החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

חיים מושלמים

מאת:
מאנגלית: אביגיל בורשטיין | הוצאה: | 2016-03 | 256 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

0.00

רכשו ספר זה:

בלייז מקארתי, אשת טלוויזיה מפורסמת, מנהלת קריירה מפוארת ומסתובבת ברחבי העולם לראיונות נוקבים עם ראשי מדינות. מבחוץ נראה שיש לה הכול. אבל בחייה הפרטיים יש סוד: בת שאיש אינו יודע עליה.

הבת, סלימה, התעוורה בילדותה עקב מחלת הסוכרת. לאור צרכיה המיוחדים היא מתגוררת במרכז מיוחד, שם היא זוכה לטיפול רפואי ולליווי צמוד. כשבית הספר שלה נסגר בעקבות טרגדיה, עוברת סלימה לדירת אמה בניו־יורק, ופתאום השתיים צריכות ללמוד לחיות יחד.

הכול מסתבך עוד יותר עם בואו של סיימון וורד — מטפל יפה תואר בן שלושים ושתיים. סיימון מסרב לקבל את מגבלותיה של סלימה והופך את עולמן של האם ובתה. כאשר רשת החדשות שוכרת כתבת צעירה יפהפייה החותרת תחתיה, נדמה לבלייז שחייה יוצאים משליטה. ובינתיים, בדירה

הניו יורקית שלה, נולדת אהבה.

דניאל סטיל היא סופרת אמריקנית מהפופולריות בעולם. היא כתבה עשרות רבי־מכר שתורגמו ל־43 שפות ברחבי העולם, ונמכרו ב־800 מיליון עותקים!

"רומן קלאסי של סטיל על אם ובתה המתבגרת הסוללות לעצמן יחד את דרכן בחיים תוך התגברות על טרגדיה ואינספור אתגרים, ובדרך לומדות דבר או שתיים על עצמן."                         לייבררי ז'ורנל

"השיעור החשוב שלומדות האם והבת על אהבה, נאמנות ומשפחה הוא שמקרב אותן שוב זו לזו לקראת חיים אמיתיים משמעותיים."                קלוזר ויקלי

מקט: 15100567
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1 שעתיים לפני נאומו של חבר הקונגרס פטריק אוֹלדֶן, שעה לפני פתיחת הדלתות, החלו המוני סטודנטים להתקהל מחוץ לאולם רוֹיס באוניברסיטת קליפורניה. חבר הקונגרס הוזמן על ידי פרופסור בעל יוזמה, מרצה לאזרחות ולשירות ציבורי שלימד סטודנטים צעירים ובוגרים כאחד. ברגע שחבר הקונגרס נעתר לבקשה, שלח המרצה הודעה לכל תלמידי השנה האחרונה במדעי המדינה, והאולם היה צפוי להיות מלא. ההערכה היתה שיגיעו אלפיים סטודנטים. אם לשפוט על פי מספר האנשים שהמתינו לפתיחת הדלתות, ייתכן שיהיו אפילו יותר. אולדן היה חבר קונגרס פופולרי, עם היסטוריה של הצבעות ליברליות לטובת המקופחים. הוא נודע בתמיכתו במיעוטים, כולל נשים, ובנטייתו לסוגיות הנוגעות לצעירים ולזקנים. היו לו ארבעה ילדים משלו. הוא נישא לאהובת נעוריו, וכולם אהבו אותו. באותו יום ציפו הסטודנטים בכיליון עיניים להרצאתו. זה היה יום אוקטובר חמים ושמשי, וברגע שנפתחו הדלתות, החל הקהל להיכנס בצורה מסודרת. אולדן היה אמור לפתוח בדברים באחת־עשרה ולהשאיר זמן לשאלות הקהל לאחר הנאום. נקבעה לו ארוחת צהריים עם נשיא האוניברסיטה וטיסה חזרה לוושינגטון אחר הצהריים. עצם הגעתו היתה ניצחון של ממש. זה לא היה נאום פתיחת שנה או טקס הענקת תארים במשפטים, אלא רק הרצאה, וכולם התמוגגו מבואו. למרבה המזל, זה השתלב בלוח הזמנים שלו: הוא נפגש עם המושל ביום שלפני כן, ובערב נערכה לכבודו סעודה לרגל קבלת פרס. פט אולדן היה דמות אהובה הן על צעירים והן על מבוגרים. אחד מילדיו, בנו הבכור, למד באוניברסיטת דרום קליפורניה ואכל איתו ארוחת בוקר באותו יום. פטריק אולדן עלה אל הבמה באיחור של פחות מעשר דקות והמתין שכולם יתפסו את מקומם. הוא עמד על הדוכן, מחייך את חיוכו החמים, ועיניו סרקו את הקהל. כשהוא פתח בדברים, אפשר היה לשמוע סיכה צונחת על הרצפה. סטודנטים ללא מקומות ישיבה ישבו ברגליים משוכלים במעברים ועמדו מאחור. הם הקשיבו בריכוז לדבריו על ממשל עכשווי, ועל האחריות שתיפול על כתפיהם של מי שיבחרו בקריירה פוליטית. הוא סיפר על ימיו בקולג' והסביר בפירוט ניכר מה ניסה לעשות בוועדות השונות שהיה חבר בהן. הוא היה בתפקיד כבר שלוש שנים, והצעות החוק שלו נשאו פירות רבים, אף שזאת לא היתה שנת בחירות עבורו. הוא דיבר ברצינות ובכנות, והקהל נאחז בכל מילה שיצאה מפיו וגמל לו במחיאות כפיים סוערות בתום נאומו. הוא נראה מרוצה. עבור הסטודנטים הוא היה מודל מושלם לחיקוי. המרצה שהזמין אותו פתח את פרק השאלות והתשובות, ומאות ידיים זינקו לאוויר. השאלות היו חדות ונבונות