. מרגע שעזבתי את הבית רציתי לחזור אליו.

כל כך אהבתי אותך, אירה.

אהבתי להתבונן בך כשאת מפטפטת בטלפון בהתלהבות עם חברותייך, מתרגשת מאחד מספרי השירה החביבים עלייך, מקפלת כביסה בידייך היפות, מגלגלת את הגרביים וזורקת אלי, מסדרת את ציפורנייך ומורחת בלק כסוף, או פותרת תשבצי היגיון וצוהלת עם כל פתרון. אהבתי לבשל לצידך בתפקיד הסו־שף, להדיח כלים, לראות אותך מייבשת אותם בקפדנות ומזמזמת. כמה אהבתי לחמם את כפות רגלייך הקרות, להעיר אותך בבוקר עם כוס קפה ועיתון שהיית קוראת במהירות ואז משליכה עלי ומבקשת עיתון אחר, ‘תביא לי אחד שיש בו בשורות טובות,’ ואני הייתי מבטיח לחפש אחד או להדפיס חדש.

וצחקנו. כל כך הרבה צחקנו ביחד.

אירה ואני. אירה שכבר לא היתה שלי.

הכריך נשמט מידי מבלי משים והתמוטט על הקפה, שנשפך על השולחן וטפטף עלי. קמתי כדי לסדר את מה שהתפזר ולנגב את הרצפה.

מוטי הבחין בי. ראיתי אותו מסמן לבוקי, שהנהן ומיהר אלי עם מטלית וכריך חדש.

‘זה בסדר,’ אמר כשהתנצלתי וניסיתי לשלם, ‘העיקר שיהיה לך יום טוב.’ חזרתי לשבת, אלא שהתיאבון היה ממני והלאה.

מהשולחן ליד נשמע צחוק אדיר. צוחקים עלי. מלגלגים על השלומיאליות שלי.

‘די איתכם,’ שמעתי את מוטי, ‘אתם לא רואים, הבן אדם רוצה שקט. נכון, אבי?’

‘הם ממש לא מפריעים,’ אמרתי, ומהשולחן הסמוך נשמעו מחיאות כפיים.

‘סליחה,’ קרץ אלי, ‘הם לא ביקרו בבית הספר לנימוסים.’

נופפתי לו בידידות, מסמן לו שהכול בסדר.

הוא נעץ בי מבט ארוך־ארוך ולא הרפה, זיהה כנראה משהו שנגע בו. אחר כך גיליתי שככה הוא. שבתוך הענק מסתתרת נשמה עדינה מלאת אהבה לעולם.

הם היו חבורה רעשנית ונראה שאהבו להיות ביחד.

בעיר ממנה באתי קוראים למפגש כזה ‘פרלמנט’. מנהג שהשתרש בקרב גברים, בעיקר בגיל המעבר, מין טקס פולחני המנציח את חבורות הילדות, אלא שבמקום לגלגל גולות ולמשוך בצמות של הבנות הם מגלגלים את לשונם במיני דיבורים בענייני היום, מתלוננים, מבקרים ומחליטים בשביל הממשלה החלטות שממילא לא יתממשו.

לנשים תמיד היו חברות. הן לא היו זקוקות ל’פרלמנטים’.

אירה לא הבינה למה הייתי הגבר היחיד מכל הגברים שהכירה שהיה נטול פרלמנט. אף לא אחד קטן של החבר’ה הטובים מהמילואים.

‘לכל מי שאני מכירה יש. לחיים גיסי יש אפילו שני פרלמנטים.’

‘אני מעדיף לבלות איתך,’ היתה התשובה הקבועה שלי.

‘אין לך חברים? מהתנועה? מהקיבוץ? מהצבא? מישהו?’

‘יש, את מכירה אותו.’

‘גדי, וזהו?’

‘די לי באחד, את מכירה אותי, האנרגיות שלי מצומצמות. די לי בכם,’ הייתי מעביר יד על לחייה. היה לה עור כמו של תינוק. רך. חמים.

‘ואתה בטוח שהוא החבר הכי טוב שלך?’ הייתי כל כך בטוח. עד שהוא הנחית עלי את המהלומה. עוד מהלומה.

האם יכולתי להסביר לה שבחבורה גדולה אני נבלע? שקשה לי להידחף לשיחות הרועמות ולתבוע זמן אוויר לעצמי, גם אם יש לי מה להגיד? איך להסביר שהיא מעניינת אותי יותר מכל דבר בעולם? שבלעדיה יש טעם לפגם בחיים שלי? האוכל תפל, הפרחים דהויים והירח אינו זורח? שאני זקוק לה, זקוק יותר משיכלה לדעת או להכיל?

‘אז בוא תספר לי מה קראת בעיתון,’ היתה מחייכת. היא אהבה שהייתי מקריא או מסכם עבורה כתבות, בעיקר בנושאים מדיניים וצבאיים, או שהייתי פורט על הפסנתר. שעת התרגעות. בין באך למוצרט, בין שופן לבטהובן, היא העדיפה את ליסט. אהבה במיוחד כשניגנתי לה קטעים מהרפסודיה ההונגרית, את הפרק הראשון מהקונצ’רטו מספר 2, ובעיקר התרגשה מהאטיודים שליאור ואני היינו מנגנים ביחד. בארבע ידיים, מין עיבוד שהכנתי במיוחד.

ארבע ידיים ואירה אחת, שהיתה מעבירה בקפדנות את הדפים ומתמוגגת, זה היה מצחיק אותה. אתם כאילו רוקדים ביחד. ‘גוף עם ארבע ידיים,’ היתה ממהרת אלינו בסוף הקטע וכבר שנינו חבוקים בזרועותיה.

תמונת אושר. רסיסים שהתאיידו.

‘וכשאתם נפגשים, אתה וגדי, על מה אתם מדברים?’

‘על כל מיני.’

‘בנות? סקס? מכוניות? כדורגל?’

‘חושבת?’

‘פוליטיקה?’

‘ממש לא, מחוץ לתחום.’

‘עלי? על הילדים? על מה?’ היא התבוננה בי כשסקרנות ניבטת מעיניה היפות.

‘גם וגם.’

‘אולי הוא מסביר לך, למשל, מדוע בחור נאה כמוהו לא התחתן?’

‘אירה! אני לא שואל, לא יפה לחטט.’

‘אני מחטטת, בכל זאת?’

‘הוא אמר שעוד לא מצא את המיועדת, עוד לא התאהב, מחפש אהבה ותמיד שואל אם במקרה יש לך אחות.’ אני זוכר שהיא חייכה בהנאה. אולי זרעתי זרע ולא ידעתי?

גדי ואני היינו חברים לאוהל בטירונות, והחברות התהדקה בניווטים בנגב. מין מקטרת שלום של גברים שמתווה חברות לנצח. שנים רבות התגורר בחו’ל והקשר התרופף, אך כשחזר לארץ צלצל מייד.

הזמנתי אותו לארוחת ערב.

שמח לבוא. הגיע ובידו זר חבצלות לבנות. מייד שפך עלינו את כל הקסם שהתברך בו ובאחת הפך לבן בית. לא עלה על דעתי כמה בן בית הוא היה.

אחת לשבוע היה מגיע, תמיד עם פינוק כלשהו, ‘אתה חייב לטעום את הפטה האלוהי הזה,’ או ‘יש כאן יין שלא לגמתם כמותו בחייכם,’ או ‘בשבילך, יאירה, את הרי אוהבת נוריות.’ בסוף הארוחה היינו מנקים יחד את המטבח, אני מדיח את הכלים והוא מנגב ומניח על השיש, ואז מקנחים בתה ועוגיות שגדי מצא בקונדיטוריה צרפתית שזה עתה נפתחה.

‘תגיד,’ שאלה אותי שוב ושוב, ‘שני גברים חכמים כמוכם, על מה דיברתם אתמול כשסידרתם את המטבח?’

‘התווכחנו אם יש או אין אלוהים.’

היא נדנדה את הכיסא שלה לאחור ובבת אחת הרצינה.

‘ומה המסקנה?’

‘שאני אוהב אותך,’ נשקתי לה על עורפה. היא אהבה שהייתי מפתיע אותה במחוות קטנות כאלו.

עד שהבנתי. אבל אז היה מאוחר. ייתכן שמראש לא היה לי סיכוי?

בחודשים האחרונים גדי היה היחיד שהצליח לשמח אותה, להצחיק, לעורר. הוא ידע בדיוק מה ומתי להגיד, איך להוציא אותה מהעצב ובעיקר מה ירפד מעט את הצער. יאירה ראתה אותו כמי שמביא לה את האור בקצה המנהרה. היה לי נוח, אולי כי לא הייתי מסוגל לעזור לה, לא במצבי, כשהכול היה מנופץ לרסיסים, כשהחיים נראו כעול.

וככל שהתרחקנו, גדי הפך קרוב יותר. הוא דאג שתיקח את הכדורים, שתאכל, שתשתה, שתצא מהמיטה, שתקנה לעצמה בגדים חדשים, שתרוץ בטיילת, שתקשיב למוזיקה, רשם אותה לקורס שיאצו, קנה לה מנוי להבימה. שתחיה.

ואני? נותרתי חסר כוח. נטוש.

אשמה היא מפלצת מכלה. הטראומה לא משחררת מאחריות.

ולא שלא ניסיתי. הייתי מעיר אותה בשיר ומגיש לה את הקפה שאהבה ועיתון. בימי חמישי הייתי מגיש לה את זר פרחי השדה החביבים עליה כל כך, קניתי כרטיסים להפלגה לאיים היווניים שאהבה, הזמנתי לנו מקום במסעדה האסיאתית שהעדיפה.

הפרחים נשארו על השיש, להפלגה לא יצאנו והיא כבר לא אהבה אוכל אסיאתי. לא בא לי, אמרה.

אני מנסה לחבר את השברים, מחפש דרכים. דרכי גישה. ואירה נשמטת. נעלמת. כאילו מה שקרה כיווץ את מה שהיה בינינו עד שהתמוסס.

10. רות

לפני שקרני השמש יסלקו את שרידי הלילה, והתרנגולות יעירו את בני הבית, ארזתי את מעט החפצים שהחזקתי בצימר וחמקתי לעבר המכונית, מקווה שלא יתעוררו ומייד יתחילו לשאול. לרחרח. לברר. לחטט. להציע לי לחם טרי, תאנה שזה עתה נקטפה, עלי נענע, גבינה שהיא הכינה במו ידיה. כל כך הרבה רצון טוב שמיתרגם לנדנוד.

המטרה שלי היתה להגיע לשלב הבא של המסע בשעות הצוהריים המוקדמות.

המטרה היתה וילה ששכרתי בכפר הדרוזי יאנוח־ג’ת, בסמוך לכפר ורדים. באינטרנט הבטיחו כפר ציורי עם נוף מרהיב של הרי הגליל. מקום מחבוא אידיאלי. המקום האחרון אליו יגיע.

באתר שלהם נרשם, ‘חופשה מקסימה ורומנטית מול נופים מרהיבים של שקיעה מהפנטת. חוויית אירוח דרוזית ייחודית ואינטימית. תמצאו כאן מרפסת גג מרהיבה ותוכלו להתרווח בפינות הישיבה הנעימות מול נוף של טבע ירוק. הרשו לעצמכם להתפנק ולהעשיר את החוויה עם ארוחת בוקר בסגנון המטבח הדרוזי ממגוון חומרי גלם עשירים ואיכותיים על פי מיטב המסורת…’ בדיוק מה שהייתי זקוקה לו.

כפר דרוזי, לא היה סיכוי ששוקה יחפש אותי כאן.

הווייז לקח אותי לכביש 89 לכיוון כפר ורדים, ומכאן לכפר יאנוח.

המארחים שלי התגלו כחביבים במיוחד שמייד הציעו לי מים קרים ותאנים טריות ולא הפסיקו לברר אם בעלי והילדים בדרך.

‘באתי לבד,’ הסברתי. ככה פשוט. לא הרגשתי צורך לתרץ.

מאחר שדיברתי באנגלית, אחת הבנות תרגמה את דברי לערבית.

‘ונהגת ככה כל הדרך עד פה?’ התפלאה פדיה, אם המשפחה.

‘אז מה, אמא,’ התמרדו מייד שתי בנותיה, ‘גם את נוהגת!’

‘אבל אני רק בתוך הכפר,’ צחקה, ‘כל הכבוד, זה מה שאני אומרת.’

‘אשתי נוהגת,’ אמר בגאווה אב המשפחה, ‘הראשונה בכל הכפר.’

‘רואה, בעלי מתקדם,’ צחקה פדיה ואיתה שתי הבנות.

‘מתקדם, אבל לא כמו אצלכם,’ אמר האב.

‘עוד לא כמו אצלכם, אבל יגיע,’ אמרה אחת הבנות וקברה את פניה בחצאית של פדיה.

‘זה הכול לומדים שמה באוניברסיטה,’ הצטרף האב לצחוק, ‘גם הבן ככה, סטודנט.’

‘ויש גם אחד רופא,’ הסמיקה פדיה.

הם היו מה שכל כך היה חסר לי. משפחה.

הפעם בחרתי להיות עיתונאית אמריקנית שנשלחה לכתוב לעיתון בוושינגטון על צימרים בגליל ולכן גם מבקשת שלא יפריעו ולא ינסו לשכנע. תנו לי להתרשם לבד, להכיר את המקום בעצמי. זאת הדרך שלי, ביקשתי. והם חייכו, נדו בראשיהם והסכימו. לא נעלבו כמו שחששתי. אולי כי באנגלית הכול נשמע טוב יותר. קיבלתי מפתח, מפה וחוברת ובה מידע על הכפר ואנשיו. כמו שצריך.

סהילה היפה, בתם של מארחי, היחידה שלא התביישה לדבר באנגלית, הגיעה מייד אחרי, התנצלה שהיא מפריעה והניחה על השולחן מגש ענק שהיה מספיק לתריסר נופשים, ועליו פיתות ריחניות, קערת לבנה שבמרכזה שלולית שמן זית ירוקה, כמה צלוחיות זיתים, חייכה ונעלמה באותה מהירות בה הגיעה.

מחלון המבואה של הקומה העליונה, שכללה שלושה חדרי שינה, בחנתי את הסביבה. הווילה שלי עמדה ממש בקצה הכפר, בתוך בוסתן יפהפה, הרחק מבתי התושבים. מצאתי מקום מתאים. כאן אוכל להסתתר למשך כמה ימים בלי שאוטרד. בדיוק כמו שרציתי. שלב שלב. קטע קטע, איזי איזי, בלי קיצורי דרך. הניסיון הוא פנס שמאיר את הדרך שכבר עשית, והרי רק מי שעשה את הדרך יודע מניסיונו כמה עמוקים עלולים להיות הבורות.

בחוברת הנחמדה שהונחה ליד מיטתי למדתי שיאנוח־ג’ת הוא בעצם חיבור של שני כפרים וכי לפי מסורת תושבי המקום, מקור השם ‘יאנוח’ הוא בעובדה שנוסעים היו נחים בו, בדרכם מלבנון למרכז הגליל. ג’ת הוא הכפר החובר אליו. לכפרים האלה חשיבות מיוחדת, שכן כאן שוכן קברו של סתי שמסה, ובג’ת קברו של אבו ערוס, שניהם קדושים של העדה הדרוזית. לא היה מצב ששוקה ינסה לאתר אותי בכפר ערבי אי שם בגליל.

כמנהגי בזמן האחרון, ביליתי את זמני בבהייה בטלוויזיה הקטנה ובקריאה. יבורכו הספרים הדיגיטליים, כבר לא צריך לשאת טונות של נייר. בלחיצת כפתור רכשתי את ששת הכרכים של קרל אובה קנאוסגורד, ‘המאבק שלי’, וידעתי שיש לי צידה לפחות לארבעה ימים, בהם ביליתי עם משפחתו המסובכת של אובה, עברתי כאבי אהבה, לידות, מוות ושאר פרקי חיים. משם עברתי לקרוא שוב את ‘אדה’ ו’לוליטה’ של נבוקוב. יש משהו כל כך מרגיע בקריאת ספרים. לומדים שאנחנו לא לבד. שאת כל מה שאנחנו עושים, לטוב ולרע, כבר עשו לפנינו.

מדי פעם, בחסות החשכה, הייתי מטיילת בכפר ומחייכת לתושבים שפינו לי דרך בכבוד. אורחת מאמריקה, שמעתי אותם מתלחשים. מדי פעם הייתי חולפת ליד בית מארחי שנופפו לי לשלום, שאלו אם הכול בסדר ואיחלו לי יום נהדר, באנגלית כמובן.

מדי בוקר היתה סהילה מקישה על דלתי, שולחת ברכת ‘גוד מורנינג’ ומניחה על סף הדלת ארוחת בוקר שהספיקה לי עד הערב: מיני גבינות, ריבות, לחמים טריים שנאפו רק עכשיו ופירות מהבוסתן המשפחתי. בערב הכיל המגש תבשיל בשר באורז, טחינה מדהימה וסלטים בלימון ושמן זית. אירוח כיד המלך.

אחרי חמישה לילות שלווים עזבתי את המקום, בדיוק כמו שסיכמתי מראש. את הכסף השארתי מתחת לקערת הפירות במטבח ונעלמתי. יום אחד, הבטחתי לעצמי, אחזור ואתנצל על כל השקרים שסיפרתי למארחי הנחמדים.

מכאן, בנסיעה ישירה לטבריה. הפעם בחרתי במלון למשפחת רשת ידועה בן חמישה כוכבים.

‘מצטערת, רק הסוויטה פנויה,’ ענתה לי מישל מהלובי.

‘אוי.’

‘אבל נעשה לך מחיר,’ מיהרה להסביר. ברקע שמעתי רמקולים צורחים. מצוין. שיהיה סוויטה.

כשנכנסתי מצאתי את הלובי מלא עד אפס מקום בקהל חסר מנוחה, כאילו הודיעו על מסיבה. רמקול השמיע מוזיקה רועמת, כמה אנשים התנדנדו וכמה קיפצו על הרחבה, וכמה ילדים התחרו בריצה סביב העמודים. עובדי הקבלה נראו נואשים. תינוקות טפטפו ארטיקים על הספות, נערות בבגדי ים התרוצצו מצד לצד, גברים בנעלי קרוקס פיצחו גרעינים, נערים עלו וירדו במעליות, נמלטים מאימת המאבטחים, מעל כל השיחות שנוהלו בצעקות שהתחרו ברמקולים.

המלון הכי טוב בעולם להסתתר בו, חשבתי, המקום האחרון שבו הוא יחפש אותי. זה לא מלון בשביל אדון שוקה, שמחבב מלונות שיתאימו למרצדס מנקרת העיניים שלו.

שילמתי במזומן עבור שלושה לילות ולתדהמת הפקידה בדלפק לא דרשתי הנחת חבר מועדון או של אחד מוועדי העובדים, ‘בכל זאת עשיתי לך מחיר,’ לחשה לי והוסיפה קריצה. קיבלתי נוסף לסוויטה גם בקבוק יין וסלסילת פירות. ‘שקט שם,’ הבטיח הצעיר שכיוון אותי.

החדר נראה כמו מיליוני חדרים בעולם. מיטה כפולה בכיסוי מוזהב, שמעליה ציור של הכנרת שכנראה ציירה אשתו/בתו/נכדתו של בעל המלון, שידה צולעת, שטיח דהוי משימוש ומגבות בשפע. עברתי כאן שני לילות מסויטים. הטלוויזיה צרצרה, המזרן היה רך מדי, הכרים קשים מדי והצוות עשה כל מאמץ שלא אמצא רגע שקט. נכנסו ויצאו בתיאום מושלם עם ניסיונות המנוחה שלי. בדקו את הבר, הביאו סבון ואז נזכרו להביא קרם גוף, הביאו כרים, לקחו כרים, אספו את המגבות ושכחו להביא אחרות. בקבוק היין הגיע בדיוק כשהייתי במקלחת וסלסילת פירות כשכבר הצלחתי לנמנם, סיוט.

אחרי שני לילות כאלה החלטתי לוותר.

חופש טוב עושים בבית, היה אומר שוקה. לפחות בזה הוא צדק.

‘מה כל כך טוב, שוקה?’ הייתי שואלת. אני לא מכיר חדר בבית מלון שהוא יפה משלנו, היה עונה לי, מיטה שהיא נוחה משלנו ואמבטיה נקייה משלנו. תראי לי מלון שמגיש ארוחת בוקר טובה מארוחות הבוקר שאת מכינה לנו. את מחוץ לתחרות.

הבית, חשבתי, הוא מבצרו של הגבר המכה. בלי אוזניים לכותל, רחוק מעיניים חוקרות ופה מפטפט, ובעיקר, מטווח זרועם של אנשי ביטחון גברתנים שעשויים להבין ולפרוץ פנימה כמו אז. כמו באילת.

הפעם היחידה שהיינו יחד בבית מלון היתה במסגרת כנס של רופאי עיניים. הוא השתתף באחד הפאנלים ולכן זכינו בסוויטה מפנקת.

אחרי ארוחת הערב זה התחיל. הוא נתקף קנאה. כתמיד, חסרת שחר.

‘מה הוא אמר לך?’

‘מי?’

‘הברמן, אל תיתממי, ראיתי שפטפטתם.’

‘הוא רק שאל אם אני רוצה זיפ של לימון בקמפרי שלי.’

‘אז למה חייכת אליו?’

‘כי הוא אמר שאני…’

‘שאת מה?’

‘כלום, שוקה,’ זהו. עלינו על דרך ללא מוצא, ‘ממש כלום. לקחתי את המשקה והלכתי, אני מחייכת כי טוב לי. יש לי אותך, אז מה חסר?’

‘אל תשחקי לי במשחקים המטופשים שלך, מה הבטחת לו?’

‘די, שוקה, בבקשה.’

‘קבעתם משהו ללילה? אחרי שבעלך הטיפש יירדם?’

‘ממש לא.’

‘שאלתי אותו והוא אמר…’

‘די, שוקה.’

‘אני די? את לא מתביישת?’ צרח, ‘לעשות עיניים לגברים כשאני לידך? נמאס לך ממני? מצאת אולי זין גדול משלי? ככה? ככה?’ תפס אותי וחבט בשיפולי הבטן. פעם ועוד פעם.

‘תפסיק,’ ביקשתי.

‘פה? פה את רוצה אותו?’ המשיך לחבוט.

‘די, שוקה!’ התחננתי, ‘כואב.’

‘כואב? הנה כואב,’ הסטירה פגעה בעורפי וכמו רוקנה את גופי מהאוויר. ניסיתי להיאחז במשהו. בשולחן הזעיר, בכורסה, בקיר, אלא שברכי קרסו אט־אט ואני החלקתי מטה, נחבטת ברצפת השיש.

‘די,’ בכיתי. ‘בבקשה, די… די, שוקה… שוקה, תפסיק!’

ראיתי אותו מניף שוב את ידו וצרחתי, ‘לא!’

הטלפון התעורר מייד.

‘אל תעני, שומעת?’ אמר ובעט בי. ראשי נחבט בקצה המיטה. לרגע חשך החדר מולי. הטלפון לא הפסיק לטרטר. זחלתי לעבר השירותים בעוד הוא מקרב את השפופרת לפיו. קול צווחני של אישה דיבר אליו במהירות.

‘מה שמעת?’ שאל בקול שלֵו. כאילו כלום.

‘שטויות,’ ניסה לסיים את השיחה, ‘אנחנו ממש בסדר, רק שיש אנשים שדוחפים את…’ וניתק.

הטלפון התעורר שוב. הפעם שמעתי קול גברי.

‘אמרו לכם שאנחנו בסדר… מה? אתה רוצה את אשתי? בבקשה, הנה היא, דבר איתה,’ דחף את המכשיר לכיווני. ראיתי בעיניו את המפלצת פוערת לוע לעומתי. אני באזור מסוכן.

‘גברת, אני מדבר מהלובי, שכנים התלוננו…’ אני מביטה בשוקה, הוא מביט בווילון, ‘אמרו ששמעו צעקות, את צריכה עזרה?’

‘הכול בסדר, תודה,’ עניתי מייד.

‘את רוצה שנעלה ו…’ שוקה העביר את מבטו אלי.

‘אני רוצה רק שלא תדחפו את האף, ודי להתקשר, אתם חמישה כוכבים, לא?’

הוא התנצל וטרק את הטלפון. שוקה עמד מולי, מגחך. רושם לעצמו ניצחון נוסף. הסתגרתי בחדר האמבטיה, ניקיתי את הדם שדבק בשערי והטמנתי את הציפה במזוודתי. כשיצאתי הוא לא היה בחדר. התכרבלתי על המיטה וניסיתי לשקוע. להירדם. לא להיות חלק מהחדר הזה.

כשהתעוררתי, הוא עמד לידי, בידו זר חבצלות ורודות ובקבוק יין לבן. מפייס ומפויס, כולו התנצלויות והבטחות. את ארוחת הערב סעדנו בחדרנו, הרחק מהשכנים, הרחק מהצוות. עזבנו מוקדם בבוקר, עוד לפני שירדו ראשוני האורחים לאכול.

זאת היתה הפעם האחרונה שיצאנו לחופשה.

האם אז הבנתי?

שבוע לאחר מכן ביקש שאקפיץ אותו למחלקה. המרצדס שלו היתה בטיפול.

‘תהיי טובה?’ שאל כשיצא.

‘אני? טובה? מה פתאום,’ עניתי. בבת אחת חלף בעיניו היפות הברק. הניצוץ המוכר. ‘את הולכת ישר הביתה, נכון?’

‘ברור, שוקה שלי, לאן יש לי ללכת?’

‘אולי מצאת לך איזה…’

‘אין שני או חמישי, יש רק אחד בלב שלי וזה אתה,’ ניסיתי להרגיע.

‘תבטיחי.’

‘מבטיחה.’ טעם חמצמץ מילא את גרוני.

מבטיחה. כמה עלוב.

חייכנו. נשיקה. הנפת יד וחזרתי לכביש הראשי.

ליאונרד כהן שר הללויה לחיים ואז הבחנתי בה. מכלית ענק ששעטה מולי, ממלאה את הכביש. בבת אחת נזרקה אלי מחשבה נוראה. הנה. זה מה שצריך. הדרך לסיים הכול. לנסוע מולה בלי להסס וזהו. אחרי זה יבוא השקט. הריחוף.

המשכתי לנסוע מולה. עוד שניות אחדות והכול יהיה מאחורי.

שמעתי את המכונית צופרת בכל הכוח, אלפי רעמים הכו בראשי, בבת אחת הסטתי את ההגה לצד והרגשתי איך אני מתהפכת, פעם ועוד פעם ועוד פעם. ואז הכול עצר. אחר כך החלו צעקות וצפירות, האירו את פני בפנס. אמרו, היא נושמת. מישהו הרים אותי. אחר ניקה את פני. את ידי. הושיבו אותי וביררו אם אני זוכרת כמה זה אחת ועוד ארבע.

‘תברכי ברכת הגומל. יכולת להיהרג,’ אמר השוטר שרשם את הפרטים.

‘מה קרה לה?’ שאל שוקה כשהגיע בבהלה.

‘כנראה איבדה שליטה. אולי הסתנוורה,’ הסבירו.

זה לא היה השקט שרציתי.

המכונית שלי נלקחה לתיקון. כששאלתי מתי אקבל אותה הסביר לי שוקה שהיא עוד במוסך. עד מתי. עד שיסיימו.

‘לא נורא, תיסעי באוטובוס, יש לידנו אחד שמגיע ישר לבית הספר.’

עכשיו, דרומה. לקראת השלב הבא.

הווייז, יבורך שמו, הבטיח שהנסיעה תימשך לפחות שעתיים וחצי. לא בער לי כלום.

נהגתי לאט. בשלווה. הייתי בבריחה ולכן כל טעות בכביש, כל עצירה שלא לצורך, כל פגישה עם החוק, תאיים על המשך המסע. רגע, גברת, יגיד השוטר, יאחז בניירות שלי וימהר למחשב, שם אולי יגלה שאני היא רות הנמלטת, זאת שבעלה האוהב מחפש.

י. אורי

‘אבי?’ מישהו מדבר אלי.

‘היי, אתה,’ הוא נגע בכתפי, בעדינות, כמבקש רשות להיכנס.

מה? מה קרה? זינקתי ממקומי.

‘אמרתי לכם, הוא חי,’ צחק מישהו שעמד לידו.

‘שקוע?’ קרא אלי מוטי מהשולחן הסמוך, ‘מהרהר על משמעות החיים?’

‘אני? לא, סתם, רק עייף,’ רומז להם. תעזבו אותי לנפשי.

‘אז קח את הסתם שלך ותצטרף לסתם שלנו,’ ושוב צחוק. צחוק מתגלגל וממלא, לא מלגלג. מזמין. היססתי. הם נראו כל כך שמחים ביחד. אני עוד אקלקל להם.

‘תודה, אני לא רוצה להפריע…’

‘נו, קדימה,’ האיץ בי, ‘למה ככה לבד? יודע מה אומרים בירוחם? לא טוב היות האדם לבדו,’ בני החבורה פרצו מייד בשיר בזיופים מופלאים.

‘אתה רואה אותם? משוגעים, נו יאללה, תזוזו, בנות, תנו לגבר מקום.’

האמת? כן, רציתי לשבת איתם, לנער מעלי את עול הזיכרון, ללגום בירה, ללעוס מסטיק, לפצח בוטנים, לצחוק על שטויות, להיות חלק מהם.

הם הזיזו את כיסאותיהם ופינו לי מקום בין מוטי לבין בחור צנום, חמור פנים ושתקן. אחר כך למדתי ששמו שמעון ושאינו מוציא מילה מפיו, אבל בחבורה קראו לו פטפטני. בצחוק. תמיד בצחוק.

‘נוח לך?’ שאל מוטי בדאגה ורמז לפטפטני השתקן, שמיהר להעביר את כריך החביתה לנחלתי החדשה.

‘תרצה עוד משהו?’ שאל אחר שישב מולי וחייך.

‘מה, אתה לא רואה? חסרה לו בירה,’ ענה מישהו במקומו, ומייד הציבו מולי כוס בירה שכתר לבן בראשה.

‘תשתה, חבר,’ אמר מוטי, ‘יותר מדי רצינות בראש שלך.’

‘לכבוד מה נשתה?’ הניפו האחרים את כוסותיהם.

‘נשתה לכבוד שמצאנו בחור נחמד שהלך לאיבוד בתחנה של מקסים.’

‘אז נעביר אותו למחלקת אבדות ומציאות?’ צעק מישהו ומייד נמלא המקום בצחוק גדול.

‘חבר’ה, אתם מבהילים אותו,’ חבט מוטי בכתפי, ‘תאמין לי, אלה כולם לא ממש אפויים, אתה בטוח שבא לך להישאר איתם?’

‘לוקח את הסיכון,’ עניתי. מאיפה באו לי המילים?

‘אם כך, ברוך הבא לחבורה הכי הכי הכי ועוד הכי שתמצא בדרום הארץ.’

‘וסביבותיו,’ ענו לו כולם במקהלה.

הקישו את כוסותיהם ושרו משהו שנשמע כאילו כתבו אותו בעצמם, שיר על בחורים שאוהבים להיות ביחד. אחר כך הציגו את עצמם בשמות מצחיקים, אחד היה מילקשייק, השני פסטרמה, השלישי שקשוקה, הרביעי חרדל, החמישי טוסט. נודה וחצי. שמיל אקמול, אמרו והתגלגלו מצחוק. צחקתי איתם. פתאום מצאתי אותו. את שריר הצחוק שחשבתי שאבד לי.

‘ואתה?’

‘אבי, אבי ליאור חורש.’

‘אז תהיה החורש שלנו.’

‘גם חורש וגם זורע,’ צחק מוטי.

‘מה שתגידו,’ אמרתי, ‘אפילו הקוצר.’

‘לחייך, חורש,’ צעק חרדל. תלתליו הצהובים נעו סביבו וכולם פרצו בצחוק.

והיה לי טוב. כאן, במסעדה בתחנת הדלק של ירוחם, החיים נראו לי כמשהו אפשרי.

מה נחשק יותר מאשר לקבל מהאלים שעה של אושר, של צחוק? חשבתי. האם זה היה הרגע שהשאיר אותי בירוחם? או שהיה זה רוחב ליבו של מוטי, שבזכותו בחרתי לנתב את המסע אליו ולחברים שאהבו להיות ביחד, להתקוטט, להתווכח, לשנוא את ‘הפועל’ או לאהוב את ‘מכבי’, לכעוס על הממשלה, להאשים את שר האוצר, להתלונן על מחירי הדלק, מס הכנסה, הארנונה, השכנים, על הנשים — אבל לאהוב את המדינה, את המדבר, את ירוחם שלהם שנראתה, לפחות דרך עיניהם, כגן עדן. כמקום הכי טוב בתבל.

מרגע שהבירה נתנה דרור ללשונם ומוטטה את מחסות הביישנות, הם שאלו אותי שאלות ששואלים זרים ואני הנפקתי להם שקרים שהצלחתי לארגן במהירות. הם רצו לדעת עוד ואני נאלצתי לשוב ולשקר. על הכול.

אני אבי חורש. אברם, אבי חורש.

‘…אל הארץ אשר אראך…’

לרגע התביישתי, לא כך עושים לאנשים נחמדים שהציעו לי מקום, קפה ובירה וחברות.

אורי, קצין התותחנים, מצטיין הפקולטה למנהל עסקים, אורי של אירה, אבא של ליאור, בנם של רחל ועמירם, אורי המסור, החרוץ, הקפדן, המנהל המחמיר, אורי והאאודי, החליפות המחויטות, אורי עם החלון, מכונת הקפה והמזכירה נשאר שם. רחוק.

‘לך לך אל הארץ אשר אראך…’

רק לפני חמש שעות, כשיצאתי מביתם של תומר ועודד, מארחי, נשאלתי לאן בדעתי להגיע.

‘לאן שהחיים ייקחו,’ עניתי.

‘לא מכיר,’ אמר עודד.

‘זאת כתובת לא ברורה,’ צחק תומר.

‘אני חייב לצאת, להתחיל במסע, מרגיש שזה מה שעלי לעשות,’ השבתי.

‘ומה תמצא שם שאין כאן?’

‘אולי את עצמי, מחדש.’

‘מה בוער? חכה קצת, כבר סיימת לשמוע את כל התקליטים? כבר קראת את כל הספרים?’ שאלו כדרכם ביחד. תומר ועודד, זוג מלאכים שהושיטו לי יד.

‘אני חייב לנשום מחדש.’ הם, שראו אותי בתבוסתי, בשעותי הקשות ביותר — הבינו.

‘צפון או דרום?’

‘בעיקר רחוק.’

‘שלא תשכח להודיע אם שוב תמצא את עצמך בצרות,’ אמר תומר וחבט בחיבה בגבי.

‘נגיע מייד,’ אמר עודד, ‘התרגלנו אליך, בעייתי אחד.’

‘נשבע שאחרי שאסתדר אתקשר.’

הבטחתי להישמר מצרות, להתרחק מאלכוהול, לא להיתקל בעמודי חשמל או במדרכות שבורות ולהודיע להם מה קורה.

