החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

אנשים כמונו

מאת:
הוצאה: | 2019 | 288 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

25.70

רכשו ספר זה:

אסנת ודרור, בני זוג בשנות הארבעים לחייהם והורים לשתי בנות, עוברים בקיץ לבית חלומותיהם: הוא פרטי, הוא מרווח והוא מעוצב בדיוק לפי טעמם. בכלל, הם עשו את עסקת חייהם: השכונה אמנם מוזנחת, אבל זה לא יישאר כך לנצח — אחרי הכול, מדובר במיקום מצוין. עשר, חמש־עשרה שנים גג, וכולם ירצו לגור כאן.

אלא שקבלת הפנים צוננת: מריבה עם השכן מהבית הסמוך מסמנת את ראשיתה של מערכת יחסים עוינת; שרשרת מעשי ונדליזם מזכירה שוב ושוב את מצבם הגרוע של השכונה ושל תושביה; וקשרים חדשים נדמים תלויים על בלימה: כך עם השכנים מסבירי הפנים מהרחוב הסמוך, שמגדלים כלבים גדולים, המון כלבים גדולים, למטרה עלומה; כך עם החברים שהמליצו להם על השכונה, ואולי לא גילו את כל התמונה; וכך גם עם בתם הבכורה, ההולכת ומתרחקת אל עולמן של בנות האחת־עשרה, מנערת מעליה כל ניסיון להגנה.

בפעם הראשונה בחייהם מתקשים אסנת ודרור לפענח את העולם שסביבם: אי־הוודאות מתדפקת על החלונות, מתעקשת לחלחל לפנים הבית; וסופה שהיא צובעת בגווניה גם את הדברים המובנים מאליהם.

אנשים כמונו הוא רומן מקורי ונועז, המשרטט בעדינות ובדייקנות את הבנאליה שמרכיבה מערכות יחסים ואת האימה הכבושה המפעמת בבסיסן. התוצאה היא יצירה מסעירה ומתוחכמת, שמביאה לשיא חדש את כישרונה של נעה ידלין.

אנשים כמונו הוא ספרה החמישי של נעה ידלין. קדמו לו "שטוקהולם" (מועמד לפרס ספיר 2017), "בעלת הבית" (פרס ספיר 2013), "חיי מדף" ו"שאלות קשות לאללה — אתם שואלים, אלוהים משיב".

 

מתוך הביקורות על ספריה הקודמים של נעה ידלין:

 

"ידלין היא אומנית עיצוב דמויות מלאות ועשירות, והשנינות שלה לעולם לא באה על חשבון האנושיות העמוקה שבבסיס התבוננותה החדה."

מתוך נימוקי השופטים בפרס ספיר

על "שטוקהולם"

 

"ניצחון ספרותי."   עמרי הרצוג, "הארץ"

 

"הסאטירה של ידלין, השנונה ומשוננת, אינה אטומה להסתננותם של רחשי לב רכים, ליריים. משוקעת בה סקרנות אנושית של הסופרת, והסקרנות הזו… אינה רק כישרון אומנותי אלא גובלת בסגולה מוסרית."

אריק גלסנר, "מבקר חופשי"

 

"ידלין היא אלופת ישראליות ידועה ומהנה. היא יודעת לקחת את מה שכולם מכירים מכל אינטראקציה יומיומית ולפרק את זה כך שמרכיבי הפתולוגיה יהיו גלויים לעין כול. זה הדי־אן־איי שלנו, ואצל ידלין הוא מתפרק לסלילים צבעוניים ומענגים של הומור מחודד וקודר."

רן בן־נון, "ידיעות אחרונות"

 

"השפע הזה, שבמהלכו משפחה אחת הופכת לראי של מעמד חברתי שלם בישראל, לא יכול שלא להזכיר את 'זכרון דברים' של יעקב שבתאי… כדאי לרוץ, לרוץ לקנות את הספר."

אברהם בלבן, "הארץ ספרים"

מקט: 15101010
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


א

1.

ימים ספורים אחרי שעברו לשכונה, עלה על דעתה הרעיון בפעם הראשונה: הוא לא סתם צופה בזה כי הוא חייב, כי זאת עבודה. הוא נהנה. היא היתה צריכה לדעת את זה.

היא קראה לו לבוא רגע לחדר, לעזור לה, סידור של מעבר דירה; וכשהיה עסוק בסידור שהתארך, יצאה אל סלון הבית. ברגע הראשון לא הבחינה בה: המחשב הושתק, והכוּס החי, הפעור על המסך בפינת העבודה המאולתרת, נדמה לה ממרחק כמו דבר אחר בכלל, אולי מין שומר מסך בסגנון טרופי. אבל כשחלפה שוב על פניה, ראתה אותה פתאום במלואה: אישה עירומה, אישה של פורנו, גונחת בלי קול.

