החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

חלק כמו מים

מאת:
הוצאה: | 2019 | 123 עמ'
זמינות:

21.60

רכשו ספר זה:

מה זה לשמוע? מה זה להרגיש?

נראה שההיזקקות הטבעית והמובנית־מאליה לכישורים בסיסיים אלה, דוחקת את השאלות. הצורך האישי עולה עליהן והוא שמכתיב לשני הגיבורים בספר זה את הכמיהה והניסיון להשיג את מה שאין עבורם.

רוני ויוֹחי חיים בשני מקומות שונים, בשני זמנים שונים, ולמעשה נטועים בסיפורים נפרדים. האחד גבר צעיר שגדל במושב בדרום הארץ, והשני פנסיונר המתגורר ברמת גן. לכאורה אפשר שהעולמות האחרים של השניים מציגים עלילות מבודלות. אולם, באקראיות של זמן ומקום, בנקודות ההשקה ביניהם, מתחיל ונרקם סיפור משותף שאפשר והוא מתאר דמיון, השלמה וניגוד בין יוחי לבין רוני.

האחד מבקש להקים את עצמו מחדש בתל אביב, לאחר שהחליט לעזוב את הבית במושב, להשאיר שם את אמא שלו עם סבתו החולה, תוך אמונה שאולי לא רק מהלך חייו ישתנה, אלא גם הליקוי הגופני הטבוע בו ייעלם, וכך יהפוך "רגיל כמו כולם". השני לעומתו משתוקק להתרגש מחדש, ובמין מחשבה פזיזה, לראשונה בחייו הוא מגיע אל מרחב זר ולא מוכר לו – עבודה באופרה הישראלית בתור ניצב, ובאותה הזדמנות אולי גם יתאהב ויצליח להרגיש מגע כמו שצריך.

עד כמה התקווה להשיג את מה שנדמה כל־כך מהותי ליוחי ולרוני, מצליחה לקרב אותם אל המימוש העצמי, או שמא מונעת בעדם מלאחוז באותו מימוש? המתח הזה עומד בבסיס הספר והוא נעשה באמצעות לשון בהירה וחסרת יומרות, כנה ומאוד ויזואלית. אם הגיבורים נמצאים במרדף לקראת תפיסת החוּשי־הבסיסי, הרי שהלשון כמו נותנת מענה למאמץ של הדמויות ומצליחה להעביר את המוחשי על היבטיו השונים בַּמרחב הסגור, בנוף, בחפצים ובהלכי־הנפש.

מקט: 4-31-6723
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


1

השפתיים הכי חשובות בשבילי.ככל שהן יותר בשרניות וגמישות, העולם דרכן נהיה ברור ורך. ואם כבר שפתיים, אז אני מעדיף אותן בלי איפור. אודם שנמרח לפעמים על אחת השיניים מסיט אותי אל המריחה השמנונית, וזהו, אני מאבד את הריכוז. הכי אני שונא שפתיים שמוחבאות בשפם או בזקן. הכי גרוע זה שניהם יחד. השערות מתערבבות עם המלים. דוקרות לי את ההבנה. הכי יפות השפתיים של אמא שלי, אפילו שיש סביבן קמטים כשהיא שורקת את האותיות.