וקשורות לדברים שהעלה. כעבור עשרים דקות נעמד בחור בשורה השלישית, וחבר הקונגרס הצביע עליו ובירך אותו בחיוך חם. "מה עמדתך הנוכחית לגבי הפיקוח על נשק?" שאל הצעיר והתייחס לנושא שחבר הקונגרס לא העלה באותו יום, ולא רצה להעלות. הוא היה אדיב אך החלטי בדעותיו בעד פיקוח כזה, אבל זה היה נושא רגיש שלא התאים לנאומו שהתמקד בהמלצות לקריירה פוליטית, והוא בחר להתעלם ממנו. לצעיר ששאל את השאלה היה שיער בלונדיני מסורק בקפידה. הוא היה מגולח למשעי ולבש חולצה כחולה וז'קט צבאי. הוא נראה מסודר ומטופח, אבל לא חייך חזרה כשפט אולדן חייך אליו, ובהמשך אמר מישהו שהצעיר היה חיוור בצורה יוצאת דופן, כאילו זה זמן רב לא ראה אור שמש. פט אולדן התחיל לענות לשאלה בכובד ראש. "אני חושב שכולכם יודעים מה דעתי בנושא. אף על פי שהחוקה מתירה לנו לשאת נשק, אני חושב שטרור הוא גורם משמעותי שאי־אפשר להתעלם ממנו. רובים עלולים ליפול בקלות לידיים הלא נכונות. לדעתי," הוא המשיך, אך לפני שהספיק לגמור את המשפט או לחזור על עמדתו, שלף הצעיר בחולצה הכחולה ובז'קט הצבאי אקדח מכיסו, ואחרי שכיוון אותו להרף עין, ירה בפט אולדן היישר בחזה ואחר כך בצוואר. חבר הקונגרס נפל קדימה על הדוכן והחליק לרצפה שותת דם. סטודנטים ברחבי האולם החלו לצרוח. מאבטחים מיהרו אל הבמה יחד עם צמד שומרי הראש שליוו אותו. אנשים התחילו לרוץ אל הפתחים, אחרים השתופפו על הרצפה. הבחור עם האקדח ירה בראשה של צעירה שישבה לצדו ואחר כך המשיך לירות באקראי לתוך ההמון. מאבטחים מיהרו אליו, והוא הרג שניים מהם בדרכם. באותו שלב התרוקנו המושבים שלצדו, והוא רץ עליהם וירה בסטודנטים שניסו להימלט מהאולם. הוא ירה בשלושה מהם בגב ובצעירה אחרת בראש. גופות היו שרועות מכל עבר. על הבמה התקבצו כמה אנשים לטפל בחבר הקונגרס שנפל. היה דם בכל מקום. אנשים צרחו באימה וכאב כשצפו בחבריהם ללימודים נורים סביבם. היורה, מודע לחלוטין למעשיו, שמר את הירייה האחרונה לעצמו. מאבטח של האוניברסיטה, במדים, הגיע למרחק של כשלושים סנטימטר ממנו ועמד לתפוס אותו. היורה היסס לרגע קט אם לירות בו, ולבסוף ירה בעצמו בראש ושם קץ לטבח שהחל דקות ספורות לפני כן. בסיומו של האירוע, שנמשך שבע דקות בדיוק, נהרגו אחד־עשר סטודנטים ושני מאבטחים, שמונה אחרים נפצעו, וחבר הקונגרס, מחוסר הכרה ומכוסה דם, הובהל החוצה מהאולם על אלונקה. בחוץ כבר היו כתריסר רכבי חירום ואחרים בדרך, ומשטרת האוניברסיטה ניסתה להשתלט על הקהל, אך לשווא. כמה שוטרים נרמסו ונפצעו גם הם. באולם לא נשמעו אלא בכי וצרחות בשעה שכאלפיים סטודנטים ניסו להימלט על נפשם. המשטרה הקיפה בזריזות את גופתו הדוממת של היורה, ושוטר פישפש בכיסיו בחיפוש אחר מסמכים מזהים. כעבור רגעים אחדים הוא נלקח משם על ידי פרמדיקים. מוחו היה מרוח על המושבים שסביבו. הובלת הסטודנטים הפצועים באמבולנסים לבתי החולים, הוצאת הגופות, פינוי האזור והרגעת כל הנוכחים נמשכו שעות. שניים מהקורבנות מתו בדרך לבית החולים, מה שהעלה את מספר הסטודנטים ההרוגים לשלושה־עשר. זאת היתה סצנת טֶבח, שלמרבה הצער לא היתה חדשה בנוף האלימות שנפוצה בקמפוסים בימים אלה. קדמו לה תקריות דומות. שידורי הטלוויזיה בכל הרשתות נקטעו לטובת דיווח מהשטח על הירי באוניברסיטת קליפורניה. חבר הקונגרס אולדן היה במצב אנוש, מרחף בין חיים ומוות בשל הפגיעות בחזה ובצוואר. הדיווח האחרון עידכן שהוא נכנס לניתוח, והרופאים נלחמים על חייו. בתוך שעה פורסמה זהותו של היורה. סטודנט במכינה למשפטים שנשר מהלימודים בשנה שעברה, צעיר בעל היסטוריה של חוסר יציבות נפשית. בשנה שלפני עזיבתו את הלימודים הוא הפגין תסמינים של מחלת נפש. כשלמד בתיכון אושפז בבית חולים פסיכיאטרי, אך בזמן הלימודים באוניברסיטת קליפורניה סירב לקבל טיפול. כשהיה בקולג' דוּוח כי איים באקדח על חברתו לשעבר, שיצאה עם בחור אחר, אבל עד אז הוא מעולם לא פגע באיש. הוא היה בן תשע־עשרה, התגורר לבד בדירה ועבד בבית משכונות, שם קנה את האקדח שבו השתמש באותו יום. תגובת הוריו התקבלה רק בשעות אחר הצהריים המאוחרות. אמו היתה מטושטשת מהלם כשהשוטרים ליוו אותה מביתה לחקירה, ונמסר שאביו שוהה בטיול דיג. כשהשכנים התבקשו להגיב, הם סיפרו שהוא היה נחמד, תמיד מנומס, אם כי