‘עד שהחיים ייקחו לאן שייקחו,’ צחקה סירין, מנהלת משק הבית שלהם, ‘קח לפחות ארוחת צוהריים,’ הניחה בידי שקית חמימה אליה צירפה קופסת עוגיות קוקוס, שידעה שאני אוהב. הבטחתי לחזור מייד כשארגיש בודד או רעב.

‘וואלה, מעניין,’ אמר זה שכינו אותו טוסט.

‘עצוב,’ הוסיף פטפטני, וכולם זינקו וטפחו על גבי, כאילו לנחם. ואני, שלשוני השתחררה מכבליה, שיקרתי ושיקרתי.

‘…ואז,’ סיכמתי, ‘גיליתי שרוקנה לי את חשבון הבנק וחזרה ללטביה, לאמא שלה.’

‘בת זונה,’ אמר השמן שזכה לשם החיבה צימוק.

‘בת אלף זונות,’ צעק חרדל.

‘כאלה אני מזהה ממטר, לברוח!’

‘ובגלל אחת כזאת עזבת הכול?’

‘אתה נראה בן אדם רציני דווקא.’

‘לא הייתי העובד המצטיין, בואו נגיד. אתם יודעים איך זה כשיש צרות בבית.’

‘זה לגמרי ברור,’ הגן עלי מוטי.

‘הבעלים של החברה הבטיחו והבטיחו ובסוף כלום, לא שעות נוספות, לא הבראה, לא קרן השתלמות, משכו ומשכו, פעם שכחו, פעם אמרו חכה. אחר כך אמרו עכשיו קשה, צמצומים, הבנתי שצריך ללכת הלאה.’

‘כמו שעשו לאחי, שעכשיו יושב בבית ומגרד את הביצים.’

‘ככה הרבה פה עכשיו, מפטרים כדי לקחת עובדים זולים יותר, חארות.’

‘עשית טוב,’ אמר המתולתל השני, שישב ליד פטפטני. אחר כך למדתי ששמו הרצל ושם החיבה שלו חביתה, ‘אני גם הייתי עוזב. לא לשלם שעות נוספות? לא חופשה? מגעילים.’

‘ככה זה העשירים, יכולים להרשות לעצמם.’

‘אבל למה עד אילת?’ התעורר שוב חרדל.

‘כי הציעו לי שם עבודה.’

‘בתור מה?’ שאל חביתה.

‘מחסנאי, יש לי ניסיון והמלצות.’

‘אולי די?’ אמר מוטי, ‘רדו ממנו, נודניקים. הכול הם צריכים לדעת, יותר טוב שתדעו איפה האישה שלכם מבלה עכשיו.’ צחקו. עיניים טובות היו למוטי, ולב ענק להבין ולדעת.

‘נראה אתכם, איך קוראים למחסנאי?’ קפץ הנמוך עם הקסקט.

‘אבי זרים,’ ענו לו כולם במקהלה.

‘למה?’ שאל המכונה טוסט.

‘אביזרים — אבי — זרים, תופס?’

‘ולבנקאי?’

‘מזום — מן.’

‘הבנת?’ שאל אותי מוטי, ‘זה משחק מילים כאילו.’

‘מקסים.’

‘אז נראה אותך, איך קוראים לאחד שעשה פלוץ?’

‘אסף לוץ.’ התפוצצנו מצחוק. גם אני. בדרך כלל המילה הזאת היתה גורמת לי להסמיק.

‘איך מאמן מגדיר פלוץ?’

‘כוח מתפרץ,’ צרחו כולם. גם אני.

‘טוב, די,’ השתיק אותם מוטי. ‘תגיד, אבי, בסדר מחסנאי, הבנתי, אבל למה באילת.’

‘רחוק.’

‘הלוואי עלי קצת כזה, ילדים?’

‘לא בדיוק התאים.’

‘מזלך.’

‘למה מזל?’

‘כי אם יש ילדים לא ככה קמים בבוקר ונוסעים לאילת.’

מזלי. אלוהים. מה אמרתי? אין לי ילדים… סלח לי, ליאור שלי, אני עוד לא יכול… לא לאלה. תבין, בן שלי, אני מתחיל מחדש. דף חלק. נקי מנכסי. אני אבי. אבי ליאור חורש, לא רוצה שירחמו. שירגישו צורך לנחם.

‘חסכת מזונות. אלה כמו זאבות. קורעות אותך, כל טיפול שיניים של הילד — יהלום,’ המשיכו לצחקק.

‘כמו שנאמר, מצא אישה, מצא גירעון בחשבון הבנק.’

‘הילד שלי חכם כזה, פעם סיפרתי לו על דבורים וציפורים, והוא סיפר לי על אשתי והקצב.’

ושוב צחוק. מה יכולתי לספר להם, על יאירה? על האישה שאהבתי ושלא יכלה לסבול את נוכחותי? לשמוע את קולי?

‘עכשיו תורך,’ אמר לי מוטי.

‘תורי למה?’ נבהלתי.

‘יבש לנו בגרון,’ התחילו לשיר ולהכות על השולחן.

‘הבנתי,’ התרוממתי ממקומי והתקדמתי לעבר הדלפק.

‘אבי, אבי, אבי, תביא, אבי, בירה, תביא,’ עודדו אותי מאחור.

הבאתי להם. בשמחה. בירות, כמה בורקסים שעלה מהם ריח נפלא וקצת בוטנים, עוד רגע וכבר הייתי חלק מהם.

‘בעצם, למה ללכת לחפש עבודה באילת?’ התעורר פתאום מוטי, ‘אולי יש גם איזו אהובה שמחכה לך?’

‘לא ממש.’

‘אז למה לא תבוא אצלנו?’

‘אמרתם שמפטרים…’

‘תבוא, תבוא, תראה איזה טוב,’ הצטרף אליו אחד שהזדהה בשם יהודה ורבע.

אחר כך יסבירו לי שהוא תמיד מגיע באיחור של רבע שעה.

‘עזוב, מה אתה נדחף לו, בן אדם רוצה אילת.’

‘מה יש שם? ים? איכס גדול הים שלהם.’

‘למה? שלך יותר טוב?’ ושוב התגלגלו מצחוק.

‘ובטיילת יש יפהפיות בינלאומיות.’

‘אבל אנשים חרא.’

‘ופה מה? הוליווד?’

‘אבי מחפש בחורות, אבי?’ חבט מוטי על זרועו, ‘אתם משוגעים? הוא מחפש בני אדם, וזה אנחנו, עבודה, זה גם אנחנו, הוא מחפש מקום טוב, וזה המקום שלנו, תאמין לי, רק ירוחם, זה בנוי עליך.’

‘באתר בנייה איפה שאני עובד אולי צריך מחסנאי,’ אמר פטפטני.

‘ותוכל לגור בבניין שלנו,’ הציע מוטי, ‘יש דירה ריקה כבר אולי שנה, רק צריך שיפוץ קל.’

‘של מי?’ שאל יהודה ורבע.

‘של הפרסי ההוא מהביטוח שברח, בגלל אשתו.’

‘מה עשתה אשתו?’

‘נו, די,’ אמר והצביע עלי, ‘מה הוא יחשוב עלינו.’

‘זיינה לו את הצורה,’ אמר טוסט, וכולם הנידו את ראשיהם.

ושוב צחוק. ואני, נסחפתי אחריהם. כמו חולות נודדים, בלי יכולת לעצור. היו לי חבר’ה.

והוחלט. לפני שאמרתי כן.

מוטי נסע איתי, מצביע בדרכו על אתרי העיר. הנה שם המכולת של בן דוד שלי, עזרא, מסכן, סגר, לא הלך. שם זה קופת חולים, חדש, אבל עוד לא פתחו את הרנטגן. שם לשכת עבודה, תמיד תור. שם זה התיכון, יש להם מחלקה לרובוטיקה, תמיד מנצחים בתחרויות. זה אשכול גנים, תמר המנהלת היא בת דודה שלי. שם בנו וילות חדשות, כמו סביון, אבל מי משוגע לקנות כאן? והנה, שם זה הבית שלי.

עצרנו ליד בית שיכון צהבהב בן ארבע קומות. תיבות דואר קרועות הקיאו ניירות שהתרוצצו ברוח. כשעלינו במדרגות לקומה השלישית נפתחו דלתות, ראשים סקרניים הציצו בנו. תוהים בוודאי מי זה שנגרר אחרי מוטי.

כשנכנסנו לדירה עצרתי. הריח. כמו הריח של בית הורי. של ילדותי.

‘תכירו, זה אבי,’ אמר לאשתו ולשלושת ילדיו שהתבוננו בי בסקרנות, ‘הוא עכשיו כמו משפחה.’ הם לחצו את ידי ולא שאלו דבר.

דינה, אשתו של מוטי, סידרה לי מיטה בחדר של הבת שהיתה בטירונות, וציידה אותי במגבות ונעלי בית משונות שהביאו מהטיול במרוקו.

נרדמתי מייד, הספקתי עוד לשמוע את מוטי משוחח עם חצי ירוחם כדי לסדר לי, לחבר שלו שהוא אחלה גבר, משרת מחסנאי, ומסביר שאני לא סתם אלא מומחה בינלאומי. אלוף המחסנים.

בבוקר הסביר לי את המצב. הדירה שמעליו שלי. כלומר, אם רק ארצה. וכבר דיבר עם המתווך וסידר שלושה חודשים בלי שכר דירה תמורת זה שהדייר, כלומר אני, שהוא מומחה בשיפוצים, יהפוך את החורבה שהשאיר הפרסי לדירה בובה.

‘אני?’ שאלתי בבהלה, ‘עם שתי הידיים השמאליות שלי?’

‘עזוב, בשביל מה יש מוטי בחיים? העיקר חינם, ועכשיו תבחר, מחסנאי בחברת בנייה או בחנות חשמל? יש גם שומר בבית הספר למוזיקה שבמתנ’ס. זה, לעבוד לידי.’

‘יש כאן קונסרבטוריון?’ הנה עוד בשורה טובה.

‘הכי טוב, יותר טוב מזה של תל אביב. חכה ותראה, אנחנו עיר מנגנת.’ בחרתי בתפקיד בלי להסס, וסוכם. מוטי הבטיח לדבר עם מנהל המתנ’ס שהוא קצת בן דוד.

אחר כך למדתי שחצי מירוחם היו בדרך זו או אחרת בני דודים של מוטי בן עיון. גם אותי הציג בפני מי ששאל כבן דוד רחוק מצד סבתא לילי.

‘זה ממש בכיס שלך,’ אמר לי למחרת, ‘אנשים מצוינים שם, והרבה מוזיקה.’

מוזיקה.

11. רות

‘כמה תהיו?’ שאלה שרה שמרת כשהזמנתי את החדר מחדר המלון הטברייני. עוד פיתול בנתיב הבריחה שלי. הייתי חייבת לבלבל ולטשטש את המסלול.

‘ארבעה, בעלי והילדים מצטרפים אלי בהמשך.’

‘בני כמה הילדים?’

‘ארבע ושבע, אנחנו מעדיפים להיות ביחד.’

‘מצוין, יש לי חדר בדיוק בשבילכם, איך את משלמת?’

‘במזומן.’ היא נשמעה מרוצה. מזומן תמיד מתקבל בשמחה. סגרנו את העסקה.

בתחנת הדלק של פז בחולון המתינה לי המכונית החלופית שהזמין עבורי איתן. דייהטסו סוויפט קטנה וקומפקטית שהיתה רשומה על שם נעורי, רות הילה ברין. את האדומה של איתן השארתי, כפי שקבענו, בחניה ליד השער. אספתי את המפתחות מצינור המפלט וצירפתי פתק, ‘תודה, באהבה, איילה’, תזכורת לגן הילדים שלנו.

‘הבית של דריה’ במושב בית ירק, המשכן הבא שלי במסגרת המסע, שכן חמישה־עשר קילומטר מזרחית לירוחם. הגעתי אליו מותשת מהמסע שערכתי ברחבי הארץ.

‘ברוכה הבאה, אני שורה,’ הציגה עצמה האישה כשנכנסתי לקחת את המפתח. ראיתי את זה מייד. לא היה מקום לטעות. הצבע הכחול כהה שהתנוסס מעל עינה הימנית, התחבושת על מרפקה — היו סימנים, רמזים למה שהיה ועוד יהיה. כאן בדיוק היתה היד שלו. חובטת. מכאיבה. מייסרת.

זיהיתי אותה מייד. אחות באחוות הנשים הכחולות. שייכת לאותה קהילה דוממת. משראתה שהסתכלתי, מיהרה למשוך קווצת שיער ולהסתיר את כתב האשמה.

ברור. ככה אנחנו. הכחולות. שחלילה לא ידעו. שלא יראו. שלא יבחינו. בושה. עדות לכישלון שלנו. כי הרי רק אנחנו בלבד אשמות במה שהוא עושה. אנחנו שעוררנו את המפלצות שבו. אם ידעו, אולי נצטרך לפעול.

‘צריכים עזרה עם המזוודות?’

‘לא, אני לבד.’

‘קצת זמן לעצמך?’ שאלה. הנהנתי.

‘הלוואי עלי,’ אמרה, ‘לפעמים מתחשק לי לברוח לכמה ימים, לשעות, פעם כמעט עליתי על אוטובוס ו… לא חשוב.’

‘כדי לברוח?’

היא האדימה. ‘לא,’ מיהרה לסתור את דברי, ‘אבל רק לפעמים.’

‘כי…’ התקרבתי ונגעתי בעדינות בעינה הפגועה. היא לא זזה. כמו קיוותה שידי תרפא את המכאוב.

‘כי… שלא תחשבי… הוא לא באמת בן אדם רע, רק קצת קשה לו.’

‘לו? לו קשה, מה?’

‘כאן במושב כולם אוהבים אותו.’

‘הוא רע רק אלייך.’

היא הביטה בי המומה. התרחקה ממני והניחה את ידה על לחייה, כאילו סטרתי לה.

‘אני מכירה את זה,’ לחשתי לה, ‘בגלל זה אני כאן.’

חייכתי אליה והיא החזירה לי חיוך נבוך וכבר היה משהו אחר באוויר. איזו הקלה.

‘את מאמינה שזו אשמתך, שמגיע לך.’

‘לפעמים, כן.’

‘אבל את לא רוצה לפגוע במשפחה, בילדים.’

‘זהו בדיוק,’ אורו פניה, ‘משפחה זה חשוב, הכי חשוב, אבל באלוהים, כשהילדים יגדלו אני לא מחכה אפילו…’ ועצרה. על פניה התפשט צבע אדום לוהט ובבת אחת שינתה את טון הדיבור לענייני כמקודם, ‘באת מוקדם, גברת, אז חדר כלנית הוא היחיד שפנוי. תחליטי בבקשה כי אין לי את כל היום… קובי? קובי, זה אתה?’ העיפה מבט לעבר הדלת, ‘אני בדיוק מסבירה לה, תכירי, זה קובי, בעלי. אנחנו ביחד… מנהלים את הצימרים.’

משהו מדהים קרה מול עיני. היא התכווצה בבת אחת ופניה התארכו, נמשכו כלפי מטה, ועל פניה השתרר חיוך מתגונן.

קובי הבעל נכנס למטבח ועצר מייד. עיניו בחנו את החלל, כאילו מנסה להבין מה התרחש כאן בהיעדרו, מה נאמר או לא נאמר. האם חלילה סיפרה את הדבר ההוא, הדבר שאסור לספר. שחייב להישאר לנצח בין שניהם?

‘זה המכונית שלך שבחוץ?’ הנהנתי. ‘תצטרכי להזיז, זה חוסם את המעבר, קרוב מדי לבית.’ הוא היה גבר ענק, לבוש בסרבל עבודה כתום, מרובב בכתמי שמן.

‘אין בעיה,’ אמרתי. הוא לא נראה אחד שאפשר לסרב לפקודתו.

‘מה הבעיה עם החדר? שתדעי שכלנית זה הכי טוב שיש לנו,’ הצטרף לשיחה.

לחצנו ידיים. היתה לו יד גדולה ומחוספסת. יד שבקלות יכולה לרוצץ את גולגולתה.

זיהיתי אותו מייד. החשדנות. השתלטנות. הכוחניות. הבדיקות הבלתי פוסקות. העיניים הבוחנות, המתרוצצות כמחפשות נקודות תורפה להנחית עלינו את המכה הבאה. אספתי במהירות את המפתח ויצאתי. שלטים שנתלו על העצים כיוונו אותי לעבר החדר שלי.

‘צריכה עזרה?’ הוא צעד מאחורי. הרגשתי את הריח הכבד שאפף אותו.

‘תודה, לא.’

‘זה כל מה…?’ אסף מידי את המזוודה, ‘בעלך לא בא?’

‘אולי מחר, לא הצליח להשתחרר.’

‘אז את ככה? לבד?’ הנהנתי. ‘הלוואי עלי, הייתי נוסע לתל אביב ורואה חמישה סרטים ביום, מהבוקר עד הערב, ובאמצע קונה פיתה אצל מלך הפלאפל. את אוהבת קולנוע?’

‘לא,’ עם כאלה, שום סדק.

‘תיהני,’ אמר ונעלם.

החדר היה עלוב עד נוגע ללב. נגוע בחוסר טעם משווע עם המון כוונות טובות. מיטה זוגית מצופה בבד קטיפה כחול, ממול שלוש מיטות נוער, מכוסות בשמיכות צמר אפורות, לידן הונחו שטיחים זעירים שריח חשוד עלה מהם. אביזרי אמבטיה שהיו תלויים ברפיון וסבון בריח לא מזוהה.

ראשית התחברתי לעולם, כלומר פתחתי את הנייד. על הצג היו חמש הודעות, כולן מאיתן. סימן לא טוב. מדאיג. אולי שוקה חזר אליו? איים? הרס לו את המכונית? חטף לו ילד, חלילה? אולי הצליח הפעם לסחוט ממנו פרטים?

לא פתחתי אותן. אם שוקה החרים את הנייד של איתן, הוא ימצא אותי מייד. בעלי כבר התגלה כגאון כשמדובר בלכידתי.

‘תביני, מפגרת,’ הסביר לי כשהחזיר אותי הביתה אחרי המנוסה השנייה שלי, ‘אנחנו, רופאי העיניים, ניחנו בראייה מיוחדת. על־חושית. אנחנו רואים בטווחים שלא יאומנו, יש לנו את זה, אז אל תנסי אותי יותר, תבטיחי לי.’

‘מבטיחה,’ מלמלתי.

‘לא שמעתי, מבטיחה, אוצר שלי?’ נשק לצווארי.

‘מבטיחה.’

‘תזכרי, אני רואה הכול, דבר לא נסתר מעיני.’

צחקנו. צחקתי איתו. כן.

‘תביני, אהובה, את שלי,’ לחץ על כתפי, ‘נועדת רק לי, את איתי לתמיד, חלק ממני, לטוב ולרע,’ הוא התכוון לכל מילה.

‘…ברדיו הכריזו כי הגשם יחזור בערב ויש חשש לשיטפונות במקומות הנמוכים. באותו בוקר היא החליטה לעשות מעשה. לצאת משם, לעזוב אותו, את הבית המפואר, את היסמין שעלה על הגדר, את החתולה. היא חייבת. בערב הקודם מצאה במגירה שלו אקדח. היא חיפשה את המפתח לפסנתר שהטמין וגילתה בין תחתוני הבוקסר שלו ברטה ולידו קופסת כדורים, היא מיששה אותו ותהתה, בשביל מה לו אקדח? האם הכין את זה בשבילי?’

לא טוב. מרגיש צפוי מדי. אפילו פשוט מדי. דוחה משהו. אולי אתחיל בדרך אחרת:

”אישה,’ אמרה לגוש הבשר המדמם שניבט אליה במראה, ‘אישה, למה את מחכה? קומי ולכי מכאן, לפני שתהיי ידיעה זעירה בעמוד האחרון של העיתון, לפני שתיכנסי לסטטיסטיקה. והוא, כשעורך דין חלקלק לצידו, יסביר לעולם שהחלקת במדרגות וידמע בדמעות שווא…”

לא, לא ככה. יותר מדי סבל. הקורא הרגיש לא יעמוד בכך, ישליך מייד את הספר, ידחה את הפתיח המזעזע ויעבור לרומן שבו החבצלות פורחות ודגי זהב שרים לאהבה.

״כשישאלו אותה מה גרם לה לברוח, תענה כי בגלל שטיח סיני החליטה לקום ולעזוב את הבית. זה היה שטיח יקר ערך שבעלה… נקרא לו עמירם או אולי חגי, הביא מבית הוריו. משי טהור, היה אומר בגאווה וממולל את קצותיו, שואב אותו בתשומת לב מרובה, מותח אותו, מלקט פירורים, מבריש במסירות ומתפאר בו באוזני כול.

‘השטיח שלו.

‘בתוך השטיח הסיני המפואר שירש מהוריו הוא גלגל אותה. והיא צרחה, אני נחנקת. בבקשה… והוא צחק, תהיי טובה? תעשי את זה שוב? לא? אז תבקשי סליחה, אני לא שומע, תצעקי סליחה’.

גם לא טוב! מי יאמין שרופא עיניים עם חיוך של מלאך הוא סדיסט?

‘במהלך הזמן למדה כי הקונסילר והמייק־אפ הם ידידיה הטובים של האישה המוכה. חברים אמיתיים לעת צרה, החיפוי המושלם לסימנים הכחולים שהם עדות למסלול בו נחתה ידו על פניה…’

או אולי:

”דיכאון,’ אמרה לה המטפלת, ‘פולש לכל היבט של מחשבותיכם וחייכם. הוא מונע מכם את הדברים שבעבר נהניתם מהם. ההפרעה יכולה לגרום לתסמינים גופניים כמו כאבים, עייפות, אובדן שינה ומחשבות על חוסר ערך והתאבדות.”

לא. גם לא כך.

שנים אני חושבת על הספר שברצוני לכתוב. הספר על הנשים הכחולות, אלו שמתהלכות בעולם כשנטל האשמה עליהן. שהבן זונה הצליח לשכנע אותן שהן האשמות במה שקרה. להציב מראה בפני החברה, לתת יד מנחמת לנשים שכמותי, שחשבו שזאת תקרית חולפת, רגע של חולשה, ושעכשיו הכול יהיה בסדר. שידעו שכניעה רק מעוררת אותם. שיש לתכנן ולצעוד צעד אחד לפניו, לפני שאסון אמיתי יתרחש.

להעיד, להצטדק על הבחירה העלובה, ואולי יותר מכול, לדבר על מה שיש לעשות. להסתלק. לצאת משדה הקטל, מהחורבן שהורס את נשמתנו.

לפעמים הייתי מפנטזת איך אני מחסלת אותו. אנחנו נוסעים ואני מסיטה בבת אחת את ההגה ושנינו מתגלגלים לתהום. או, אגיש לו עוגת תפוחים חגיגית ובה רעל עכברים שנמצא במחסן הגינה. אולי אדחף אותו במדרגות? אחבוט בו בלוח העץ הגדול?

הערצתי את הדרך שבה בחרו גיבורות הסרט החביב עלי, ‘עגבניות ירוקות מטוגנות’, להיפטר מהבעל הרודני פרנק בנט. אלא ששם הן היו שתיים, שתי נשים, שתי חברות אמיצות נגד העולם, ואילו אני הייתי לבד. כל כך לבד.

‘את שלי, מותק, ממני לא תיפטרי לעולם,’ אמר פעם בצחוק. דווקא ברגע של פיוס. כך אמר ונשק לכתף שלי. רעד עבר בי, שוקה ומגע הקטיפה שלו. מגע הקטיפה שמתהפך בשניות. כמו כפתו הרכה של החתול בתוכה מסתתרות ציפורניים חדות. נשק קטלני.

‘אנחנו אחד, לא ניתן לפרק, מבינה?’ המשיך. השמעתי נהימה רכה. רק שיפסיק.

‘נעים לך, רותוש?’ אני מגרגרת. כן, נעים לעזאזל.

‘את יודעת שאני חולה עלייך,’ נשיקת כתף שנייה, הפה המפנק ממשיך במלאכה ויורד מטה, למרכזי העונג שלי שהוא מיטיב להכיר.

שוקה, וזאת היתה מכשלה אדירה, היה מאהב נפלא. מחזר ללא הפסקה. מפנק ללא גבולות. בין לבין, במרווח השעות שבין תהום לפסגה. בין סכנה לרווחה, היה יודע איך לפצות. להקסים. עלי היה ללכת בזהירות. למזער את ההתקפות. לא לתת לו סיבה למוטט הכול.

לגלות רק את שוקה הזה.

אלא שאי אפשר היה. המפלצת המתינה. היתה שם תמיד. מקשיבה. מתבוננת מאחורי העיניים, מצפה לכישלון.

הציטוט החביב עליו, וזאת ברגעי פיוס, היה של ניטשה: ‘בלכתך אל האישה אל תשכח את השוט’.

לא הוספתי שניטשה גם אמר, ‘היה ראוי שלא להתיר לאיש להחליט דבר לגבי חייו מתוך מצב של התאהבות’, אותו זה היה מרגיז. ואסור לתת לו סיבה לפרוק עלי את הזעם.

אני מנסה שוב לכתוב את הספר שלי, ספר הנשים הכחולות: ‘אחרי מה שקרה בחנוכה, היא ניסתה לדבר עם אחותה. לבקש את עזרתה. אחותה היתה המומה כשהסבירה לה שהיא חייבת להסתלק.

”למה?’ הסתכלה עליה זאת במבט מתנשא.

”אני לא יכולה יותר לחיות על לוע של הר געש.’

”אולי תחשבי גם עליו, לא רק על עצמך,’ אמרה אחותה.

”למה את מתכוונת?’

”אולי תחשבי מה בך מרגיז אותו.’

”ואז מה?’ שאלה.

”אולי תביני איך להתנהג איתו.’

”כל מה שאני עושה עשוי לשחרר ברגע את המפלצות, אפילו אם אני קונה פרחים, מבשלת ריבה, הנה, עכשיו הוא לא מרשה לי ללכת למקהלה.’

”מה כל כך קשה לך? כולה מקהלה?’

‘שתקה. אחותה ממילא לא תבין. איך אפשר להבין?

‘עד שערב אחד הרגישה שהיא לא יכולה יותר, לבשה את המעיל ויצאה את הבית כדי להביא לו סיגריות ובירה…’

עצרתי. פתאום הכול נראה לי מייגע. מוכר עד אימה. עוד סיפור על עוד אישה מוכה. יצא מהאף. את מי זה באמת מעניין? עוד גבר מכה. עוד אישה משקרת בחדר מיון. עוד סימן כחול מוסווה בקונסילר. הסיפור שלך, שלנו, שלי, יעניין את העולם רק אחרי שימצאו אותך או אותי מוטלת מתה, ירויה או חנוקה. מגולגלת בתוך שטיח משי סיני. אז ידונו במה שהייתי או במה שהפכתי להיות. כנועה. תבוסתנית. אישה שאיבדה את כוח הלחימה שלה. בושה לאחיותי הנשים.

אולי גם זאת לא סנסציה. גווייה של אישה צעירה, עוד אחת למניין. והכתב או הכתבת ישאלו בעיניים קרועות לרווחה איך זה שלא הרגישו בסימנים מוקדמים לטרגדיה, לא הבינו מה קורה, איך זה שלא דיברה על כך עם איש? לא עם אביה, אחותה, חברים, שכנים? איך זה שהיא לא ברחה? איך זה שהיא לא התלוננה במשטרה? הרי מדובר באנשים משכילים. והכתב או הכתבת, במבט אלכסוני, יסבירו שאין תקציבים, שהמדינה מגלה אוזלת יד ואולי אי אפשר למנוע את הרצח הבא. וביום האישה הבינלאומי יקריאו את שמי בין שמות שאר הנשים ובכיכרות יקריאו שירים של עובדות סוציאליות מתוקות.

איך?

איך לא עזבתי, גם לא אחרי השטיח?

מתי התחיל עניין השטיח?

כשהעזתי והחזרתי לו פעם. קראתי באיזה אתר שגברים מכים הם בעצם יצורים חלשים מעוררי רחמים, שפועלים מתוך נחיתות, ושהחולשה של הצד השני רק מעצימה את התוקפנות. קשקוש פסיכולוגי מהסוג הזה.

קראתי והחלטתי להחזיר לו. להראות לו.

חיכיתי להזדמנות ובפעם הבאה, כשהרים עלי יד, לא התקפלתי אלא משכתי את האלה שהחבאתי מתחת לספה והנפתי אותה מעלה, כדי להכות אותו בחזרה. להחזיר. פעם אחת להחזיר לו.

אני זוכרת את התדהמה בעיניו, את פיו שנפער ומייד נחשק. הוא משך מידי את האלה וידיו החלו לנוע כאילו אחז בו טירוף. יותר לא זכרתי.

כשהתעוררתי מצאתי את עצמי מגולגלת בשטיח, כבולה בידי וברגלי.

הוא ישב מולי.

דמיתי לגולם שרכוס בתוך מעטפת גסה ומכאיבה.

‘תוציא אותי.’

‘תגידי סליחה.’

‘תוציא אותי.’

‘לא שמעתי, הנה ככה: סליחה, שוקה, הייתי רעה.’

‘תן לצאת.’

‘את יודעת שעקשנות לא משתלמת,’ אמר, התרומם על רגליו ונעלם משדה הראייה שלי.

ניסיתי להיחלץ. נענעתי את עצמי ימינה, שמאלה, אך ללא הועיל.

‘שוקה… שוקה…’

‘שוקה מה?’ שמעתי את קולו מעלי. הרגשתי שאני עומדת למות.

‘שוקה, שוקה, סליחה,’ צרחתי בשארית כוחותי, ‘סליחה, בבקשה, סלח לי.’

הוא התכופף אלי, על פניו החיוך. אותו חיוך שהיה מרעיד אותי.

‘שמעתי טוב?’

‘סליחה, שוקה.’

סליחה ומה?’

‘כן, סליחה על מה שעשיתי, אני אף פעם לא, לא ארים יד… בבקשה שחרר אותי.’

‘את באמת מבקשת…’

‘כן,’ לחשתי, ‘באמת.’

‘ילדה טובה,’ אמר ופרם את הקשרים, מסיר מעלי את השטיח. סיני. עשוי משי. מתנה מהוריו. בבוקר הוא התקשר ובקול מתוק ומלא חמלה הסביר שלא אוכל להגיע לבית הספר.

‘לכמה זמן?’ שמעתי את נועה, מנהלת בית הספר שלי, שואלת מעבר לקו, ‘כמה זמן היא לא תוכל להגיע?’

והוא הסתכל עלי ואמר, ‘לפחות שבועיים.’

היא אמרה לו משהו בדבר יותר מדי היעדרויות ואיחורים ושהיא חייבת לשוחח איתי. שוקה הבטיח שאתקשר אליה אחר הצוהריים, כי אני עדיין ישנה, וכי היה מצפה ממנה לקצת יותר הבנה.

‘דרישת שלום מנועה,’ אמר כשחזר אלי, ‘ביקשה למסור לך שהיו לה מחשבות למנות אותך למנהלת המגמה לצילום… אבל עכשיו היא בספק כי יש לך יותר מדי חיסורים.’

לו רק ידעה.

אני חושבת שבפעם השלישית נועה קלטה משהו, ולכן לא הביאה לפיטורי.

‘בינינו,’ הוסיף בחיוך, ‘עדיף שלא תיקחי על עצמך אחריות כזאת.’

‘מאוד רציתי את התפקיד הזה, שוקה.’

‘לא קולט אותך, למה לך לעבוד קשה? אחריות, דאגות, המשכורת שלי מספיקה לשלוש מנהלות מגמה.’

למחרת אסף האלטע זאכן את השטיח.

כשקראתי לו לעלות אלינו, הוא התבונן בשטיח במבט ארוך ואמר שבחיי הילדים שלו, לא שווה יותר ממאתיים. סיכמנו על חמש מאות. בעיניים שלו ראיתי את האושר. השטיח הזה היה שווה לפחות פי עשרים, ואת זה ידענו שנינו. שוקה לא אמר מילה כשחזר למחרת ובידו זר נוריות כתומות. הוא מעולם לא שאל אותי לאן נעלם הסיני, בבת עינו.

כשאמו שאלה, ענה שהוא בניקוי וקרץ לי. זהו, חשבתי, למד לקח. מעכשיו הכול יהיה בסדר. ה־כול. ברור, לא?

‘כי עוד אאמין גם באדם, גם ברוחו רוח עז’, כתב המשורר האהוב עלי, שאול טשרניחובסקי. אולי כי לא הכיר את האביר השחור שלי.

כמה תמימה יכולתי להיות. שחקי, רות, שחקי על החלומות.

המתנתי שיחשיך מעט ויצאתי לסיבוב במושב.

‘סליחה, את מעוניינת בארוחת ערב?’ הסתובבתי. שרה עמדה בשביל. בידיה שתי שמיכות, תאומות לאפורות שכבר הונחו בחדרי.

‘לא, תודה, הבאתי איתי.’

‘אולי מרק? יש לי שעועית. מצוין,’ היא נראתה כל כך עצובה. כאילו אכזבתי אותה. לא היה לי מצב רוח לחשוב על אחרים, בקושי טיפלתי בעצמי. ובכל זאת.

‘בשמחה,’ אמרתי.

‘אביא לך לחדר, מתי תחזרי?’

נראה שרצתה לדבר. למצוא כותל דמעות לבכות עליו. האם אני מוכנה לזה? לתמוך בה כשאני בעצמי עוד קיר מט לנפול? מה אוכל לתת לה? מספרי טלפון של אמבולנסים? המלצה על תכשיר שמסתיר כתמים? משחה להורדת נפיחות? שיטות להגן על הראש?

‘שעתיים,’ אמרתי לה, ‘הכול בסדר?’

‘את מתכוונת…’ מרחוק שמעתי אותו צועק. מחפש אותה. את האישה שלו, רכושו. איפה את. על פניה עלה חיוך רפה.

‘תראי אותו, צריך אותי כל הזמן לידו, מחובר אלי,’ אמרה. כמה מוכר. מגוננת עליו, זה לא הוא, זאת אני.

‘מחובר?’

‘בלב שלו, שתדעי שהוא בחור טוב, דואג לי, את יודעת שהוא קונה לי את כל הבגדים, אפילו את החזיות…’ ברור. מביא לה. נותן לה. קונה לה. האגרסיה של הנתינה, קרובתה של השליטה. מעצב אותך מחדש ואת, כרצונו, בובת סמרטוטים חסרת רצונות משלך. הכול ייקבע על פיו. אפילו הצבע של התקרה. הייתי שם.

‘…הנה, תראי את המגפיים, הביא לפני שבוע,’ אמרה.

‘נוחים?’ אני מצביעה על מגפי הגומי שנראה שהיא שוחה בתוכם.

‘מה זה חשוב? חשוב שזה מראה שהוא אוהב אותי,’ אמרה, ספק לי ספק לעצמה, ומיהרה לסיים, ‘תודיעי לי כשאת בחדר.’ אומרים אהבה יש בעולם, זאת אהבה?