נולדתי שומע. אמא עוד הספיקה לשמוע אותי מגרגר, ובגאווה עצובה אומרת שידעתי להשלים מלים כמו ב־נ־נה, תו־דה, בו־בה, א־מא, ספ־תא, א־בא, או־ר. אני לא מבטא את כל האותיות, אבל מצליח להוציא מהן אוויר של צליל מוכר. בשביל לדבר אני לא צריך את הידיים ומעדיף לתת להן ללכת רחוק מהמושב. מסבתא שיושבת על אותה ספה מול אותה טלוויזיה. הסוכר אכל לה את הרגל. רק השמיכה המתחלפת לפי עונות השנה מפגישה אותה עם המזג בחוץ. אמא יוצאת לעשן, הסיגריה בפה שלה והיא מגלגלת את סבתא על הכיסא. אחרי שתי דקות היא גומרת את הסיגריה, מתעכבת קצת. “מאז שעליו השלום מת גם הגינה מתה אתו”, סבתא מסיחה את הדעת כשאמא מנתקת בגניבה כמה עלים לתה מהגינה של השכנים. ואז חוזרת לבית עם ריח עשן שעושה תחרות עם הנענע והמרווה. כשאני מחזיר את סבתא לספה, היא מסמנת לי ביד ואני יודע להביא לה את הסוכר. היא שופכת שתי כפיות שמנות לכוס וקורצת אלי. אני נשאר לידה עד שהגרגירים שרוקדים בסיבובים מתעייפים. היא מברכת אותי עכשיו, כמו בכל פעם כשהיא מרימה את העיניים והשפתיים שלה זזות מהר, ואפילו אני לא מצליח לעקוב אחריהן. אני יודע שסבתא מבקשת מהמת שלמעלה שישלח לי אותה. “בחורה שיגיד את השם שלה ככה חָלָק כמו מים”, ומסמנת למת בשתי הידיים. אני מפסיק את הקשב. נודד לאוזניים שהתארכו לה מזקנה. עוקב אחרי הנדנוד של עגילי הכסף שעם השנים מושכים לה למטה את התנוכים. אני עומד לידה. מחכה שתעצור את המלמול ותוריד את הדמעה לתוך התה המתוק מדי. זה הסימן שלי ללכת.

אני הולך רחוק. משאיר את הצבא לשמואל ולמומי, החברים שלי מהמושב, כי השפה של הקיצורים בצה”ל מחכה רק לשומעים. במקום זה בחרתי בעיר להיות הטירונות שלי. אני משאיר את סבתא על הספה. המתחם שלה בין המטבח לסלון ער וְהַפִּיקֶה הפרחונית מקופלת בשקט על האין רגל שלה. סבתא מתאמצת לתפור במחט את הקרע שבקצה המטרייה. קושרת בין בד הניילון השחור למתכת ומסובבת שלוש פעמים את החוט. לרגע היא עוצרת את עבודת הידיים ומפנה את הראש אלי, תנועת ‘בוקר טוב’. רק אחרי שהיא מושכת את החוט ובודקת כמה הוא חזק, סבתא מנתקת אותו בשיניים האחוריות בחצי חיוך. על השולחן עומדת כוס התה שלה, ריקה. עלי הנענע שטבעו בתוכה שוכבים למטה. סבתא בנתה לה עולם שלם בהישג־יד. שולטת על הערוצים והטמפרטורה בלחיצת כפתור. מכתיבה לנו את מזג־האוויר. אני מתקרב אליה. מצביע על עצמי ומניע את הידיים המקופלות בצדי המותניים קדימה ואחורה. סבתא מבינה.

אני יוצא לטיול בוקר. מעבר לדלת הֶרְמָן פותח אלי את הפה. השמחה הקופצת של הכלב חובטת בגוף הזקן שלו, והוא נעצר בבת־אחת כשהחבל הקשור אליו נמתח עד הסוף. אתו הכי קל. לא צריך לאמץ שום מיתר בגרון, לא צריך להפעיל את הידיים, לא לכתוב ולא לצייר. הוא קורא אותי מבפנים. הרמן הגיע אחרי שאבא הלך. אמא החליטה שהוא הגבר החדש. כף היד הקטנה שלי היתה אז על הצוואר של אמא. הרגישה את רטט הרי”ש המתרגשת יוצא מהגרון שלה. “הרררמן”. ואז היד חזרה אל הצוואר שלי, מוסתרת כולה בתוך הכף הענקית של אמא. טבעת הזהב עדיין חיבקה לה את האצבע, אפילו שנר הנשמה הארוך נכבה מזמן. חזרתי אחריה: “הלללמן”, הצינור בגרון שלי חלול. אין לו מעצורים. יש לי בתוכו ‘טרקטור’ ו’רחמים’ ו’רוח’ ו’ארנבת’ ו’אור’, אבל אין לי בחוץ את הרי”ש שלהם. הגרוגרת שלי שורטת את המיתרים בעליות ובירידות, ריקה, ולהרמן לא היה אכפת. לא כמו אמא שיום אחד הוציאה לי שיעול ודמעות מהעיניים כשניסתה לסגור לי בכוח על הצוואר, לגרום למעצור שיקיא ממני את הרי”ש.