מעט מוזר. הוא היה משוגע על מחשבים, ולעתים רחוקות יצא מהבית שלא כדי ללכת לעבודה. דומה שלא היו לו חברים. כל חייו היה מתבודד. הדיוקן ששירטטו מי שהכירו אותו — מורים, חברים לעבודה ושכנים — היה תמונה קלאסית של נער מעורער בנפשו, שהמערכת הטיפולית החמיצה אותו איכשהו, ושבהתקף טירוף רצח כל כך הרבה אנשים כולל את עצמו. בזבוז משווע של חיי אדם. בהתחשב בעמדתו בנושא הפיקוח על נשק ובכך שהיה חמוש והתיישב בשורה השלישית, העריכה המשטרה שהוא הגיע מתוך כוונה לרצוח את פט אולדן. הקמפוס נסגר מיד. שיעורים הופסקו, החדשות התפשטו, וסטודנטים בוכים התקבצו בכל פינה, מחבקים זה את זה ומתאבלים על חבריהם המתים. לאשתו של פט אולדן, שבאותו הבוקר כבר עלתה על טיסה לוושינגטון אחרי טקס הענקת הפרס אמש, נאמר שמשהו קרה לבעלה. היא היתה בטיסה פרטית שנחתה בדנוור. פט אולדן עוד היה בחדר הניתוח, אך העריכו שהוא לא ישרוד את הניתוח. כשאשתו נחתה היא התקשרה לארבעת ילדיהם, וכולם טסו חזרה ללוס אנג'לס. בנם הבכור שלומד באוניברסיטת דרום קליפורניה כבר נמצא בבית החולים, מחוץ לחדר הניתוח. הוא היה בשיעור בעת האירוע, וחברה מאוניברסיטת קליפורניה סימסה לו על כך עוד בטרם הגיעה הפרשה לחדשות. כולם היו מוכי הלם. לקראת ערב מת מפצעיו עוד קורבן, שוטר במשטרת האוניברסיטה. זה היה אחד מאירועי הירי החמורים בשנים האחרונות. אירועים כאלה בדיוק היו הסיבה לכך שפט אולדן התנגד לכלי נשק זמינים, שלעתים קרובות מדי בימינו התגלגלו לידיים הלא נכונות. הצעיר בחולצה הכחולה הוכיח שוב את צדקתו. בּלֵייז מקארתי ישבה בחדרה במשרדי רשת הטלוויזיה בניו יורק וצפתה בצילומי סטודנטים בוכים היסטריים ובשידורים חוזרים של הקלטת וידיאו של המתרחש: המולה מטורפת שהונצחה בטלפון הנייד של סטודנט שהסתתר מתחת למושב בירכתי האולם. נראו בה אנשים מתרוצצים ונשמעו קולות ירי וצרחות כשהיורה פגע בקורבנותיו. היא צפתה בהבעה חמורת סבר כשהעוזר שלה, מארק ספנסר, נכנס לחדר עם שלל דיווחים על סיפורים שהיא עמדה לסקר למחרת. בלייז היתה מגישת חדשות הבוקר זה שנים, אבל לאחרונה התקדמה וקיבלה פינה אישית בתוכנית, שסיקרה את ההיבטים החשובים ביותר בחדשות. היא צילמה כתבות, וראיונות העומק שלה עם אנשים חשובים ומפורסמים היו לאגדה. היא התקדמה רחוק מאוד מנקודת ההתחלה שלה כנערת תחזית מזג האוויר בסיאטל, בוגרת קולג' טרייה בת עשרים ושתיים. כעבור עשרים וחמש שנה היא הפכה לאשת החדשות המפורסמת ביותר ולאייקון בתחומה. מארק עבד אצלה כבר עשר שנים. הוא היה גבר שקט, מעט מתוח, שניסה לצפות מראש כל מחשבה וצורך שלה ורחש לה כבוד רב וחיבה עמוקה. הוא היה פרפקציוניסט שהתגאה בביצוע עבודתו על הצד הטוב ביותר. הוא אהב את הערכים שלה ואת כישרונה. "את נוסעת לשם?" הוא שאל בציפייה ודאית שתענה בחיוב, אבל היא הפתיעה אותו והנידה בראשה לשלילה. לבלייז היו רעמה אדמונית, תווי פנים עדינים, עיניים ירוקות ענקיות וחריץ מפורסם במרכז הסנטר — כל אחד מהמאפיינים האלה הופיע בשלל קריקטורות זה שנים רבות. היו לה פנים יוצאות דופן וגזרה נפלאה, והיא נראתה צעירה לפחות בעשר שנים מארבעים ושבע שנותיה. "עדיין אין מספיק חומר לסיקור," היא אמרה בקצרה ובמורת רוח. בדומה לפט אולדן היא תמכה בפיקוח על נשק, אף שידעה שאין לזה סיכוי. הלובי נגד פיקוח על נשק היה מהחזקים במדינה חרף אירועים כמו זה. בלייז הכירה את פט אולדן וחיבבה אותו ואת אשתו. היא ידעה שיש לו ילדים צעירים, ולבה נחמץ כששמעה על האירוע. גרוע מזה, בלייז נתקפה בחילה אל מול אירועים טראגיים שגבו את חייהם של חפים מפשע. זה היה כל כך חסר תכלית. היא שנאה סיפורים על סטודנטים חולי נפש שנפלו בין הכיסאות והתחילו להשתולל. לאחר מעשה כולם קוננו על מה שהיו אמורים לראות ולעשות. אבל בזמן אמת הם לא ראו ולא עשו דבר, ואיש לא התעורר עד שהיה מאוחר מדי. "בינתיים זה בידיים של הכתבים המקומיים," היא הסבירה למארק, "והם עושים עבודה טובה. הסיפור שאני אעשה מזה יתקבל על הדעת רק אחרי שהאבק ישקע קצת, אולי בעוד כמה ימים. חוץ מזה, אני נוסעת ללונדון מחר בערב," היא הזכירה לו, אף שמארק ידע היטב, שכן הוא זה שאירגן לה את הנסיעה לפרטי פרטים, כמו תמיד. בעוד יומיים היא אמורה לראיין את ראש ממשלת בריטניה, ולמחרת