עקבתי אחריה כשהלכה. כפופה, ראשה שפוף, צועדת לאיטה בעוד הוא מחפש אותה. ‘איפה היית?’ שמעתי אותו צורח, ‘איפה היית? שעה אני מחפש אותך!’

השקט הבהיר לי שאולי שוב חטפה.

היא לא צרחה. לצרוח משמע שכולם ידעו, ואז מה? והרי את הבושה יש להסתיר.

גם שוקה ידע טוב ממני לאיזה מגפיים אני זקוקה, או אילו עגילים הולמים אותי. ‘ראיתם,’ היה מצביע בגאווה, ‘הכול אני מביא לה. לא יכול לעבור ליד חלון ראווה ולא לחשוב מה מתאים לה.’

‘מקסים,’ התפעלו כולם, ‘איזה בעל יש לך.’ ואמא שלו אמרה, ‘תראו תראו, רות היא בחורה עם מזל, לקחה את האוצר שלי.’

בפעם הראשונה שהביא לי חליפת מכנסיים בצבע תכלת עם דשי קטיפה הייתי מאושרת. שוקה המפנק. חושב עלי. דואג לי. הראיה? הוא הפך להיות הקניין הראשי שלי. היה מגיש לי שמלות ונעליים ואפילו חזיות מלמלה ותחתוני משי. שוקה ידע להיות מלך המפנקים, בעיקר אחרי שהשביע את המפלצת שלו.

שבועיים אחרי הסטירה הראשונה, עמדה בחניה שלי מכונית לבנה בעלת אף גבוה ופגוש מבריק. בחניה שלי?

‘בן זונה,’ קיללתי את הפולש. אפילו לא השאיר פתק.

ופתאום שוקה לידי. קופץ כמו תיש בשמחה משונה.

‘מה מצחיק אותך, תראה את החצוף, אני קוראת למשטרה,’ אני מתרוצצת בחיפוש אחרי הנהג והוא מתגלגל מצחוק.

‘באהבה, שלך,’ הגיש לי מפתח שישב על מצע קטיפה ורודה בתוך קופסת עץ.

‘שלי מה… אתה מתכוון…’

‘אני מתכוון שהאישה שלי תיסע במכונית חדשה, לא במיני קופר הישנה.’

ואני כל כך אהבתי את הקופר הישנה שלי.

קנה לי. הביא לי. סידר לי. אמר לי. הזמין לי. הורה לי. הכאיב לי. דפק את ראשי על הכיור, הביא לי צמיד יהלומים, השאיר בי סימנים, שלח לי שושנים, ניפח לי את הפנים.

לצאת משם היה המוצא היחיד.

המשכתי לצעוד, להתרחק מתחום הבית של מארחי. כשהייתי במרחק עשרים דקות הליכה מהמושב התקשרתי.

‘אפשר לדבר עם עמירם?’ המשכתי כאילו הוא לא שם.

‘אל תחששי, אני לבד,’ ענה.

‘עמירם לא בבית? מדברים ממי אביבים, זה בנוגע לחשבון המים שלא…’

‘הבנתי,’ אמר, ‘אז ככה, אני איתן, מגן האיילה, שהיה בסמטה קטנה ליד רחוב ארלוזורוב.’

‘גן האיילה, למה?’

‘כי היתה לנו שם איילה, תמיד הבאת לה חסה, זוכרת?’ נרגעתי.

‘לקחת את האדומה מהמקום שקבענו?’

‘הכול בסדר, איפה את?’

‘עדיף שלא תדע.’

‘אבא שלך התקשר…’

‘אבא?! מה הוא עשה לו?’

‘אבא שלך שאל אם אני יודע משהו והבטיח לא לספר לשוקה כי הוא דואג ובטוח ש…’ הטריק הישן שלו. כבר היינו שם.

‘איתן, תקשיב, אגיד את זה פעם אחת ולא אחזור על זה לעולם, אני רצה במסלול הישרדות, זה המרוץ שלי, רק שלי, חייבת לעשות את זה לבד, אז בבקשה אל תשאל יותר, מוטב שלא תדע. כשדברים יתבהרו, כשאדע שאפשר, אתקשר.’

‘את…’

‘כן,’ קיצרתי את השאלה.

‘מפגרת, את חושבת שלא ידעתי?’

‘לא חשוב לי מה ידעת.’

‘מה עוד את צריכה?’

‘תשכח שאני קיימת.’

‘אף פעם לא.’

‘רק לכמה חודשים,’ ניתקתי וכיביתי את המכשיר. הוצאתי את הסים מבטנו וקברתי מתחת לעץ אורן ענק. בחדר אחליף אותו באחר. הצטיידתי בכמה מאלה.

גם הפעם השנייה שברחתי ממנו היתה כישלון חרוץ.

הוא מצא אותי אחרי שלושה ימים.

זה היה בפורים. כמה ימים לפני מסיבה שעמדה להתקיים אצל אחד מידידיו, מנהל מחלקת גינקולוגיה. בחדר השינה היו כבר מונחות התחפושות שלנו, הוא עמד ללכת כשייח ערבי ואני כיפנית, תחפושת שקיבלתי מאחת המורות בבית הספר.

‘מה זה?’ אמר ונופף בשולי הקימונו.

‘תחפושת, של יפנית.’

‘של גיישה, מה את רוצה? לחרמן את הגברים?’

‘בחייך, שוקה,’ ניסיתי להתבדח, ‘שרית המורה לתושב’ע השאילה לי אותו.’

‘מה חשבת לעצמך…’

‘כלום, שוקה.’

‘גיישה, זה מה שאת?’ בבת אחת השתחררה המפלצת. ראיתי את זה בא, אבל אי אפשר היה לעצור.

ברחתי למחרת. יממה אחרי שהטיח את ראשי בשיש ואיבדתי את ההכרה. לקחתי כמה פריטי לבוש, מברשת שיניים ונסעתי לאחותי. ‘איזו הפתעה, איפה שוקה? מחפש חניה?’ שאלה כשפתחה לי את הדלת וגילתה אותי.

‘הוא במילואים.’

‘באת לבלות עם אחותך?’ שמחה ואספה אותי בזרועותיה. והיה לי טוב. המקום הכי בטוח בעולם.

‘באתי קצת להתפנק אצלך, היה לי חודש מה זה קשה,’ שיקרתי. גם לה. כמו לכולם. אולי כמו כל הנשים המוכות בעולם.

היא מלמלה משהו על זמן איכות וסידרה לי מיטה. אני רציתי רק לישון. לא לחשוב על כלום.

לישון. לשקוע עמוק בממלכת השינה.

אחרי שלושה ימים הגיע אלינו. נראה הרוס. לא מגולח, בגדיו מקומטים, שאלתי אותו מייד איך היה במילואים והוא קלט. סיפר לזואי שחזר לחופשה ומצא שאני לא בבית ולא ידע מה קרה לי, חשש שהלכתי ושהוא לא ימצא אותי לעולם, שאין לו חיים בלעדי, ירד על ברכיו ונישק את אצבעות רגלי, אצבע אחרי אצבע, לא מוותר על אף אחת וחוזר לראשונה.

אפילו זואי החשדנית האמינה לנו. ‘איך לא משאירים פתק,’ נזפה בי כשנפרדנו, ‘ראית כמה דאג לך?’

גם אז עוד לא אמרתי לעצמי את האמת: קוראים לי רות ואני אישה מוכה.

לא יכולתי.

בדרכנו חזרה עצר את הרכב וחזר עם זר פרחים ענק. שבעים ורדים.

לא מחיתי כשהוא הניח אותם על ברכי.

די, אהובה. זה לא יקרה יותר. בטוח. הוא בכה בזרועותי, הוא גילה כמה אני יקרה לו. פייס. התנצל. פינק. הבטיח לקחת תרופות. הבטיח הכול, מה שאבקש. אפילו לנסוע ביחד להודו, לקוסטה ריקה, מה שארצה. רק שלא אלך. ‘את היחידה שמבינה אותי,’ אמר וליטף. הנה, חשבתי. הוא מוכן להשתנות. יחד נוכל להרגיע את המפלצת.

למה נשים לא נמלטות מהגבר האלים? לא בורחות מהשרפה? הרי במערכת יחסים בריאה אין פחד על חייך או נפשך. זה באמת כל כך פשוט. כל השאר הם שקרים שאנחנו מספרות לעצמנו.

הגוף יודע קודם מה האמת, והוא מתכווץ כשבן הזוג שלך אומר משהו מתעלל או כשהוא מתנהג בצורה מפחידה. יש פחדים לגיטימיים במערכת יחסים ויש כאלה שהם נורות אזהרה.

הגרוע מכול היה שהייתי בטוחה שאני אשמה כמותו. שיש גם לי אחריות על מה שקרה. שאני צריכה לחשוב על מה שאני עושה. ללכת בזהירות.

ככל שהאירוע התרחק, גם הזיכרון הפך למפויס. זיכרון הוא לא מה שבאמת היה אלא מה שאת רוצה להאמין שהיה.

כמה ימים לפני יום העצמאות הגיע הביתה בשלוש לפנות בוקר, אחרי שבילה במקום שבילה והריח כמו יקב.

אני כבר ישנתי.

בתקופה הזאת היה מעניק לעצמו, בהסכמתי כמובן, ‘ערב חופשי’ אחת לשבוע, כך הוא קרא לזה, ואני חשבתי, מה טוב, יפרוק קצת מתח, יבלה עם חבריו, ישתו ביחד. האמת ששמחתי על ההזדמנות לערב שקט משלי, ערב חסר מתח.

באותו לילה התעוררתי כשנכנס, טרק את הדלת והחל לחפש אותי, בועט תוך כדי בכל מה שעמד בדרכו, רותי טוטי, איפה את, אישה?

אני לא כאן, אני ישנה. אני האישה בחלום. אני עוד רצה אחרי הבלון. שם. רחוק.

רות! הקול שלו קיבל צבע אפור.

הוא החל לעלות לכיוון חדר השינה. החליק. קילל. ושוב צעק, ‘אישה שלי… רות… רותי שלי… איפה האישה שלי!?’

שמעתי אותו פותח את דלת חדר השינה ומייד ידעתי שאני באזור סכנה.

לא לענות. להמשיך לישון, את לא שומעת. לא רואה. את עוד בחלום שלך. רגלייך היחפות עומדות על הסלע הקריר ומביטות הלאה. רק לא אליו.

‘זה אני, תעני…’ הוא החל לנענע אותי. בכוח. ‘תקומי, תתעוררי.’ המשכתי לשכב בעיניים עצומות.

‘תתעוררי, תראי מה הבאתי לך,’ זה הצחיק אותו. הוא עלה עלי וניסה לתחוב את איברו, שהיה רפוי וחלש, לתוכי. בכוח.

‘תעזרי לו,’ לחץ על צווארי. ‘תלטפי, תעשי משהו…’

המשיך לנסות, ידיו לוחצות על צווארי, פיו נושך, מנשק, מרטיב את פני. ‘תהיי טובה אליו.’

המשכתי לשכב בעיניים עצומות וניסיתי למצוא את האישה בחלום ההוא. להגיע. לרוץ בשדה חמניות, תחת שמיים כחולים בהם חייכה שמש אביבית. רחוק מכאן. הנה אני, חצאית אדומה, חולצה בצבע תכלת…

‘קחי אותו.’ אני לא כאן.

‘מה את שוכבת לי כמו גולם?’

‘אני ישנה, שוקה.’

‘כבר לא, קחי אותו ותגידי לו כמה את אוהבת אותו,’ הניח בידי את איברו, שהתחנן לעזרה.

‘לא,’ אמרתי וניסיתי להזיז אותו מעלי, ‘אתה שיכור. די, בבקשה, לא ככה.’ בבת אחת הוא התיישב.

‘מה לא ככה? יש לך חובות לבעלך.’

‘אני לא חייבת כלום.’

‘את… את מה? לא חייבת? בת זונה,’ הוא חבט. בכוח. באגרוף. לפני המכה השלישית שהיתה כבר בדרך, דחפתי אותו מעלי, הוא התגלגל ונשמט אל השטיח. התרוממתי ממקומי ונסוגותי במהירות לעבר חדר האמבטיה. הייתי חייבת למהר, לפני שיתעשת. ידעתי שהטיפות החמימות שירדו על לחיי הן דם. הדם שלי.

הוא היה שם לפני.

מחצית גופו חשופה, ואיברו זקור. מוכן. אולי המאבק עשה לו את זה.

הוא פתח את חדר האמבטיה, משך והניח אותי על השיש. ‘עכשיו תעשי מה שאני אומר לך,’ אמר, אחז בראשי וקירב אותו לאיברו.

ידי מיהרו לחפש משהו. ישועה. בקבוק השמפו עמד מאחורי. הרמתי אותו וחבטתי בו. פעם. פעמיים. שלוש.

‘את… די… מה את… מה את עושה…’ לרגע אחד נראה מבוהל. רק לרגע. שברירי שנייה.

יותר אני לא זוכרת. אני לא יודעת כמה זמן שכבתי ללא הכרה בשירותים.

כשהתעוררתי מצאתי את מישקה לידי, מכורבלת תחת זרועי. עיניה נעוצות בי במבט תמה.

‘אני מצטערת,’ אמרתי לה. לא יודעת למה. בזהירות משכתי את עצמי והתרוממתי. בדיקה ראשונה. הרגליים. הידיים. לפחות לא נשבר כלום. על מצחי כתמים מבהילים של דם שנקרש.

‘אני בסדר, מישקה,’ אמרתי לחתולה, אלא שהיא נמלטה ממני. חתולים לא מוכנים להסתבך. בשביל אף אחד. ואולי הריח הבהיל אותה. ניקיתי מפני ומזרועי את הדם שנקרש וצלעתי לעבר חדר השינה.

‘אני מצטערת,’ אמרתי לנועה, המנהלת, ‘החלקתי וכנראה שברתי…’

‘הכול בסדר,’ אמרה במהירות, ‘מאחלת לך החלמה מהירה.’

‘הבטחתי לצלם את הטקס של יום ה…’

‘שזאת לא תהיה דאגתך,’ אמרה והוסיפה בטון רך, ‘תשמרי על עצמך.’

מה הם יודעים?

‘כל הארץ דגלים דגלים, עם חוגג גלים גלים…’ עלתה מהחלון הפתוח שירת ילדי השכונה.

‘למה את נותנת לו להרוס אותך?’ אמרתי לאישה שבמראה, ‘את חייבת לצאת מכאן, ומהר.’

זאת היתה הפעם הראשונה שהעזתי לקום וללכת. אפיזודה קצרצרה.

כשהתפייסנו קראנו לזה כאילו בהומור, היציאה הזמנית.

הוא איתר אותי מייד. ברור, ידע לאן אברח ומיהר לשם. אבי התמים, שופט מזהיר שהיטיב לדייק בפסקי הדין שלו, נפל בפח, נכשל בלשונו והסגיר אותי. אולי כי הוא, שנפגש כל בוקר עם שקרנים ורמאים, לא האמין שהחתן שלו יוציא ממנו את האמת.

כשיצאתי מהחדרון, שוקה פרש את זרועותיו לקראתי ואסף אותי אליו ברכות, ולא הפסיק ללחוש לי דברי אהבה. מנשק ומחבק, מתחנן שלא אעזוב אותו שוב. שהוא לא יכול בלעדי.

‘אני אוהב את הילדה שלך,’ אמר, ‘לפעמים היא יודעת להיות קשוחה, ומודה, גם אני, אבל… רות היא אהבת חיי.’ אבא שלי מחה דמעה ובת זוגו מיהרה להגיש לנו תה ועוגיות.

‘נו, ילדים,’ הוא אמר, ‘לכו הביתה, העיקר שהאהבה מנצחת.’

‘את יודעת כמה דאגתי לך?’ אמר כשנהג בחזרה, ‘הסתובבתי כמו משוגע בכל הסביבה, חשבתי אולי… אולי עשית משהו… לא הלכתי יומיים למרפאה, לא ניתחתי, הייתי הרוס.’

לא עניתי.

‘תגידי משהו? תתנצלי, תסבירי.’

המשכתי לשתוק.

‘שמעתי התנצלות? בכל זאת, נעלמת לי.’

‘להתנצל על מה? שהכית אותי? אולי נתחיל בזה שאתה תתנצל?’

‘אם זה חשוב לך, אני מתנצל, בואי נגיד ששנינו… שהתקוטטנו.’

‘התקוטטנו? אתה כמעט…’ עצרתי. רק לא להיכנס שוב לשדה המוקשים הזה, ‘לא חשוב.’

‘מה שחשוב זה שהבנתי כמה את חשובה לי, שאני לא יכול לוותר עלייך, לעולם.’

לא עניתי. רציתי שנגיע הביתה. רק להניח את ראשי על הכרית ולישון. שבוע. חודש. שנה.

‘שוקה,’ העזתי להגיד, ‘יצאתי מהבית כדי שתבין שאני חוששת מפניך, חוששת שבפעם הבאה…’

‘רות שלי, מבטיח, לא תהיה פעם הבאה.’

‘זה מה שאמרת לי בפעם ההיא.’

‘אני יודע, באמת שאני משתדל, תזכרי, את שלי לנצח,’ הניח את ידו על רגלי והחל לטייל למעלה, לכיוון המפשעה. הורדתי את ידו והוא השמיע מחאה.

‘רותי טוטי שלי, את יודעת שהתגעגעתי אלייך,’ הניח שוב את ידו עלי, ‘בואי ננסה לחשוב איך אני מפנק אותך… יש לי כמה רעיונות חדשים שידליקו אותך,’ וידו חזרה וטיפסה מעלה.

‘יש לי תנאי,’ אמרתי, ‘אני רוצה שנלך לטיפול.’

‘אם זה מה שאת רוצה אז תלכי.’

‘שנינו יחד, הבטחת לי.’

‘בשביל מה?’

‘בשביל להבין, אותך. אותי. הכול. זה התנאי שלי, אחרת נראה לי שלא אוכל להמשיך…’

‘היי, בלי איומים, בסדר?’ קטע אותי, ומייד התרכך, ‘בסדר, נלך לטיפול. מרוצה, אישה שלי?’ ושוב טיילה ידו על רגלי, שואפת מעלה.

הפעם לא דחיתי אותו. התקדמנו, אמרתי לעצמי, נלך לטיפול ונלמד איך לחיות. איך לחסל את המפלצת. לשחרר אותה מכלאה ולתת לה להיעלם.

בלילה עשינו אהבה.

הוא היה קשוב אלי, סבלני. מבין. השוקה האחר.

כשישבנו במרפסת, בקבוק יין ורדרד לידנו, וידו מלטפת, מלטפת, אמר, ‘רואה, אישה? זהו. תשלימי. אנחנו תקועים ביחד לנצח, לנצח. ככה זה. נועדת לי, נועדתי לך.’

אותו זה שעשע משום מה.

ואני? האמנתי שהצלחתי. שכן, הוא הבין. למד לקח. נלך ללמוד איך לחיות ביחד. הרי אלמד איך לא להעיר את החיה הזאת, לעצור את המפלצת לפני שתשתחרר. הרי לימדו אותי תמיד שהאהבה מנצחת.

המשכתי לצייץ לי בתוך כלוב של זהב.

י’א. אורי

כשהתחיל להיות קשה, נעלתי את הפסנתר. כשחשבתי לחזור לנגן, נעלם המפתח. היה ואיננו. יאירה משכה בכתפיה. הפכתי את הבית, ניערתי את הכרים וזחלתי מתחת לכל ארון וספה ואז חשבתי שאולי זה סימן, רמז, ומאז לא נגעו ידי בקלידים ולא הקשבתי למוזיקה. גם משם ברחתי.

‘אתה בטוח?’ שאלה אותי חגית, המזכירה של מנהל המתנ’ס, כשנכנסתי לחתום על החוזה.

‘בטוח, למה?’

‘כי… אתה נראה לי יותר כמו… נגיד אלוף פיקוד ולא איש ביטחון.’

‘זה מפריע?’

‘ממש לא,’ צחקה, ‘אמרו לך שהעבודה זה שמונה שעות?’

‘כן.’

‘חמש פעמים בשבוע ומתחילים בצוהריים. אם מישהו מהמורים יישאר אחרי תשע, או אם יש נגיד חזרות, שלפעמים זה יוצא בשבת, תקבל תוספת.’

‘מצוין.’

‘אם אתה רוצה, אתה יכול לבוא קודם ולעזור לנקות, זה אקסטרה.’

‘נפלא ומצוין.’ היא חייכה.

‘ומשלמים קרן פנסיה וקצת בשביל ביגוד.’

‘הכי מצוין.’

‘ויש גם דמי הבראה,’ הוסיפה בגאווה, ‘שבועיים בשנה הראשונה, לא קרן השתלמות, זה אולי אחרי שנתיים, אם מחזיקים מעמד.’

‘תודה.’ העיפה בי מבט ורשמה לעצמה משהו.

יממה וכבר יש לי שם חדש, דירה — אם אפשר היה לקרוא לחורבה ששכרתי דירה — ומשרה קבועה, קרן פנסיה, דמי הבראה ושעות נוספות, ובנוסף חולצת מדים שעליה מתנוססת צלליתו של בניין המתנ’ס, דלת לבנה בגובה שלושה מטרים לשמור עליה, ילדים שממהרים לשיעורי הנגינה ובעיקר מוזיקה. הרבה מוזיקה.

ומעל כל זה היה מוטי בן עיון, שהפגישה איתו היתה ראשיתה של חברות נפלאה. מוטי וכל שבט בני הדודים והחבורה הרועשת, המצחיקה והנדיבה.

רק בשעות בהן אני לבד עלי להילחם במחשבות הקודרות שמציפות אותי, להרגיע את החמיצות שממלאה את גרוני.

די, אני חוזר ואומר לעצמי, הרם ראש, יצאת לדרך, אתה צועד במסלול אחר, נולדת מחדש. בדיוק כמו שרצית. מה עוד יכולתי לבקש? יש לי את הילדים שטופחים על גבי בחיבה ואת המוזיקה הסוחפת את נשמתי העולה מכיתות הלימוד שלהם.

כן, אני בר מזל.

יש לי חבר, משפחה חדשה ועיר מלאת אור שאני מתאהב בה בכל יום מחדש.

לו ראתה אותי אירה היתה נדהמת. איך אתה, ראש אגף שיווק, הפכת לשומר? ועוד איפה? בירוחם. עיר שמגיעה לעמודי החדשות רק כשגל פיטורים מאיים עליה. כמה נמוך ירדת? איך הפכת ללוזר כזה?

איך הפכנו לזרים כל כך?

שעת ערב. רוח סתיו נעה בקלילות בין העצים, גוררת אחריה זרדים, מנערת בעדינות את ענפי העצים, משילה עלים שהצהיבו, שהגיע זמנם להיאסף. הכאב שלי מחריף בשעות הערב. כשהאור מתכנס ונעלם.

אני ניגש לפסנתר. מעביר יד על גופו. אבק. הרבה אבק. מנגב אותו במטלית, מכוון את גובה הכיסא ופותח את המכסה. המקלדת פרושה לפני. התווים על המדף שמולי. הידיים לא נענות לי. נועל וחוזר לחלון.

‘אני עולה, מה איתך?’ עזבה את הכורסה עליה התנמנמה כמדי ערב. מקווה שאניח לה.

‘הביטי,’ ניסיתי לעודד אותה, ‘רוח סתיו, אולי ירד גשם הלילה.’ אני יודע שנוכחותי מפריעה לה.

‘מה זה חשוב?’

‘אני אוהב את הגשם, זוכרת? נפגשנו בגשם.’

‘אני עייפה.’

‘מוקדם, אני נשאר למטה.’

‘מה שטוב לך,’ אמרה בטון מרוחק, כאילו לא הכירה אותי.

היא חלפה לידי חרישית. כמו אוושה. מקווה שלא אתחרט. ואני? כל כך רציתי שתעצור, תיצמד אלי, גוף אל גוף. רק הפעם. אולי תנשק את עורפי, ואני אושיט את ידי לאחור ואחזיק בה, חום גופה בגופי, כמו שהיינו משתעשעים פעם. לפני הימים הרעים האלה. כל כך השתוקקתי לנגיעה אחת. אחת בלבד. קלה. מהירה. מקרית. כל כך נזקקתי לך, יאירה, אבל את אינך. האם טוב לך? האם את זוכרת לנו את רגעי החסד והאהבה?

12. רות

בשעה חמש חמישים ואחת, שמונה ימים אחרי שיצאתי את הבית, עליתי על הכביש בדרכי ליעד הבא שלי. היעד הסופי, אם הכול יסתדר כמו שציפיתי.

ירוחם.

ירוחם נבחרה אחרי שחקרתי, בדקתי, קראתי, גוללתי ושקלתי. עיר המדבר הזו תהיה המקום שלי.

בשעה שבה הגעתי, אנשי ירוחם עוד נמו את שנתם, מקופלים כעוברים במיטתם, מטיילים בחלומותיהם. רצים אחרי תאוותיהם הכמוסות.

על מה אתם חולמים? האם אתם מנחשים שאני עומדת בשעריכם, בכניסה לעיר שיש בה רחמים?

חצי שעה קודם לכן נפרדתי משרה. הייתי חייבת.

‘שרה?’ לחשתי, ‘בבקשה תפתחי לי.’

הצמדתי את אוזני לדלת. קולות עמומים. חריקת כיסא. שעון הקוקייה צלצל בעליצות, ואז שמעתי אותה מרגיעה את בעלה, מבקשת שימשיך לישון.

‘מה קרה?!’ היא עמדה על הסף, עטופה בכתונת לילה צהובה ענקית, מנוקדת עיגולים אדומים, ששיוו לה מראה של פטרייה ענקית. שְׂער הדבש שלה, שהיה קודם כלוא במטפחת, גלש ברכות על כתפיה. תספורת טובה, קצת מייק־אפ והיא יכלה להיחשב יפה, אלא שיש להניח שאסור. שעליה לעשות הכול כדי להיות מכוערת.

‘מה קרה לך?’ חזרה על שאלתה. הפעם ברכות.

‘אל תיבהלי, רק… באתי להגיד לך שאני חייבת לעזוב עכשיו.’

‘למה, מה קרה?’

‘לא קרה, זאת רק האלרגיה שלי, אני פורחת, הטבע לא בשבילי, מסתבר.’

‘אני לא מבינה, משהו לא בסדר עם החדר?’

‘יש כאן איזו פריחה, אני בהתקף וצריכה עזרה.’

‘לאן את הולכת בשעה כזאת?’

‘למיון בסורוקה.’

‘זה רחוק, חכי, בעלי ייקח אותך.’

‘זאת לא פעם ראשונה שלי, זריקה אחת ואני בסדר, אולי אפילו אספיק לחזור, הילדים ממש יתאכזבו אם יתברר…’

‘אז לשמור לך על החדר?’

‘אני לא חושבת…’ על פניה עלתה הבעה מעוררת רחמים, לכן מייד המשכתי, ‘תכניסו מישהו במקומי, שילמנו על שלושה ימים, נכון? אתם לא צריכים להפסיד.’

‘תודה, בעלי… הוא תמיד דואג… שאולי החדר לא היה נקי או שהאוכל… את מבינה?’ ברור שהבנתי. תמיד את אשמה. תמיד זה משהו שעשית.

‘שרה? איפה את?’ שמעתי אותו צועק, מחפש אותה. חייב לדעת שהיא לידו. היא הביטה בי, נבוכה. חייכתי אליה.

‘תשמרי על עצמך, שרה.’

‘גם את, שיהיה בהצלחה.’

‘שרה, תקשיבי, מדי פעם קחי זמן לעצמך… מגיע לנו.’

‘אני יודעת,’ אמרה, ואז עשתה משהו שלרגע סדק אותי. היא חיבקה את מותני והניחה את ראשה על החזה שלי. ריחות חמוצים־מרירים של בצק ובצל עלו באפי. הריח של הסינר של סבתא. הריח של הבית שאליו אהבתי ללכת בימים ההם, ימי היתמות. של פעם. של הזמן ההוא שבו חשבתי שהחיים פשוטים. כך עמדנו. חבוקות, מרגישות זו את כאביה של זו, גם אם לא נאמרה מילה.

באותו הרגע הייתי הכי קרובה להתרסקות מאז שהתנעתי את המרצדס. הכול כאילו נפרם והתרופף. דווקא הרוך שלה חדר אותי. כמעט נשברתי וסיפרתי לה הכול. על כל מה שהיה ומה שאני רוצה שיקרה. עייפתי מלהסתיר. אני מותשת מהלבד הזה.

הוא המשיך לצעוק. חיפש אותה. לאן נעלמת, שוב פעם את מתרוצצת לי, הילדים תכף יקומו… תעני לי, אישה! אישה. כאילו היא פרה, ולא בן אדם עם שם משלה. היא התנתקה ממני, נעה לאחור. חייכה חיוך עצוב ונעלמה.

אני בטוחה שהרגישה שאני במנוסה. שהאלרגיה לא היתה אלא תירוץ.

במראה הפנימית של המכונית ראיתי רק את גבה, לפני שנבלעה בתוך הבית ושמעתי את הצעקה. ידוע. מוכר כל כך. לרגע חשבתי לחזור. להיכנס לביתם, להכות אותו ולקחת אותה איתי.

‘הלאה,’ אני נוזפת בי, ‘את חייבת לדאוג רק לעצמך.’

ירוחם שלי.

דרומה משם.

י’ב. אורי

כשיצאתי באותו ערב, כבר היתה העיר פקוקה.

מכל עבר עלו צפירות עצבניות ממכוניות שנתקעו זו ליד זו וחיפשו מוצא. רוכבי קורקינטים תמרנו ביניהן והולכי רגל קיללו את אלה ואת אלה. צעדתי בלי לדעת לאן. חלפתי על פני הבימה, ירדתי בשדרות רוטשילד לעבר אלנבי ומשם הלאה. לרחובות הקטנים שנפרשו לכיוון הים.

‘הבר האדום’, הכריז השלט והציע ללקוחות שעה שמחה. שני משקאות במחיר אחד. בדיוק מה שהייתי צריך. אחרי חמש או אולי שש כוסיות, הכאב שחורר את ריאותי נעלם. שלווה משונה ירדה עלי. ככה צריך לחיות. בערפל הזה.

בדרך חזרה הספקתי לקושש בקבוק וודקה בחנות חצי־חינם.

‘אתה שיכור, אורי.’

אני? שיכור? שטויות, ניחמתי את עצמי, אני שולט בזה. אשתה רק עד הקליק. הקליק שאחריו ריקנות. אחרת לא אהיה מסוגל לעבור את הלילה הזה. את היום שלמחרת. את השנה הקרובה. את החיים. לשרוד את המסלול למטה.

מכאן כבר לא היתה דרך חזרה.

לאבא שלי היו משפטים לכל צרה או קושי, ‘גם בבור תחתיות, תמיד תמצאו את הדרך המוליכה אל הפסגה.’

אלא שהדרכים היו כבר חסומות וזה קרה מהר. כמו בסדרות גרועות.

בהתחלה רק בקבוק וודקה אחד או שניים שאספתי ביציאה מהחנות, כאילו נזכרתי ברגע האחרון, כאילו לא בשביל זה נכנסתי. וההכחשה. נו, באמת, מה מזיק בשלוש־ארבע כוסיות? מגיע לי. אשתה רק עד שהראש יתערפל והכאב ייעשה מעט יותר נוח.

‘אתה בטוח?’ שאלה אותי הקופאית, כששלושה בקבוקים הצטופפו בשקית הניילון. הנהנתי ואמרתי משהו על פגישת מחזור ובפעם הבאה דאגתי לקנות בחנות רחוקה יותר. אחר כך מצאתי שיטה וליקטתי את בקבוקי המשקה בשתיים־שלוש חנויות שונות.

זה היה בשלב הבושה. כשעוד ניסיתי להסתיר. התכחשות מוחלטת.

לא יכולתי לעבור יום בלי החבר וודקה.

בשעות בהן הייתי ספון בדירתי היו הכאבים חוזרים ונוגסים בי. מסרבים להרפות. כמהתי לשוב ולאחוז בידו של ליאור שלי, לשמוע אותו שר, צוחק, כועס, מנגן.

דבר לא ריפא את הכאב שהיה תוקף אותי בלי שיכולתי להתגונן מולו.

הגעגועים לכל מה שהיינו. שהייתי. ליחד שלנו. ירשת ממנה את חיוכה הזוהר ואת עיניה האפורות, וממני את שערך הסרבן, חיבה למרחבים ואת כישרון הנגינה. כבשת אותי בנחשול אהבה אדירה מהרגע שערסלתי אותך בזרועותי, מהשנייה בה הקשבתי להמייתך הרכה וספגתי לתוכי את ריחך המתוק.

הכול נעלם. כלא היה. ואולי באמת לא היו הדברים מעולם והכול לא היה אלא חלום שיש להתעורר ממנו? רק הוודקה נשארה. ממושמעת. נאמנה. בעלת ברית. היא תמיד שם.

הכי קשה היה בבקרים. מעבר לצרבת, לחוסר השליטה, לכאב הראש, לסחרחורת — היה הגועל. מהריח. מהגוף המרושל. מהקבס. מהבית שהפך למאורה. מהמקום שהייתי בו.

כבר לא היה במה להיאחז.

הבט, אתה רואה? אתה אלכוהוליסט, אמרה הדמות האפורה שהביטה בי במראה.

לא, אני לא. אני רק צריך קצת תמיכה. ידיד נפש. אלכוהוליסט. כן. אל־כו־הו־ליסט.

שטויות, אמרתי לעצמי. בכל רגע שארצה — אפסיק. הרי זה תלוי רק בי. ההחלטה לעצור היא בידיים שלי. לא, חבר, הייתי לוחש לבקבוק, תתפלא, אבל אתה לא שולט בי. זה אני שמחליט.

כן, התמכרתי. אבל עוד לא העזתי להגיד זאת לעצמי.

התמכרתי לערפל, לריק שמילא את חדרי המוח, לטשטוש. לאובדן השליטה. לחוסר היכולת לחשוב, כי כל מחשבה קרעה אותי לפיסות מדממות.

אחר כך גיליתי את הוויסקי. הנוזל הצהבהב עשה את כל זה מהר יותר. רק חצי בקבוק והקליק הזה, שמרדים כל תחושת כאב, הגיע. הראש מנסה להתקדם למקום שאתה לא רוצה להיות בו, אבל עם הקוקטייל הזה של וודקה וויסקי הייאוש נעשה יותר נוח.

שלא כמו בהרבה התמכרויות אחרות, לאלכוהוליסטים קל להשיג את הסם. הוא נמצא בכל מקום. בכל חנות מכולת או קיוסק. הכול פשוט. הושט יד והוא בידך. אתה לא צריך לחפש דילר או להסתכן עם מקור מפוקפק כלשהו. אתה לא מתעסק עם עבריינים או סוחרי סמים, אתה רוכש את הדבר לאור היום, ממוכרות חייכניות בחלוקים כחולים, בחנויות שבהן נורות ניאון זוהרות חושפות אותך. בהן ילדים רוכשים ופלים וסוכריות גומי. אתה משלם בכרטיס אשראי שיורד מחשבון הבנק שלך. הכול חוקי. נקי.