אמא שוב בטלפון. הפעם היא מחייכת ואני יודע שזאת עוד הזדמנות לבעל מבחינתה. כשהיא מנסה להתחבב עליהם, החור בלחי שלה נהיה עמוק, חושף את קצה הכתר שיש לה בסוף השורה של השיניים למעלה. אחרי שיחה מחויכת כמו זאת, אני יודע שהיא תצא הערב. תכבה את הפינה של סבתא ותשאיר אותה בחושך. המסגרת לעיניים תרד לסבתא מהפנים והרגל תתרומם וגם היא תקבל כרית. שמיכת הפיקה תיפתח ותלטף את כולה עד למחרת בבוקר.

נשארו לי יומיים אחרונים במושב. המגבת מחבקת את המותן שלי והקוקו הארוך מטפטף כל הדרך מהמקלחת לחדר. על המיטה התיק השחור פעור, חצי מהבטן שלו מעכלת את בגדי הקיץ, מגבות ומצעים, כמה כלי־מטבח וספרים שלא הספקתי לקרוא. האור האדום של הטלפון מהבהב אלי, אני מרים ומנתק. אין אף־אחד שיכול לדבר אותי עכשיו, לתת לי קול. בלית־ברירה אני חוזר אלי. לרעש שדופק בראש. אני מטפס על המיטה ומוריד את הפוסטר שתפוס בלייסטים שחורים. טום קרוז במדי טייס צמוד לבלונדינית שלו. הפנטזיה שלי תלושה. אני מקפל אותה לחצי ולרבע ושוב מקטין ומהדק בברך קטן־קטן, דוחף אותה מתחת למיטה. היד נתקלת במגבת הצבעונית הקטנה ובגלגולי אבק. היא מודבקת בכתמים של איזה לילה יָשָן שבו התחככתי עם עצמי. העונג שהיה אז נשכח, אבל המגבת מזכירה שאפשר לגלות ולשמוע את הקולות שלי. כי באיזו שבת בצהריים, כשהתעוררתי עם פרצוף נפוח ומקומט, אמא חיכתה לי. ראיתי אותה עומדת שוטפת כלים. כשהסתובבה ידעתי שהיא חושבת חזק כי הלשון שלה סיבנה אִתה את הכלים בתנועות מהירות שליטפו את השפתיים. “שמעתי אותך”, הצביעה באצבע שהתמלאה בקצף כלים לבן על הפה שלה וסימנה לי שקט ונשכה את השפתיים. אמא שמעה אותי ואני לא ידעתי שיש לעונג צליל משלו. העיניים שלה לא עבדו. התקשו ליצור אתי קשר. בפינה סבתא ניסתה לדחוק את כולה לתוך המפגש עם הקיר. לצאת דרכו החוצה. התכרבלה ומלמלה עם המת. הסבירה לו כמה קשה לגדל גבר בבית הזה.