איל נפט בדובאי. בלייז אף פעם לא נשארה זמן רב באותו מקום. היא ראיינה את כל ראשי המדינות ואנשי המלוכה בעולם, את כל כוכבי הקולנוע המפורסמים, פושעים ידועים לשמצה, פוליטיקאים וכל מי שראוי להכיר ברחבי העולם, בחדשות ומחוצה להן. הכתבות המיוחדות שלה היו יוצאות דופן, ופינתה היומית חדה כתער. בלייז מקארתי היתה יפה בדרכה הייחודית, ויותר מזה, היא היתה חכמה. היו לה אופי ואומץ. היא שהתה באזורי מלחמה ובארמונות, השתתפה בהכתרות ובהלוויות ממלכתיות. בלייז מקארתי היתה אחת ויחידה, ומארק ידע שהכתבה העתידית שלה על הירי באוניברסיטת קליפורניה תהיה יותר מאשר דיווח על חבר קונגרס וכמה סטודנטים שנורו. היא תהיה אמירה חשובה על העולם היום. הסיקור שלה על ה־11/9 מהגראונד זירו הביא את כל הצופים לידי דמעות בכל פעם ששודר. במהלך השנים היא זכתה באינספור פרסים. לא היה תחום שלא נגעה בו. הקהל אהב אותה, והרייטינג שיקף זאת. בלייז מקארתי הציבה את הרץ בתחום שלה, ועד כה היתה בלתי מנוצחת. איש לא מעז להתווכח עם הצלחה, ואף על פי שמדי פעם הופרחו בלוני ניסוי לבחינת פנים חדשות שטופחו כדי לכבוש את מקומה על המסך, אף אחד אפילו לא התקרב לכך. על כל פנים, היא היתה מודעת כל הזמן לכך שיום אחד ינסו לתפוס את מקומה. היא לא אהבה לחשוב על כך, אבל ברור שככה זה בתחום שלה. יום אחד זה יקרה, היא ידעה זאת. לא היו לה אשליות באשר לרשתות חדשות. זה תחום צמא דם. היא ידעה שטובה ככל שתהיה, יום אחד היא תיעלם. אבל ברגע זה מעמדה בטוח. מדי יום ביומו היא לחמה להישאר בפסגה. עבודה קשה מעולם לא הפחידה אותה, להיפך, היא פרחה בזכותה. חלק מההצלחה שלה נזקפה לכך שעבדה יותר קשה מכל האחרים. מאז ומעולם, מהרגע הראשון. מיד בתום לימודי הקולג' היא החלה לעבוד בתפקיד קל דעת ומביך בתור נערת מזג האוויר בתחנה מקומית בסיאטל, אבל בהמשך, מרגע שהגיעה לחדשות — קודם כול בסיאטל, שם קודמה לראשונה, אחר כך כשהועברה לסניף בסן פרנסיסקו כעבור שנתיים, וכעבור ארבע שנים, בגיל עשרים ושמונה, כשעשתה את הפריצה הגדולה הראשונה ברשת חדשות בניו יורק — כל צעד בדרך היה מרגש. בלי רגע דל. היא היתה מוכנה להקריב הכול כדי להמשיך להניע את הקריירה שלה קדימה ולהגן עליה מרגע שהגיעה לפסגה. בלייז לא הרפתה לרגע. היא היתה גאונה במה שעשתה, באירועים שבחרה לסקר, בזוויות הסיקור שלה, במרואיינים שבחרה. הבחירות הללו הפכו אותה למי שהיא. המטרה מעולם לא היתה להיות מפורסמת כפי שהיתה, אלא להצטיין בכל צעד. בלייז אף פעם לא פיספסה, אפילו לא לדקה. הרייטינג דבק בה, וגם כששינויים ברשת טילטלו לעתים את הספינה, בלייז נותרה יציבה. נטועה במקומה, בלתי נלאית. היתה לה יותר אנרגיה מאשר לעשרה אנשים בני מחצית גילה ביחד. ובגיל ארבעים ושבע היא נראתה נהדר. בתחום שבו הועלו על נס נעורים ויופי, אנשים חדלו מזמן להתעניין בגילה, ולמזלה הטוב גילה לא ניכר בה. היא טיפחה את עצמה פחות או יותר, אבל רוב הזמן חשבה אך ורק על עבודה. ללא ליאות היא העבירה חלק ניכר מהשנה בנסיעות, עסוקה במה שעשתה טוב מכול: ראיונות עם אנשים חשובים, מפורסמים, בעלי עוצמה ומרתקים. בלייז העיפה מבט בטלוויזיה שמאחורי מארק, כששמעה את הכתב מדווח על מותם של שני קורבנות נוספים של היורה. חבר הקונגרס אולדן עדיין היה בחיים, במצב אנוש, בחדר הניתוח בבית החולים סידרס סַיינַיי בלוס אנג'לס, ומשפחתו המתינה שם. שלושת ילדיו האחרים הגיעו ללוס אנג'לס אחר הצהריים. וכך, אשתו רוזמרי אולדן וארבעת ילדיהם חיכו בחדר פרטי שבית החולים סידר להם. הכתב אמר שהכדור חדר לצווארו של אולדן, פגע בכמה חוליות ויצא מהצד השני. דוּבּר על הסיכויים שיישאר משותק אם יחיה, אבל נראה שאיש אינו יודע לבטח. הכדור שנורה בחזה עלה לריאה, אבל באורח פלא לא נגע בלבו. סיכויי ההישרדות שלו היו קלושים. בהבעה קודרת הכניסה בלייז לתיקה תחקיר על ראש ממשלת בריטניה ועמדה ללכת הביתה. "סָלימָה התקשרה," אמר מארק כשבלייז נעמדה ולקחה את מעילה. סלימה היתה בתה בת התשע־עשרה של בלייז, שמאז גיל שמונה למדה בפנימייה. לפעמים נתקפה בלייז אשמה על כך, אבל מערכת היחסים ביניהן היתה טובה. סלימה היתה נערה טובה ועדינה, שהתגאתה באמה וכיבדה את נחישותה. בלייז לא היתה מסוגלת להיות אחרת. היא אהבה את