עכשיו היה לי מסלול. הקפדתי לא לשתות בברים, לא לפגוש אנשים מהמגזר החדש שלי — מדוכאים, מושפלים, עלובים שרק מבקשים לאחוז בך, לקנות לך משקה ולספר לך על הריקנות שלהם, על העוולות, על הייסורים ובתמורה לדעת מה הסיפור שלך. להתנחם בייסוריך.

לבד. תמיד לבד. בדידות היתה עכשיו השם הנרדף שלי.

החיים הם תהליכים ואי אפשר לעצור מה שנזרע והחל להתגלגל לאט, לאט, בכבדות מכאיבה, ותפס עוצמה.

13. רות

בתחנת הדלק בכניסה לירוחם חניתי בחניון הזעיר שהיה צמוד לבית קפה שבעליו, אולי ברגע של התרוממות רוח ממקום אחר, נתן לו את השם ‘מפגש אורות פריז’.

ריח מנחם של קפה קידם את פני. מעבר לדלפק העץ חייך אלי מתולתל בכיפה רקומה והבטיח שהכול טרי, ‘מהרגע’. אספתי ספל קפה, שני כריכי חביתת ירק שנראו מבטיחים, והתיישבתי בשולחן פורמייקה מכורסם מעט וצולע מאוד. הקפדתי לשבת כשפני לעבר דלת הכניסה. ליתר ביטחון. הרגל שרכשתי מאז השארתי את רות מאחור. מאז שאני הילה. בחנתי את האורחים המעטים ואת הנוסעים שיצאו מרכביהם כדי לחלץ את איבריהם ולהתרענן. עוד כמה זמן אמשיך לחשוש ששוקה עלה על עקבותי, עומד להיכנס? ללכוד אותי, לסחוב אותי בשערותי חזרה? מראות אימים חזרו והציפו.

‘מפגש אורות פריז’ היה מקום טוב להעביר בו שעה־שעתיים, עד שאוכל לגשת למשרד התיווך ‘ציונה ובנותיה’ ולקבל את המפתח לדירה ששכרתי.

ירוחם.

הכי רחוק מכל מה שהייתי אי פעם. עיר קטנה, אי שם בקצה העולם. מקום מבטיח להתחלות חדשות. עיר מקלט שיש בה רחמים.

שלושה גברים נכנסו פנימה ומייד נעצו בי עיניים סקרניות. מה עושה אישה בשיער בלונדיני קצוץ בתחנת דלק בשעה כל כך מוקדמת?

שקעתי בתוך המכשיר הנייד שלי, מתעלמת מהמבטים הסקרניים ששלחו לעברי. ברור שאישה לבד בשעה כזאת מעלה את מפלס הסקרנות.

שמעתי אותם מתווכחים על משהו שנשמע כמו מה לקחת, טונה או חביתה? ואחר כך את חריקת הכיסאות. התיישבו. המתינו מעט. היה לי ברור שלא ירפו.

‘הכול בסדר?’ מולי עמד אחד מהשלושה, הגבוה מביניהם.

‘תודה,’ היה עלי להיות מנומסת אך מרוחקת. נוסחה לניעור סקרנים.

‘את בטיול בדרום?’

‘אני גרה כאן,’ עניתי.

‘בירוחם?’ הנהנתי. ‘איך זה שאף פעם לא ראיתי אותך,’ חייך.

‘אתה מכיר את כולם?’

‘ברור,’ כל השלושה צחקו, ‘מה, לא אמרו לך שאת חייבת להתייצב אצלו?’ צחק החבר שלו, שנשאר לשבת ליד השולחן.

‘זה כמו ראש העיר שלנו, מוטי המלך,’ אמר השלישי בחבורה.

‘לא ממש, רק מוטי, לא מלך ולא בטיח,’ אמר הגבוה בעל החיוך הענק. כנראה המוטי המדובר, ‘ומה עושה כאן גברת יפה כמוך בשעת בוקר כה מוקדמת בפריז שלנו?’

‘אני רק… אנחנו, זאת אומרת, עוד בשלבי התארגנות.’

‘הבנתי.’

‘אנחנו עוברים לכאן. בעלי… הוא יגיע בערך עוד חודש.’

‘בטח את מורה,’ פסק מישהו שישב לא רחוק, ‘תמיד חסר.’

‘איפה תגורו?’ שאל בעל כובע ירוק שעליו התנוסס הלוגו של ג’ון דיר.

‘למה?’

‘סתם.’

‘יאללה אתה, מה ‘כפת לך?’ חבט מוטי בחיבה בבעל הכובע.

‘כל איש יש לו כתובת שנתן לו אלוהים.’

‘זה לא ככה הולך השיר,’ תיקן אותו מוטי.

‘עכשיו מוטי גם מלך וגם משורר,’ כולם התגלגלו מצחוק. ואני? צחקתי איתם. הם מצאו חן בעיני.

‘תשמעי, גברת,’ מיהר השלישי ושלף כרטיס קרטון זעיר, ‘אם תצטרכו שיפוצניק אמין, שיש אצלו איזה עשרים שנה ניסיון, תתקשרו, אנחנו זה אמינות, תשאלי כל אחד.’

‘הכי טובים,’ אמר מוטי, ‘אפילו בתל אביב אין כאלה טובים.’

‘נעים מאוד, אני יודה,’ אמר השיפוצניק, ‘תזכרי?’

‘נעים מאוד, הילה. בעלי, אסף, יגיע ויטפל בעניינים האלה,’ חייכתי כמו האישה הקטנה של הבעל והטמנתי את הכרטיס בכיסי. הוא הנהן וחזר לאחרים, מצויד במידע חשוב. זוג חדש מגיע העירה. לפחות לא שאלו יותר ולא רצו לדעת מה יעשה כאן בעלי.

פתאום נפלה עלי הרגשה שבחרתי נכון, שזאת התחלה טובה.

נהגתי לאיטי ברחובות העיר שנראתה ריקה בשעות אלה, בחנתי את האנשים, את הבתים המשופצים, וידעתי. כן, בחרתי נכון. הרחקתי לכת די והותר וכאן אוכל להתחיל מחדש.

את הבניין מצאתי בקלות לפי הכתובת ששלחה לי ציונה מ’ציונה ובנותיה’, מי שלקחה על עצמה בשמחה לטפל בכל ענייני, תמורת שכר נאה כמובן.

קומה שנייה, כניסה שלישית, בית שיכון שזכה למתיחת פנים, דלת זכוכית, פנס, גדר עץ וטיח חדש.

על המדרגות בכניסה ישב נער צעיר וזלל כריך אדיר, שפיסות ממנו כבר צנחו על המדרגה שמתחתיו. כשראה שאין מנוס ויהיה עליו לפנות לי דרך, מלמל משהו שנשמע כמו קללה על אמא שלי, אבל לא זז.

‘סליחה,’ סימנתי לו.

‘לאן?’

‘קומה שנייה, אני גרה כאן.’

‘את לא.’

‘מאיפה אתה יודע?’

‘כי קומה שתיים זה לא את, זה סמדג’ה.’

‘מהיום זאת אני, קומה שנייה, דירה ארבע.’

‘אה,’ גירד בראשו, ‘את במקום הפרסים שעזבו?’

‘לא יודעת, תן לעבור.’

‘מה תיתני לי?’ הרים עיניים מחייכות, שני חצ’קונים זרחו על לחיו.

‘לא אספר לאבא שלך שאתה על המדרגות ולא בבית ספר.’

‘מה זה חכמה,’ אמר וזז באי־חשק מופגן.

‘יש לך איזה סיגריה?’ עלה שלוש מדרגות בעקבותי.

‘ממש לא, וגם אתה לא צריך, חבל, תראה איזה יפה אתה.’

‘את גם מאלה שמרצים לי על סרטן וכזה? לא רוצה, אל תיתני,’ אמר וחזר לשבת.

למדרגות היה ריח של אקונומיקה. פה ושם נקוו שלוליות, כנראה מהשטיפה האחרונה.

הבניין, הכניסה, המדרגות — הם המבצר שלי. נראה אותך מוצא אותי כאן, שוקה. בלוק 435/7 קומה שנייה, כניסה שלישית. נראה אותך עולה את המדרגות. מנהל שיחה עם הנער המחוצ’קן שזולל כריך ענק.

הדירה שלי.

הדירה של הילה ואסף אסרף.

הילה זאת אני.

הילה אסרף. בלונדינית מחומצנת קצוצת שיער, מרכיבה משקפיים, לבושה כמו ברסלבית שחזרה בשאלה. זאת אני, הדיירת החדשה של ירוחם.

לפני ימים רבים, לפני שרופא עיניים נתן בי את עיניו ואחר כך את אגרופו, הייתי רות, הצלמת של המוסף ואחר כך המורה לצילום במקיף. זהו. רות איננה, לחשתי למראה. נעלמה. התאיידה.

התברר שכל מה שהמתווכת הבטיחה, היא קיימה.

על המיטה הזוגית שמילאה מקיר לקיר את החדרון הקטן היו מונחים כלי מיטה, מגבות, ציפה פרחונית וכמה שמיכות שמהן עלה ריח של נפטלין.

נפלא. מרגיע. סוף־סוף פינה משלי.

שבועיים בדרכים וסוף־סוף הגעתי לשלב ה’ במבצע שלי. פסק זמן או התיישבות. הכול טוב. מצאתי פינה בעולם אליה אני רוצה להשתייך. מקום בו אין זכר לשוקה. אני עדיין שלמה. בחתיכה אחת. רות או הילה או כל מי שאבחר להיות, רק לא הרותוש שלך, שוקה.

הדפתי את התריס שהשמיע קולות מחאה, פתחתי את החלון והשקפתי על המולדת החדשה. רוח קלה נשבה והביאה איתה זרמי אוויר חמים וניחוח אחר, ריח שלא הכרתי, ריח המדבר הגדול שהשתרע בעצלות סביב העיר. מרחוק טיפסה הדרך לעבר האופק ונעלמה, משאירה את העיר בבדידותה. לחשתי לעצמי מילים שהתנגנו בראשי, ‘יש מקום הרחק מכאן, יש מקום ויש בו רחמים’. לא הכרתי כאן נפש חיה, איש לא ידע מי אני או של מי אני. כאילו זה עתה באתי לאוויר העולם.

אחרי שארגנתי את מעט חפצי בארון הצולע מעט, החלטתי לחגוג את היום. מגיע לי לא לתכנן.

כשירדתי בהמדרגות ראיתי את הנער המחוצ’קן לועס פיתה. טחינה טפטפה על נעליו, אלא שעכשיו היתה צמודה לכתפו נערה מנומשת, שהתברכה בחיוך מקסים שהשתרע על פניה.

‘זו את בדירה של הפרסים?’

‘דירה מעפנה, עזבו ולקחו איתם אפילו את האסלה, ככה אנחנו פה.’

‘מה אתה מבהיל אותה?’

‘אני הילה,’ לחצתי את ידה, ‘ואני לא מפחדת מגנבי אסלות.’

‘הילה כמו מה?’ חייכה אלי.

‘כמו מה שיש למלאכים על הראש,’ הסביר לה הנער שלידה.

‘בדיוק, זאת אני, הילה, אסף בעלי יגיע בעוד כמה שבועות.’

‘נעים מאוד, אני סמדי,’ אמרה ומייד הוסיפה, ‘וזה פה זה אבקוש.’ הוא הוסיף, ‘אבקוש ממבוש,’ ושניהם התגלגלו מצחוק.

סמדי היפה, משאת נפש הבחור. אבקוש.

‘אברהם? אבנר?’ תמהתי.

‘אבי,’ אמר וסירב לקבל את ידי, ‘רק סמדי המשוגעת קוראת לי אבקוש.’

‘אתה יודע למה?’ שאלה אותו סמדי.

‘כי את קצת דפוקה.’ בלי להסס התנפלה עליו סמדי ושניהם השתטחו על המדרגות, מתגלגלים מצחוק.

‘סליחה,’ התיישבה חזרה על המדרגה, ‘את צריכה משהו? עזרה, כאילו.’

‘הכול בסדר, המתווכת סידרה לי הכול, אפילו אסלה חדשה, רק תראו לי איפה יש כאן סופר?’

‘לא טוב לאכול, משמינים ונהיים בומבילה,’ אמר אבי הקרוי אבקוש בידענות.

‘יאללה אתה,’ הכתה אותו סמדי בחיבה, ‘שואלים איפה, לא את דעתך הרפואית.’

‘אולי שתלך לרחמים?’ שאל אבקוש את סמדי.

‘הכי טוב שתלך ברימונים,’ ענתה, ומייד שלפה מחברת והחלה לשרטט לי את הדרך למקום.

‘מ’פתום, מלוכלך שם,’ משך אבקוש את המחברת מידיה, ‘שתלך לחגי.’

‘כי מה? כי הוא בן דוד שלך? תאמיני לי, אם כבר אז סחורה הכי טובה תמצאי במינימרקט של עליזה.’

‘תלכי את לעליזה, חושבת את עצמה תל אביב, אצלה כל בטטה — יהלום.’ שניהם התפוצצו שוב מצחוק.

הנעורים, הנעורים. הכול עכשיו מצחיק. הכול נראה נפלא. אפשרי. זוהר. עד שבוקר אחד תתעוררו ותגלו שהעננים שנאספים סביבכם לא מביאים גשם אלא את החיים עצמם, שהם מרוץ מכשולים המורכב אמנם מהרבה כרי דשא, אבל גם ממדרונות חלקלקים ומבורות.

‘סליחה,’ אמרה סמדי שראתה שאני נבוכה, ‘הוא תמיד מצחיק אותי.’

‘בואי, נראה לך איפה הכי טוב,’ אמר אבקוש ומשך איתו את סמדי.

וכך צעדנו שלושתנו בדרך למינימרקט שלדעתם הנחרצת היה המקום היחיד שבו כדאי לקנות ושאם רוצים יש גם בהקפה. אבקוש התחיל לשרוק שיר שמעולם לא שמעתי וסמדי הצטרפה אליו, אבל לדעתי השיר שלה לא היה זהה. הצטרפתי גם אני ושרקתי בלי קשר, ‘אם תרצי שאראה לך את העיר…’ הם חייכו והמשיכו. בקושי הגעתי וכבר יש לי חבורה קטנה.

והיה לי טוב.

בתי השיכון, שנראו כאילו נוצרו על אותו שולחן שרטוט ועל ידי אותו מתכנן, זכו לטיפוח קוסמטי, למתיחת פנים ולפסי צבע מהודרים. צעיר במדי צבא נשען על עמוד תחנת האוטובוס, שני אנשי מחלקת הגינון השקו את המדשאה הזעירה בכיכר ואחר הרעיש את הרחוב במפוח, אישה צעירה דחפה עגלת תינוק שהיתה עמוסה בשקיות שכמעט כיסו את הפעוט, שלוש נשים פסעו סמוכות זו לזו כמו גוף אחד עם שלושה ראשים. כששאלתי למה אין יותר אנשים ברחוב, הסבירו לי שהאנשים בירוחם עובדים, לא מתבטלים, לא כמו אצלכם בתל אביב, שהיא כפי הנראה שם נרדף לעיר החטאים.

כשהגענו למינימרקט, שהשלט ‘קנה ותיהנה’ היה שמוט על חלון הזכוכית הגדול שלו, הצביעו על הכניסה, ביקשו שאציין שסמדי, הבת של רוחמה שושני, שלחה אותי. נתנו לי הוראות איך לחזור ונעלמו.

בקופה פגשתי את עליזה. ‘קוראים לי כך כי אני תמיד צוחקת, אבל אפשר לקרוא לי גם ליזקה,’ אמרה והתגלגלה מצחוק, ואיתה צחקו המנקה והבחור שסידר את הסחורה על המדפים.

מה עושה אותם כל כך שמחים, את אנשי ירוחם? תהיתי. המדבר? השמיים הכחולים נטולי העננים? השלווה הפרושה סביבם? אולי הצניעות המתבקשת מעצם החיים? או שמא המרחבים של המדבר עושים את זה?

‘תגידי,’ אמרה לי כשהגעתי לקופה בעגלה עמוסה כל טוב, ‘של מי את?’

‘מה זאת אומרת של מי אני?’

‘למי באת? כי לא ראיתי את הפנים שלך פה אף פעם, נכון?’ העיפה את השאלה למנקה.

הסברתי לה שסמדי שלחה אותי, והיא שאלה מה לי ולה.

‘קרובות,’ אמרתי, ולא הסברתי שאנחנו קרובות זו לזו רק בקומת השיכון.

‘ילדה טובה,’ אמרה ומייד הוסיפה, ‘איך רוחמה?’

‘איך היא?’

‘נו, את יודעת, מסכנה. עברה דברים זאת.’

‘עברה, אבל עכשיו היא בסדר,’ על מה היא מדברת?

‘לא זזה ממנו אולי תשע חודש.’

‘תשעה חודשים,’ אני מתקנת אותה. אולי אשאב פיסת מידע.

‘בדיוק. תשע חודש טיפלה בו, היה בן אדם טוב אבל. ככה זה, אלוקים לוקח את הטובים, הילדה איך? בסדר?’

‘נהדרת.’

‘צריך לשמור עליה, לא קל. את אחותה, נכון? יש דמיון.’

מלמלתי משהו מתחמק ושאלתי אם יש לה יין לבן או וודקה, כי על המדפים לא מצאתי.

‘ברור, אני שומרת אותם רחוק.’

‘למה?’

‘כי הילדים… חושבים שככה הם נהיים גברים, רוצה?’

מיהרה והביאה לי בקבוק וודקה ממוצא חשוד ויין לבן ואלמוני. ‘זה טוב,’ אמרה, ‘מתוק כמו סמדי, חזק כמו רוחמה.’

‘אין יבש?’

‘למה לך?’ תמהה, ‘יבש עושה צרבת, זה יין דליקטס, כולם אוהבים. נכון, דויד?’ את השאלה הפנתה לבחור שסידר צנצנות מיונז על המדפים, והוא תיקן את משקפיו על אפו והנהן.

שילמתי את החשבון במזומן, לשמחתה של עליזה, הבטחתי למסור דרישת שלום, חזרתי לדירתי והתחלתי להעניק לה סדרת טיפולים. ראשית צחצחתי את האמבטיה, הברקתי את האריחים שהתברר שהם בצבע תכלת בהיר ולא אפור, הנחתי את הוודקה על כיסא ליד, ובמשך חמש שעות צחצחתי וניקיתי. אקונומיקה. וודקה, בוטנים. מראות. תריסים. וודקה.

רק לרוקן את הראש.

עוד יממה עברה בלי שילכוד אותי.

מחר יגיע יום חדש.

י’ג. אורי

הייתי חייב להצליח. כאילו ניתנה לי הזדמנות שנייה.

זה לא דבר מובן מאליו.

כשאמיר, מנהל משאבי אנוש, הזמין אותי אז לארוחת צוהריים, נדרכתי.

‘בשתיים בפסטל, אתה מכיר, נכון?’

‘בפסטל? אתה בטוח?’ שאלתי.

‘למה לא?’ הייתי מייד צריך להבין.

‘יקר.’

‘סבבה, לא מגיע לנו?’ אמר והסמיק. אמיר היה ג’ינג’י עם נטייה להאדמה.

אחרי שסיימנו את שלב קבלת ההחלטות בין דג שלם בתנור לדג מפולט, בין ירקות גריל לתפוחי אדמה, השתררה בשולחן דממה מעיקה.

‘ובכל זאת, מה הכבוד?’ חתכתי את השקט.

‘מה הכבוד מה?’

‘אנחנו עובדים יחד זמן לא קצר ומעולם עוד לא זכיתי לשבת איתך רק שנינו, ועוד במסעדה משובחת כזאת.’ המלצרית הניחה לפנינו קערה ובה רוטב אדום עם כמה פרוסות לחם ריחני ומזגה מים. בצענו בדממה את הלחם.

‘ובכל זאת,’ הקשיתי.

‘תראה,’ אמיר קרע עוד מפרוסת הלחם וטבל ברוטב, שבמסעו אל פיו השאיר כמה סימנים אדומים על המפה הצחורה, ‘אתה מבין, אנחנו… אני… איך להגיד… אתה מדאיג אותי.’

‘אל תדאג.’

‘ובכל זאת, אני רואה סימנים ש…’

‘אני בסדר, אתה יודע, ימים קשים, אנחנו משתדלים לעבור הלאה…’

‘תראה, אתה יכול לדבר איתי בחופשיות,’ אמר, ‘אני בעדך, תמיד הייתי.’

‘אנחנו עוברים תקופה קשה, אבל יהיה בסדר.’

‘קשה?’

‘אתה יודע,’ מוללתי את קצה המפה המעומלנת, ‘החיים ממשיכים, רק שהם ממשיכים עם הבור שנוצר במרכז הלב.’

‘אני מבין,’ בצע פרוסה שנייה, ‘למה אתה לא אוכל? הלחם הזה מדהים. ומה אתה עושה עם הבור הזה?’

‘משתדל לא ליפול לתוכו.’

‘יין?’ לפני שהספקתי לסרב, הניף את ידו וסימן למלצרית, היא התקרבה והם התלחשו. ‘הזמנתי לנו לבן, יקב פנוטן, המליצו לי, אני מקווה שטוב לך.’ לא עניתי והוא המשיך, ‘אז דבר, מה קורה?’

‘טוב לי הלבן.’

‘ויאירה?’

‘היא לא אוהבת יין.’

‘התכוונתי, איך היא?’

‘זה ברור, קשה לה, מאוד, לאבד ילד… היא עוברת את הסיוט הזה כל יום מחדש.’

‘אתה מדבר עם מישהו? פניתם לטיפול?’

‘ניסיתי. לא הצליח, לא מאמין בזה.’

‘נראה לי שתהיה חייב.’

‘מה זה אומר?’

‘זה מה שזה אומר,’ טבל עוד פרוסה ברוטב האדמדם והמשיך, ‘בוא נגיד את זה דוגרי, אתה זקוק לעזרה, לטיפול, לראות מישהו, שוחחתי על כך עם ד’ר גבירץ והוא… תראה, אורי, החברה תהיה מוכנה לממן לך מחצית מהעלויות.’

‘טיפול של מה?’

‘פסיכולוג, פסיכולוגית, אל תעבור את זה לבד.’

החברה תהיה מוכנה… כלומר, היתה ישיבה בעניין הזה. העלו אותי על השולחן. איך נפתור את הבעיה עם אורי? שאלו וצקצקו בלשונם.

‘חשוב שתראה מישהו,’ המשיך ולעס את הלחם, ‘לא להחזיק בבטן, אני מאוד מאמין בלדבר, לפרוק את זה. אם הבנתי נכון, עזבת לא מזמן את הבית.’ המשכתי לבהות בו. הנה. הם יודעים הכול.

‘מה זה שייך?’

‘עזבת או שהועזבת?’ הרגשתי שהעיניים שלו בוחנות, רומזות שהתשובה הנכונה ידועה לו.

‘אולי תעזוב את זה ותפסיק לדחוף את האף לחיים שלי!?’ כנראה הרמתי את קולי כי האנשים סביבנו עצרו והתבוננו בנו. בפסטל לא צועקים. זה מקום לחרישיים.

‘אורי,’ חייך כדי להבהיר לסביבה שהכול בסדר, שאני לא עומד לפתוח בקרב יריות, ‘התפקיד שלי, בין השאר, זה לדעת מה קורה עם הצוות, לטפל במקום שכואב, לפעמים צריך פלסטר, לפעמים ניתוח…’

‘מה הקשר שלי לפלסטר שלך?’

‘הנה, אתה כועס.’

‘אני כועס רק על הדג שמאחר,’ אמרתי והנפתי את ידי לסמן לאחד המלצרים, שמיהר לשולחן סמוך והתעלם מאיתנו, ‘השירות כאן כבר לא מה שהיה.’

‘אף אחד מאיתנו כבר לא מה שהיה, כמו שאומרים, אינך יכול להיכנס לאותו נהר פעמיים,’ התעלם. שמע, אבל העדיף להתעלם.

‘אם כבר אנחנו בנושא שירות,’ הזדרז אמיר להיאחז בתקרית הקטנה, ‘אתה הרי מבין, ששירות זה הדבר הכי חשוב בכל חברה…’

‘מה הקשר?’

‘הקשר… שאתה במצב לא משהו, אפילו רע, וזה מקרין על האגף כולו, אנשים בלחץ, אנשים מתלוננים.’

‘ממש לא, התוצאות שלי טובות,’ עניתי, ‘טובות למדי, ואנשים תמיד יעדיפו להתלונן מלהתאמץ.’

‘בוא נגיד שהרבעון האחרון לא מזהיר… וכן, יש לא מעט תלונות שבדקנו וראינו ש…’ שתי צלחות הונחו לפנינו. הדגים שטו ברוטב לבנבן, מעליהם הונחו כמה עלי תרד ורסיסי שקדים.

‘אז?’

‘ביקשו ממני לדבר איתך.’

‘מי זה ביקשו?’

‘זה מה שחשוב? חשוב שאתה במצוקה, התוצאה היא שאתה חסר סבלנות, מסתובב עם מבט כועס, כאילו על סף פיצוץ. אנשים מתרחקים, פוחדים מהתגובות שלך, אתה מבין מה שאני אומר?’

‘שלוש פעמים השגנו תוצאות מזהירות שזיכו את הצוות בחופשת סוף שבוע.’

‘מה זה אומר?’

‘זה אומר שקידמתי את המחלקה, שהמתחרים לא מפסיקים להציע לי הצעות, שהצטיינתי, שהייתי מסור, שגבירץ ראה בי תמיד כוכב, ונניח שחודש אחד אני לא…’

‘שמונה חודשים, אנחנו לא יכולים…’

‘אתם? מי זה אתם?’

‘תראה,’ הניח את המזלג שלו והתבונן סביבו, ‘אנחנו לא מרוצים. מה שהיה היה, אבל הרבעון האחרון מדאיג ולא נראה שאתה מסוגל לשנות את המצב בלי שתלך לקבל עזרה, אז עם כל הכבוד לאבל, החברה צריכה…’

הוא המשיך לקשקש לי על טובת החברה ואני, אני רק רציתי להעיף את הדג המפולט על ראשו ולצרף אליו את היין.

‘מה השעה? אוי,’ התרוממתי מכיסאי לפני שאעשה משהו שלא תהיה ממנו חזרה, ‘אני קצת ממהר, אז סליחה ותודה, תיקח את הדג שלי לילדים, אולי לגבירץ,’ פילסתי את דרכי בין השולחנות, דהרתי החוצה אל המדרגות שהובילו אותי ישר למוזיאון. רציתי להיבלע בתערוכה. בחללים הגדולים של הבניין.

למה שלחו את האידיוט הזה? מה הוא רומז?

החברה תממן לי טיפול.

כלומר, רואים בי משוגע?

בדרכי לדירה הזעירה שלי קניתי בקבוק יין. של יקב פנוטן. בדיוק כמו הלבן שנשאר על השולחן אי שם בפסטל, שנשארה אי שם בעיר שעזבתי.

14. רות

כשהתעוררתי היה החדר מוצף אור. מסתבר שהשילוב של אמבטיה נקייה, חמה וממושכת ובקבוק וודקה, גם אם ממוצא מפוקפק, הוכיח את עצמו. ישנתי אחת־עשרה שעות ברציפות. או שאולי היתה זאת תחושת השחרור. שיכרון החירות. ההרגשה שהגעתי לחוף מבטחים.

התיישבתי במיטה ובהיתי בפסי האור שחדרו מבעד לשלבי התריס השבורים. אף עננה לא נראתה בשמיים ושמש בוקר פלשה לכל פינה, מאחורי המקרר הצולע, השטיח המרופט, הכול נמלא אור מסנוור.

השעה היתה כבר אחת־עשרה ועשרים. קדימה, עודדתי את עצמי, זמן למהלך הבא. למצוא עבודה. תכלית. משהו לעשות. להסביר לסביבה שאת לא ניצולה, מחפשת מקלט, אלא אחת מהם. שבאת לבנות ולהיבנות כאן.

הווייז הטוב כיוון אותי למרכז העיר. חניתי בחניון הגדול הצמוד להיכל התרבות של ירוחם והתחלתי לצעוד. סבא שלי תמיד אמר שצריך ללמוד מחתולים. כשהם מגיעים למקום חדש, הם לא יתמסרו, וקודם כול יתחילו בחקירה. יריחו כל פינה, יתחככו ברהיטים, יתגלגלו על השטיחים ורק כעבור כמה סיבובי היכרות כאלה, משווידאו שאין בבית חיות טרף מסוכנות ואחרי שישאירו את ריחם בכל פינה, יירגעו.

זאת בדיוק היתה המטרה שלי. להכיר את המרכז, לספוג את העיר, להריח, לנשום, ואז לנסות, אולי אמצא משרה כלשהי.

רחוב צבי בורשטיין. מילא רחוב משחררי הנגב, אני תמהה, מילא רחוב רביבים, דרך סביונים או סמטת אליהו הנביא, אבל מה עושה כאן אדון עם שם כל כך מרכז אירופאי כצבי בורשטיין?

שני נערים משכו בכתפיהם כשאלתי אותם על שם מי נקרא הרחוב. גם בני הזוג המבוגרים שצעדו כשהם אוחזים ידיים השיבו שהם חדשים פה וצחקו. רק צעירה שדחפה עגלת תאומים, בה ישבו שני זאטוטים חייכניים ומנוזלים, עצרה, הניחה ביד כל אחד מהם רבע תפוח והסבירה לי בידענות שהאיש שעל שמו קרוי הרחוב היה טייס.

‘מה הקשר לטייס ולרחוב המדברי?’

‘זה בגלל אבא שלו,’ המשיכה, ‘שהוא משה בורשטיין.’

‘ומיהו אותו משה בורשטיין?’

‘רואים שאת לא מכאן,’ חייכה, ‘פה כולם מכירים אותו, בורשטיין הוא זה שהקים את מפעלי טמפו. כל אחד מכיר.’ בדיוק באותו הרגע פרצו שני הקטנים, שגילו שרבע התפוח שלהם נגמר, בבכי תמרורים. היא השמיעה צחוק מתנצל, פרצה בשיר הרגעה ומיהרה ללכת.

הגוגל סיפק לי את שאר הפרטים על אודות בורשטיין וטמפו. המפעל שהקים הביא פרנסה לתושבי העיר בזמנו, וזו גמלה למחולל הניסים של העיירה בקריאת שם הרחוב הראשי על שם צבי, בנו.

לפי רבי גוגל, הסתבר שנפשו של משה בורשטיין נקשרה בנפש אנשי ירוחם. הוא בנה כאן בית ספר מקצועי והקים קרן מלגות לזכרו של בנו האהוב, שנהרג בתאונת מטוס כשהיה בדרכו לביקור עבודה במפעל. המפעל כבר נסגר, התרוקן מעובדים, אבל השם נשאר והנציח את המשפחה כולה.

ירוחם הפתיעה אותי, והתגלתה כעיר נקייה ומטופחת, טובלת בגינות נוי, שדרות עצי דקל וכיכרות ירוקות, שאנשיה שמחים ובעיקר גאים בה. הרגשתי איך אהבת העיר שוטפת אותי. ירוחם, אני אומרת לעצמי, התאירי לי פנייך?

התיישבתי באחד מבתי הקפה הזעירים שהתמחו במכירת כרטיסי לוטו, טוטו ומיני משחקי מזל, ועקבתי אחרי הלקוחות. הרוב גברים, כמו בקיוסק הרחוק של רמי כחלון, אי שם בגדרה, מושכים כמה כרטיסים ופונים כל אחד לפינתו, שם מתקיים הטקס. פולחן התקווה. מגרדים ומתפללים, כן, אולי הפעם. למה לא הפעם? מקללים. נשבעים שזהו וחוזרים לדלפק ורוכשים צרור תקוות חדשות. לפעמים נשמעת צהלת שמחה של אחד מהם, מאה! הוא מזנק ממקומו, ממהר לדלפק ופורט את הזכייה לכרטיסים נוספים. ‘זה היום שלי,’ הוא מסביר, אולי הפעם.

המשכתי לחפש קצת מידע. מכל מה שקראתי הבנתי שאם עד לפני עשר שנים היתה ירוחם שם נרדף למקום עלוב, עיר מרוחקת ונידחת שהצעירים ברחו ממנה, הרי שבזכות הנהגה טובה שהביאה שינויים מבורכים גם בחינוך וגם בכלכלה, הפכה ירוחם לעיר מתחדשת ומבוקשת ואפילו יש לה קונסרבטוריון, נבחרת כדורגל טובה ומגמה מפוארת לרובוטיקה שעליה גאוות כולם.

בגינה הקטנה התנדנדו פעוטות וצעקו עוד פעם! גבוה! יותר גבוה! האימהות נראו מותשות. הבחנתי בנער צעיר ממהר ובידו קופסת עץ שבתוכה התרווח כינור. נשים כבדות בשר התהלכו לאיטן, גוררות אחריהן עגלת קניות ממנה בצבצו שקיות ניילון. רוח קרירה הרקידה את העלים וקרעי הנייר, שמש חורפית הכתה בשמשות הבתים שניסו להתחמם. עיר מדבר בה השמש מכה כל השנה ולילותיה קרים.

המשכתי ללכת סחור־סחור במסלול החתול. להכיר. להבין. ללמוד.

‘אפשר לעזור?’ גבר כבן ארבעים, חמוש בכיפה צבעונית וילדה בגרביים שחורים נעצר לידי.

‘האמת ש… תודה, לא.’

‘נראה כאילו איבדת את הדרך, את מכאן?’

‘מתארחת, ‘חייכתי אליו, ‘יש לכם עיר יפה.’ הוא נד לי בראשו והמשיך בדרכו.

עכשיו הייתי חייבת למצוא עבודה. כל עבודה. במעמדי החדש כפליטה הייתי מוכנה לעשות כל תפקיד, כל מלאכה שתעגן אותי כאן כאזרחית מן השורה, שתביא פרנסה שהיא סוג של קביעות והתקבלות.

‘ממצית ועד מכחול, מכיסא ועד גבעול, הכול פה ובזול’, הכריז שלט שנתלה בטמבורייה בפינת הרחוב. הכול? אולי גם משרה? נכנסתי פנימה. מצאתי את עצמי בתוך הום סנטר ממוזער. מדפים עמוסים בחומרי בניין, חומרי ניקיון, נורות, שקעים ומיני מוצרים לבית. המנהל ישב בחדר האחורי.

לא, הצטער, הוא לא היה זקוק לעובדים.

‘נסה אותי, אני טובה במכירות,’ הבטחתי.

‘אני לא מחפש.’

‘חודש עלי, ותראה.’

‘אני מבין, אבל זאת חנות, לא רשת, אולי בניקיון?’ שאל בחשש והעביר מבט מהיר על כפות ידי. חייכתי והוא אמר שיהיה מוכן לשלם לי יותר משכר המינימום.

‘תראה…’

‘לא?’

‘בניקיון אני די בסדר, במכירות אני אלופה.’

‘אני מבין, לא כרגע, אולי כשנתרחב. ניקיון תמיד צריך. אם תחליטי, המשרה שלך, ממחר, אפילו היום.’