כבר ראתה כאלה, מובן שראתה, ראתה כי ראתה, יצא לה, אישה בת ארבעים ואחת, בכל זאת, וראתה כי זאת היתה עכשיו העבודה שלו, העבודה של בעלה: לראות פורנו, או ‘לפתח ממשק המונע מגולשים צעירים גישה לשידורי לייב סטרימינג המכילים תכנים מיניים, זאת באמצעות זיהוי מתקדם, מבוסס תמונה, של רכיבים פורנוגרפיים’, לשון העלון למשקיעים. אבל בדירה ברוזנבוים הוא היה עושה את זה בחדר העבודה, הרחק מעיניהן של הבנות; וכשהיה יוצא מן החדר, אפילו לרגע, היה טורק את הלפטופ, ליתר ביטחון. כשהיתה נכנסת פנימה, כשעבד, היה גם גופו הארוך בתוך התמונה, כמין שלוחה של המחשב הנייד; ומבטו הנקי, המוכר, מצנן את המסך.

אבל כאן חדר העבודה מלא בארגזים; והבית החדש מרעיד את הקרקע תחת הרגלים ישנים. והנה דרור כבר מפקיר ככה את הנשים שלו, ברשלנות. ופתאום לא ידעה אם את נשות הפורנו הוא מפקיר לגורלן כמין סרסור שלומיאל, או אולי אותן, אותה ואת הבנות. מסיר חומה אחת של הגנה, לא יקרה כלום.

האישה בסרט התהפכה על גחונה. אסנת עצמה עיניים ופקחה אותן במאמץ: הנשים האלה הן קורבנות של תעשייה נצלנית ופטריארכלית. האישה לא נהנית וגם הגבר לא, גם אותו ראו עכשיו, רזה וגבוה. אבל הזוג על המסך התקרב אל הסוף, דרור לא נראה באופק, ועל רקע הבית הזר נדמה גם הסרט כצף בחלל, בלי הקשר, סתם שני אנשים מזדיינים. דרור לא נהנה מזה? זיבי הוא לא נהנה מזה. גם היא תכף נהנית, בלית ברֵרה.

אל הפריים נכנס עוד גבר. לאסנת התחשק ללחוץ אסקייפ, אבל היא פחדה לחשוף בכך משהו, בעצמה לא ידעה מה בדיוק. אולי שאכפת לה. ככה ממליצים תמיד בסרטים למי שגילה דבר־מה: תהיה חכם ואל תגיד כלום, עכשיו כל הקלפים בידיים שלך. תאסוף מידע, או משהו. אבל איזה מידע בדיוק היא אמורה לאסוף. ומה כבר גילתה, אפשר לחשוב.

עיצבן אותה שכולם אולי צדקו. עם הבדיחות התפלות שלהם, אותן בדיחות כל הזמן, פששש, אחי, הסתדרת בחיים, רואה כל היום פורנו ועוד מקבל על זה כסף, ודרור היה משיב בחיוך אבל בלי הומור — הומור ומין שוויוני לא הולכים יחד — אל’ף אני ממש לא רואה כל היום פורנו, אני בסך הכול דוגם משם אימג’ים כדי להזין לתוך התוכנה, שתבין מה היא מסננת, ובי’ת תאמינו לי שאחרי שתדעו את מה שאני יודע על התעשייה הזאת, ואת המשפט היה משלים בצליל של שלוש נקודות כאומר, הסוף של המשפט הזה מובן מאליו. ואנשים היו אז משתתקים ואומרים, ברור, ברור, ואחרים היו אומרים, ועדיין. ואסנת היתה מתקנת: הוא גם לא מקבל על זה כסף. ודרור היה מתקן: בינתיים.

נשים, לעומת זאת — כך הסתדרה החלוקה, מביכה בנחרצותה, לא מודרנית — נמלאו בדרך כלל התפעלות אוטומטית, כבוגרות מצטיינות של אותה הסדנה. זה רעיון מדהים, כל כך נחוץ, הבת שלהן בת כך וכך והבן בן ככה וככה ואין דבר שיותר מלחיץ אותן, והאם כבר אפשר להוריד את האפליקציה? ודרור היה אומר, זאת לא אפליקציה, זה תוסף לדפדפן, ועדיין לא, והן היו אומרות, תשלח לי לינק ברגע שיהיה אפשר, אני הלקוחה הראשונה שלך. ובאסנת היו מביטות בקנאה, ככה לפחות נדמה לה, או בהערכה, על שיש לה כזה מין בן זוג, לא בעל, שמקדיש את החיים שלו להגנה על ילדים.

וגם אסנת היתה ברגעים האלה מקנאה קצת בעצמה, כי כל מה שהן השלימו לעצמן בראש היה נכון: הוא היה רגיש והוא היה נבון, הוא חלק איתה את כל מטלות ההורות והבית — למעשה, עשה יותר ממנה, בייחוד בזמן האחרון — והוא היה זיון מתחשב ואכפתי, כשכבר היו מזדיינים. הוא היה האיש שמפתח ממשק המונע מגולשים צעירים גישה לשידורי לייב סטרימינג המכילים תכנים מיניים; גבר מיוחד וחד־פעמי, גבר כפי שגבר צריך להיות.

ובכל זאת, האישה על המסך מסתכלת בה עכשיו כאומרת, הגבר שלך הוא גבר רגיל. ומיד היא עוצמת את עיניה כמי שנקראה לסדר ומקשתת את גבה וקולה כנראה רם, ואז פוקחת אותן שוב לרגע קצר של אי־חרמנות, של שותפות גורל.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “אנשים כמונו”