בתה, אבל לא היתה מסוגלת להיות אמא פעילה במשרה מלאה, ומעולם לא התיימרה או ניסתה להיות כזאת. העוזר שלה דיבר עם בתה לעתים קרובות יותר ממנה. פתיחותה של בלייז בנושא מצאה חן בעיני מארק. היא לא ניסתה להעמיד פנים, והאינסטינקט האימהי שלה לא השתווה למוסר העבודה שלה. "מה שלומה?" שאלה בלייז בדאגה. "היא היתה מאוד מוטרדת מהירי באוניברסיטת קליפורניה." "כמו כולם." בלייז ידעה שבתה שותפה לדעותיה על אלימות באוניברסיטאות ופיקוח על נשק. היא התמלאה הכרת תודה על כך שסלימה לומדת בקולג' קהילתי קטן במסצ'וסטס, ומן הסתם לא תיחשף לטרגדיה מהסוג שאירע באוניברסיטת קליפורניה. "אני אנסה להתקשר אליה הערב," אבל שניהם ידעו שהיא תתקשר רק אחרי שתגמור את התחקיר לפינתה היומית מחר. זו דרכה, גם סלימה ידעה זאת. העבודה תמיד במקום הראשון. בלייז יצאה מהמשרד ונכנסה למכונית שהרשת סיפקה לה, שהמתינה בחוץ. זה היה חלק מהחוזה שלה, והיה לה אותו נהג כבר שנים. ג'מייקאני טוב לב בעל חיוך חם. הוא הסיע אותה למשרד ובחזרה מדי יום ביומו. "ערב טוב, טוּלי," היא אמרה בקלילות כשהוא הפנה אליה את פניו בחיוך. הוא אהב לעבוד איתה. היא תמיד היתה שקולה ומנומסת, אף פעם לא באה בדרישות מטורפות ולא התנהגה כמו הכוכבת שהיתה. אף שיכלה להרשות לעצמה להיות מפלצת אמיתית, היא נותרה מתחשבת, חרוצה וצנועה. היא גם היתה חובבת ספורט נלהבת, והם שוחחו על בייסבול באביב ובקיץ, ובחורף על פוטבול, כדורסל והוקי. היא היתה מעריצה שרופה של הריינג'רס, וגם הוא. "ערב טוב, מיס מקארתי, אני רואה שאת נוסעת ללונדון מחר. הולכת לראיין את המלכה?" הוא הקניט אותה. "לא, רק את ראש הממשלה." היא חייכה אליו דרך המראה הפנימית. "תיארתי לעצמי שזה משהו כזה." הוא אהב להסיע אותה ולצפות בה בטלוויזיה. הם דיברו על הירי באוניברסיטת קליפורניה. הוא היה נבון, והיא תמיד התעניינה בנקודת מבטו. כמו כל אחד אחר, היה לו הרבה מה לומר על האלימות במדינה בימים אלה. לו עצמו היו שני ילדים בקולג'. כעבור עשרים דקות הוא הוריד אותה בדירתה שבשדירה החמישית, והשוער הטה לעברה את כובעו כשהיא נכנסה. היא עלתה במעלית לפנטהאוז, נכנסה לדירה והציצה במקרר, בסלט ובעוף הפרוס שסוכנת הבית השאירה לה. בלייז ניהלה חיים שקטים, ומלבד כמה אירועי צדקה גדולים, אירועים פוליטיים או אירועים של הרשת, היא יצאה רק לעתים רחוקות. היו לה חברים מעטים. לא היה לה זמן לתחזק חברויות, ובכל פעם שהיתה בבית ולא בנסיעות, היא עבדה. חברים התקשו להבין זאת, ובסופו של דבר נעלמו. היו לה כמה חברים ותיקים מן העבר, אבל הם כמעט לא נפגשו בכלל, ובארבע השנים האחרונות לא היה גבר בחייה. אהבתה הגדולה — הראשונה והיחידה — היתה בסיאטל, העיר שבה גדלה. אמה היתה מורה ואביה קַצב, ולא היו לה אחים ואחיות. הם חיו חיים פשוטים, והיא למדה בקולג' המקומי. היא גדלה בלי הרבה כסף אך מעולם לא הקדישה לכך מחשבה. היא לא חלמה אז על הצלחה, פרסום או עושר, ורק ידעה שתעשה כעצת אביה ותעבוד במשהו שהיא אוהבת. וברגע שהתחילה לסקר חדשות, היה ברור שזה מה שהיא אוהבת. בגיל עשרים ושלוש הכירה את ביל, צַלם שבילה את רוב זמנו בשטח בשליחות הרשת. באותם ימים היא עדיין הגישה את תחזית מזג האוויר — המִשׂרה הראשונה שלה בטלוויזיה. הם התאהבו בטירוף והתחתנו שלושה חודשים אחרי שהכירו. הוא היה הגבר טוב־הלב ביותר שהכירה מימיה. הם היו משוגעים אחד על השני. הוא בילה את רוב זמנו בדיווח מאזורי מלחמה. חצי שנה לאחר מכן הוא נהרג מירי של צלף, וחלק בה מת איתו. מאותו רגע עניינה אותה רק העבודה. היא מצאה בה מפלט. אחרי מותו העבודה היתה לה עוגן ונתנה לה סיבה לחיות. מאז היא לא אהבה כך אף גבר, וברבות השנים אף הבינה שמן הסתם גם הקשר שלהם לא היה מחזיק מעמד מול הקריירה שלה. נסיקתה המטאורית בעשרים ושלוש השנים שחלפו מאז מחקה פחות או יותר כל דבר אחר. את הארי סטרן פגשה בלייז כשעבדה בסן פרנסיסקו, שנתיים אחרי מותו של ביל. היא ראיינה אותו אחרי שקנה את נבחרת הבייסבול המקומית. הוא היה מבוגר ממנה בעשרים ושתיים שנה, נשוי כבר ארבע פעמים, והחזיק בקרן הון סיכון מהחשובות בעמק הסיליקון. הוא חיזר אחריה בכל דרך אפשרית והוקסם מאדישותה. היא אמרה לו שהיא עסוקה מכדי לצאת. היא ידעה שלבה עדיין שייך