‘טוב,’ אמרתי בעודי נסוגה, ‘אם לא אמצא משהו אחר.’

‘מצוין, תתקשרי,’ הגיש לי מגנט שעליו נרשם מספר הטלפון שלו. הודיתי לו והמשכתי.

על לוח המודעות מצאתי כמה משרות אפשריות: הפעוטון של לורה מחפש עובדת, עבודה עם סיפוק, הבטיחה לשון המודעה, ושעות נוחות. אורית לוי מחפשת מטפלת לאביה, תנאים טובים לבעלי המלצות, ואילו במסעדת ‘המקום של צדיק’ דרושים מלצרים. יש הזדמנויות.

נזכרתי בדברי יורן, שאמר לי פעם, ‘תראי אותנו, הגברים, אנחנו כה חסרי אונים לעומתכן. אתן הנשים יכולות תמיד למצוא עבודה, תמיד יזדקקו לעזרתכן,’ וכששאלתי למה התכוון הסמיק ואמר שנשים תמיד יכולות למצוא עבודה בניקיון, בישול, טיפול או שמירה על תינוקת.

‘גם גברים יכולים, ראית את מנקה המדרגות שלנו,’ הטחתי נגדו, והוא אמר, ‘תאמיני לי, לולו,’ כך קרא לי, ‘ברמה המעשית אתן מסתדרות הרבה יותר טוב, תראי לי גבר שמוכן לטפל בתינוק כמקצוע, שמוכן לעשות הכול, אבל ה־כול, זה רק אתן, זאת הישרדות.’

‘לנשים עוד לא התנפח האיבר הזה שנקרא אגו, ואם צריך להאכיל את המשפחה, מפשילים שרוולים,’ אמרתי לו.

‘את, לולו, לא תצטרכי לדאוג,’ חבט על ישבני וגלגל אותי אליו, ‘בשבילך אהיה מוכן לעבוד כמגהצת, קולפת בצל, טוחנת קמח או כובסת בקישון.’

המשכתי לטייל. ‘המקום של צדיק’, מסתבר, כבר סגר עם שני צעירים, בפיצוצייה הניחו בידי בקבוק מים והתנצלו אבל המשרה תפוסה, בבית המאפה אמרו שאולי בשבוע הבא יצטרכו ובקופת החולים, לפי המודעה שנתלתה על גזע העץ הסמוך, הצעתי את עצמי כמחסנאית. גם המשרה הזאת נתפסה. הציעו לי לגשת למתנ’ס, שם תמיד צריכים עובדים, אמר השומר שישב בכניסה.

לא מתנ’ס, אמרתי לעצמי. לא מתאים, יותר מדי מרכזי ולי אסור לבלוט. הוא יחפש אותי דבר ראשון בבתי ספר או במתנ’סים.

ואז, כמו בנס, ראיתי את המודעה הגואלת. על חלון הראווה הגדול של מספרה נרשם בכתב יד מהוסס: דרושה עובדת. תנאים טובים. פרטים לשאול אצל ויקי.

אולי?

הנערה ליד שולחן הפדיקור היתה עסוקה בשיוף אצבעות ידה של הלקוחה ואפילו לא הרימה ראש. לשאלתי ענתה שהבוסית שלה, ‘שקוראים אותה ויקי, תכף חוזרת, את יש לך תור למה?’

‘אני בעניין המשרה.’

‘גם כן משרה,’ גיחכה, היא נראתה בקושי בת שש־עשרה.

‘אתם מחפשים או לא?’

‘בשבילך?’

‘למה?’

‘כי… לא יודעת, לא נראה מתאים,’ היא שמטה את ידה של הלקוחה לתוך צלוחית מים ואספה את היד השנייה.

‘מאיפה את יודעת מה מתאים?’

‘מחפשים חופפת וקצת ניקיון, נראה לך?’

‘נגיד שכן, מה צריך בשביל לקבל את המשרה?’

‘למצוא חן בעיני ויקי,’ צחקה הלקוחה.

‘אם את שואלת אותי, צריך ניסיון,’ אמרה הפדיקוריסטית בחשיבות וטבלה את ידה של הלקוחה בצלוחית ורודה.

‘חם, חם,’ התלוננה הלקוחה, והנערה אמרה לה לחכות, שרק רגע ותכף מתרגלים.

‘אז מה?’ נזכרה בי, ‘מה להגיד לה כשתחזור?’

‘שאני מעוניינת לדבר איתה,’ עניתי. היא הנהנה ומשכה את יד הלקוחה מהמים והחלה לשייף במרץ.

‘בעצם, אפשר לחכות כאן?’ שאלתי, והלקוחה הסתובבה והתבוננה בי בהפתעה.

‘רצינית? בא לך לחכות פה?’

‘עבודה זאת עבודה,’ חייכתי אליה.

‘בחיי שצודקת,’ אמרה הלקוחה והתבוננה בציפורניה בתשומת לב, ‘דרך אגב, אני שולי, אם תעבדי כאן נתראה הרבה.’

‘שתדעי, שולי זאת הלקוחה הכי טובה,’ אישרה לי הצעירה משולחן הפדיקור, ‘באמת בא לך לחכות? כי אצל ויקי זה אי אפשר לדעת מתי.’

הרמתי מגזין צבעוני מסל העיתונים ושקעתי בו, עברתי במהירות בין מבצעים למרכך שיער, הצעות לטיפול חדשני למיגור קמטים, לבין כתבה על איך להתמודד עם הילד שעדיין מרטיב או עם צרבות בהיריון. בחוץ המשיכה העיר להתנהל בשלוותה, האנשים חלפו על פני המספרה בעצלתיים, מכוניות צפרו, אימהות המשיכו לדחוף עגלות קניות. מדי פעם פתח מישהו את הדלת ושאל אם ויקי כבר חזרה, צעיר מסר למספרה גלילי ניירות כסף ומכלי שמפו ואישה בחצאית ירוקה הניחה על הדלפק שקית שריחות בצל וביצים מטוגנות עלה ממנה, העיפה סביבה מבט, בוחנה את המספרה, וחייכה אלי.

עצמתי את עיני והרגשתי רוגע הולך וממלא אותי. היה לי טוב. לשבת במספרה הקטנה בירוחם. בלי עבר, בלי עתיד. רק כאן ועכשיו. אני ושפופרות הצבע, המגבות התלויות לייבוש ובקבוקי השמפו.

‘היא… זאת שמחכה לך,’ שמעתי את הנערה מהפדיקור.

התמתחתי. האישה שהתקרבה אלי היתה מצוידת בחיוך מדהים, זוג עיניים ענקיות וזוהרות וישבן אדיר ממדים. מאוזניה התנדנדו חישוקי מתכת גדולים וגופה היה עטוף בצעיף צבעוני, שנועד כנראה להסתיר את גבולות הגוף.

ויקי במלוא הדרה.

‘זאת את שמחפשת עבודה?’

‘ראיתי את המודעה וחשבתי… כן, אני מחפשת עבודה.’

היא העיפה בי מבט אחד. אחר כך שני. שאלה כמה שאלות ושקעה בהרהורים.

‘את יכולה לסמוך עלי,’ האצתי בה.

‘רק תדעי שהמשכורת… אצלי לא גבוהה, אבל יש טיפים.’

‘זה בסדר.’

‘ואת … נגיד את האמת, גם אין לך ניסיון בזה.’

‘לא, אבל אני חרוצה, תנסי אותי.’

‘מאיפה את?’

‘מנהריה, גבעת טרומפלדור, מכירה?’ כאילו שאני הכרתי.

‘לא, ולא מעוניינת להכיר.’ שולי, הידידה החדשה שלי שזקרה אוזניים, פרצה בצחוק.

‘ועכשיו את גרה פה?’

‘עברתי. בעלי… נפטר, את מבינה… אני… טוב, זה סיפור מסובך.’

‘דברי.’

‘מה שהיה היה ואני רוצה לפתוח דף חדש.’

‘אני מבינה,’ השתתפה בצערי, ‘מתי?’

‘איזה חודשיים, המחלה ההיא, היה קשה, סבל מאוד,’ השמעתי אנחה חשאית וראיתי איך חומת ההתנגדות הולכת ונמסה.

‘ילדים?’

‘לא הספקנו, מת צעיר.’

‘ואת? יש לך המלצות את?’ שאלה.

‘לא, אף פעם לא עבדתי במספרה, אבל אני חרוצה, נקייה, ישרה והכי חשוב, אני חייבת לעבוד.’ היא נענעה את ראשה, ספק בשביעת רצון, ספק בחשדנות.

‘כן, הכול טוב, אבל חשוב ניסיון,’ אמרה לבסוף.

‘ויקי, מה קרה לך,’ התערבה שולי, ‘בשביל לכבס מגבות, לטאטא ולמרוח צבע? את מצחיקה.’

‘כן, צריך ניסיון,’ התעקשה ויקי. ‘את רוצה שסתם מישהו ישים לך צבע בראש? שתצאי פתאום אדומה ולא זהב?’

‘לי היא נראית כמו בחורה שלא תגנוב לך מהקופה ותקבל לקוחות בבית כמו הזאתי.’

‘די, די, אל תזכירי אותה,’ ספקה ויקי כפיים, ‘הלוואי שתהיה חולה, אמן.’

‘לא לדבר ככה,’ נזפה בה שולי, ‘אבל זאת שפה, איך שהיא נראית לי, בחורה קלאסה.’

‘האמת, אולי נכון מה שאמרת, שהכי חשוב במספרה של ויקי זה בחורה טובה,’ התרצתה ויקי.

‘תזכרי, ויקי, מה ידעתי שבאתי כאן? זירו, ועכשיו? אצלי תור למניקור פדיקור ושפם שבוע מראש,’ צייצה הקטנה מאחורי שולחן הפדיקור, ושולי הסכימה איתה.

‘חשוב שנהיה בני אדם, זה מה שחשוב בחיים,’ סיכמה ויקי את הדיון הפילוסופי. אלוהים, כמה נהניתי. עיר של רחמים ואהבה.

‘בני אדם זה השמיים והארץ,’ הוספתי שמץ פילוסופיה לדיון, ‘וכל מה שביניהם נברא רק בעבור האדם, לכן שמו אותו באמצע וכל הדברים מקיפים אותו.’ שלושה זוגות עיניים ננעצו בי בתדהמה מהולה בהתפעלות.

לדעתי באותו הרגע התקבלתי.

‘ואת…’

‘הילה.’

‘הילה? הילה?!’ ויקי לעסה את שמי כאילו היה מאכל מוזר, ‘נו, שיהיה במזל, הילה.’ היא נקבה בסכום שהיה פחות מחצי משכרי בבית הספר ומיהרה להתנצל. קצת קשה עכשיו, חורף. ‘כולם בבית, בתנור, ופן לא טוב בגלל הרוח,’ הסבירה והוסיפה שבקיץ יותר טוב ואז הטיפים גדולים.

‘בגלל הבריכות באים יותר, והטיפים הכול שלך, אני לא נוגעת, לא כמו אצל ששון.’

‘מקובל, ויקי, תראי שאת תהיי מרוצה, מתי להתחיל?’

‘את יכולה היום?’

מה זה יכולתי. חלום חיי.

‘ברור.’

‘אז קדימה, רק ממחר בלי התחפושת הזאת,’ הצביעה בבוז על בגדי.

‘למה?’

‘כי זה לא את ככה, זה לא מתאים, נכון?’ העיפה שאלה לחלל המספרה. מלמול הסכמה נשמע סביבי. עיניים חדות לה.

לחצנו ידיים ברצינות תהומית כאילו העברתי אליה את השליטה בחבל אלזס לורן, והיא התחילה להסביר לי את עיקרי התפקיד, שכלל הכול פרט לתספורות. הסבירה מהן שעות העבודה, איך פותחים, מתי פותחים, איך נועלים, איפה עומדים המרככים, מה לעשות עם המגבות הרטובות, עם האשפה המצטברת, עם המברשות, איך לחתוך ניירות בשביל הפסים וכמה פעמים ביום לשטוף את הכיורים.

‘אם אני מרוצה, את תהיי מרוצה,’ סיכמה, ‘לא הכול משכורת. נכון, שולי?’

שולי בירכה את שתינו, איחלה לי הצלחה, השאירה טיפ נחמד לנערה ליד השולחן ודחפה לידי שטר של עשרים שקל.

החזקתי בידי את השטר והתבוננתי בוויקי. היא קרצה.

‘זה בשביל שתתחילי ברגל ימין,’ אמרה, ‘אל תתביישי, תיקחי, תיקחי.’

וכולנו צחקנו.

עשרים השקלים הנפלאים ביותר שהרווחתי בחיי. ראיתי בשטר רמז להתקבלותי. סימן טוב.

עכשיו הייתי עובדת בכירה, כלומר יחידה, פרט לפדיקוריסטית, במספרת ויקי שיבולי בירוחם. בקושי יממה וכבר יש לי ממלכה משלי. אחראית ראשית על החפיפות, הטאטוא, השטיפות, הזמנת הציוד, צחצוח השירותים ופתיחת המספרה.

וכבר רכשתי עוד חברות חדשות, שולי, ויקי וילדה ליד שולחן הפדיקור שהתברר לי ששמה נוקי. נוקי הציעה ששמי לא יהיה הילה, ‘שזה שם של כאלה עם אף גבוה,’ לטענתה, אלא הילי. שנהיה סט. ויקי, נוקי והילי.

‘למה הילי?’ שאלה ויקי, ‘עדיף בילי, זה קל לזכור, בילי.’

‘הילי בילי,’ קבעה שולי וצחקנו.

בילי. גם טוב, חשבתי. הילי, בילי, מה שתגידו. הגעתי לחלקת גן העדן שלי, כאן במספרה.

רק שלוש לקוחות הגיעו למספרה שלנו באותו יום, כך שיכולתי לתרגל היטב את כל ההוראות בשלווה. לקפל, למיין, להניח את המגבת היבשה, לחפוף בזהירות בלי להכאיב, לעסות מסאז’ קל, כי זה משדרג את הטיפים, כמו שהסבירה לי נוקי, ולהגיש לוויקי את קרעי נייר הכסף לצורך מריחת פסים.

זה היה מה שנקרא בשפה של ויקי, יום בז’, כלומר חלש. לעומת בז’ להבה, שזה חלש חלקית, כתום שזה טוב, והכי הכי טוב זה יום סגול, שבו מגייסים חופפות וצובעות נוספות כדי לעמוד בקצב.

זמן קצר לפני שעת הנעילה, בטקס רב־רושם כשכל יושבי המספרה מוחאים כפיים, קיבלתי מוויקי את מפתחות המספרה ואיתם את רשימת התפקידים שנוספו לי.

סיכמנו שאני פותחת כל בוקר בשמונה ומכינה את המספרה, מדליקה את דוד המים החמים, שוטפת, מסירה אבק, מצחצחת את המראות, ובסוף היום, בדרך חזרה הביתה, זורקת את סל המגבות למכבסת ‘עננים’. כמו כן קיבלתי תוספת תפקיד — להעיר אותה בבקרים, כי ככה היא, קשה לה לקום בבוקר — ולאחר מכן לעבור במכולת של שלום ולקחת חלב לקפה ועוגיות ללקוחות.

‘תזכרי, בילי מותק, אמרנו כל הטיפים שלך,’ הוסיפה במהירות, ‘אני כלום,’ כמו חוששת שאבהל מהעומס יחסית לשכר העלוב.

‘תודה, ויקי, יהיה בסדר,’ אמרתי, ואז היא עשתה משהו שלא התכוננתי אליו, בבת אחת היא משכה אותי אליה וחיבקה אותי בחוזקה, כאילו הרגע מצאה את הנשמה התאומה שלה. ריח נפלא של דבש ונענע עלה ממנה.

‘תראי שנסתדר מצוין,’ אמרה והניחה לי להשתחרר, ‘אני מרגישה ככה בלב, והלב של ויקי לא טועה.’

‘כן, בוס,’ אמרתי, ושתינו פרצנו בצחוק.

חיים חדשים התחילו. חיי כהילי בילי חופפת הראשים, מצחצחת המראות ומורחת הפסים. הכול טוב, חייכתי למראה אחרי שזכתה ממני להברקה וצחצוח, הכול טוב מאוד.

עצרתי בחנות יד שנייה, שם רכשתי מאוורר שעמד על רגל אחת.

‘מצב לא הכי,’ התנצל המוכר.

‘הכול טוב,’ אמרתי והנחתי בידו את שטרות הכסף שהרווחתי ביומי הראשון, ‘הכול טוב מאוד.’

י’ד. אורי

הבית שלנו, שתמיד פרח, הפך למקום צחיח.

יאירה הלכה והתרחקה. פתחה בינינו תהום.

בתחילה בכתה. בשקט. אחר כך היתה מתעטפת בשתיקות ארוכות.

אחר כך נמנעה ממני, מסיבה את פניה כשרציתי לנשקה. ללטף את לחייה. היתה עולה לחדרנו ומשאירה אותי להירדם על הספה, מול הטלוויזיה. עונה לי תשובות קצרות. מסרבת לכל הצעה שלי.

בחודשים האחרונים התמכרה, בעידודו של גדי, החבר הכי טוב, לקורסים, לטיולים, לספינינג.

גדי הציע, גדי הסיע, גדי.

גדי אפילו הוציא את הכלב לסיבוב.

בערבים היתה נועלת נעלי ספורט ויוצאת להליכה. מכלה את כוחותיה בין חוף הצוק לחוף פרישמן וחזרה. האם ידעתי? כן. היתה הפעם ההיא. גם עיוור היה יודע. מרגיש. רק אני. לא רציתי לדעת. שהרי אם תדע, תהיה חייב לנקוט צעדים.

אבל הידיעה רדפה אותי. נמנעתי ממנה ובכל זאת.

ירדתי לזרוק את הזבל. כשחזרתי לחדר הרגשתי. היה שם משהו. האוויר היה דחוס. צמיג. והתנועה שנעצרה כאילו עוד ריחפה באוויר. כאילו ניתקו זה מזה באחת. צבע הפנים שלו. השיער שלה. העיניים של שניהם שנמנעו מלהביט בי. באוויר היה ריח של חטא.

האם זה היה הרגע בו יכולתי למנוע את מה שהתקרב?

‘היי, הכול בסדר, ילדים?’ שאלתי, מנסה להצחיק, לפזר את שמיכת החשדנות.

בטח נשמעתי מטומטם לגמרי.

‘הכול מצוין מאוד,’ ענתה וניגשה להמשיך במה שעסקה בו לפני שיצאתי. לחמם לשלושתנו את המרק. המרק שגדי — ‘גד’ כמו שקראה לו, אסף באחת המסעדות וביקש רק שתחמם. המרק היה קר וכתום והיא פיזרה מעליו כמה גרעיני דלעת ופתיתי גבינת מוצרלה, וגדי פתח את בקבוק השרדונה שהביא. שרדונה של רקנאטי. היין שהיא אוהבת.

גדי התעסק עם הפותחן והיא עם המרק. שני גנבי דעת קטנים.

אני זוכר כל פרט מהרגע הזה.

הייתי צריך לראות. לדעת שגדי שם, ממתין להזדמנות.

ההתמכרות לצערה, המסירות לאבלה, כל השירותים הקטנים, שיחות הנפש, טיולי הערב, הפרחים, הפינוקים — היו רק מזימה שנארגה.

‘אתה בר מזל.’

‘גם אני חושב ככה.’

‘אולי יש ליאירה אחות?’ שאל לא פעם, ואני צחקתי, לא הבנתי שבעצם הוא מתכוון למקור. הוא היה החבר הכי טוב. מסוג החברים שאתה מאמין שאם תיפול לאחור יהיו שם כדי לאסוף אותך. חבר לכל החיים.

גדי רומנו.

לא אשכח שאמר לי, כשהצגתי בפניו את אירה שלי, ‘בחיי, מכוער אחד, מצאת לך יהלום.’ הוא קרא לי אז מכוער, בדיחה כזאת, אולי כי נחשבתי ליפה משנינו. ולא הפסיק לכרכר סביבה. אבל האמנתי שהיא היתה שלי. רק שלי.

פעם שאל אותי למה אנחנו לא מתחתנים.

‘למה למהר?’ עניתי. היינו רק בני עשרים ואחת.

‘תיזהר, כי אם אתה לא מתחתן איתה, אני חוטף אותה.’

‘איך חוטף, אתה חבר שלי, לא?’

‘צוחקים איתך,’ מיהר להרגיע, ‘סתם, אורי, מה אתה מתרגש כל כך?’

כשנישאנו, הוא כבר היה בחו’ל. לא עמד בזה. וכשחזר, זכה בנשמתה.

ובסוף שניהם עמדו שם, נבוכים. מייד ידעתי. האשמה היתה על פניהם.

‘רצינו לדבר איתך.’

‘לא עכשיו.’

‘תקשיב, אורי,’ אמרה האישה שאהבתי, שעוד רגע תנעץ חנית בגרוני.

‘בבקשה,’ התחננתי, ‘אני מותש,’ אבל בער להם. הם רצו לדבר ואני לא רציתי להקשיב. מזגתי לעצמי כוסית ורמוט. ושנייה. ושלישית.

‘אורי, די, מספיק לברוח, צריכים לדבר,’ אמר גדי, ואני, ילד שמכסה את פניו ומאמין שלא ימצאו אותו, התחלתי לסגת. ביקשתי ללכת. לא להיות שם. לא לראות את החוטים הסמויים שנמתחו בין שניהם ופרמו אותי. אבל הם לא הרפו ודיברו. אמרו כל מה שידעתי ולא רציתי לדעת. כשסיימו — רציתי למות. להסתלק. לא להיות קיים יותר.

‘תראה,’ פתחה אירה, ‘מאז מה שקרה, אתה הרי יודע…’

גדי חשק. גדי הצליח. גדי.

ואני שם. עומד ומקבל את גזר הדין שלי. לא צעקתי. לא האשמתי גם לא תקעתי בגדי סכין, כמו שאולי היה עדיף לעשות. הקשבתי כמו נידון למוות שמקשיב לגזר הדין.

באותו לילה, לפני שפרשנו כל אחד לחדרו, הסידור החדש שהיא קבעה, שאלתי, ‘מתי כל זה קרה?’ והיא אמרה, ‘אתה רואה? זה שורש העניין, אתה לא מרגיש, לא רואה אותי, אותנו, את מה שקרה מתחת לאף שלך, בן אדם אטום.’ לו רק ידעה, לו רק ניסתה להציץ בי.

‘את מתכוונת ש…’

‘תחשוב,’ אמרה, ‘איפה היית אתה? גדי היה שם בשבילי.’

‘אירה, אהובה שלי, היינו לכודים באסון, כל אחד עם הכאב שלו.’

‘השארת אותי לבד.’

‘אירה, בבקשה, עברנו משהו נורא, האשמה שאני נושא היא משהו שלא עובר בקלות, אל תעשי צעדים קיצוניים כל כך, בואי נעבור את זה ביחד.’

‘עכשיו? אני כבר לא שם.’

‘הכול קרס סביבי, לא יכולתי להושיט לך יד כי בעצמי טבעתי. תני לי הזדמנות.’

‘לילה טוב,’ אמרה ונסגרה בחדר השינה שעכשיו הפך לממלכתה הבלעדית.

כבר אי אפשר היה להתעלם.

עד אז הרגשתי מוגן. האמנתי שהיציבות שלנו היא כמו תעודת ביטוח. שהאהבה תנצח, כמו שמבטיחים השירים. שנצא מהמשבר ובסופו של דבר נתאושש. אני אאסוף את השברים, והיא תביט בי בעיני השקד שלה, תחייך ותושיט לי יד.

למחרת שאלתי אותה בזהירות, שלא להרגיז, שלא לעורר טינה, ‘למה הוא?’

‘עזוב, בוא לא ניכנס לזה,’ התרוממה ממקומה כרומזת שהשיחה הסתיימה.

‘הוא היה חבר שלי.’

‘הוא חבר של שנינו,’ אמרה והביטה בנקודה מרוחקת על הקיר.

‘לא,’ מחיתי, ‘חבר אמיתי לא היה מעז…’

‘די, אתה לא מבין כלום.’ שוב. מעבירה אלי את האשמה.

‘היי, אירה, הביטי בי, זה אני, אורי, החבר הכי טוב שלך.’

ואז היא מלמלה משהו שנשמע כמו, אתה כבר לא, בכלל לא. הוא החבר שלי.

‘מה אמרת?!’ הרמתי את הקול.

‘אל תצעק,’ הרימה יד כאילו מנסה לעצור מכה, ‘מה הייתי עושה בלי גדי? הייתי קורסת לגמרי, הייתי מתה. כן, מתה אלמלא הוא, גדי הוא החבר הכי טוב שלי.’

צדקת, אירה.

היינו מתים חיים.

עליתי למעלה. עמדתי ליד הדלת החסומה כמה דקות, ואז נסגרתי בחדרו של ליאור שלי. שלנו.

לא העזתי לשכב על מיטתו, להניח את ראשי על הכרית שנשאה עדיין רמז לריח שערו, לבושם שאהב. נשכבתי על השטיח. הכלב, שעד עכשיו המתין ליד הדלת, נכנס אחרי ונצמד אלי. מבקש להצטרף לכאב שלי. שמעתי אותו נושם בכבדות, כאילו התקשה לחיות בלעדיו. כמוני.

15. רות

הנייד העיר אותי.

הוואלס של קוסטריצה, הבמאי האהוב עלי, התנגן בעליצות.

איפה אני? שש בבוקר? מה קרה?

מייד נזכרתי. זה קורה היום. התחלה חדשה. פרק חדש. עבודה חדשה. אני הילי בילי, חופפת־העל החדשה של ויקי בירוחם.

נשארתי לשכב. עוד רגע. להתכונן בשקט. היום הרשמי הראשון שלי במספרה.

‘תהיי נחמדה,’ יעצה לי ויקי, ‘רק תקשיבי, אל תתווכחי ותקבלי טיפ שמן. נכון, נוקי?’

‘לגמרי. ולא לשכוח מסאז’,’ הסכימה איתה הקטנה.

התיישבתי. דברים מסתדרים, וכבר יש לי דירה ועבודה. אחראית ניקיון וחפיפה בירוחם. שוקה היה מתפלץ לו ידע. אחותי לא תאמין אם אספר לה. הרי היו לי חלומות גדולים. תערוכות צילום. סדנאות. קורסים.

בדקתי את המעטפה בה נשמרו הכספים שהעבירה לי דודה כרמית כשבאתי להודיע לה על תוכניתי להירשם ללימודים.

‘לימודים של מה?’ שאלה בחיוך הממזרי שלה.

‘לימודים, בבוסטון.’

‘ככה את קוראת לזה?’ ידעתי שהיא קלטה משהו. פעם אמרה שיש לי את העיניים הכי עצובות שהיא ראתה אי פעם, ואני התחננתי שתניח לי.

‘כרמית,’ לחשתי, ‘את זוכרת שאמרת פעם שתעזרי לי, בלי לחטט, בלי לשאול?’

‘אמרתי וזה מה שאעשה,’ אמרה, ‘הגיע הזמן, צאי לשלום, המפתחות בפנים.’

היא הבינה. עוד שנה אתקשר אליה. להסביר. להתנצל על השקרים.

האם עלי לרכוש קודם מקרר, תנור או טלוויזיה? איזי, הילי בילי. איזי.

לעשות הכול לאט. טיפין טיפין. בלי לעורר עניין מיותר בשכונה הצפופה הזאת, בה רכישת מכשיר טלוויזיה מפואר תעורר לחשושים ושאלות. בשיכון כזה אין מצב בו תוכל להסתתר מעיניים סקרניות.

צלצול בדלת. ואצלי מייד צמרמורת.

מה עכשיו? מי מחפש אותי?

שוקה? שוקה?! עקב והגיע?

‘הילה, תפתחי?’

לא. להירגע. אמרו הילה. הילה היא תושבת ירוחם, הילה היא החופפת של ויקי. הילה מהמספרה. הילי־בילי. לא רות־רותי־טוטי של שוקה.

אני מתקרבת לדלת ומהססת. לפתוח? קומה שנייה. לקפוץ זאת לא אפשרות.

‘הילה? זאת אני, סמדי, מה את לא פותחת?’ סמדי. רק סמדי. מיהרתי להטמין את המעטפה ופתחתי.

‘בוקר טוב,’ על פניה היפות התרחב חיוך, ‘ישנת טוב?’

‘מצוין,’ אמרתי. מה אספר לה, שחצי לילה הסתובבתי כי פחדתי מחלומות?

‘זה מאמא,’ הגישה לי גוש חמים עטוף במגבת.

‘מה…’

‘זה היא עשתה,’ הוסיפה בגאווה, ‘תשאלי עליה, כל ירוחם מכירים, הכי טוב.’ פתחתי את שולי המגבת וגיליתי בתוכה לחמנייה שריח מתוק עלה ממנה.

‘מריח מעולה, תודה!’

‘כי שמה חמאה,’ פסקה, ‘לא תגידי מרגרינה, תחזירי אחר כך את המגבת?’ ולפני שהספקתי להודות, לחבק, להתרגש מרגע החסד הזה, נעלמה לי.

כך התחיל יומי השני בירוחם. עם הלחם הטוב ביותר בעולם.

עם רוחמה וסמדי שמהר מאוד אימצו אותי.

במהירות ארגנתי את הדירה הקטנטונת. סידרתי מחדש את חדר השינה, כך שהמיטה לא תחסום את הכניסה. ערכתי רשימת קניות והתיישבתי מול המנחה שנשלחה אלי, שלא רק חמאה היתה בה אלא גם סוג של הזמנה.

בשבע וחצי, מצוידת במפתח ובכתובת שרשמה לי ויקי, חציתי את השכונה, טיפסתי לדירה שלה והערתי אותה ממש לפי הנחיותיה. היא סירבה לקום, קיללה קללות נמרצות את המספרה ואותי ואמרה שאני מפוטרת, כי מה זה אני מעירה אותה באמצע הלילה. ובכלל, היא לא סובלת אותי. את ירוחם. את העולם.

עברתי לחדר השני והתקשרתי אליה. היא ענתה מייד. זה הכלל. לנייד תמיד עונים. אולי, חושבים, אולי זאת ההודעה שחיכיתי לה כל חיי? מודיעים לי כי זכיתי בהגרלה/פרס/ירושה או שאהוב ישן חזר אלי? לא מחמיצים שיחה.

‘מה?’ נהמה.

‘שירותי השכמה והרדמה, האם את קמה או שנשלח את צוות המעירים הנחושים שלנו?’

‘הילי בילי? זאת את?’

‘אני הילי בילי המפוטרת,’ אמרתי, והיא פרצה בצחוק ואמרה תודה, ושאולי היא תפטר אותי רק מחר. האמת שהתחלתי לחבב את ויקי. ויקי הבוסית שלי, ויקי השורדת, שכל מה שהשאיר לה בעלה הנמלט היה לב שבור ושפע חובות.

שלב א’ בתפקיד בוצע בהצלחה. בדרך קניתי חלב, קפה שחור ועוגיות. שלום מהמכולת הקטנה שמול המספרה בירך אותי על התפקיד ואיחל לי הצלחה, כי לא קל. ‘תראי שממש לא קל, אבל תזכרי שזאת ויקי, אישה עם לב גדול.’ אחר כך הסביר שוויקי אוהבת את אלו עם הריבה בצורת לב וגם את המלוחות, בשביל הקליינטיות, הוסיף כבקשתי חלב טרי, שקית קפה שחור, צנצנת נס קפה, מטליות, סמרטוטים וחומרי ניקוי. הוא התבונן בשלל ושאל אם זה מה שוויקי אישרה לי. הנהנתי והוא רשם הכול.

‘תגידי לה מחרתיים יוצא חודש חדש, שלא תשכח לשלם.’ הבטחתי. אחר כך עברתי במכבסת ‘עננים’, לקחתי את חבילת המגבות הנקיות ופסעתי להנאתי, עמוסה במגבות, עוגיות ושקית מוצרים ושרקתי לעצמי את השיר על העיר האפורה של נעמי שמר. ‘אם תרצי שאראה לך…’ למה? לא יודעת. הכול נראה לי נפלא. מפויס. מרגיע. ומשהו התנגן בי. מעצמו.

‘אין מקום בעולם כמו ירוחם

לכל אחד כאן לב גדול וחם

הכול מושלם בירוחם

אין לי עיר אחרת, רק זאת הנהדרת…’

ושוב. ושוב. רק זאת הנהדרת… המילים נתקעו. סירבו להתפנות. כמנטרה חדשה. אין לי עיר אחרת.

בשמונה וחצי פצחתי בעבודת הניקיון. הברקתי את המראות, קרצפתי את הרצפה הדביקה, את הכיסאות, את הכיורים, את החרסינות, אפילו את הקירות ניקיתי.

כשוויקי נכנסה למספרה בשעה עשר, פתחה מייד בקריאות הילולים, דברי שבח והודיה. המספרה שלה, כך היא טענה, מעולם לא נראתה טוב יותר.

‘באלוהים,’ טפחה על גבי וכרכה סביבי את זרועותיה, ‘הלקוחות יחשבו שהתבלבלו, אף פעם לא ידעתי שהקיר הזה לבן,’ הצביעה על הקיר ליד הכיור, ‘והכיור… איך חשבנו שהוא בכלל אפור! תודה, מותק,’ אספה אותי שוב לחיקה ונענעה אותי, כאילו מצאה את בתה האובדת.

הכול מושלם בירוחם… לכל אחד בירוחם לב גדול וחם.

בערב הגיעו מכשיר הטלוויזיה שקניתי בזהירות בחנות יד שנייה, ותנור שהמוכר נשבע לי באמו ואביו שאחרי שאנקה אותו אגלה שהוא ממש כמו חדש. ומקרר? שלום מהמכולת הבטיח להשיג לי אחד. תני לי יומיים ויהיה לך אחד דה לוקס, ביקש. נתתי.

הטלוויזיה הפתיעה לטובה. התנור גמגם, התנגד וסירב להיכנע. ידעתי שבסוף אנצח אותו. דבר לא יעמוד בדרכי. גם לא תנור מטומטם שמתעקש לשמור את גושי השומן לעצמו.

בעיתונים, בחדשות, ברדיו, לא היה רמז לכך שאני נעדרת. שאני חסרה למישהו. המשטרה עדיין לא ביקשה את עזרת הציבור בחיפושיה אחרי רות, שיצאה מביתה לבושה…

סימן טוב? לא בטוח. אולי מדאיג. אם הוא לא שיתף איש בבריחתי, משמע שהוא פועל לבד. יש להניח שככל שנוקף הזמן הוא הופך לנקמן וזועם. משמע, מסוכן. ומי כמוני מיטיבה לדעת מה זה אומר כשהמפלצת מתעוררת. הוא לא יסכין עם בריחתי.

היה עלי לקוות שנתיב הבריחה המסובך שיצרתי, הזגזוג ממקום למקום, הניידים החד־פעמיים, התחפושת, השם החדש, כל אמצעי ההתגוננות, יוכיחו את עצמם.