החלום נחטף ברעדות. השעון המעורר שצמוד ליד שלי זז. אני מנסה לפתוח את העיניים, אבל הן רק מתכווצות יותר להגן עלי מהרעש של הצבעים. דרך הריסים החצי סגורים אני מנחש את המחוגים. היד של אמא משתחלת פנימה, מחזיקה בטלפון. הזרוע שלה מתמתחת ומעזה להציץ. הפה שלה מוסר לי: “שמואל”, נעצר עם הלמ”ד שמלקקת את השיניים הקדמיות שלה בצד האחורי. אני מחכה עד שהיא יוצאת ורק אז בועט את הסדין הדק אל הרגליים. מפשיט את העירום ממני. בפינה מאוורר הברזל סורק את החדר. אני מתקרב לכבות אותו ומשבים ממנו נכנסים בתנודות בשערות המתולתלות של הרגליים. החום של היום כבר מחכה מחוץ למסדרון. מתנגש עם הרצון להישאר בלי בגדים. בדרך למטבח אני מותח את הגומייה לקוקו נמוך ומיד משחרר את ההידוק ככה שילטף לי את שתי הבליטות המיותרות שצמודות לראש. הן שמה רק בשביל להחזיק את המשקפי שמש.

שמואל רץ אלי בפסיעות מדויקות. אני דורך במקום, פותח מולו את הכף יד, שיבוא וייתן לי את המכה, הסימן שלנו להתחיל להקיף את המושב. לפני חודש, כששמואל קיבל את המעטפה עם החותמת הצבאית הוא אמר לי: “אתה אתי לרוץ!” ובשביל להסביר נגע בי עם האצבע שלו, הפך את הכיוון ונגע חזרה בעצמו. “אתה לא מדבר, זה טוב”, הוא צחק, ואני צחקתי מאיך שהדפקט שלי הופך ליתרון. שמואל הסביר לי את המסלול. השתמש באותה אצבע לשרוט את החול. חתך את המילים בשן הקדמית שלו שנשברה מזמן והשאירה לו משולש בפה. ההסבר שלו מתח חוט של רוק בין השן המשולשת לשפה התחתונה. הוא רקם וילון שהיה בא לי להעיף כי זה הפריע למלים של שמואל להגיע אלי. שיני התירס התחתונות שלו עדיין היו עם גשר והקוביות הכסופות הזמינו את הלשון העבה להתגרד עליהן, לנוח ולא להמשיך לדבר אתי.

פעמיים בשבוע על הבוקר שלושתנו רצים, שמואל, הרמן ואני. בכל ריצה מוסיפים עוד סיבוב מהבית לתחנת האוטובוס בקצה המושב. בסיבובים הראשונים אני מצליח לשמור על הקצב של שמואל. הוא רץ בברכיים גבוהות בקלילות של דוגמנית, וקרוב אליו אני רץ. לפעמים כל־כך קרוב שהצל שלי קופץ על שלו. בסיבוב השלישי אני רואה איך האדום תופס את הפנים שלו, מטפטף את כל החום החוצה. ממיס לו את הנמשים על הזרוע, ככה שהשמש מחליקה עליהם, משאירה ברק בנקודת המפגש עם העור. בתנועה מהירה שמואל מרים את קצה החולצה, מנגב את המאמץ מהפנים. עוד סיבוב והוא צובט את החולצה באצבעות, צולל עם האף לצווארון המעוגל ועושה פוּ. הוא ממשיך לנשוף רוח מהפה לאורך הזרועות המזיעות שלו. לפעמים משב פרטי כזה סוטה ממנו ופוגע בי. מעיף אותי הלאה למחשבות על שמואל במדים ועלי בעיר.