לביל. להארי לא היה אכפת. הוא חשב שהיא הבחורה הכי יפה והכי חכמה שפגש מימיו. אחרי שנה של בילויים, סעודות ופינוקים שהעתיר עליה בכל הזדמנות, היא השתכנעה. לא היה איש מקסים יותר ממנו, ואפילו עכשיו, בגיל שישים ותשע, הוא נותר נאה כבעבר, והוא ובלייז היו חברים טובים. היו לו עוד שתי רעיות אחריה ומשיכה קטלנית לבחורות צעירות. חצי שנה אחרי שהם נישאו זכתה בלייז להזדמנות הגדולה שלה ברשת בניו יורק. היא לא היססה ולא התלבטה לרגע. מההתחלה היא אמרה להארי שהקריירה שלה נמצאת במקום הראשון. היא תמיד היתה כנה איתו. היא אהבה אותו, אבל לא התכוונה להקריב הזדמנות חשובה לטובת גבר, וכך היה. היא נעתרה להצעת הרשת כשהארי היה בנסיעה, וכשהוא חזר נודע לו שבלייז עוברת לניו יורק. מאותו רגע הם ניהלו את חייהם משני צדי היבשת, ובמשך זמן־מה זה החזיק מעמד. כשהתאפשר לה היא הגיעה לביתו המפואר בהילסבורו בסופי שבוע, או שהוא טס לניו יורק. שלושה חודשים אחרי שעברה לניו יורק היא נכנסה להיריון עם סלימה, אבל לא האטה את הקצב לרגע. היא עבדה עד ליום הלידה ממש. היא נסעה מהמשרד היישר לבית החולים וחזרה לשדר בתוך שלושה שבועות. הארי טס במטוסו הפרטי ללידה והגיע בדיוק בזמן. כבר היו לו חמישה ילדים מנשותיו הקודמות. הוא מעולם לא העמיד פנים של אבא קשוב, וזה לא השתנה עם סלימה. עכשיו הוא פגש את סלימה פעם או פעמיים בשנה, ומאז כבר נולדו לו שני ילדים נוספים. היו לו שמונה בסך הכול, והוא ראה בהם את המחיר שעליו לשלם על נישואיו לנשים צעירות. כולן רצו ילדים. הוא שמח להיענות להן ותמך בהן בנדיבות, אבל היה אבא נפקד במקרה הטוב. כשסלימה היתה קטנה יותר זה איכזב אותה, אבל בלייז הסבירה לה שככה הוא. בלייז אהבה את בתה, אבל תמיד היו תריסר פרויקטים ואנשים שהתחרו על זמנה. סלימה הבינה זאת. ככה היא גדלה, והיא סגדה לאמה. לאחר חמש שנים של חיים בנפרד התייאשו השניים מהנישואים. מערכת היחסים שלהם הידלדלה באותם ימים, עד שלא נותר ממנה דבר למעֵט חברוּת חמימה ומדי פעם שיחות לילה מאוחרות בין קליפורניה לניו יורק. לא היתה עוינות, לא היו מריבות, והם חיכו עוד חמש שנים לפני שהתגרשו, כשהארי רצה להתחתן שוב. עד אז הוא טען שנישואיו לבלייז שומרים עליו שלא ייכנס לצרות. זה השתנה כשדוגמנית־על שיכנעה אותו להתגרש ולהתחתן איתה. בלייז היתה אורחת בחתונתם, ובמהלך השנים לא רצתה ממנו דבר, למעֵט דמי מזונות עבור בתם. מבחינה חוקית הם היו נשואים אחת־עשרה שנה, אבל למעשה חיו יחד כבעל ואישה פחות משנה. כשהם התגרשו בלייז היתה בת שלושים ושמונה. מערכות היחסים שלה מאז היו לא עקביות, מכיוון שטסה ברחבי העולם לצורך כתבותיה. הקריירה שלה המשיכה לנסוק. היה לה רומן קצר וטיפשי עם כוכב בייסבול שלא היה להם דבר במשותף; סיפור אהבה עם פוליטיקאי שעורר עניין רב בתקשורת; איש עסקים חשוב, שחקן מפורסם. היא לא אהבה אף אחד מהם, ואף פעם לא היה לה זמן בשבילם. הרומנים נגמרו אפוא, והגברים המשיכו הלאה למישהי אחרת עוד לפני שהיא הבחינה בכך. לא היה לה אכפת. הם מילאו בחייה תפקיד של חלון ראווה, הסחת דעת ותו לא. הרומן האחרון שלה, בגיל ארבעים ואחת, היה שונה. כשאנדרו וֵיילֶנד, הנאה כמו כוכב קולנוע, התמנה למגיש חדשות ברשת, כל נשות הבניין נפלו לרגליו. כולם ידעו שהוא נשוי, ובלייז היתה הראשונה לשמוע ממנו שהוא מתגרש. הוא ביקש ממנה לשמור על כך בסוד, כדי שזה לא יגיע לצהובונים. לא חלפו ימים ספורים מאז, והוא כבר הזמין אותה לצאת. היא היססה רק לרגע. למרות שגם היא לא היתה מחוסנת בפני יופיו, מה שאהבה אצלו יותר מכול היה תבונתו. אנדרו היה מבריק, מצחיק ושנון, קליל בכל דבר מלבד באהבה. מערכת היחסים שלהם הפכה עזה עד מהרה. הוא היה הגבר הכי מפתה, מושך ועוצר נשימה שפגשה מימיה. היא התאהבה בו עד מעל לראש, וכשהוא הציע לה נישואים שנה לאחר מכן, היא אמרה כן בלי כל היסוס או חרטה. אפילו סלימה אהבה אותו. היתה לו גישה נפלאה לכולם, כולל ילדים. העובדה ששניהם עסקו באותו תחום והיו מסורים לקריירה שלהם גרמה לה לחשוב שזה זיווג מושלם. הוא היה נדיב ומבין ואפילו מלא הומור לגבי כל דבר שהיא עשתה. גברים אחרים התרעמו על התמסרותה לעבודה, אבל הוא העריץ זאת, מעולם לא התלונן על כך שהיא עסוקה ונתן לה עצות נהדרות. במהלך