החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

כשנשארנו לבד

מאת:
הוצאה: | 2012 | 260 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

37.00

רכשו ספר זה:

כשנשארנו לבד, הרומן החדש של אלון אלטרס, נפתח באירוע מותה של אמו האהובה של הסופר, שגם עמדה במרכז ספרו עטור השבחים, הנקמה של מאריצ'יקה (1999). הספר החדש מהווה המשך של ספר הביכורים ההוא אך הפעם נבדקים היחסים בין האב לבן כשהאם המתה נמצאת ברקע, והיא הנוכחת- הנעדרת החשובה של הרומן החדש של אלון אלטרס.

הרומן מגולל את סיפורם של הבן ואביו, "שנשארו לבד". האבא לקראת הפנסיה, הבן בן עשרים ושש.
האב, אדם קשה, תלותי, אגוצנטרי – דמות של מהגר שורד. הבן, משורר צעיר, מחפש לו דמויות אב שונות, המעצבות את עולמו הרוחני ומשפיעות לא מעט על הכרעותיו הקיומיות ועל קורותיו. השניים נראים, מנקודת מבטו של המספֵּר, הבן, רחוקים זה מזה כמו שבוקרשט, עירו של האב, רחוקה מתל אביב, העיר שבה נולד בנו. ואולם, אט-אט מתגלה לקורא שהמרחק בן האב לבנו אינו גדול כל כך.
קווי הדמיון המפתיעים בין השניים – למשל, הבחירה של הבן לעזוב את הארץ ולנסות לחיות באיטליה – מאירים מחדש את סיפור האירועים ומוסיפים לו ממד אירוני, מורכבות פסיכולוגית ואמינות רגשית.
כשנשארנו לבד הוא יצירה בהירה, מדויקת, מתנזרת מקישוטיות אך פיוטית בדרכה; רומן של סופר בשל, במלוא כוחו, המגיש לנו פרוזה משובחת.

מקט: 15100396
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1

ביום ההוא, היום השישי בשבוע, אמי הלכה אל המספרה שמתחת לביתה. כדרכה היתה הלקוחה הראשונה של ויקטור הספר. אחר כך צעדה אל האוטובוס, שאמור היה להוביל אותה מכיכר כופר היישוב אל חנויות הבדים של נחלת בנימין.

שנת 1986, החודש האחרון של אותה השנה. השלושה בדצמבר. באתי לבקר את הורי ומצאתי את אבי ואחיו יושבים בסלון והבעתם חמורה. הכורסאות והספה הירוקות הבליטו את פניהם האפרפרות. זה בדיוק היה הגוון, לא חיוורון של מחלה.

"באו שוטרים, אמרו שאמא מתה," הוא הודיע לי בלי הקדמות ובלי ניסיון לרכך את בשורת המוות. איש ישיר היה אבי. ניסוחיו תמיד היו כאלה. עילגים וישירים. בדרך כלל ברומנית, שפתו, לעתים נדירות בעברית.

"למה שוטרים?" שאלתי אותו, "קרתה לה תאונה?"

אבי לא השיב לשאלתי, הוא המשיך לבהות בנקודה כלשהי בחלל החדר. אחיו, גִ'יקְה, שבארץ קוראים לו גרשון, התערב והסביר לי את ביקורם המפתיע של השוטרים.

"אמא מתה באוטובוס. דום לב, זה מה שהשוטרת אמרה. הנהג הוביל אותה, יחד עם כל הנוסעים, ישר לאיכילוב. הם ניסו להחיות אותה באוטובוס ובמיון כמעט חצי שעה אבל כבר היה מאוחר."

הוא דיבר בשלווה, בנימה של השלמה שהיטיבה גם את הרגשתי. נינוחות מוזרה השתלטה עלי.

"איפה היא עכשיו?" שאלתי.

"באיכילוב," השיב גִ'יקְה.

"אני נוסע לשם," אמרתי. איש מהם לא הגיב.

"הודעתם לאחיות שלה, הודעתם לסבא?" שאלתי, מנסה לחלץ מהם תגובה.

"הודעתי לסבא לאחיות שלה וגם לבת הדודה, דֵרִי, היא תגיע לקראת הערב," דודי הרגיע אותי.

התחושה שלי היתה מוזרה. האיש שהעניק לי את התשובות לשאלותי הענייניות — המוות לעתים דורש ענייניות — היה דודי, לא אבי.

"אני נוסע לבית החולים, אני רוצה לשמוע מה הם אומרים, לדעת איפה החפצים שלה, התיק, כל הדברים שהיו איתה."

