אנשים כמונו

א

1.

ימים ספורים אחרי שעברו לשכונה, עלה על דעתה הרעיון בפעם הראשונה: הוא לא סתם צופה בזה כי הוא חייב, כי זאת עבודה. הוא נהנה. היא היתה צריכה לדעת את זה.

היא קראה לו לבוא רגע לחדר, לעזור לה, סידור של מעבר דירה; וכשהיה עסוק בסידור שהתארך, יצאה אל סלון הבית. ברגע הראשון לא הבחינה בה: המחשב הושתק, והכוּס החי, הפעור על המסך בפינת העבודה המאולתרת, נדמה לה ממרחק כמו דבר אחר בכלל, אולי מין שומר מסך בסגנון טרופי. אבל כשחלפה שוב על פניה, ראתה אותה פתאום במלואה: אישה עירומה, אישה של פורנו, גונחת בלי קול.

כבר ראתה כאלה, מובן שראתה, ראתה כי ראתה, יצא לה, אישה בת ארבעים ואחת, בכל זאת, וראתה כי זאת היתה עכשיו העבודה שלו, העבודה של בעלה: לראות פורנו, או ‘לפתח ממשק המונע מגולשים צעירים גישה לשידורי לייב סטרימינג המכילים תכנים מיניים, זאת באמצעות זיהוי מתקדם, מבוסס תמונה, של רכיבים פורנוגרפיים’, לשון העלון למשקיעים. אבל בדירה ברוזנבוים הוא היה עושה את זה בחדר העבודה, הרחק מעיניהן של הבנות; וכשהיה יוצא מן החדר, אפילו לרגע, היה טורק את הלפטופ, ליתר ביטחון. כשהיתה נכנסת פנימה, כשעבד, היה גם גופו הארוך בתוך התמונה, כמין שלוחה של המחשב הנייד; ומבטו הנקי, המוכר, מצנן את המסך.

אבל כאן חדר העבודה מלא בארגזים; והבית החדש מרעיד את הקרקע תחת הרגלים ישנים. והנה דרור כבר מפקיר ככה את הנשים שלו, ברשלנות. ופתאום לא ידעה אם את נשות הפורנו הוא מפקיר לגורלן כמין סרסור שלומיאל, או אולי אותן, אותה ואת הבנות. מסיר חומה אחת של הגנה, לא יקרה כלום.

האישה בסרט התהפכה על גחונה. אסנת עצמה עיניים ופקחה אותן במאמץ: הנשים האלה הן קורבנות של תעשייה נצלנית ופטריארכלית. האישה לא נהנית וגם הגבר לא, גם אותו ראו עכשיו, רזה וגבוה. אבל הזוג על המסך התקרב אל הסוף, דרור לא נראה באופק, ועל רקע הבית הזר נדמה גם הסרט כצף בחלל, בלי הקשר, סתם שני אנשים מזדיינים. דרור לא נהנה מזה? זיבי הוא לא נהנה מזה. גם היא תכף נהנית, בלית ברֵרה.

אל הפריים נכנס עוד גבר. לאסנת התחשק ללחוץ אסקייפ, אבל היא פחדה לחשוף בכך משהו, בעצמה לא ידעה מה בדיוק. אולי שאכפת לה. ככה ממליצים תמיד בסרטים למי שגילה דבר־מה: תהיה חכם ואל תגיד כלום, עכשיו כל הקלפים בידיים שלך. תאסוף מידע, או משהו. אבל איזה מידע בדיוק היא אמורה לאסוף. ומה כבר גילתה, אפשר לחשוב.

עיצבן אותה שכולם אולי צדקו. עם הבדיחות התפלות שלהם, אותן בדיחות כל הזמן, פששש, אחי, הסתדרת בחיים, רואה כל היום פורנו ועוד מקבל על זה כסף, ודרור היה משיב בחיוך אבל בלי הומור — הומור ומין שוויוני לא הולכים יחד — אל’ף אני ממש לא רואה כל היום פורנו, אני בסך הכול דוגם משם אימג’ים כדי להזין לתוך התוכנה, שתבין מה היא מסננת, ובי’ת תאמינו לי שאחרי שתדעו את מה שאני יודע על התעשייה הזאת, ואת המשפט היה משלים בצליל של שלוש נקודות כאומר, הסוף של המשפט הזה מובן מאליו. ואנשים היו אז משתתקים ואומרים, ברור, ברור, ואחרים היו אומרים, ועדיין. ואסנת היתה מתקנת: הוא גם לא מקבל על זה כסף. ודרור היה מתקן: בינתיים.

נשים, לעומת זאת — כך הסתדרה החלוקה, מביכה בנחרצותה, לא מודרנית — נמלאו בדרך כלל התפעלות אוטומטית, כבוגרות מצטיינות של אותה הסדנה. זה רעיון מדהים, כל כך נחוץ, הבת שלהן בת כך וכך והבן בן ככה וככה ואין דבר שיותר מלחיץ אותן, והאם כבר אפשר להוריד את האפליקציה? ודרור היה אומר, זאת לא אפליקציה, זה תוסף לדפדפן, ועדיין לא, והן היו אומרות, תשלח לי לינק ברגע שיהיה אפשר, אני הלקוחה הראשונה שלך. ובאסנת היו מביטות בקנאה, ככה לפחות נדמה לה, או בהערכה, על שיש לה כזה מין בן זוג, לא בעל, שמקדיש את החיים שלו להגנה על ילדים.

וגם אסנת היתה ברגעים האלה מקנאה קצת בעצמה, כי כל מה שהן השלימו לעצמן בראש היה נכון: הוא היה רגיש והוא היה נבון, הוא חלק איתה את כל מטלות ההורות והבית — למעשה, עשה יותר ממנה, בייחוד בזמן האחרון — והוא היה זיון מתחשב ואכפתי, כשכבר היו מזדיינים. הוא היה האיש שמפתח ממשק המונע מגולשים צעירים גישה לשידורי לייב סטרימינג המכילים תכנים מיניים; גבר מיוחד וחד־פעמי, גבר כפי שגבר צריך להיות.

ובכל זאת, האישה על המסך מסתכלת בה עכשיו כאומרת, הגבר שלך הוא גבר רגיל. ומיד היא עוצמת את עיניה כמי שנקראה לסדר ומקשתת את גבה וקולה כנראה רם, ואז פוקחת אותן שוב לרגע קצר של אי־חרמנות, של שותפות גורל.