השנה שיצאה איתו ידעה בלייז שהוא עדיין חולק את ביתו בגריניץ' עם אשתו וילדיו. לעתים קרובות הוא נסע לשם בסופי שבוע לבקר את ילדיו, והסביר בהיגיון שעד שהבית יימכר, הם מנהלים חיים נפרדים תחת קורת גג אחת. הוא שכר דירה בעיר, ורוב הזמן בילה עם בלייז. בכל מקרה היא היתה בנסיעות רוב הזמן, כך שאת סופי השבוע הוא בילה כך או כך בגריניץ' עם ילדיו. זה לא הפריע לה. היא הבינה. רק פעם אחת, כשהם התחילו לדבר על נישואים והיא שאלה אותו על גירושיו ועד כמה הוא קרוב לכך, צל חלף בעיניו. זה היה הרמז הראשון לכך שמשהו אינו כשורה. ראשון מני רבים. מאותו הרגע התגלתה האמת טיפין־טיפין, שקר פה, גילוי קטן שם, כמו שקית הפתעות לילדים, שהממתקים נשמטים ממנה בזה אחר זה. אלא שכאן לא היו ממתקים כי אם שקרים. כמעט כולם ברשת הבינו זה מכבר שאנדרו לא מתגרש. הוא המשיך להיות נשוי מאוד לאשתו, שלא ידעה דבר על מערכת יחסיו עם בלייז. לאמיתו של דבר היא ידעה לא יותר מבלייז, שהיתה עסוקה כל כך בעבודה ובנסיעות לחו"ל, שלא עלה בדעתה לחשוד בו או לבדוק את דבריו. כשהתברר לה שהוא עדיין לא פנה לעורך דין ולא הגיש בקשה לגירושים, הוא טען שזה רק 'פרט מִנהלי שולי' שהוא תיכנן לטפל בו, אבל טרם הספיק. עיקרו של סיפור, לא היו שום גירושים. הוא פשוט בגד באשתו וניהל רומן עם בלייז. בזמן שבלייז שמרה על דיסקרטיות בקשר למערכת היחסים שלהם יותר משנה כדי לא לסכן את ה'הליך', אנדרו סיפר לאשתו שהוא נשאר בעיר כדי לעבוד. הוא נהנה מהטוב שבשני העולמות. חוקר פרטי סיפק לבלייז את העובדות. אנדרו בילה את סופי השבוע עם אשתו וילדיו, ואת השבוע איתה. חבריו בגריניץ' החשיבו אותם לזוג נשוי באושר, ואשתו חשבה שהוא ובלייז רק עמיתים. "ואיך התכוונת להתחתן?" שאלה אותו בלייז כשנודעה לה האמת. "לספר לה שאתה נוסע לסופשבוע? להפוך לביגמיסט?" בלייז היתה שבורת לב. בסופו של דבר מישהו פלט את הסוד, וזה הגיע לצהובונים עם תמונות של אשתו והילדים. בלייז תויגה כהורסת משפחות ובילתה שלושה חודשים בהתחמקות מהתקשורת, שארבה לה מחוץ לדירה ולמקום העבודה. הסתבר שאנדרו שקרן ובוגד. מערכת היחסים שבה האמינה ושעליה הסתמכה היתה הונאה מוחלטת. הגבר שאהבה ובטחה בו לא היה קיים. היא פתחה את לבה והתאהבה קשות, אבל אנדרו בכלל לא תיכנן להתגרש. הוא רימה אותה לאורך כל הדרך, והיא קנתה את זה בעיניים עצומות. היא האמינה לו בלב שלם. מעולם לא עלה בדעתה שהוא משקר, מפני שהיא לא היתה משקרת. כשהארי קרא על כך, הוא התקשר לומר לה כמה הוא מצטער. הוא ידע שהיא אדם הגון ושלא מתאים לה לצאת עם גבר נשוי. בתום הרומן הזה היא בכתה חודשים. היא היתה הרוסה. הרומן כולו נמשך שישה־עשר חודשים ונגמר בטלטלה כזאת, שמאז לא היה לה אף גבר אחר. היא אהבה לומר שעכשיו היא רווקה מבחירה. לא היתה לה שום כוונה להעמיד שוב את לבה בסכנה. הדבר הגרוע ביותר היה שהוא המשיך להתקשר. הוא מעולם לא התנצל על השקרים שלו, רק שלח לה אימיילים והודעות בנייד שבהם כתב כמה הוא אוהב אותה, כמה הוא מתגעגע אליה, אבל אף פעם לא עד כמה הוא מצטער. אחרי שבלייז עזבה אותו, הוא בילה לא פחות משנתיים בניסיון להשיב אותה למיטתו, בידיעה שככה שוב תהיה חשיפה להשפעתו. אך היא היתה חכמה דיה לא ליפול בפח. היא עדיין התגעגעה אליו ולמי שחשבה שהוא, אבל לא האמינה עוד לשקרים שלו. הוא המשיך לטעון שהוא ומרי־בֶּת עומדים להתגרש, מה שבבירור היה שקר. היא גם ידעה שאחריה הוא בגד עם כמה אחרות. אשתו היתה נכונה לסלוח לו על הכול, ככל הנראה. בלייז לא. רק פעם אחת היא כמעט מעדה, כששניהם שהו באותו מלון בלונדון, והיא הסכימה לשתות איתו כוסית. היא שתתה יותר מדי על בטן ריקה, וכמעט נפלה שוב בפני הקסם שאין לעמוד בפניו. ברגע האחרון היא נזכרה מי הוא באמת ונמלטה. היא לעולם לא תודה בכך בפניו, אבל היא היתה בודדה, ולעתים קרובות נזכרה בימים הטובים שחלקו. משהו עדיין רטט בה כששמעה ממנו, משהו שביקש להאמין שחלק מזה היה אמיתי. אבל ברגעיה הצלולים יותר היא ידעה שדבר לא היה אמיתי. אנדרו ויילנד היה שקרן גמור. היא חשה הקלה כשהוא החליף רשת ועבר ללוס אנג'לס. מובן שאשתו וילדיו עברו איתו. הוא טען שאחרי שבלייז נפרדה ממנו, הוא איבד את הכוח והמוטיבציה להתגרש. הוא גרם לזה להישמע