"השוטרים לא הביאו לנו כלום בחזרה," התערב אבי, "אפילו לא את הטבעות שלה."

לא הגבתי. יצאתי מדירת הורי ונסעתי על הקטנוע לבית החולים. קיוויתי שבשובי סבי ובת הדודה דרי כבר ימתינו לי בסלון.

במיון זכרו היטב את המקרה של הנוסעת שחטפה התקף לב בקו 61. לא, פרטי הנהג לא היו בידיהם וגם לא מספר לוחית הזיהוי של האטובוס, שחסם דקות ארוכות את הכניסה למיון. "לשוטרים יש את כל הפרטים, שם הנהג ושם המשפחה, לנו יש רק את שעת הפטירה וסיבת המוות."

הפקידה חייכה אלי במבוכה; גם באוזניה המשפט הזה נשמע טכני מדי. הבטתי סביב. הכול התנהל כסדרו. לא הייתי היחיד שהמתין למידע על יקיריו.

"איפה היא?" שאלתי בקוצר רוח.

הפקידה הצעירה הרצינה והסירה מבטה מציפורניה המשוחות בלק אדום ואמרה: "בחדר המתים. שתי קומות מתחתינו. מינוס שתיים במעלית."

זה היה הרגע שבו הצטערתי שלא אילצתי את אבי להצטרף אלי. המחשבה שארד לשם לבדי, ואזהה את אמי בקור הנורא של החדר ההוא, הרתיעה אותי. היה עלי לשלוח אותו לכאן או לפחות להגיע יחד איתו. למרות המחאות הללו, הפנימיות, ירדתי אל המרתף שאליו כיוונה אותי פקידת חדר המיון. היא הבחינה בכעס שלי. לך תסביר לה שאינו מכוון אליה אלא לבעלה של הנפטרת, שנשאר לשבת בסלון ביתו כשאשתו מוטלת במרתף בית החולים. חייכתי אליה חיוך מאולץ ופניתי אל המעלית.

"אתה לא יכול לרדת לשם לבד," עיכבה אותי הפקידה, "אחד האחים ילווה אותך."

הסתובבתי לעברה.

"אין לי אחים," השבתי לה.

היא חייכה. כנראה שהבלבול שלי שיעשע אותה.

"התכוונתי לאחד האחים שעובדים בחדר המיון," הבהירה באיטיות כחוששת ששוב לא אבין את דבריה השגרתיים.

חייכתי במבוכה. היה משהו טיפשי וחשוף בווידוי החפוז שלי. האח התקרב. יחד ירדנו לחדר ההוא.

"איך קראו למנוחה?" הוא שאל אותי בנימה יגעה.

"מולי, מולי אלטרס."

הוא בדק את מגירות המתים ומצא את המגירה שנשאה את שמה וקרא לי לזהות אותה. התקרבתי, הוא פתח את המגירה, ואז לפתע, בלי שאחליט על כך קודם לכן, עצמתי את עיני ואמרתי: "כן, זו היא." שמעתי את קול סגירת המדף ואז פקחתי את עיני ואמרתי לו, "נעלה למעלה, הייתי כאן מספיק זמן." הוא לא השיב לי, ופנה לעבר המעלית. לא ידעתי אם ראה שנוכח גוויית אמי, עצמתי את עיני.

יצאנו מהמעלית. האח כאילו ניחש את מחשבותי והסביר לי במתינות, "החפצים של המנוחה אצל הפקידה." הלכתי אליה. שקית הניילון שהושיטה לי הכילה את תעודת הזהות שלה, טבעת הנישואים וטבעת יהלום שקנתה לעצמה, לפני עשרים שנה.

"והשמלה שלה, כל שאר הבגדים?"

"תוכל לקבל אותם מאנשי טהרת המת, לפני ההלוויה."

הודיתי לה ויצאתי משער בית החולים. בדרכי לקטנוע שלפתי את תעודת הזהות שלה. לא ידעתי את גילה המדויק. היא מעולם לא אמרה לי אותו, תמיד חמקה משאלותי על אודות תאריך לידתה. לאבי ערכה מסיבות יום הולדת גדולות, רבות משתתפים. גם לי, בילדותי ובנעורי, אך לה מעולם לא חגגנו את יום ההולדת. לא פעם תהיתי אם בהתנהגות הזאת היתה טמונה אצילות או רק גנדרנות נשית של מי שמרחיקה מעליה את זקנתה. 1926. כך נכתב בתעודה. בת שישים במותה, מילמלתי, ונסעתי במהירות לבית הורי. ההלוויה עדיין לפני, וגם השבעה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “כשנשארנו לבד”