ט’ו. אורי

כל לילה מאז אותו לילה נורא, הלילה בו לכדה אותי הבשורה המרה, הייתי נצמד לחלון הגדול הנשקף אל הרחוב. עומד כמצפה למשהו טוב.

משהו שכבר לעולם לא יגיע.

‘ומצפה ומצפה למי למי למי’, התנגנה במוחי המנגינה המטומטמת ההיא. למי למי למי?

לא. לא לכם ציפיתי.

שליחי הגורל. מבשרי המוות. השניים.

כשפתחתי את הדלת באותו לילה, נכון לחבק אותך, ליאור, ראיתי אותם.

הם עמדו בפתח, שני צעירים שניסו להחביא את עצמם, מנסים לא להיישיר מבט.

ומצפה למי למי למי?

והם שאלו, ‘אתה מר שביט?’ כן, זה אני, למה?

יש עוד מישהו בבית? למה? אשתך כאן? שאלו, כן, למה? והגבוה יותר דחק במרפקו את הנמוך, שכחכח בגרונו ואמר, אתה צריך להגיע למיון. למה? בגלל ה… למה? בגלל שהיתה… לא! לא! אל תמשיכו. אני כבר מבין מעבר למילים, אבל מנסה לא לדעת. לא להבין. והגבוה השלים, אתה מבין? התאונה.

היתה תאונת דרכים. בנתיבי איילון.

מה זה אומר? למה זה קשור אלי? הרי יש כל כך הרבה תאונות דרכים, ליאור. תמיד יש תאונות, למה אתה? למה היית צריך להיות שם?

‘הבן שלכם… אנחנו מצטערים… הוא…’

‘הוא לא בבית,’ עוד לא הבנתי. המוח לא יכול לקלוט מילים כאלה.

‘הוא במיון, כדאי שתבואו.’

‘אני לא מבין, מה לי ולמיון?’ איך יכולתי להרשות לעצמי להבין? אולי אם לא אבין זה לא קרה.

‘הוא כנראה… אמרו שהחליק מהאופנוע ו…’

‘מתי?’

‘לפני שעה.’

טעות, אתם טועים. לכו מכאן. לא רוצה אתכם כאן. ‘הילד שלי… ליאור, הוא בסדר, אני בטוח, יש לכם טעות,’ טרקתי בפניהם את הדלת. כן. טראח. רק לא לשמוע.

כשפתחתי שוב, הם עדיין עמדו שם. צעירים כל כך. עצובים כל כך.

‘מה מצבו?’ הצלחתי ללחוש.

‘הוא … לא טוב,’ אמר הנמוך מהשניים ויישר את משקפיו. הם היו לחוצים.

‘הוא… קשה,’ אמר השני. זה היה הרגע בו התחלתי להבין שעלי להבין. הלב שלי החל לפעום בחוזקה כאילו איים להיקרע. שמעתי את יאירה צועקת, מי שם? אורי? עם מי אתה מדבר. ולא יכולתי לענות. הייתי קפוא. לא יכולתי להזיז את ידי. להסתובב. לענות לה.

זה הרגע שקלטתי.

הכול עומד להשתנות. הכול יהיה אחרת. כל מה שקיים כבר לא יהיה. הלב ידע. הלב תמיד יודע.

עיני נעוצות בכביש שלפני הבית.

אני לא יכול להפסיק לחפש אותך, ליאור, אולי תושיט לי יד ותיתן לי לבוא אחריך?

דבר אלי, ילד שלי. כל ערב אני עורך מין טקס כזה.

מה היה אילו. מה היה אילו לא יצאת באותו ליל חורף, כשהעננים המטירו דליי גשם והכבישים היו חלקים מהכפור? מה היה אילו לא הייתי מסכים שתקנה את האופנוע, מה היה אילו הייתי מקשיב ליאירה וקונה לך מכונית קטנה, בטיחותית. אילו לא, לעזאזל! אילו לא הייתי טיפש כזה.

ואולי כל זה רק סיוט, ואתה, בן, תנופף לי מהרחוב לשלום. היי, אבוש, תגיד, מה אתה עושה ליד החלון? עוד פעם דואג? אמרתי לך לא לדאוג לי. אני בסדר. ואז תטפח בחיבה על בטני ותצעק בקולך העמוק, ‘השמנת, פפוש,’ ואז תוסיף, ‘למה אין אוכל בבית הזה?’

בבית הזה.

בבית שבו אין אותך.

על הבית הזה רובצים עננים אפורים.

אירה בדיכאון. אני בדיכאון. אפילו חצ’טוריאן, הכלב שלך, שרוי בדיכאון. רובץ ליד דלת החדר שלך ומצפה. מדי פעם משמיע יללה ארוכה. טועם רק כזית מהאוכל שאני משאיר לו. איך אפשר להסביר לו? לפעמים אני רוצה להצטרף אליו, לרבוץ ליד הדלת ולחכות. אולי ייתנו לך לחזור משם.

ידוע שהמצב הדיכאוני הוא חלק מתהליך האבל, אני חוזר ומשנן לעצמי את הדף שנתן לי המטפל לקרוא. האובדן ותחושות של חוסר וגעגוע ילוו את האדם בלי הרף. מטרת הטיפול היא לאפשר לו להתמודד עם המצב בצורה טובה ככל האפשר ולהמשיך לחיות את חייו. עם הזמן יוכל המטופל גם לראות נקודות אור ושמחה בהמשך הדרך.

נקודות אור?

איך אפשר למצוא נקודות אור באפלה שנחתה עלינו?

כשהצעתי ליאירה ללכת איתי לטיפול — סירבה. אמרה שהיא עושה מה שצריך בדרכה. לא ביחד. לא איתך. ולא הוסיפה מה שאמרה אז, באותו לילה במיון, כשעמדנו מאחורי הווילון והרופאים יצאו ועל פניהם התשובה.

אתה הרגת את הילד שלי.

זה יצא ממנה כמו הר געש שהתפוצץ והלבה הרותחת זרמה ממנו, ‘רוצח! אתה. אתה. הרגת אותו. את החיים שלו. שלי,’ היא צרחה. זעקה את כאבה. ואני רק ניסיתי לחבק. לאחוז בה. שלא תיפול.

הרופאה מיהרה אלינו והזריקה לה משהו מרגיע והיא, יאירה שלי, הביטה בי במבט שלא אשכח לעולם ואז בבת אחת קרסה.

אתה מזהה? כן. הנה שם, הילד שאני במו ידי שלחתי למות… אלוהים, כן, אני מאשר. זה הוא. זה ששוכב שם. ליאור שלי. התינוק שלנו.

יאירה ביקשה להיות איתו לבד. רק כמה דקות לעצמה, והרחיקה אותי. נתתי לה.

כשיצאה היו פניה אדומות ועיניה נפוחות. הושטתי יד לחבק, לתמוך, והיא התעלמה. הלכה קדימה.

הגעגועים האלה, ליאור. הגעגוע הבלתי פוסק שהזמן לא מפוגג. הכמיהה אליך, ילד שלי.

רק לרגע אחד, לו ניתן היה רק לרגע, להגיע לקצה האחר. רק עוד פעם לגעת בשערך המרדן שאין מסרק בעולם שיוכל לו. להריח עוד פעם אחת את הריח המריר המופלא שעטף אותך, לשמוע את צחוקך הענק, לשלוח יד ולחבק אותך. לשמוע אותך מתהלך בחדרך, הנה ושוב, צוחק, לוחש, משוחח עם חבריך. רק לשעה אחת. שעה אחת בלבד. רק פעם אחת. לא אבקש יותר.

היו לי כל כך הרבה דברים לספר לך, סיפורים שעוד לא הספקתי לספר, שירים שעוד לא שרתי, נופים שרציתי להראות לך. ארצות, ימים, הרים ועמקים. ולא הספקנו. כל כך קצר היה האושר.

‘אבא, די, ששש…’

‘אתה כאן?’ הקול הזה? השין שקצת שורקת, איפה אתה?

‘קשה לה, תהיה טוב אליה.’

רציתי להגיד לו שגם לי קשה, שגם אני לא מצליח להירדם בלילות, שאני שומע אותה בוכה בשנתה ומנסה לנחם, אלא שהיא מתרחקת, מתגלגלת ממני והלאה.

רציתי להגיד לו עוד הרבה דברים, על המקומות בהם אני מחפש אותו, בתלולית שעל שפת הים שהיינו נוחתים עליה חסרי נשימה אחרי הריצה, ליד שער הגן, שם הייתי נפרד ממנו כל בוקר, ממתין עד שהתרחק ונבלע פנימה. לו אפשר היה להחזיר את הזמן לאחור. רק פעם אחת. למה אתה מתרחק ממני כל כך מהר? חכה, ילד שלי. תן לנו עוד דקה. עוד לא הספקנו לדבר.

‘קח אותי אליך, ליאור.’

למה הייתי צריך להיכנע, לעמוד לצידך כשיאירה סירבה, התחננה שנוותר. למה אופנוע? היא שאלה, וחזרה ושאלה, מה רע בפיאט קטנה? מיני קופר, רק סבלנות, נקנה לך ברגע שתעשה רישיון נהיגה.

‘די, אבא,’ אני מרגיש את ידך על מצחי.

‘למה הסכמתי ש…’

‘אתה זוכר מה אמרת לאמא? שגם אם נוהגים בפיאט עלולים להתרסק לקיר בטון?’

כך אמרתי.

הייתי מטורף.

16. רות

‘תבחרי,’ אמר הצעיר שהיה לבוש בטרנינג ירוק וקוקו ארוך השתלשל על גבו, ‘יש כאן אולי אלף דוגמאות.’

‘יש פרפרים?’

‘בלי סוף,’ הגיש לי קטלוג מרופט מרוב שימוש ובו מבחר קעקועים.

בחרתי באחד מהם והוא הודיע לי שקודם משלמים, כי היו לו כבר כאלה שבחרו ואז הצטערו. שילמתי והוא החל להכין את הצבע.

‘מה פתאום קעקוע?’ שאלה אותי רוחמה כשסיפרתי לה.

‘למה לא?’

‘כי זה משונה. מה את, בת שש־עשרה? למה?’

‘פשוט, כי בא לי.’

‘ככה?’

‘כן, בא לי ואני עושה, זה מה שזה, רוחמה.’ נראה לי שאת זה היא הבינה כי חייכה והניחה יד על ראשי.

‘באמת שככה צריך,’ אמרה, ‘לעשות מה בא לנו בראש.’

ואז הוסיפה, ‘טוב שאת פה, כי כל יום אני לומדת ממך משהו חדש.’

בדיוק. בא לי. לחיי, לרות, אני רוצה ועושה. זה מה שזה. כבר חמישה חודשים שאני מרגישה פרפר חופשי. מרחפת לי בלא יראה. רכשתי כמה חברים טובים שאינני מפחדת להזמין אלי או לבקרם בביתם, אני מפטפטת להנאתי עם נשים וגברים, לא חוששת לחייך לדוור או לבחור החמוד מהעירייה שמנקה את המדרכה שליד הבניין, מגיעה לדירה מתי שנוח לי, הולכת לישון בשעה שנוחה לי, מבשלת רק מה שטעים לי. קונה כל מה שבא לי. אם רק ארצה אטוס בכדור פורח עד לאנטרקטיקה או אלך לקורס צוללנים במוזמביק. אם רק ארצה. בינתיים, הוצאתי חצי משכר החופפת שלי על מגפיים בצבע בורדו לוהט, מיותרים לגמרי, אבל ככה. בא לי. כמו המנורה החדשה, המפה הרקומה, מגבות אמבט קטיפתיות, הכול גחמה של רגע. ועכשיו חורטים קעקוע של פרפר על זרועי הימנית, ועוד אחד, גדול יותר, על ירך שמאל. כי בא לי.

שוקה הלך והתרחק עם כל יום שחלף. איתן היקר, איש סודי, דאג להודיע לאחותי שאני בחיים ובטוב, שלא תדאג ובעיקר שלא תצא לחפש אותי, שלא תיתן אפילו רמז דקיק לכך שהיא יודעת משהו. ידעתי ממנו שהיא הרגיעה את אבא.

‘ואת?’

‘אני מה?’

‘לפחות אפשר לקפוץ? לבקר?’

‘עוד לא, איתן.’

‘מה שתגידי, איילה נעלמת,’ נקב בשם בו הזדהיתי בטלפון.

‘זה לטובת כולנו, בבקשה.’ הוא נאנח והבטיח להעביר את המידע.

הדירה האפרורית הפכה לפינת חמד. כמה שטיחים שהביאה לי רוחמה מהשוק הבדואי בבאר שבע העניקו צבע לדירה העגמומית. רהיטים שרכשתי נצבעו מחדש ושימחו את החלל, ובכל פינה לבלבו עציצים. הרבה עציצים, שלמרות מזג האוויר המדברי היבש, נראו מרוצים ממשכנם.

אלא שהיה עלי להיזהר שלא לנקר עיניים ולהזמין גנבים לברר אם הטמנתי כאן איזה אוצר, בבחינת פרצה קוראת לפורץ. לכן לא נפרדתי מהמעטפה בה הסתתרו השטרות ורק אחרי ארבעה חודשים הרשיתי לעצמי לרכוש לעצמי שואב אבק חדיש, מכשיר הכרחי מול סופות החול של הנגב. בואו של השואב שימח את השכנים, שהיו שואלים אותו ממני ומחזירים תמיד עם לביבות ירק או מרק ריחני, ובעיקר את רוחמה, שהפכה להיות מנהלת השואב וקבעה מי ייקח ומתי.

‘אחרת ייעלם,’ הסבירה והוסיפה, ‘כי את טובה מדי, אז תני לי לארגן את זה.’

ובעיקר רוויתי נחת מטיולי סוף השבוע שלי. אהבתי לטייל במרחבים של הנגב, שנפתחו לעומתי כל אימת שיצאתי את העיר. המרחב הרגיע אותי. ריח המדבר העניק לי את השלווה שכה חיפשתי. לפעמים היו מצטרפות אלי רוחמה, סמדי, לפעמים אפילו ויקי, בכל כובד משקלה, ניאותה אחת לחודש לדדות אחרינו כשכיסא בד על כתפה וסלסילת ממולאים ריחניים בידיה.

‘מאיפה אתן מכירות?’ שאלה אותי פעם ויקי.

‘מפה, למה?’

‘כי נראה כאילו אתן אחיות כזה, אז חשבתי.’

‘מה זה נראה כאילו אחיות כזה?’

‘משהו שמרגישים בלב, ותפסיקי כל רגע לשאול ולשאול.’

אולי ויקי ראתה משהו ובאמת נולדה קרבה מהסוג הזה בינינו? הרווחתי עוד אחות?

חסר היה לי רק דבר אחד. המצלמה שלי.

כל כך רציתי שוב לחבק בידי מצלמה. רציתי לצלם. ילדים, נופי מדבר, את פועלי הבניין בעבודתם, את מנקי הרחוב, להתבונן בעזרתה בבני אדם, במרחב, בעלים שזה עתה בצבצו, בעולם שמתחת לאבנים, לגלות בעזרתה את מה שנעלם מן העין.

הייתי זקוקה לה. מין צורך בדומה לאופה שזקוק ללישת בצק, הקדר לחמר, הצייר למכחול והמספריים לספר.

כל מי שעסק פעם בצילום יבין. אולי לא במקרה נכשלתי בכל הניסיונות שלי לכתוב. הייתי זקוקה לעדשה כדי לספר. לתעד.

בימים ההם, הימים שלפני עידן שוקה, אהבתי להסתובב בשווקים, בסמטאות של יפו, בשכונות המצטופפות סביב תל אביב, בחופי הרחצה, באזור בתי הקפה, או לתייר ברחבי הארץ בסופי השבוע, המצלמה תלויה עלי, העיניים פקוחות ומחפשות סיפור. את הסיפור שרק עין מיומנת מגלה.

הצילום, כשהוא טוב, יתרונו שהוא מתאים לכולם, ובדרך שלו יוצר חוויה משותפת לכל בני האדם, שהרי הוא מדבר בשפה אוניברסלית. המצלמה היא כלי כל כך מדהים, כי היא מתעדת לא רק דמויות ומצבים, אלא גם את הנפש האנושית כפי שהיא משתקפת בפני המצולמים. המצלמה רואה את המציאות טוב מהעין, טוב מאיתנו.

בימים לפני ששוקה הטיל וטו מוחלט על עניין הצילום, הייתי מגלה בעזרת העדשה את ההתרחשות האדירה שבטבע, את הסופה המתקרבת, את האבקנים לרגלי הדבורים, את עיני הצפרדעים ובעיקר את בני האדם — מבוהלים, מאושרים או עצובים, כנועים או מנצחים. הרגשתי בת מזל, כאילו ניחנתי בסגולות מיוחדות, רדאר משובח שאפשר לי לגלות, לחפש, לבחון וליצור את הצילום הבא. מצוידת בעדשות הרגישות אני רואה את העולם בדרך אחרת, המצלמה הרי מתעדת פרטים שבעין לא מזוינת כמעט ולא ניתן לראות. מתעדת רגעים. יופי. צער. זקנה. נעורים.

אהבתי לצלם. ללחוץ ולמהר לחדר החושך כדי לגלות מה עלה בידי העדשה לגלות.

שוקה, לעומת זאת, לא אהב את העיסוק שלי והביע מורת רוח מההתרוצצויות שהתלוו אליו. וזאת בלשון המעטה. בראשית הדרך שלנו, בעידן החיזור, ניאות להצטרף אלי כמה פעמים, אחר כך הודיע שמשעמם ובסוף ביקש לאסור זאת.

‘למה את לא מבינה אותי,’ טרק את דלת הכספת, ‘העניין הזה פוגם בזוגיות שלנו, מפריד, שובר את ההרמוניה החד־פעמית שלנו.’

‘לא מבינה, שוקה, איך?’

‘את כל עולמי ואני רוצה להיות כל עולמך, מא’ ועד ת’.’

‘ברור, אני כולי שלך, אבל למה נעלת את המצלמה?’

‘כי היא גוזלת אותך, הצילום הוא מסע אישי שלך, לי אין בו חלק.’

‘אתה יכול תמיד…’

‘בואי נוותר, אהובה,’ הוא הביט במבט המפלרטט שלו, עמוק בעיני, ואני התמוססתי, ‘אני בטוח שנוכל למצוא דברים משותפים, מלהיבים לא פחות.’

‘אתה יודע כמה…’ ניסיתי בכל זאת.

‘ברור, אבל אני רוצה שנעשה הכול ביחד, את ואני, כל טיול, כל נסיעה, ביחד. כל מראה יהיה של שנינו. אני מאמין שהזריחה תהיה יפה יותר אם נתבונן בה ביחד, שהים יהיה כחול יותר אם נשב מולו מחובקים, זה היחד הנהדר שלנו,’ כך חזר ואמר, מכוון את החיוך המקסים שלו למרכז ההתנגדות, ואני, כדרכן של נשים רומנטיות, שרואות במשפטים כאלה סימנים לאהבה טוטלית וחד־פעמית, ויתרתי והנחתי לו להעלים את המצלמה שקניתי כשהכנתי את התערוכה הראשונה שלי. קראו לה ‘בדרך’. כמה מוזר.

זה הזמן לרכוש לעצמי מצלמה חדשה. רציתי לתעד את המדבר כשהוא מתעלף מחום או זוכה לגשם, את הכוכבים הבוהקים בשעת לילה או את השמיים האדומים מזריחה שמתרחשת אי שם במזרח.

באינטרנט הוצעו למכירה מצלמות רבות במחירי מציאה, אלא שחששתי לרכוש אותה בדרך זו, שעשויה להוביל אותו אלי. שוקה הרי מכיר אותי ואת געגועי לצילום.

אולי לבקש מאיתן שירכוש אותה עבורי? מייד הורדתי את הרעיון הזה מהפרק. לא לסבך אותו יתר על המידה. אחותי לא היתה אפשרות טובה יותר. הייתי בטוחה שהוא עוקב אחריה, מצפה שתוביל אותו אלי. מכירה אותו, הוא לא מתכוון לוותר כל כך מהר. לא בגלל הגעגוע אלי אלא בגלל הפגיעה שנפגע. שהעזתי ללכת. להיעלם. להמרות את פיו.

בשני בבוקר, היום שבו המספרות סגורות, ניגשתי לחנות של בוריס, במרכז העיר. על השלט נרשם: ״בוריס, צלם מקצועי ממוסקבה, עשרים שנה ניסיון״.

בוריס, מסתבר, שמר אמונים לסגנון הישן והטוב. בחלון הראווה שלו כיכבו תצלומים של זוגות אוחזים ידיים, או זר ורדים לבן, עדיין בשלב האושר, מחייכים זה לזו, או ילדים מלאכיים שהתבוננו בחתול פרווה. בוריס כמעט התעלף כששמע איזו מצלמה אני מחפשת.

‘מה רוצה?’

‘למה אתה מתפלא?’

‘יקר מאוד, גברת,’ הסתכל בעצב על הפתק שהגשתי לו, ‘בכלל אין כזה פה, אבל אם רוצה, יש אחרים, הרבה שגם טוב.’

‘ולמה לא את המצלמה הזאת?’

‘אומרים לך, יקר מפחיד, גברת.’

‘תבין, זה בשביל אבא שלי,’ העליתי על פני פרצוף עצוב, ‘יום הולדת שמונים. זה החלום שלו, הוא חולם על המצלמה הזאת, אז אנחנו קונים, כל המשפחה.’

‘אה,’ חייך, ‘בשביל אבא זה טוב, נראה מה עושה,’ הוא רשם את הפרטים, עיין בספר הכתובות שלו, התקשר לאן שהתקשר, התבונן בי ודיבר ברוסית בקול כבוש, קימט את מצחו, נענע את ראשו ואמר שיהיה בסדר. אנשים שלו מחפשים.

‘מי זה אנשים שלך?’ נבהלתי. נשמע מאיים.

‘לא לדאוג,’ חייך, ‘אנשים טובים, חברים, הרבה קשר.’

כעבור חודש הגיע למספרה עם הבשורה שאחד האנשים שלו מצא עבורי בדיוק מה שרציתי, רק צריך כסף.

‘אומר קש,’ לחש, ‘לא בפלסטיק.’

התאים לי. נתתי לו ‘על החשבון’ ואת השאר, אמרתי, נחלק לחמישה תשלומים. הוא לא אהב את זה, אמר שהאנשים שלו דורשים הכול, קש, לא אוהבים תשלומים.

‘קשה לי, אתה יודע שהמשכורת שלי לא משהו.’

‘רוצה אומרת, יש יותר זול, הרבה פחות זה כסף.’

‘שלושה תשלומים בסדר?’ בוריס השמיע אנחה ולחצנו ידיים.

כעבור שלושה ימים חזר והגיש לי בחגיגיות קופסת קרטון ענקית ובתוכה, בין פתיתי נייר ויריעות פלסטיק — היתה המצלמה.

בדיוק מה שרציתי. הדגם הנחשק. אלמלא התביישתי, הייתי מנשקת אותו.

בוריס גלגל את השטרות לכיסו במהירות ואמר שכל שאלה, כל בקשה, הוא שם, והוסיף שהוא מכיר כל מיני אנשים שאולי ארצה לצלם את הילדים שלהם, כי זה כולם אוהבים והוא יכול לסדר לי עבודה.

‘תודה,’ אמרתי בנימוס, ‘אולי, רק שאבא גר רחוק.’ הנהן וקרץ.

כל יושבי המספרה עקבו אחרי כששליתי את האוצר שלי מהארגז.

‘מצלמה?’ אמרה ויקי באכזבה.

‘נכון, מצלמה.’

‘בשביל מה? מה, את צלמת?’ אני מסבירה לה שזה רק תחביב.

‘תחביב זה טוב, כמה עלה?’ תמיד. זאת השאלה החשובה.

כמה עלה. כמה קיבלת. כמה מכרת. כמה הציעו. כמה ביקשו. כמה נתת. כמה רצו. כמה הורדת. אם הייתי שם היה יורד יותר. כמה. כמה? לא באמת, תגידי כמה? כאילו העולם כולו שוק אחד גדול.

חילצתי את המצלמה מחיתולי הפלסטיק שבהם היתה עטופה. לפי הסימן, הסוללה היתה כמעט מלאה. התקנתי את העדשה, סובבתי. הרמתי. ניגבתי, ניקיתי, ליטפתי, כיוונתי ושוב ליטפתי וכשהיתה מוכנה, כיוונתי אותה לעבר המדף עליו עמדו בקבוקי השמפו, קליק, והמצלמה השמיעה קול רננה. כאילו הודתה לי שחילצתי אותה מכלאה. אחר כך כיוונתי אל הכיור, מאחוריו עמדה שולי המנקה, שנשכרה לעבודה אחרי שוויקי החליטה שאני מקודמת לדרגת יזמית המספרה. קליק. היא חייכה והרימה את הדלי. קליק. מוכר הכריכים. קליק. הכלב של לילי. מדף המגבות הכחולות. קליק. קליק. קליק. עונג.

‘לא,’ צעקה ויקי וכיסתה את פניה כשראתה אותי מתקרבת אליה ובידי המכשיר בעל העדשה הסקרנית, ‘בבקשה לא. אני, לא מצליח לי בתמונות.’

‘אצלי תצליחי,’ קליק.

‘לא יוצאת טוב, אף פעם,’ כיסתה את פניה.

‘רק חיוך אחד ודי,’ קליק.

לעומתה, יושבות המספרה העלו על עצמן חיוכים נוסח הוליווד, מושכות את כיסוי הפלסטיק מראשן, מורחות ליפסטיק זוהר, מרימות רגל, מפנות אלי פרופיל, קורצות. מזמינות אותי לתעד אותן. אנשים. תמיד אהבתי לראות את התגובות והשינויים שמעוררת המצלמה כשהעדשה פורצת למרחב, מחפשת להינעל על משהו. אנשים לא נשארים אדישים אליה. גם אלו שכביכול לא שמים לב.

‘תראי איך יצאתי,’ אמרה נוקי, התבוננה במסך ואז ביקשה שאצלם אותה מהצד השני, ‘שמה אני יותר נראית.’

‘בחיי שאין לי בכלל תמונות שלי, תמיד מצלמים רק את הנכדים,’ אמרה שולי.

‘אולי אבוא עם הבת שלי ונצטלם ביחד,’ אמרה לקוחה אחרת. התגובות היו מדהימות כל כך שמייד נולד הרעיון — עוד יתרון למספרה שלנו, מספרה עם בוק, קראתי לזה, כל לקוחה תקבל, עם התשלום, צילום של עצמה עם התסרוקת החדשה, ומי שתרצה תצלום מודפס, תקבל אותו בביקור הבא. רעיון מושלם לקידום המכירות.

הצגתי את הרעיון לוויקי, שכדרכה הערימה סיבות למה לא, אבל נכנעה בקלות יחסית, בעיקר היא אהבה את הרעיון שבירוחם יסתובבו צילומים של תסרוקות מעשי ידיה.

הרעיון לתערוכה נולד כמה שבועות לאחר מכן.

נוקי זרקה אותו כבדרך אגב, תוך כדי שיוף ציפורניה של גברת שרוקי מהמכבסה, שלא הפסיקה להלל את התצלום שקיבלה.

‘עכשיו תערוכה?’ אמרה ויקי, ‘יותר טוב תעשי סדר במגבות.’

‘ויקי, תפעילי מוח, נתלה צילומים של הבנות…’

‘בשביל מה לך?’ אמרה גברת שרוקי.

‘זה עושה אותנו מיוחדים, לא כמו כולם.’

והופ. הרעיון נקלט. ויקי לא יכלה לעצור את התלהבותה. כן, תערוכה. אצלה במספרה.

אני התלהבתי פחות, ניסיתי למתן את ההתרגשות, אלא שהכול יצא משליטתי וההתלהבות הרקיעה עד התקרה.

לא טוב, לא מתאים, לא בזמן. חשבתי, זאת הסיבה שאיאלץ לצאת מכאן? ללכת הלאה?

‘זה לטובת העסקים,’ הצטרפה מלכה האדומה, מהקבועות שלנו, להתלהבות.

‘זה בשביל אומנות,’ נעלבה ויקי, ‘העסקים טוב מספיק.’

‘ויהיה עוד יותר טוב,’ אמרה מלי, בת אחיה של ויקי, שהצטרפה לצוות כאחראית מחלקת הפן וחלמה יחד עם אחותה התאומה, סיגי, להרחיב את העסק של הדודה ויקי, לפתוח גם מכון קוסמטיקה ואולי חדר כושר, חנות אביזרים, בגדי ספורט, חזיות, מחוכים, ומה לא. היא חלמה להקים את אימפריית הטיפוח הנשי של ירוחם.

‘זו תערוכה רק של קבועות שבאות אצלי,’ פסקה ויקי, ‘זה משהו שעוד לא ראו בחיים של ירוחם.’

‘בדיוק,’ הצטרפה אליה לילי מהעוגות, ואפילו נירה המורה גילתה עניין.

‘נו, מה את אומרת?’ שאלה ויקי, ובעיניה כבר ראיתי את הניצוץ הזה, שאחריו אין ולא בא בחשבון לסרב.

‘אני אומרת שלא מתאים לי.’

‘בואי הנה,’ סחבה אותי אחריה למחסן, הרחק מאוזני הלקוחות, ‘מה יש לך את פתאום?’

‘מה יש לי?’

‘מבקשים ממך. מראות, מנורות, פייסבוק, זה טוב, אבל זה לא סוגר את החובות שהבן כלב השאיר, תחשבי כמה טוב זה יעשה לעסק!’

‘אני לא חושבת ש…’

‘אז אני אגיד לך בפנים הכול, אני זקוקה לדבר הזה, כל ירוחם תעמוד אצלי בתור.’

‘רק שלא בטוח שאני…’

‘בטוח רק שנמות, אז סגרנו?’

נלכדתי.

זאת עלולה להיות חשיפה מסוכנת. מה קפץ עלי? למה לא פשוט להמשיך לטאטא אחרי התספורות, לדאוג לכביסה ולמוצרי הטיפוח?

‘אני אומרת שאני לא חושבת ש…’

‘לא לחשוב, לעשות,’ צעקה סוזן מחנות המתנות מתחת לערמת ניירות הכסף.

‘אבל זה רק תחביב כזה.’

‘את מוכשרה ככה, המון, בלי די מוכשרה,’ נשבעה יולי הרוסייה שהביאה לנו פרחים.

‘אני לא חושבת, תנו להתאמן, נגיד בעוד שנה.’

‘למה שנה? את חושבת שאני חיה עוד שנה?’ התחכמה ויקי.

‘אני מצטערת, ויקי, אבל אני לא…’ בחלל המספרה נשמעו צלילים צורמים. הצלחתי להרגיז את הלקוחות, ובעיקר את ויקי היקרה לי.

התחיל מין חרם קטן. לא מדברים. לא מברכים. מתלחשים כשאני מגיעה. ויקי קונה בעצמה את העוגיות ומסבירה לי שבשישי לא כדאי שאבוא כי היא כבר מוזמנת.

אפילו את רוחמה וסמדי גייסו. שתי אלה עלו וירדו אלי, מתחננות, מבקשות ומאיימות שלא אקבל מהן בשישי את החלה האגדית של רוחמה. אחר כך התחילה סמדי אהובת לבי להתחמק ממני, ואילו ויקי כבר פרסמה מודעה שהיא מחפשת חופפת חדשה. לחץ אמיתי.

‘גם את יצאת נגדי?’

‘אני בעדך,’ אבל היא לא מזמינה אותי כדרכה להיכנס ולטעום מהמאפים האלוהיים שלה.

‘ובכל זאת, למה הקרירות הזאת?’

‘כי לדעתי את עושה טעות. זה חשוב… לא רק לוויקי, זה חשוב גם לסמדי ולי שאנחנו כאן זה המשפחה שלך…’ כן. שמעתי טוב. היא אמרה משפחה.

‘אני גאה להיות חלק מהמשפחה שלך, רוחמה.’ בעיניה אני רואה דמעה שמתחילה להיאסף.

‘זה מהתחלה אצלי.’

‘את יודעת שאני מאוד…’ אין לי מושג מה רציתי להגיד כי בגרון שלי התאסף גוש של התרגשות. היא אוספת אותי אליה ושתינו צוחקות, בוכות, ואז שוב צוחקות.

נכנעתי. כביכול. הרי איך יכולתי להסביר להם שהתערוכה הזאת היא הסוף שלי בעיר שאהבתי?

היה עלי לחשוב על נסיגה. לאן? לצפת? אולי למטולה, או שמא לאיזו התנחלות, גם שם יש מספרות ותמיד מחפשים חופפות.

האמת שתערוכת צילומים מהווי המספרה היתה רעיון כל כך אווילי, שבלי ספק עשוי היה להצליח, למצוא מסילות ללב אנשי העיר, לתת לכל אחד את רגע התהילה שלו. אולי תהיה זאת דרך נאה להיפרד מהעיר שהיטיבה איתי.

אלא שוויקי רצתה פתיחה חגיגית. ראש העיר גוזר סרט. אשתו מצטלמת איתי. ריאיון עם הצלמת. ביקורת. אולי אפילו אייטם בטלוויזיה. רע. רע מאוד.

ומצד שני, אני מנסה להרגיע את עצמי, תערוכת צילומי חפיפה ופסים במספרה בעיר דרומית שנמצאת בסוף העולם, מה לזה ולשוקה?

ומצד שלישי, האם יוותר? איך היה אומר לי, ‘גם אם תגיעי למאדים, אני אהיה שם, ממני לא נפטרים כל כך מהר.’

מצד רביעי, מי אמר שצריך למהר? אפשר לצלם, לעכב בתואנות שונות ולהמתין. מצד חמישי, ראוי שאחזיר לירוחם, שחיבקה אותי באהבה כזאת. מצד שישי, האם משמעות העניין סיום פרק ירוחם? מצד שביעי… לא, התערוכה הזאת, עד כמה שזה תלוי בי, לא תראה אור לעולם. עלי לצאת מכאן בקרוב. נקודה סוף.

ובמספרה — חגיגה. רעיון תערוכת הצילומים כמו הזרים אנרגיה חדשה. ראשית דבר הודיעה ויקי ללקוחותיה על העניין וביקשה אישור בכתב שמותר לי לתעד אותן ברגעיהן הלא מי יודע מה יפים, כשמורחים אותן בצבע, בזמן חפיפה, בפדיקור, במניקור, מתחממות מתחת למכונת הייבוש או יושבות תחת פירמידה של ניירות כסף. כולן הסכימו. בעונג. אפילו הגברים שמדי פעם נכנסים בחיוך מבויש כדי לקבל תספורת מידיה של ויקי. תהילה היא מצרך מבוקש. גם אם לשתי דקות.