כאילו העובדה שלא התגרש היא אשמתה, וגם זה היה שקר. אנדרו שיקר באותה טבעיות שבה נשם. הוא עדיין יצר קשר מפעם לפעם, ובהיעדר גבר אחר בחייה, היא לפעמים דיברה איתו. הוא היה מוּכּר לפחות, והיא יכלה לדבר איתו על הרשת. הוא היה חכם ומצחיק, ולא היה שום חשש שהיא תתאהב בו שוב. בלי קשר למעשיו, היה פשוט נחמד לשמוע את קולו. היא אמנם הרגישה מטופשת לפעמים, אבל הוא מילא חלל שאיש לא מילא מאז פרידתם. ואולם אחרי כל שיחה שלהם היא היתה מדוכאת. היא הרגישה טיפשה ולוזרית שהתפתתה לשקריו במהלך הרומן שלהם. היא היתה טובה בשביל לשכב איתה ולבגוד באשתו, אבל לא יותר מזה. הוא ניצל אותה, בדיוק כפי שניצל כל אחד בחייו. וזה היה כל כך קשה וכואב, שהיא נרתעה מכל היקשרות נוספת. גם הפעם, כמו תמיד, היא מצאה מפלט ונחמה בעבודתה. בלייז נכנסה אל חדר העבודה והדליקה את האור. היא השאירה את התיק ליד השולחן, הלכה להביא את הסלט מהמטבח כדי לאכול אותו בעודה עוברת על התחקיר למחר. זה בדיוק מה שהיא רצתה לעשות, והיא שקעה בכך. בפעם הבאה שהציצה בשעונה השעה היתה עשר. מאוחר מכדי להתקשר לסלימה, שנהגה ללכת לישון מוקדם בחיי הכפר השלווים שלה. בלייז הרגישה אשמה כשהלכה למטבח להניח את הצלחת בכיור. היא ידעה שהיתה צריכה להתקשר אליה והבטיחה לעצמה שתתקשר למחרת לפני הנסיעה ללונדון. איכשהו בעניינים שאינם עבודה, אף פעם לא היה לה מספיק זמן. היא עמדה והירהרה בבתה בעודה משקיפה על סנטרל פארק. הדירה היתה יפהפייה. היא קנתה אותה לפני תשע שנים, כשהיא והארי התגרשו סוף־סוף וּויתרו על בית הלבֵנים החומות שלהם ברחוב 74 מזרח. הפנטהאוז בשדירה החמישית התאים לה באופן מושלם: סלון רחב ידיים עם נוף נהדר, חדר שינה נוח ונעים, חדר עבודה שבו בילתה את רוב זמנה, חדר רחצה מחופה שיש לבן עם אמבטיה עצומה וחדר ארונות. היה עוד חדר שינה בהמשך המסדרון, שהיה חדרה של סלימה ושימש אותה כשחזרה הביתה מהלימודים. היה לה מטבח מרהיב מגרניט שחור עם חדר אוכל גדול דיו לסעודות שהיא מעולם לא ערכה, ומאחורי המטבח היו שני חדרים לעוזרות שעמדו ריקים מאז עברה לכאן. היא נזקקה רק לסוכנת בית שהגיעה מדי יום — בלייז לא רצתה שמישהו יגור שם איתה. היא התרגלה לבדידות ולפרטיות. היא היתה מוכנה לוותר על כך כשתיכננה להינשא לאנדרו, אבל כל זה נראה עכשיו רחוק שנות אור. בארבע השנים האחרונות הוא היה מחוץ לחייה, למעֵט כמה שיחות טלפון פה ושם. אחרי שעברה לדירה היא צולמה לכל ירחוני העיצוב החשובים. תשע שנים לאחר מכן הדירה עדיין היתה מושלמת ללא רבב. היא בקושי בילתה בה. בלייז חיה חיים מושלמים למראית עין, בנוחות ופאר, הרחק מהחיים הפשוטים שלה בסיאטל בתחילת הדרך. היא היתה מפורסמת, מהוללת, מצליחנית בתחום תחרותי שרק מעטים האריכו ימים בו, ורוב הקריירות נקטעו באִבּן. בזכות חריצות, כישרון והתמדה הגיעה בלייז לפסגה ונשארה שם. חייה היו מעוררי קנאה, חיים שאחרים רק חלמו עליהם והשתוקקו להם, והיו חוטפים אותם ממנה לו רק יכלו. אבל הם לא ראו את הבדידות, את הרגעים הפרטיים שבהם לא היה מי שיאהב אותה ויתמוך בה. הם מעולם לא הרגישו את הבגידה שאנדרו ויילנד בגד בה, לא הכירו את החברים המזויפים שנותרו מאחור, את האנשים שרצו לרכוב על הצלחתה או לנצל אותה בדרך זו או אחרת. לאמיתו של דבר היו לה חיים בודדים. היא חייכה לעצמה כשחזרה לשולחנה והציצה במגזין שמארק סימן ותחב לתיקה. זה היה פרופיל תמציתי שלה במגזין כלשהו שפירסם עליה טור חנפני. מעל התמונה שהם קיבלו מהרשת התנוססה כותרת בולטת: חיים מושלמים. זה אכן הרושם שעוררו חייה. אך רק בלייז ידעה את האמת. חייה לא היו מושלמים יותר משל כל אדם אחר, ומבחינות רבות היו קשים יותר. כל יום היה קרב מתמשך על הדברים שהשיגה, על הטריטוריה שנלחמה עליה. היא היתה בודדה בפסגה, ישנה לבדה בחדרי מלון ברחבי העולם, חלתה במקומות שאפילו אנשים בריאים לא היו רוצים לבקר בהם. היא בילתה את חייה בעלייה למטוסים ובירידה מהם. איש לא ידע מה באמת קורה בחיים מעוררי הקנאה לכאורה האלה, או מה המחיר ששילמה. חייה היו רחוקים משלמוּת, ובלייז ידעה זאת היטב, אבל קשים ובודדים ככל שהיו, היא לא היתה מחליפה אותם בעד שום הון שבעולם.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “חיים מושלמים”