בערך ליד המכולת של חנניה, אחרי שהעיגולים צובעים לשמואל את החולצה מתחת לבית השחי, אני יודע שאתחיל להריח אותו. תוך כדי ריצה אני מסיט את הראש לבית השחי שלי ומריח את עצמי. ככה אני רץ והריחות מקיפים אותי. לפעמים קשה להפריד ביניהם ולהחזיר כל ריח אל הגוף הפרטי שלו. ליד בית הקברות אנחנו מקיפים את תמרור העצור ומתחילים לחזור. במקום שבו מתפצלות הצלעות, הזיעה של שמואל תופסת עוד שטח על החולצה שלו. גם אנחנו מתפצלים. שמואל רץ קדימה ואני מתנשף מאחוריו ומוצא עוד כתמים מקווקווים בתחתית החולצה שלו, משרטטים שורות של מאמץ על הגב, מתחילים לנזול אל הקו המכווץ מתחת למותניים. הרמן רץ בינינו. מתלבט אם להיצמד למנצח, או לחכות לי. השערות בראש של שמואל נצבעות בכהוּת נוזלית, מיישרות את התלתלים לשפיצים דוקרים, שמנתרים על העורף ומתיזים טיפות לצדדים. לספסל בתחנה הוא שוב מגיע ראשון, אחריו הרמן, ואני מצטרף אליהם בריצה מגמגמת. שמואל מרים רגל ימין על השלב הנמוך של גדר הבטיחות, שולח את ידיו הנוצצות מזיעה ומשתחווה למתיחות. כשאני מגיע הוא מזדקף. נוגע לי בכתף ומצביע על היד שחגורה בשעון, מסמן את הזמן שנעצר. האדמדמוּת נאחזה לו גם באוזניים, ואני יודע שתכף הן יהפכו לוורוד ויחזרו ללובן המנומש שלהן. הוא לוקח לי את היד ומדביק אותה על החזה שלו. זה הכי קרוב בשבילי לְלִשמוע.

על הסיבוב הרמן נפרד משמואל בפתיחות פה ובניתורים, מנסה להגיע לגובה המבט שלו. אני מחזיר להרמן את הרצועה מסביב לצוואר וקושר אותו מחוץ למכולת. חנניה שומע את הרמן ויוצא אלינו. אני לוקח שקית חלב מהמקרר השקוף, ניגש ומרים את הרשת של המדפים, בודק בלחיצה של האצבעות את הלחם השחור הכי טרי שיש ולוקח אותו. חנניה נכנס, אני נעמד מולו ומבקש אבקת מרק. הוא מסתכל לתוך העיניים שלי ומשחק עם המגבר של מכשיר השמיעה שלו, מגיש לי שקית אבקת מרק וגם את הכרטיסייה עם העט שקשור בחוט לשולחן בשביל לחתום. בדרך הביתה אני מחזיק את החלב בשקית ואת הלחם ביד, בזהירות מקלף מהקשה של הלחם את המדבקה, שלא לפצוע את הקרום. ליד תיבות הדואר אני לוקח ביס מהנשיקה.

לסבתא אני נותן את הלחם עם החור. היא מסמנת לי באצבע נוּ־נוּ־נוּ ילדותי והווריד בצד הצוואר שלה מתנפח כשהמלמולים גדלים לצעקות. כשהיא כועסת העיניים שלי נוטשות את הפה שלה. אני לא רוצה לדעת מה היא אומרת ונודד אל נקודת החן השחורה שבין הלחי לסנטר, מצייר קו דמיוני עד לנקודת החן שקרובה לנחיר הימני. שם אני עוצר. עוקב אחרי השפתיים העבות שנפתחות ונסגרות, משחררות עצבים על החור שעשיתי בלחם. אני מניח את העודף על השולחן שלה, עליו יש בניינים לבנים של גופיות ולידן מגבות ותחתונים. ערימה חדשה עומדת ומחכה לה. שעועית ארוכה בקערה שסבתא שוברת לחצאים. כדי לפייס אותה אני נותן לה כמה מטבעות שמצאתי בכיס. סבתא משחילה אותם אחד־אחד בקופת הצדקה העגולה מפלסטיק צהוב, עם הציור של הרבי המזוקן, אחרי שהיא מוציאה אותה מהמחבוא שלה מתחת לשמיכה. היא מזיזה את הקופה, נהנית בטח לשמוע את האוסף שלה בפנים, ונותנת לי להרגיש את הכובד שנאסף. בטלוויזיה שלה בפינה אני רואה סימן של רמקול עם איקס עליו. אולי היא מקנאה בשקט שלי?

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “חלק כמו מים”