ויקי, שהבחינה בפוטנציאל המסחרי של העניין, קמה והכריזה שפרס — תספורת וצבע חינם לשנה — יינתן למי שהצעתו לשם התערוכה תיבחר. דינה, אשתו של מוטי, מצאה מייד בן דוד שמכיר מישהו שמכיר חבר מועצה שכבר שוחח על הכול עם ראש העיר כדי שייתן חסות ומקום, וחזרה עם הבשורה שכולם מתלהבים והתערוכה תוצג גם במספרה וגם בלובי הגדול בכניסה לעירייה. בין מריחת פסים לחפיפה, דיברה איתי העוזרת של מנהל המתנ’ס על האפשרות לפתוח קורס צילום. לא, לא אחד, שניים, התלהבה, ‘אחד לתיכוניסטים ואחד למבוגרים.’ היא כבר חלמה עם ביאנלה לצילום במדבר ומה לא. הכול הלך וסגר עלי.

אלוהים. מה אני עושה? איך הסתבכתי? איבדת את חוש הזהירות, נזפתי בעצמי, למה לא הסתפקתי במשימת חפיפה וקרצוף מראות, מה עכשיו? צפירות אזהרה חוזרות וצווחות באוזני.

יהיה עלי לעזוב. מה יחשבו אנשי ירוחם כשאיעלם כך סתם? איך אוכל לפגוע באנשים שפתחו לי את ליבם?

אבל נראה שאין ברירה ואהיה חייבת להמשיך, ולפגוע בכך בחברים הטובים שאספתי. יום יבוא, הבטחתי לעצמי, ואחזור ואסביר הכול.

מרגע שהבנתי שעלי להמשיך, הסתובבתי בלילות, חנוקה, מרגישה את הלחץ בבית החזה. ובינתיים, המספרה זוהרת, הלקוחות מזמינות מקום שבועיים מראש, מגיעות לבושות כמו לחתונה, פוזלות אלי כדי לשכנע שהן הן הראויות לתיעוד. משאירות טיפים אדירים, מגיעות עם מנחתן, סירי קציצות ברוטב אדום או עוגת בִּיזֶה בשני צבעים. כל בוקר אוספות ויקי, נוקי ומלי את המעטפות שהשאירו בתיבת הדואר שלנו. עוברות על ההצעות, מסמנות, מעלות ומורידות מועמדים, רושמות על לוח ירוק את ההצעות החדשות.

אפילו יש כבר הימורים בעניין.

‘מספרה קטנה שלי’, הציע אחד. ‘מספרה קטנה ומטריפה’, כתב אחר, וויקי מחקה מייד את המילה קטנה ושינתה לגדולה ומטריפה. ‘המון יופי בירוחם’, ‘פן, צילום ומספרה’. מוטי גייס לוועדת השם את בן דודו, שלום, שהיה מנהל מגמת האומנות בתיכון, ואת בת הדודה שמרית, שכתבה את טור הרכילות המקומית, וכבר נרשמה לחוג הצילום שהמתנ’ס הבטיחו שיארגנו, ואת בת דודתו שולה, האחות בסניף ‘מכבי’. הוועדה התכנסה פעם, פעמיים, סיפרו על ויכוחים וצעקות, כעסים וטריקת דלתות, עד שלבסוף הודיעו שהשם הזוכה הוא ‘על הפסים’. קבענו תאריך לפתיחה בשני החללים — במספרה של ויקי ובמבואה של בניין העירייה — ביום העצמאות.

עוד שלושה חודשים. נשאר לי בקושי חודש להיעלם.

‘מי הצלמת?’ שאל מנהל מחלקת התרבות, שבא להכיר את המספרה ואת נשותיה, להתכונן.

‘היא,’ הצביעה עלי ויקי.

‘הגאונה שלנו,’ הזדרזה מלי.

‘והשם?’

‘עדשה דרומית,’ אמרתי.

‘זה השם שלך?’

‘לא, זה שם התערוכה.’

‘ואיך קוראים לך? שמצלמת?’

‘עדשה דרומית זה מה שאתה צריך לדעת.’ הוא עיווה את פניו והלך להתלחש עם ויקי. ידעתי. הספירה לאחור החלה.

ט’ז. אורי

משא האשמה. אני מסתובב בעולם עם סלע ענק על כתפי. הוא שוקל טונות.

אני חייב להסתכל לאובדן שלנו בעיניים, ללמוד לחיות עם הכאב. אני עוד סוחב אותך על גבי, למרות ששם, בחדר המתים, נקרעת ממני. ראיתי את האדמה שפערה את פיה לקבל אותך. אני בעצמי הנחתי עפר על הבור שבלע אותך.

יאירה?

באמת אין לנו סיכוי?

בקבוצת התמיכה הסבירה המנחה, מתולתלת בעלת אגן גדול יתר על המידה, כי ״הטיפול מטרתו ללמוד לא לפחד להביט לצער בעיניים… הטיפול נותן לגיטימציה למנהגי אבלות או התנהגות שנתפסת בעיני אחרים כתמוהה אך היא מאוד טבעית בשלבים מסוימים…’

בימים שחשבתי שיש לנו סיכוי אמרתי לאירה שהיחד שלנו ינצח. כמו תמיד, אמרתי לה. כמו אז, אחרי ההפלה השלישית שלה, כשהבינה שלא תוכל יותר ללדת והתגברנו, ביחד. כמו אחרי שהסירו לי את הגידול מהריאה והיא לא נתנה לי ליפול. כמו כשאשפזנו את ליאור, כשהיה רק בן חמש, בגלל דלקת קרום המוח ועמדנו בקושי. כי ככה זאת משפחה, בני הבית מוגנים שם, נותנים יד, מחזקים את הלב ועוברים הכול ביחד. את זה רציתי להגיד לה, אבל היא דחתה כל ניסיון שלי.

‘אני מאמין שצריך לטפל ולא להישאר לבד עם הכאב ו…’ ניסיתי.

‘די.’

‘להביט לטראומה בעיניים.’

‘בבקשה, אורי, תניח לי.’

‘היו בקבוצה אנשים שסיפרו על הניסיון…’

‘תניח לי,’ התפרצה, ‘ביקשתי, לא?’

‘אני מרגיש שאולי אם…’

‘שמעתי,’ סיננה, ‘מה שאתה מרגיש לא מעניין אותי.’

‘הטיפול מאפשר להבין,’ אמרה המתולתלת, ‘שמתוך השכול אפשר להמשיך לחיות מבלי להתייסר, להציב מטרות חדשות ולא להישאר שקוע באובדן.’

אחרי שלוש פגישות — ויתרתי.

לא יכולתי לחיות מבלי להתייסר. הייסורים עזרו לי, הקלו על האשמה האיומה שנשאתי על גבי, צלב גדול שבכל פסיעה כמעט והכריע אותי.

מאי שם פרצו רעמים שהרעידו את חלונות הבית והגשם התחזק.

שמעתי אותה נועלת את הדלת הראשית. חוצה את המטבח בדרכה למעלה.

לרגע חשבתי, אולי אלך אחריה, אגע בבדידותה. אזמין אותה להתכרבל בתוכי כמו פעם. כמו שאהבה. כמו שאהבנו אגרד לה את הגב, אתחכך בסנטרה, ואולי אפילו נצחק. כמו שידענו לצחוק תמיד. זוכרת? כל דבר היה מצחיק. בבוקר היתה שואלת, זוכר למה צחקנו אתמול?

ולא זכרנו.

והוא, הילד, היה אומר, שמעתי אתכם, בחיי, שני משוגעים. יש לי הורים משוגעים.

ויאירה היתה מנערת עליו את המגבת וחובטת בו. באהבה.

ושוב היינו צוחקים.

ניסיתי לקרוא אליה. אם תעצור, יהיה זה סימן.

ידעתי. היא הולכת ונשמטת. היינו כמו שני כוכבי לכת שלא נפגשים.

בחלונות הבתים שסביבנו השתרר החושך. אנשים סיימו את עמל יומם ועלו על משכבם, מניחים לחלומות לשאת אותם הלאה. לארצות ללא שם. למחוזות שמרגיעים את נפשם.

רק אני המשכתי לעמוד, ראשי שעון על הזכוכית.

מפחד לחלום.

אני שוכב על השטיח בחדרך, ליאור, ובוהה במכשיר הטלפון. אולי הייתי צריך לצאת, לפגוש אנשים אחרים, לרדת לטיילת, ללכת למשכן האומנויות, להקשיב לאופרה של ורדי.

אני בוהה בקיר שלצד המיטה שלך. כולו כתום. כמו שרצית. מה פתאום כתום? שאלתי, ואתה צחקת. למה כתום? מאיפה אני יודע, אמרת, יצא ככה, והעברת עוד מריחת צבע. אני מדליק את החימום וחוזר לחלון. שתי נערות צועדות, מחוברות זו לזו. אולי אחת מהן הכירה אותך?

שלוש. שלוש וחצי. אני חוזר לחדרך. מעביר יד על המיטה הקרירה שאין בה אותך ומתכרבל על השטיח. בוא, אני שורק לכלב שלך. בוא. בוא אלי. הוא מרים את ראשו. נאנח ולא זז. מביט בי בעיניים החכמות שלו.

אולי מחר, חשבתי, אנסה מחדש. אזמין לנו מקום במסעדה האיטלקית בפינת בן יהודה. יש שם לזניה שהיא אוהבת. נשב זה מול זה ונדבר. אם רק תרצי, יאירה. אזמין כרטיסים לאופרה. ‘חליל הקסם’. היא הרי אוהבת את מוצרט.

ואין כאן רחמים. חוזה לך ברח.

השעון התעורר בבת אחת.

קום כבר, קום כבר, קום כבר… כמו זעק בצלצול מחריש אוזניים.

ראשי היה כבד, מלא בחלומות, ולא הצלחתי לקום.

ואולי לא כדאי לקום. בשביל מה? מה הטעם?

יאירה המשיכה לחלום את חלומותיה, שקועה בשינה העמוקה שהעניקו לה הכדורים שהחלה לבלוע מאז האסון, שניים לכל לילה ולפעמים יותר.

השעון נואש וחדל לצלצל. נשאר לעמוד בעלבונו. כיסיתי את ראשי בשמיכה ושקעתי פנימה, לא להיות. לא להיות נוכח בעולם שאתה איננו בו. אני מנסה להתעורר, להניח למחשבות השליליות שמציפות אותי. כמו שלימדו אותי בקורס.

שוב חלמתי עליך.

לפעמים התרוצצה בי מחשבה משונה שאולי החלום הוא הדבר האמיתי, מה שבאמת קורה. החלק הוודאי של החיים, ואילו שעות הערות, בהן האבל מרחף בביתנו, הן רק חלום ביעותים. יבוא ויחלוף.

חמקתי בשקט לחדר הרחצה. שלא להעיר את אירה. שמעתי אותה מתהפכת מצד לצד במשך שעות, עד שנכנעה לכדורים. כשהושטתי יד לנחם, לשלוח מנחת אהבה, הסירה אותה והתהפכה. דוחה כל מחווה שלי.

במראה שמולי התבונן בי מישהו שאולי היה אני. לא מוכר. עיניו שקועות, צבע עורו אפרפר. משונה, חשבתי, באיזו מהירות הלבין שערי, כאילו יד עלומה העבירה על רעמתי מברשת צבע.

הישיבה. לא לשכוח.

כן, אני חייב להתכונן, להתרכז בפגישה שאמורה להתקיים היום. החלטות גורליות בנושא המרקים שהחברה עומדת לשווק לקראת פסח. מאיפה אקח כוח לדון בטפלות הזאת, לשוחח בהתלהבות על אבקת מרק דלעת חדשה או אפונה עם ברוקולי? חידוש עולמי חשוב לפי ד’ר גבירץ.

יכולתי לראות בעיני רוחי את חדר הישיבות המשופץ, במרכזו העמידו שולחן מבריק שנצבע בלכה חדשנית, עליו מנורות לד. גברת אדלר, המזכירה של גבירץ, ודאי כבר התחילה לחלק את הטיוטות שהכינו במחלקת הייצור. דפים ירוקים, כמו שגבירץ אהב, ירוק משדר בריאות.

אם לא אזדרז, שוב אאחר. בעיני גבירץ, ‘היקה’, כמו שהיינו מכנים אותו מאחורי גבו, אין דבר נורא מזה.

הישיבה. מצפים לי דיונים ארוכים בניתוח תוצאות המכירות של המיונז החדש ששווק כמהפכני ובריאותי ומה לא, בשל תוספת אבקת שום ומעט חרדל.

לא, נזכרתי, הפעם זהו דיון במצב המכירות של שימורי הטונה החדישים, שגם הם הוכתרו כמהפכניים מאחר שהגיעו עם לימון בפנים, טונימון, רעיון של מחלקת השיווק שבראשה עמדתי. לספק צורך.

אני לא מסוגל.

קצת יותר משנה חלפה מאז המרתי את תפקידי כמנהל קריאטיבי בחברת פרסום ועברתי לחברת ‘גבירץ טכנולוגיית מזון בע’מ’. קידום משמעותי. זכיתי לא רק ברכב חברה, בתוספת שכר נדיבה, אלא גם במזכירה, מכונת קפה ומשרד עם חלון. חלון, מסתבר, ניתן רק לחביבי הדוקטור, שמצא לנכון להזכיר זאת כמה וכמה פעמים.

נעמה, מזכירתי הנאמנה, שעברה יחד איתי, בוודאי כבר מסיטה את הווילון בחלון חדרי, מציצה לחצר, אומדת לפי המכוניות בחלקת המנהלים מי כבר הגיע והאם שוב עליה למשוך זמן ולהמציא תירוצים שירככו את זעמו של ד’ר גבירץ.

אני מעביר יד על לחיי. זיפים בני יומיים. אני חייב להתגלח, כן. חייב. התפקיד דורש. כבר העירו לי במשרד. אמנם בעדינות, אבל הרגשתי שהעובדים, גם הבכירים ביותר, בוחנים עד כמה אני שקוע בצערי, מנסים לפענח את הסימנים. לומדים את האבל דרכי. ראיתי אותם מתרחקים במהירות כשהייתי מתקרב אליהם בפינת הקפה או במסדרונות, כאילו אני מפזר סוג חדש של חיידקים, וירוסים מידבקים. היו כאלה שלא הסתירו את דעתם שאנשים צריכים ללכת הלאה. לא להיתקע על האבל.

אבל איך? איך הולכים הלאה?

חייכתי למראה. זוכר? זוכר איך היית גורר כיסא כפול בגובהו ממך לחדר האמבטיה, מטפס ועוקב אחרי בעניין. מתפעל כשהעברתי לאט את סכין הגילוח על פני הלבנות מקצף והסרתי אותו לאט לאט. איפה אבא? הנה אבא. והנה עוד קצת אבא. כמה צחקת. כמה אהבת לגלות שאבא רק הסתתר לרגע תחת המעטה הלבן, מחכה לרגע שאניח על לחייך מעט מהקצף.

‘איפה אתם?’ אירה שלי צעקה, ‘מה אתם עושים שם?’

‘מתחפשים לאיש שלג,’ הייתי עונה, ושנינו התגלגלנו מצחוק.

‘מה? כבר פורים?’ היא היתה מצטרפת לצחוק, ‘נו, תצאו כבר, המרק מתקרר.’

הישיבה!

התעוררתי בבהלה. מעולם לא ידעתי שיש בכלל אפשרות כזאת. לאבד את עצמך בעמידה. ככה. מול הכיור. בלי כוונה לשקוע בעולם האחר.

אם אצא עכשיו, חשבתי, אגיע באיחור של חצי שעה במקרה הטוב. שמא כבר עדיף להישאר בבית? להצטנף ליד יאירה ולהמתין יחד שהחשכה תחזור?

‘אבא.’

חזרתי למיטה, אולי אמצא אותך שוב.

אירה עוד ישנה. מקופלת לתוך עצמה. בשלושת החודשים האחרונים היא מבלה את ימיה במיטה, מתקשה לקום, אולי בהשפעת הכדורים שנתן לה אמיר, אחיה הרופא.

‘תניח לזה,’ אמר כשניסיתי להתנגד, ‘היא חייבת לישון, המנוחה חשובה לגוף, לנפש, אני חושב שגם אתה זקוק לה.’

סירבתי, הלילות האלה, בהם נדדתי בין חדרי הבית, היו לי סוג של נחמה. כאילו אני מתחבר אליך. הולך אחרי הרגעים שלנו. זוכר כמה אהבת שהייתי רוחץ אותך? היינו מרטיבים זה את זה, מתיזים מים לכל עבר עד שאירה היתה עוטפת אותך במגבת הירוקה ואומרת שיש לה בבית שני תינוקות.

ליסט. ליסט מתנגן באוזני. זוכר כמה אהבת את הסימפוניות של ליסט. את כל שלוש־עשרה הפואמות. ואהבת סערות, את ‘מחול החרבות’, ‘מחול האש’, ‘פולחן האביב’.

‘רק אל תנגנו לי את מחול המוות,’ היתה אירה מזהירה אותנו, היא לא אהבה שהמוות נוגע בבית. פחד היה תוקף אותה. כמו תחושה מוקדמת.

‘מה תרצי שננגן לך הערב, הוד מעלתך?’ היינו שואלים, ויאירה היתה קדה קידה קלה, מנופפת במניפה, מעמידה פנים שהיא בארמון וינאי מהודר, ‘מה הרפרטואר של אדוני?’

‘מוצרט, בטהובן, או אולי תרצי נוקטורנו של שופן, או את האדג’יו של אלבינוני?’

והיא היתה מעלעלת בחוברות התווים ובוחרת.

‘הנה. הואילו, נכבדי, לנגן לי את זה.’

‘ליסט,’ היית אומר לה, ‘עוד פעם ליסט, אמא?’

‘שכחת מאיפה סבא וסבתא…’ יאירה אהבה את ליסט.

פעם היא אהבה גם אותי.

17. רות

כשמגיעות צרות, הן בדרך כלל מגיעות בצמדים או בשלשות. אם חששתי מהתערוכה, הרי שסמדי הכינה לי את כאב הראש הבא. היא פתחה את המרפאה.

כמה שבועות אחרי שמנהל מחלקת התרבות לחץ את ידה של ויקי, מצאתי על הבניין בו התגוררתי שלט בד גדול עליו נרשם כך:

‘כאן נפטחה תחנת עזרה ראשונה לחיות בית. פתוח כל יום משעה 6 עד 8’.

זה יכול היה להיות משעשע אם זה לא היה מעורר דאגה. הרי כל מה שרציתי היה מקום נידח ושקט.

סמדי החליטה על דעת עצמה ומיוזמתה לקדם את רעיון המרפאה הזעירה, לתלות את השלט על הקיר בצמוד לכניסה לבניין. השכנים לא התנגדו. להפך. כאילו כל השכונה שמחה בשירות החדש.

‘זה פה רק בינתיים כזה,’ אמרה, והוסיפה שהיא חושבת להזמין שלט קבוע אצל אברהם שונצו, הצבעי.

‘וכידוע, בינתיים יהפוך לקבוע,’ צחקתי. ‘רק יש כאן שגיאת כתיב.’

‘אז מה?’ רטנה, ‘לא הכי חשוב. יבינו גם ככה שאם נגיד יש לך חתול צולע או ברווז עם כאב גרון, אתה בא לפה, אז מה חשוב שגיאות בכתיב?’

למחרת גיליתי שלא התעצלה, תיקנה ובנוסף גם צבעה את האותיות בכחול ובירוק. מסביב ציירה דגים ששטו מעל ומתחת לאותיות. למה דגים? שאלתי, הרי הם קליינטים קשים לטיפול.

כי את זה היא ידעה לצייר הכי טוב. ‘דגים וגמדים ולפעמים פטריות,’ אמרה. מאחר שבמרפאה הקטנה לא טיפלנו בגמדים, הסירה אותם והשאירה את הדגיגים. חודש אחר כך, לא להאמין, הגיע השלט הקבוע עם שני דגיגים וראש של חתול ומקור של ברווז, וכך הפכנו למוסד של ממש. אחר כך למדתי שהבטיחה לשונצו מהשלטים טיפול חינם בכלבת הזאב שלו.

שאלתי את עצמי אם כל תשומת הלב הזאת לא מסכנת אותי, ובכל זאת, לא עזבתי. היה לי קשה לוותר. ללכת הלאה.

‘עיר שלי ירוחם

כאן לכולם לב חם…’

הכול התחיל מגוזל.

בדרכי כמדי בוקר אל המספרה, ראיתי גוזל מוטל על המדרכה. גוזל של צוצלת. זיהיתי אותו מייד לפי צבעו וצורת כנפיו וזנבו.

כשחש בי, ניסה להימלט, פרפר בכנפיו וניסה להתרומם ללא הצלחה.

התכופפתי אליו ולחשתי לו שיירגע, שלא ידאג. שאני איתו. אלא שהוא כנראה הבין שהכול אבוד, הפסיק לפרפר וצייץ בצער, כמו החליט לוותר.

ליד פח האשפה מצאתי קופסת קרטון שנזרקה והמתינה לפינוי. הרמתי את הפצוע בעדינות, הנחתי אותו בקופסה ויחד חזרנו לדירה שלי. הוא לא השמיע ציוץ מחאה. כאילו השאיר בידי הכול. התקשרתי לוויקי ואמרתי לה שאני מטפלת במישהו ואגיע באיחור. היא רטנה והתחננה שאבוא מהר כי יש לה חתונה על הראש, מה שאומר כלה, חמש אחיות, אמא וסבתא.

רוחמה, שהקפידה לעשן במרפסת, ראתה אותי חוזרת ובידי הקופסה ומיהרה לברר מה קרה. הראיתי לה את הקליינט.

‘קליינט? מה הוא, קונה אצלך פלאפל?’

‘ככה סבא שלי היה קורא למטופלים שלו.’

‘קליינט חמוד אבל מסכן, מה תעשי איתו?’ שאלה, ואני הסברתי.

‘צריכה עזרה?’ שאלה, ואני הנהנתי.

מזל של גוזל, חשבתי, נפל בידיים טובות.

חיות לא מתלוננות כשכואב להן, רק מביטות בך במבט עצוב ומשדרות את צערן. עם הניסיון שצברתי במרפאה של סבא ניגשתי לטפל בגוזל הפצוע, הנחתי אותו על השיש והתחלתי לבדוק. בעדינות. לנסות לראות אם נשבר משהו, אם נפצע, ולנקות אותו.

סבא שלי היה וטרינר. ולא סתם. בחיפה, בה גדלתי, סבא היה מוסד של ממש. אם היית שואל על וטרינר, כל חיפאי באותם הימים היה מפנה אליו. ‘וטרינר סוג אלף אלף,’ אמרו עליו. הוא אפילו טיפל, כך סיפר לי, בהמלטה של פיל בגן החיות, וגם בלביאה שכרעה ללדת. סבתא היתה מצקצקת בלשונה כרומזת שהוא מגזים.

המרפאה שלו היתה לא הרחק מביתנו.

אמא היתה שולחת אותי להביא לו כריך, עוגה שאפתה או סתם לשאול לשלומו. ‘ותשבי איתו קצת,’ היתה מורה לי, ‘סבא אוהב שאת שם.’ אולי אמא, שלא פעם נזקקה לשעת שקט מהילדה, ממני, עשתה זאת כדי להרוויח מעט זמן לעצמה, אבל עבורי זו היתה מטלה.

למה לא זואי? למה תמיד אני? הייתי מתעקשת, ואמא אמרה שלכל אחד יש תפקיד. אני צריכה ללכת לסבא.

‘הנה את, קטנה,’ היה אומר כשפתח לי את הדלת, עטוף בחלוק לבן, מוכתם מעט, ובפיו המקטרת הכבויה, ‘יש כאן הרבה קליינטים שמחכים לך.’

הוא קרא לי הסייעת הקטנה שלו וביקש שאעזור לו. בתחילה סירבתי, אבל הוא הציע לי תשלום הוגן עבור שירותי. עיפרון שמחק ורדרד בקצהו או מחברת מבריקה שחשקתי בה. הוא נתן לי לנקות את הכלובים, להגיש לקליינטים שלו מים טריים, גרעינים או פתיתי מזון משונים. אחר כך גם הרשה לי לצפות כשהיה מגיש עזרה ראשונה, חובש את יקיריו, מנקה את פצעיהם או מנתח את אחת החיות שהמתינו בכלוב לתורן. במקרה הזה היה תפקידי לשעשע אותן עד שסבא היה מוכן.

בעיקר אהבתי לשמוע אותו משוחח עם מטופליו. סבא היה מסביר לחיות מה הוא עומד לעשות עבורן ומרגיע אותן. בעיני היה זה סוג של קסם. סבא דיבר והחתול עצם את עיניו והניח את כפתו הקטיפתית על ידו של סבא, כמחווה של אמון. הכלב שהשתולל עצר מנביחתו אחרי שהקשיב, ואפילו הברווז היה מפסיק לנשוך ומרכין את ראשו. ‘סבא שלך הוא מעין רופא נפש של חיות,’ כך הסביר לי פעם אבא. ‘גם אני בילדותי הייתי כמוך, העוזר הקטן שלו. הוא העביד אותי קשה, הסבא שלך.’ כשאמא נפרדה מאיתנו, מוקדם מדי, והיתה למלאך, מצאתי שם הרבה נחמה. הייתי יושבת עם סבא ימים רבים ומקשיבה לשיחותיו עם החיות. ידעתי שלפעמים, כשהוא אומר לאוגר הפצוע, ‘מחר שוב תזרח השמש,’ או מרגיע את היונה החבולה, ‘עוד תראי, החיים יפים ותטוסי לשדות הירוקים,’ הוא מתכוון אלי, וזאת דרכו לנחם אותי — ואת עצמו — על הצער.

התגעגעתי אליו. בעיקר בשעות בהן הייתי מסתגרת בשירותים ומטפלת בסימנים הכחולים שהשאיר לי שוקה. חובשת. מנקה. מכסה. מסתירה. חבל שהוא לא יכול היה לדבר אלי כמו לחתול או לזרזיר. ללטף. להרגיע. להגיד לי שזה יחלוף. שהכול זמני. שהחיים יפים. שעוד אטוס לשדות הירוקים. שאניח את ראשי על זרועו והכול יהיה בסדר.

‘יום נעים לכם, מטופלי היקרים,’ היה קורא לעברם מדי בוקר כשהיה נכנס למרפאה ומדליק את האור. הוא הקפיד לעבור מכלוב לכלוב כדי לברר אם ישנו היטב, בוחן את פרוותם, את אישוניהם, מניח את ידו על ראשם כאילו ניסה להבין על מה הם חושבים. בתחילה הייתי קפואה מפחד. נמלטת בבהלה מהחדר. מראה הכלב שנדרס ואיבד רגל או הציפור שכנפה נפגעה היה לי קשה מנשוא, והייתי מגישה לו את הכריך ונמלטת מהמקום, אלא שהוא התעקש, ובסבלנות רבה לימד אותי להתקרב ולסייע גם אם פרוותו היפה של החתול היתה מוכתמת בדם, או אם גור הכלבים בכה והתחנן לעזרה.

כשראה שאני לומדת מהר, סבא אהרון אפילו הסכים ללמד אותי את רזי המקצוע, ולאט לאט העביר אלי כמה מתפקידיו — כמו זריקות חיסון לכלבים או מדידת חום לחתולים.

מה תעשי כשתהיי גדולה? היו שואלים אותי, ואני הייתי עונה שתהיה לי מרפאה לחיות, כמו לסבא אהרון. סבא היה זוקף את ראשו בגאווה, ואמא, לעומתו, חלמה שאהיה פקידה בביטוח הלאומי. שלא אסתובב בחלוקים מוכתמים מהפרשות הקליינטים, אלא בחליפות נשיות מסוגננות.

החלום התחלף כשהצטרפתי למגמת הצילום בתיכון. הצילום כישף אותי. העדשה הקסימה אותי. ‘אהיה צלמת חיות,’ אמרתי לסבא המאוכזב, ‘נוכל לנסוע ביחד, אתה תטפל בפילים ובתנשמות ואני אצלם אותם,’ אלא שהוא הזעיף את פניו. סבא כל כך רצה שאני אהיה זאת שאקבל בירושה את המרפאה הקטנה שלו, שאנהל אותה במקומו. כשהבאתי לו צילומים נפלאים בהם נראה מלטף אוגר או מחייך לתוכי ירקרק, היה רוטן שהכול שטויות, הבל הבלים, שפספסתי את הייעוד האמיתי.

איך יכול היה סבא הטוב לדעת שיבוא יום ואמלט מידו של שוקה ואתחבא בחיפה, במרפאה הנטושה, בה עדיין שרה ריח חריף של תרופות וצואת חיות, שאסתתר שם, אחפש בין הכלובים מרפא, כמו הגוזלים שהביאו לסבא.

דווקא שוקה ניחש שזה עשוי להיות מקום המפלט שלי ואחרי יומיים הגיע. זאת היתה הפעם השלישית שנמלטתי מפניו.

כשנכנס מיהרתי לסגור את עצמי בכלוב הגדול שהכין סבא לגדולים שבכלבים.

‘סלחי לי,’ עמד מול הכלובים הריקים והתחנן, ירד על ברכיו, ניסה לחבק אותי. למשוך אותי החוצה מהכלוב הגדול, הליט את פניו ברגלי ובכה. הוא מתבייש. הוא מתבייש כל כך. ‘זה לא אני, זה השוקה שאני מנסה לחסל שניסה לחנוק אותך. אני מנסה להיפטר ממנו. בבקשה תאמיני לי. תני לנו סיכוי. הבית הוא כמו קבר בלעדייך.’

והאמנתי. כי רציתי להאמין.

אני מלטפת את הקליינט שמצאתי. מרגישה את הלמות ליבו של הגוזל. מבוהל. ממני. מהנפילה. אל תפחד, אני כאן. כל הידע שצברתי, כל הניסיון, התורה שסבי הרביץ בי, כמו נאצרו בי כדי לעזור לגוזל המסכן. מסכן, אבל בר מזל. לב גדול וטוב היה לה לרוחמה, וידיים רכות וזריזות. היא עזרה לי לטפל בגוזל המסכן ואפילו שוחחה איתו כשניקיתי את הפצע, ממש כמו סבא בשעתו. כשסיימתי היא העבירה אותו לביתה, שם כרכרה סביבו יחד עם סמדי, שהטיפול ב’קליינט’ עשה אותה למאושרת מאין כמותה. יומיים אחרי שנפל כבר צייץ הגוזל, שסמדי העניקה לו את השם פוקי, ושתה. תיעדתי את כל שלבי ההחלמה שלו במצלמה שלי. יום אחד, חשבתי, אחרי שהכול יירגע, כשאוכל להוציא ראש החוצה, אולי אציע למוזיאון לטבע תערוכת צילומים, ופוקי יככב שם.

שבוע אחרי שכבר התעופף בדירה עליתי אליהם. הגיע הזמן, אמרתי.

‘מה עכשיו, דודה הילי?’ בזמן האחרון היא החליטה לקרוא לי דודה. נחמד.

‘משחררים.’

‘את פוקי?’

‘חייבים, הוא זקוק למרחב, לא לדירת שיכון.’

‘לא חבל, דודה?’ נשקה לו סמדי, ‘איך את יודעת? אולי הוא מעדיף להישאר כאן?’ ברור. סמדי התאהבה בקליינט הראשון שלה.

‘פוקי הנחמד — לחופש נולד,’ אמרתי, והיא ביקשה עוד יום אחד. ואז עוד אחד. אחרי שלושה ימים אמרה לי שהיא מוכנה.

למחרת בבוקר יצאנו שלושתנו למרפסת. סמדי הדומעת שאלה אותי שוב ושוב אם אני מאמינה שפוקי יצליח להתרומם ולעוף, שלא ייפול חלילה לרגלי חתולי הזבל! ואז אימצה אותו אל ליבה בעדינות, לחשה לו מילות פרידה, כמה עצות לדרך, ואז הנחנו אותו על המעקה וחיכינו. פוקי צייץ. הביט בנו, נענע רגל אחת, אחר כך את השנייה ואז פרש את כנפיו הזעירות ונעלם.

‘עוף, גוזל,’ צעקנו אחריו והיינו מאושרות. בערב חגגנו. שלושתנו. הרגשנו שעשינו משהו נהדר. ביחד. ביחד שלנו.

שבוע לאחר מכן סמדי הגיעה אלי ובידיה חתולה שעינה האחת מוגלתית, אחריה נגררה ילדה בוכייה, בעלת החתולה האומללה.

‘הנה,’ הגישה לי אותה, ‘מצאתי לנו קליינטית חדשה. תכירי, זו מוצי.’

‘נו, מה יהיה עם הילדה?’ התלוננה רוחמה בחיוך מלא אושר, ‘זאת תביא לי את כל המסכנים של ירוחם?’

‘יש לך על מה להיות גאה,’ אני מרגיעה.

‘הכול טוב, מזל שלקחה ממך זאת כמה גנים,’ ואנחנו צוחקות.

טיפלנו בה יחד ומדי פעם הצלחתי גם לתעד במצלמתי את המחזה המקסים, סמדי היפהפייה גוחנת מעל מוצי, מטפלת בעדינות בעינה המודלקת ומסבירה לה, ממש כמו סבא, מה היא עושה. מוצי, כמו מבינה את הנאמר, מניחה את כפת הקטיפה שלה על ידה של סמדי, בדיוק כמו אז.

אחרי החתול הגיע יצחק השכן עם כלבו שנדרס, אחר כך התאומים מהבניין הסמוך עם האוגר שהצטנן, מישהו השאיר לנו ארנבת ליד הדלת, וכך לאט לאט הפכו הדירה הזעירה שלי וביתן של רוחמה וסמדי לשירות עזרה ראשונה לחיות שנזקקו לטיפול רפואי. את המקרים הקשים יותר העברנו לד’ר וייס, שהיה וטרינר מוסמך. בקלים יותר טיפלנו בעצמנו.

‘כשאהיה גדולה, אני אהיה מרפאת חיות,’ אמרה סמדי, נפעמת מהמעמד החדש שלה, ממש כמוני. וכבר קראו לה בשכונה דוליטלה, מה שגרם לה להסתובב גאה ומאושרת.

‘אעזור לך להגשים את החלום.’

‘חושבת שאני יכולה?’

‘בטוח.’

‘את בטוחה? כי בבית הספר אני לא כוכב זוהר.’

‘את חכמה,’ הבטחתי לה, ‘סבא שלי אמר תמיד שחלומות צריך להגשים, ובשביל מה באתי לכאן אם לא בשביל זה?’

‘אז איך זה יקרה?’

‘צעד ראשון, את עומדת להיות התלמידה המצטיינת של בית הספר, ברור?’

ברור.

‘חלומות צריך להגשים,’ אני ממשיכה לחנך אותה. מי אני שאטיף לה. צדקנית שכמוני. איך יכלה לדעת שאני ויתרתי. שהסתנוורתי מניצוצות שווא, האמנתי לתמונת אושר שקרית והדחקתי את החלומות. כי הוא רצה. ביקש. הכריח. כי חשבתי שבשביל אהבה צריך לוותר.

המרפאה הזעירה שלנו עשתה לעצמה שם, הגיעו ‘קליינטים’ מכל האזור וכבר גבינו תשלום סמלי שקראנו לו ‘קרן החלום’, ונאסף לטובת לימודי הווטרינריה של סמדי. רוחמה היתה מאושרת, סמדי חגגה. ואני, הצלחתי להרדים את הפחדים וחשבתי שבאמת מצאתי את גן העדן הקטן שלי. משפחה. חברים. עיסוק. ובעיקר שלווה.

אבל הגורל, שנראה כמו מוביל לקצה המנהרה, סטה מהמסלול.

כמה נבהלתי כשמצאתי בעיתון המקומי כתבה גדולה ומהללת על תחנת העזרה הראשונה לחיות שנפתחה בעיר. הכתב סיפר בהתלהבות לקוראיו על המרפאה ועל הנשים שחברו יחד, וכמובן דאג לציין שמדובר בתושבת חדשה שהגיעה לאחרונה לירוחם ובקרוב תעלה תערוכת צילומים.

אוי. השלכתי את העיתון מעל פני. זה היה רע.

רע מאוד. בעיקר מסוכן. חמוש ביצר הנקמה, מצויד בעלבון, בזעם, שוקה ללא ספק ממשיך להתעקש ומחפש אותי, כל הפרטים התארגנו סביבי. התערוכה. הצילום שלי. הטיפול בחיות, הסיפור על הסב. אבל העיתון כבר הודפס וחולק לתושבי העיר. נשאר לי רק להאמין שאם הוא עדיין מנסה למצוא אותי, המקום האחרון שבו יחפש יהיה העיתון של ירוחם. אותם עמודים ספורים שכוללים חדשות זעירות, רכילות מקומית ומבצעים.

ובכל זאת. כבר שכרתי לעצמי בשכר דירה מבהיל דירה מרוהטת באור עקיבא. ארבעה חדרים. כמה ילדים? ואני אמרתי שניים ואחד בדרך. בעזרת השם שיבואו עוד, זרתה הודיה המתווכת אבקת קסמים על עתידי. הסברתי שאני ומשפחתי מגיעים מאוסטרליה. היא לא שאלה יותר מדי ואני לא הסגרתי, רק שלחתי באמצעות הביט מקדמה נאה. נאה מספיק בכדי שתסתום את הפה.

לא היה כבר טעם לדבר עם העיתונאי, בטח לא לאחר הפרסום. הוא לא התכוון אלא להיטיב. זכרתי אותו, הוא הביא אלינו את החתול שלו, שהפסיק לאכול ונראה בדיכאון. רוחמה, שבליבה בלי ספק טמון מפזר חום ענק, הצליחה בשיחה, בדברי פיוס, בליטוף ובחיבה לעורר אותו ואף לזהות שהוא מתגעגע לבת הזוג שלו, שנדרסה.

‘אם אתה שואל אותי,’ אמרה לו, ‘תביא לו חתולה חדשה.’

‘ואת זה הוא אמר לך?’

‘ברור, ישר ללב,’ הסבירה, ‘לפחות הוא לא יהיה לבד, הוא מחפש בת זוג.’

‘כמו כולנו, ואת? מה איתך?’ פנה אלי, וסקר את הדירה שהיתה עמוסה בציוד צילום וכלובי חיות.

‘אני?’

‘בן זוג.’

‘לא,’ עניתי, ‘אני עוד לא מוכנה נפשית לקשר, הכאב גדול מדי.’ שמעתי את רוחמה לוחשת לו משהו על בעל שנפטר.

סמדי מצאה גורת חתולים שבעליה חיפשו לה בית חם, והפגישה אותה עם החתול הדיכאוני, שמייד התעורר והראה לעולם את כוחו בחיזור ובאהבה. הכתב היה כל כך אסיר תודה שהחליט, בלי לקבל את אישורי, לכתוב על מרפאת הקסמים, כמו שכינה אותה, ולשתף את תשובי ירוחם בשירות החדש והייחודי.

בלי שידעתי הוא שוחח עם רוחמה וסמדי, שהיו בטוחות שאשמח, וכתב כתבה מפרגנת. הילל את המרפאה ואותנו, והרחיב על המספרה ותערוכת הצילומים. עד כאן, הכול בסדר. הכול אפשרי. אבל היתה בעיה.

התמונה שליוותה את הכתבה.

בתצלום נראתה סמדי אוחזת בידיה חתול אפור חייכן ומאחוריה, כן, בלי ספק, זיהיתי את עצמי. אמנם בשיער בלונד קצוץ, אמנם בחולצת פסים רחבה שחלילה לי מלהכניס לבית ההוא, מרכיבת משקפיים. נראיתי שונה לגמרי מהאישה שגרה פעם בגדרה, ובכל זאת אימה גדולה הלכה והשתלטה עלי.

מה יהיה אם…

הירגעי, אני מעודדת את עצמי, מקומון של ירוחם? מה לו ולזה?

אבל הלב אותת לי. זמן לנוע. בצער התחלתי בסידורים לקראת המעבר הצפוי. טיילתי בין פנסיונים נידחים לדירות להשכרה לתקופה מוגבלת. ידעתי שעלי למצוא דרך לקנות לעצמי זהות חדשה. נראה שאיתן הטוב יצטרך להיכנס שוב לפעולה. יש לו את הקשרים הנכונים.

ומה? להשאיר את רוחמה וסמדי? לוותר על ויקי הנהדרת? על המספרה היקרה שלי? התחושה שאני לפני פרידה מילאה אותי צער. אני מלמדת את סמדי לחבוש רגל שבורה של חתול, בוצעת את החלה הריחנית שאפתה רוחמה, זוכה לחיבוק מוויקי והלב מתנפץ לרסיסים. אולי לא הייתי צריכה להיקשר כך לאנשים. לא להניח להם להתקרב כל כך. לגעת בנשמתי.

אבל ידעתי שעלי לעשות את הדבר הנכון.

התקשרתי לעורך הדין גלוס. הכרתי אותו מהתקופה שבה טיפל בצוואתה של אמא. בשלב התכנון פניתי אליו ושכרתי את שירותיו, לכל צרה — או הצלה — שלא תבוא. בחרתי בו כי עליו אמר אבא שהוא ישר מדי מכדי להיות עורך דין מצליח.

הסברתי לו את העניין, יכולתי לשמוע איך הוורידים בראשו עומדים להתפקע.

‘אני לא מבין, חשבתי שדיברנו על… מה עם הבקשה לגט?’

‘כל דבר בשעתו. כרגע זה דחוף, יש מצב?’

‘קרן נאמנות? אני לא…’

‘בדיוק,’ אני מאשרת, ‘אתה לא צריך להבין, מאתיים תשעים אלף שקל.’

‘ואת אומרת…’

‘שאתה מנהל קרן שמיועדת אך ורק לכיסוי שכר לימוד, הוצאות וכלכלה.’

‘אפשר לשאול מי זאת בשבילך הסמדי הזאת?’

‘לא.’

‘אני חייב לדעת, אחרת לא…’

‘אתה יכול לעזור לי או שאחפש במקום אחר?’ ידעתי שלא יוותר על מעט העניין שאני מעניקה לחייו האפורים של לבלר משפטי.

‘ונניח…’ נכנע, ‘כלומר, איך את מעבירה את ה… כל הכסף?’

‘במזומן, השליח כבר בדרך אליך.’ סיכמנו את כל הפרטים, שלחתי לו במייל את השם, הכתובת וכל הפרטים שהיו דרושים בכדי לפתוח קרן נאמנות על שמה של סמדי.

יכולתי לשמוע אותו מזיע עד באר שבע, לשם נסעתי בשעת בוקר מוקדמת.

‘תספור,’ הגשתי באותו בוקר למנהל חברת השליחויות בבאר שבע נרתיק פלסטיק בתוכו הטמנתי מחצית מכל ההון שאגרתי. הוא פקפק לרגע, נענע את הנרתיק כאילו חשש שמא יתפוצץ ואז שאל אם אני רוצה לשתות או לאכול משהו. סירבתי. ‘רק בוא נסיים, כי אני ממהרת.’

‘והכסף…’

‘זה לא שלל של שוד או סחיטה, זה חיסכון שלי שאני מעבירה לעורך הדין שלי, לא מאמינה לבנקים, ככה אני.’

‘מבין, אז הכול בסדר,’ אמר וקרא לפקידה שעל ראשה התרומם מבנה מוזר של שיער מגולגל במטפחת. היא אספה את הנרתיק והעבירה אותו לפקידה נוספת שקראה לקופאי שהזמין את השליח. כשחזרו כל הארבעה ביחד, היו פניהם אדומות מהתרגשות.

‘יש בדיוק,’ אמרה הפקידה.

‘ספרתם טוב?’

‘פעמיים,’ אמר הקופאי.

‘שלוש,’ תיקן אותו השליח, ‘בדיוק מאה תשעים.’

‘ולאן…’

נתתי להם את הכתובת של גלוס, קיבלתי קבלה ואישור, השבעתי את השליח להיות זהיר, לא לעצור לארוחת בוקר או צוהריים, להודיע לי כשימסור את המעטפה, וחזרתי.

כשאנוע הלאה, כשלא אהיה כאן, לפחות אדע שסמדי אהובתי לא זונחת את החלום שלה. להיות וטרינרית. פעם זה היה החלום שלי, עכשיו של סמדי, שבלי מאמץ, עם כל החן והתמימות שבה, כבשה את ליבי. היא ורוחמה היו בימים אלה, ימי המנוסה שלי לירוחם, הדבר הכי קרוב למשפחה.

רק חוזה עם הדירה באור עקיבא ניחם אותי, ידעתי שאין מנוס, שעלי לעזוב וללכת הלאה.

שוב חזרו ענני הפחד לרחף מעלי. שוב היה כל צלצול טלפון מחריד אותי. שוב הייתי מתחבאת במחסן כשהיו מגיעים ספקים.

שבוע חלף, עוד שבוע. העיתונים כבר נגרסו או הושלכו ובכל זאת, עננים כבדים כיסו את שמי ירוחם שלי.

עוד חודש חלף. בבתים כבר החלו לנקות את הארונות לקראת הפסח, ריחות אביב מבשמים את העיר, העדעד והשיטה פורחים ואני עוד מתמהמהת.

קיוויתי שאולי הכול בסדר. אפשר שטעיתי.

י’ז. אורי

אני כאן. יום רביעי, 17 ביולי.

היום הראשון שלי במקום העבודה החדש בעיר החדשה.

17 תמיד היה מספר המזל שלי.

הדברים הטובים בחיי התרחשו תמיד ב־17.

אחי אבנר נולד ב־17 במרץ. אבי שמעון נולד ב־17 באפריל, התגייסתי ב־17 באוגוסט. את יאירה הכרתי ב־17 באוקטובר, ולא סתם אלא בשעה 17:00. ליאור נולד ב־16 באוקטובר בשעה 23:55. פספוס של חמש דקות. כשקרה מה שקרה חשבתי שאולי, אם היה מחכה את חמש הדקות הללו ומגיח לעולם ב־17 בחודש, אולי היה הכול אחרת.

טיפשות, נזפתי בעצמי, מחשבה נואלת.

המתנתי עד שהשעה תהיה שבע ושבע־עשרה דקות ורק אז פתחתי את הדלת המובילה לאגף הקונסרבטוריון למוזיקה. אני לא שייך לאלה שמאמינים בסימנים. לא בחתול שחור שחוצה את דרכך או בסולם שעברת מתחתיו, אבל המספר הזה, 17, היה משהו אחר.

שבע ושבע־עשרה דקות ב־17 ביולי. כל הסימנים מבטיחים טוב. הפעם אני חייב להצליח. יהיו מי שיגידו שזאת רק אמונה תפלה, מפגרת, טיפשית, אבל הייתי חייב למצוא בכל הבלגן שלי נקודת אחיזה, רמז. שביב אור בקצה המנהרה, קלוש אבל בכל זאת משהו.

שעה לפני תחילת המשמרת, כבר עמדתי, לבוש בבגדים שהשאירו לי בארונית מספר 17, בדיוק כפי שביקשתי, ליד דלת העץ ברחבת הגן, בכניסה לאגף המנגן, כפי שקראו לו כאן. מחכה לראשוני העובדים או התלמידים שיגיעו.

‘שלום וברכה,’ אני מברך כל מי שנכנס. אנשים נעצרים ומביטים בי.

‘אתה… החדש?’

‘אכן,’ אני מחייך לשואל, ‘אני אבי, אבי החדש, התחלתי ממש היום.’

יש שאמרו ‘וואלה’ או ‘בהצלחה’ או ‘מברוק’ או ‘כבוד’ או ‘מה קרה לאלי?’ או ‘נראה כמה זמן תחזיק מעמד’ או ‘תדאג שיסדרו לך כיסא’ או ‘אלה, אפילו מים לא נותנים לך כאן’, ועוד אמירות כאלה. היו שרק נענעו בראשם, היו שלא ענו, כאילו לא הבחינו בי. בשבילם שומרים הם אנשים שקופים. יש כאלה.

בצוהריים החלו להגיע הילדים לשיעורים הפרטיים. חלקם מלווים באמם שהחזיקה עבורם את קופסת הכלי, הגדולים יותר צועדים לבד.

‘קוראים לי אבי,’ אני מציג את עצמי שוב ושוב, מגלגל את שמי שוב ושוב, שחלילה לא אתבלבל, ‘אבי חורש, אני השומר החדש.’

‘בוקר טוב לך, אבי החדש,’ צוחקת אלי חגית. זכרתי את הצחוק שלה. היא היתה זאת שהחתימה אותי על חוזה העבודה אחרי ששאלה אותי, נבוכה כולה, אם חלילה יש לי תיק במשטרה. הנדתי את ראשי. שום צרות עם החוק.

שום עניין. שקר לבן. אחד.

‘נקי,’ הבטחתי לה, ‘את יכולה לבדוק בעצמך,’ הגשתי לה את תעודת הזהות שלי, מפרפר מפחד. שחלילה תציץ בה ותגלה את האמת. מתפלל שתאמין ולא תתחיל לשאול את כל השאלות שלא נוח לענות עליהן או גרוע מזה, תגגל ותגלה. אתה בכלל אורי… אורי עם חולם, נכון? רגע… זה לא אתה שהבן שלו… ושהוא אחר כך הידרדר ו… שתייה או סמים? אני נורא מצטערת… ותגיד לעצמה שאין לה כוח לצרות של אחרים, שדי לה בשלה, תסביר שהמשרה כבר תפוסה.

הרי הגוגל הארור מסגיר הכול.

אלא שכנראה נראיתי בעיניה בן אדם אמין והתעודה נשארה בידי. היא הרימה את עיניה והתבוננה בי. מנסה לחדור פנימה. סומכת על מראה עיניה.

‘הבנתי,’ רשמה משהו על גבי הטופס, ‘אתה יודע מה גובה השכר.’

‘כן, הסבירו לי.’

‘וזה בסדר?’ תלתה בי עיניים, מקווה שלא אנצל את המעמד ואנסה לבקש תוספת.

‘בהחלט,’ מיהרתי לענות.

‘אפשר לדעת במקרה למה אתה רוצה את התפקיד?’

‘זה חשוב?’

‘האמת שכן,’ לחשה, ‘שתבין, בסדר? אנחנו מחפשים משהו קבוע, לא אחד שבעוד חודש ילך כי המשכורת לא טובה לו, או שהחליט לעבור לנהריה, אז כדאי שנדע הכול.’

‘תראי,’ חייכתי אליה, ‘אני מתחיל דף חדש.’

‘פה? בירוחם?’

‘יש לי פה חברים.’

‘מי למשל?’ נעצה בי מבט חוקר.

‘מוטי בן עיון.’

‘מי? מוטי שעובד כאן?’

‘ויהודה הצבעי ובן דוד של מוטי ש…’

‘מכירה, מכירה,’ התרווחה, כאילו הוקל לה, ‘ומה השארת שם?’

‘את גרושתי, חברים, עבודה, חצי דירה וגעגועים.’ חייכה. את זה כולם מבינים.

‘והיא… מה?’

‘מסובך,’ אמרתי, ‘אני עכשיו כאן, השתקעתי וזה מה שחשוב.’

חייכה. איך יכולה היתה לדעת שלפניה עומד אחד משבט עלובי החיים? קלישאה מהלכת? אחד שהחיים דפקו אותו? הלוזר האולטימטיבי. מי שבחודשים ספורים איבד הכול. שמכבש דרכים עבר עליו והשאיר אותו שטוח. מעוך.

להיות איש ביטחון במדים וכובע, בכניסה לאגף המנגן במתנ’ס העירוני בירוחם, נראה לי כמו פסגת החלומות.

אחרי שעה הודיעו לי שהתקבלתי.

כשהודיעו שהמשרה שלי, היה עלי להתאפק ולא להתקשר ליאירה ולספר לה. הרגל כזה. תמיד הייתי חייב להתחלק בכול עם יאירה. בטוב. ברע. בעצב. בשמחה. בצער. באושר.

עד שלא עמדנו בזה יותר.

לא חייגתי. אולי מחר. אולי בעוד שבוע.

‘בהצלחה, אבי חורש,’ חלפה חגית לידי, חייכה ונשארה לעמוד בסמוך.

‘אין חורש, ואין קוצר,’ אני מנופף לה, ‘כאן אני אבי החדש.’ היא צוחקת. מתבוננת. בוחנת אם לא טעתה חלילה. אחר כך מצביעה עלי למנהל המתנ’ס שמתקרב.

‘תכיר,’ היא מביאה אותו אלי, ‘זה אבי. החדש, ההוא שמוטי המליץ.’

‘מי? זה?’ הוא סוקר אותי כאילו לא מאמין.

‘זה. נכון שהוא נראה כמו איזה אלוף?’ היא אומרת בגאווה. כאילו המציאה אותי.

‘שלום, אבי החדש שמוטי המליץ,’ מחייך אלי המנהל.

‘שלום, המנהל,’ חייכתי בחזרה.

‘בהצלחה, אבי חדשי,’ אמר וסיכם בלחיצת יד. מסביב צחוק. סוג של קבלה.

הכול נראה בעיני כמו כניסה לגן עדן.

כך הפכתי לאבי חדשי. אחר כך חדשי, לפעמים חדשניק או דשניק, בסוף הפכתי לדשי. אבי וחורש נעלמו. כמה טוב. אהבתי את השם. דשי. התאים לי. בטח יותר מהשם שהיה לי בחיי האחרים — אורי אברהם חורש. דשי היה חלק מהשורשים החדשים שנעצתי באדמת הנגב.

מה נשמע, דשי? הכול בסדר, דשי? להביא לך לשתות, דשי? אולי כיסא, דשדוש? יום נעים, דשי חדשי.

וטוב לי.

האנשים מאירים לי פנים, מחייכים. יש ששואלים לשלומי, טופחים על גבי, או כאלה שמבררים אם לא קר או חם. נאווה המנקה טורחת ומביאה כל בוקר בקבוק מים קרים. כך כולם פרט לאישה אחת, ששערה האפור אסוף בפקעת. שמה חנה, סיפרו לי, מנהלת מחלקת החשבונות שאינה מדברת עם איש. מאז איבדה את בעלה בתאונת עבודה היא מנהלת עם ראש העיר ואנשי הביטוח הלאומי משפטים ארוכים ומתישים. אני מקפיד לברך אותה בידידות והיא מחזירה לי מבט ספקני. חשדן. כאילו בוחנת למה אני מתכוון באמת. אם יש לי כוונת זדון, חלילה.

‘בוקר טוב, חנה.’

‘מה?’ היא מחמיצה פנים. אני לא מוכן לוותר.

‘אמרתי בוקר טוב לך,’ אני מחייך, ‘שיהיו לך רק בשורות טובות.’

אחרי חודש עשתה את הבלתי ייאמן וחייכה אלי. גם היא. מאז כל בוקר. מחייכת. ‘היי, חנצ’ה,’ אני קורא אליה, והיא עונה, ‘היי, דשי חדשי.’

עיקר תפקידי היה לבדוק שאין בתיקי האורחים כלי משחית מסוג כלשהו, ובעיקר לשמור על דלת הכניסה לאגף המנגן — הקונסרבטוריון — להקפיד שייכנסו רק אלה שבאו ללמוד. שיש להם שיעורי כינור או מנדולינות, חזרה לתזמורת או שיעור תיאוריה. עיקר תפקידי היה אם כך לשמור על השקט. ילדים, בבקשה, ללכת לאט, לא לרוץ, לא לצעוק. לא לקפוץ. תנו לאחרים את השקט.

זה בדיוק מה שהייתי כל כך זקוק לו. שקט.

מצאתי מנוחה.

הכול נראה לי טוב. מוטי אומר שאני קצת עיוור, שאני לא רואה את תורי המובטלים במשרד הרווחה, את החנויות שנסגרו, את המפעלים שגוססים או את המרפאה שנסגרה.

‘אני רואה רק בני אדם.’

‘בחור משונה,’ אמר חרדל, ‘בטח היו לך חרא חברים.’

‘היו ואינם,’ אמרתי, ומוטי מיהר לקחת את השיחה למקום אחר.

מוטי והחבורה המתוקה שלו חוללו נס קטן והפכו את החורבה ששכרתי למקום שאפשר לגור בו. הם טרחו ועמלו והפכו כל בלטה, כל תריס ואריח, סיידו, צבעו, הדביקו פרקט חדש, החליפו את אריחי האמבטיה, התקינו תריסים, תיקנו את המעקה, את המנעולים, מאי שם הביאו דלת חדשה ואפילו כיור חדש למטבח הופיע פתאום. עם פגם קטן, התנצלו. אחר כך העלו ארון בגדים שמצאו אי שם, שולחן מעט צולע, ספה שנפתחה למיטה וצחצחו את החלונות שלא ראו סמרטוט שנים.

כל אימת שהתקרבתי על מנת לעזור, להרים, לנקות, אמרו, עזוב, תן לנו.

‘לפחות להחזיק את הסולם.’

הסכימו.

וצחקנו. ככה הם. ממלאים את קמטי הצער בצחוק.

גם כשפיטרו את יהודה ורבע הם צחקו. גם כשחרדל הסתבך בהלוואה בשוק האפור והתחבא בערד, צחקו. כשאשתו של מנהל סניף הבנק ברחה עם בדואי, צחקו. כששאלתי את מוטי, אמר שהצחוק הוא מתנה שיש להשתמש בה במיוחד בשעות קשות ושחוץ מזה, תן לנו לצחוק ולעזור. אפשר לסמוך עלינו, אמר ומייד התרים אותי ל’קרן מוטי לחברים בצרות צרורות’.

כשראה את הסכום ששמתי אמר, היי, בחור, הגזמת! ואני אמרתי לו שלא ידחף את האף שלו. וצחקנו.

הוא לקח אותי לחנות היד שנייה של בן הדוד אלישע, ואחרי שכמעט הלכו מכות על גובה ההנחה, רכשתי תנור אפייה, מקרר קטן וכיריים חשמליות. אצל בן הדוד שמעון קניתי כמה שטיחים משובחים ואצל בן הדוד חמו, כלי מטבח. הכול בתשלומים, כמובן.

כשהסתיים השיפוץ, הרגשתי כאילו זכיתי לגור בארמון וינזור לפחות. והם, טוסט ושקשוקה וחרדל וצימוק וכל בני החבורה, מצאו סיבות לחגוג. מישהו הביא בקבוק יין וכמה כוסות, אחר הביא בורקס שחנכו את התנור, אחרים הביאו בירות, בוטנים וצ’יפס. אני הבאתי בקבוקי מיץ וכמה עוגות, והחבורה הרימה כוס לחיי. לחיי הדייר החדש של העיר ירוחם ולכבוד יהודה ורבע, שמצא עבודה בתור מדריך בבאר שבע.

כששאלו למה אני לא שותה, הסברתי שזאת בעיה רפואית. לא שאלו יותר. ככה הם.

בערב הראשון שלי כבעל דירה עלה אלי מוטי, ובידו מגש ועליו סלט חצילים משובח וקציצות ברוטב אדום אלוהי ששלחה דינה. הם החליטו שאני רזה מדי ולכן צריך לפטם אותי.

‘מוטי… בחיי שאני עדיין המום,’ אמרתי.

‘הכול בסדר,’ חייך. יודע כדרכו.

‘אני לא רגיל ש…’ ושוב אני דומע, ומוטי שוב מחייך.

‘תתרגל, בן אדם,’ אמר וטבל פרוסת לחם ברוטב, ‘עכשיו זה הזמן, ספר לי.’

‘מה?’

‘מה אתה עושה כאן ולמה שומר במתנ’ס?’

‘עבודה, לא?’

‘אני, יש לי עין טובה לבני אדם,’ אמר מוטי ועיניו נעוצות עמוק בתוך עיני, מנסות לסלק את המחסומים, ‘בחיים האחרים שלך, שמה, אני בטוח שלא היית מחסנאי או איש ביט…’

‘עזוב, מוטי,’ מיהרתי לעצור אותו.

‘מה קרה?’

‘בבקשה.’

‘בכל זאת.’

‘מה שקרה כבר לא חשוב, עכשיו הכול בסדר, יותר מבסדר.’

‘מה אתה חושב עלי?’

‘שאתה אחלה בן אדם.’

‘תודה, אז בוא נוסיף, אני אולי אחלה, אבל אני חבר שלך, תרשום, מוטי חבר, לא סתם, אמיתי אמיתי.’ גוש בגודל סלע חנק את גרוני. לא יכולתי לדבר.

שקרים יש בהם כוח הרס. הם אולי מרגיעים לרגע. אבל מה יגיד האיש הנהדר הזה כשידע מי אני באמת? סתם לוזר. אפס. מפסידן. שיכור. חי־מת. הוא ייפגע. הרי מרגע שהגעתי רק הנפקתי לו שקרים.

רמזתי לו על קופסת הסיגריות המעוכה שהיתה מונחת על השולחן, והוא הושיט לי אחת. עישנו בדממה כמה דקות עד שהלחץ בגרון הפסיק להציק.

‘עכשיו אפשר לדבר?’ שאל והגיש לי עוד סיגריה.

‘מוטי,’ אמרתי, ‘אמרת שאתה חבר שלי?’

הוא הנהן, ‘אוהב אותך, חבר, כמו אח.’

‘תן לי זמן.’

‘קיבלת.’

‘מוטי, אם אתה חושש שאני איזה פושע נמלט, שודד זקנות או שחלילה רצחתי…’

‘אתה משוגע? נראה לך? אני רואה לבן אדם את הלב, אז תשמע, אידיוט, אני איתך בתוך הנשמה מהרגע בו הזמנתי אותך לשולחן, אתה חושב שכל אחד היה ככה מוזמן?’

‘חביתה כמו למוטי,’ ניסיתי להתבדח. הוא לא חייך אפילו.

‘אני מרגיש שאתה, איך להגיד, סובל, שמשהו עבר עליך. יודע משהו, בינינו, ורק בינינו, אני לא קונה את הסיפורים שמכרת לנו, אישה מלטביה שברחה לך, צודק?’

שתקתי. מה יכולתי להגיד. הוא הצית עוד סיגריה והעביר אלי. ממתין.

‘תן לי זמן, בבקשה, אני עוד לא יכול.’

הוא מעך את הסיגריה שלו ונעץ את מבטו במקרר הישן. לרגע חששתי פן יקום וילך. יוותר עלי.

‘בבקשה, מוטי, אל תלך.’

‘היי, חבר,’ מוטי קם ממקומו ומשך אותי אליו לחיבוק, ‘אל תהיה אידיוט, אמרתי לך, יש אצלי הרבה עיניים בלב, אתה בן אדם שווה, אם תרצה ומתי שתהיה מוכן…’

‘תודה, אני יודע.’

‘מוטי לרשותך, עם כתף ענקית והרבה בני דודים.’ צחקנו.

כשהלך הייתי נרגש כמו ילד שמצא חבר חדש בגן הילדים. יש לי חבר. חבר חבר. נטו בן אדם. בלי שום חשבונאות. מענטש.

18. רות

שבוע אחרי שהגעתי לירוחם פרסמתי את המודעה.

‘ד’ר נמצ’ק, מומחה לבעיות רגליים, מקבל בקליניקה שלו’.

זואי תבין מייד.

פעם, כשהיינו קטנות, דיברנו על העניין הזה, על המודעה. המודעה שבאיזה חוש מוזר של ילדות שנעזבו מוקדם מדי ידענו שיום אחד נזדקק לה. פרסמתי אותה ב’מעריב’, במדור דרושים, כפי שהחלטנו אז, באחת השעות בהן פחד הנטישה הכה בנו. שתי ילדות שמפחדות לאבד זו את זו.

אולי תחפש אותה ותמצא.

ידעתי שאיתן מילא את תפקידו, ובכל זאת, אות חיים.

אחרי שאמא שלנו בחרה לשכב מתחת ללוח השיש המהודר במקום לקלוע את צמותי מדי בוקר, או לשנן עם זואי את שיעורי המתמטיקה, נשארנו מבוהלות. החיים הפחידו אותנו. היינו משחקות במשחק נורא. קראנו לו: מה יהיה אם.

מה יהיה אם אבא יהיה חולה וימות.

אם אבא יברח לנו.

אם סבא יעבור לעיר אחרת, לארץ אחרת.

אם אבא יתחתן עם האמא החורגת של שלגייה.

מה יהיה אם סבתא תמות.

מה יהיה אם יפרידו בינינו.

‘מה יהיה אם יחטפו אותך?’ אמרה לי זואי ודמעות זולגות מעיניה.

‘למה שיחטפו אותי?’ הרגשתי את הפחד מטפס במעלה הבטן.

‘כי יש אנשים רעים.’

‘אבל למה?’

‘ולמה שאמא תמות?’ היא ענתה ואז שתינו בכינו.

‘אף אחד לא יעז לחטוף אותי,’ הבטחתי לה, ‘נשבעת, את משוגעת.’

‘גם אותי לא, אף פעם,’ הרימה שלוש אצבעות לאוויר.

‘ומה אם תלכי לאיבוד, פתאום לא תהיי, אז איך אדע למצוא אותך?’ שאלתי ועוד דמעות התגלגלו ונשרו על לחיי.

‘עכשיו את? מה פתאום שאלך לאיבוד?’

‘ולמה פתאום אמא שלנו שוכבת בבית הקברות?’ אותה שאלה שאין עליה תשובה.

‘טוב, נעשה הסכם,’ אמרה זואי, ‘שאם נגיד אני או את נחליט לברוח, או שסתם נלך לאיבוד ולא נדע…’

‘אז נקרא למשטרה,’ וכבר ייללתי בבכי, כאילו זה עומד לקרות, וזואי ניגבה לי את הדמעות וחייכה. ‘תזכרי, אנחנו צריכות לעשות הכול לבד, לסמוך על עצמנו כי זה מה שיש לנו, אני ואת. זואי של תותי, אם אנחנו ביחד לא צריך לפחד.’

תמיד חוזרות לאותה נקודה. הפחד הזה שלא מרפה. הפחד מההיעלמות של מי שאת כל כך אוהבת, כי ככה זה. עובדה, זה מה שקרה לאמא שלנו.

‘או נגיד שסתם תרצי לברוח?’ היא המשיכה.

‘למה שאברח?’

‘בגלל משהו, לא יודעת. אני אמות אם לא אמצא אותך!’ עכשיו כבר שתינו בכינו.

‘גם אני ככה,’ אמרתי, ‘אם, אז… מה? מה נעשה, ז’ו?’

‘יש לי רעיון,’ אמרה זואי, ‘אם… נגיד שיהיה ככה, אז נפרסם מודעה בעיתון ואז תדעי שאני בסדר, וגם הפוך, ככה נדע.’

‘באיזה עיתון?’

‘נגיד… ב’מעריב’, שזה העיתון של אמא.’ כל יום שישי אמנו פתרה את התשבצים וזכתה בפרסים: ספרים שמילאו אותה גאווה.

‘אבל איפה בעיתון?’

‘במדור דרושים.’

‘ומה נכתוב?’

‘נכתוב: לא לדאוג, אני בסדר גמור.’

‘זה לא מספיק, ככה לא נדע.’

‘אז נכתוב… נגיד, ד’ר נמצ’ק, מומחה לבעיות רגליים, מקבל בקליניקה שלו ברחוב הרקפות. נא לא להתקשר.’

זה היה מושלם. ‘מחניים’ היה הספר האהוב על זואי. היא היתה קוראת, בוכה ובוכה ואז חוזרת וקוראת ושוב מייללת בבכי כשהטוראי האמיץ נמצ’ק הביא את הניצחון אך שילם על כך בחייו. נדמה לי שבכל פעם שחזרה וקראה, קיוותה שאולי הספר יסתיים בהפי אנד וכולם ילכו לים.

אחרי שתכננו את המודעה ואחרי שנשבענו זו לזו לשמור הכול בסוד, נרגעתי.

זואי שלי. העולם נראה לה מסוכן ומפחיד. אני חושבת שהמכה שספגה בילדותה היתה קשה מדי. לא באמת הבנתי את משמעות מותה של אמא, מה זה אומר שאף פעם לא נראה אותה. אולי בגלל זה הייתי מוגנת יותר, אופטימית ללא תקנה.

אני מאמינה כי בשל זיכרון הפרידה ההיא, בגלל החשש הקיומי לאבד את יקיריה, היא מעולם לא נישאה. דחתה את המשובחים במחזרים. ככל שהיו טובים יותר, ככה חששה מהרגע שינטשו. שלא יהיו כמו אמא. ייעלמו לה.

העולם היה מקום מסוכן בעיני זואי. לא בגלל האנשים שעושים רע לאחרים, כמו שאהבה לצטט, אלא בגלל אלו שלא עושים כלום כדי למנוע את הרע.

פרסמתי את המודעה בידיעה שהיא בוודאי מחפשת אותה, בדיוק כמו שהבטחנו זו לזו. כתבתי בדיוק מה שסיכמנו.

ברור היה לי שהיא תמצא.

היה עלי להיות זהירה שלא להשאיר עקבות. את המודעה רכשתי בטלפון ממשרד פרסום באר שבעי, העברתי להם את הכסף באמצעות דואר שליחים והם הבטיחו לפרסם אותה מייד כשיגיע הכסף.

‘במקום בולט, בבקשה.’

‘ברור, תסמכי עלינו.’

‘אם אפשר באותיות מודגשות.’

‘זה תוספת עשרים אחוז.’ אישרתי, והיא שאלה על שם מי הקבלה.

‘על שם אביצור בן מאירוביץ,’ עניתי מייד ונתתי לה את הכתובת שהמצאתי באותה שנייה.

שלושה ימים לאחר מכן גיליתי את המודעה שלה.

בדיוק כמו שתכננו אז, לפני שנים, שתי ילדות שפחדו לאבד זו את זו.

‘ד’ר נמצ’ק ממשיך לקבל חולים בחיפה, נא להתקשר להזמין תור’, באותיות מודגשות. אז היא ראתה את המודעה, הבינה ותחכה בסבלנות. היה לי חשוב שתדע. שתרגיע את אבא, שרק לא יפנו למשטרה, יפרסמו מודעות עם צילום שלי או שמישהו מהמשפחה יתראיין, חלילה. סמכתי על יצר הנקמה ועל זעמו האדיר של שוקה, שלא יבקש עזרה וישאיר לעצמו את הטיפול בי.

הוא לא ייתן לשוטר את העונג. הוא ירצה ללכוד אותי בעצמו.

בינתיים אחותי נרגעה ויש להניח שהרגיעה גם את אבא.

אות חיים.