החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

הספר הלא נכון

מאת:
הוצאה: | 2022 | 352 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
הספר זמין לקריאה במכשירים:

47.00

רכשו ספר זה:

לרונה גלזר־גלנטי יש תינוק בן עשרה חודשים, רומן שהיא לא כותבת ובעל גבה־מצח, שבז לכולם מלבדה: הוא משוכנע שהיא עומדת להיות סופרת גדולה, והוא יעשה הכל כדי לעזור לה לממש את ייעודה. אבל מאז הלידה רונה לא מצליחה לקרוא כלום, שלא לדבר על לכתוב; עד שהיא נתקלת בתחרות פייסבוק טיפשית ומחליטה לנסות: מה כבר יכול לקרות?

הספר הלא נכון הוא סיפור על בגידה: לא עם גבר אחר, אלא עם זהות חדשה. זה סיפור על אישה שמגלה את עצמה מחדש כקוראת ואז ככותבת – והכל מאחורי גבו של בן זוגה.

ספרה החדש של נעה ידלין הוא רומן מבריק, נוגע ללב ומעורר מחשבה על מערכות יחסים עכשוויות ועל הסודות שאנחנו מסתירים; על זכותנו להשתנות לנגד עיניהם של הקרובים לנו ביותר; על גבוה ועל נמוך, על טעם טוב וטעם רע.

 

נעה ידלין היא כלת פרס ספיר ופרס ראש הממשלה. ספריה, בהם בעלת הבית, שטוקהולם ואנשים כמונו, היו לרבי מכר, תורגמו לשפות זרות ועובדו לטלוויזיה ולתיאטרון.

מקט: 15101503
לרונה גלזר־גלנטי יש תינוק בן עשרה חודשים, רומן שהיא לא כותבת ובעל גבה־מצח, שבז לכולם מלבדה: הוא משוכנע שהיא עומדת […]

א

1.

לבסוף נרדם.

היא עמדה בסלון, התינוק ישן על כתפה; אם תניח אותו, יתעורר. התחשק לה לנער אותו מעליה, להשיב לעצמה את הזכות לחטא; לעשות דברים אסורים בלילה, בזמן התינוק הזה, לחיות חיים מקבילים, כפיצוי.

הבית אדיש, שנתו של גידי נישאת מחדר השינה. הוא אמר, תעירי אותי, אם את מתחרפנת, תעירי אותי, למה את לא מעירה אותי שאני אחליף אותך, אבל רונה לא העירה אותו אף פעם.

היא נכנסה לחדר השינה. התחשק לה שיתעורר. אבל גידי שכב על גבו, פיו פעור, כאילו לא דאג מעולם, גם לא לפני שנרדם. פתאום הבינה איך הורגים מישהו, עלה בה חשק קטן. ממילא היא כבר בזווית, חוסמת את מפתח הדלת בגופה הגדול. אבל חשק קטן זה כנראה לא מספיק.

היא חזרה לסלון. היא תראה ‘חוק וסדר: מדור מיוחד’ בלי קול. גידי תיעב את הסדרה הזאת: הוא טען שזה גלגול מודרני, מקובל חברתית, של שנאת נשים, פנטזיה קולקטיבית על אונס והשפלה שמפרנסת באצטלה צדקנית אלוהים יודע כמה עונות. וכְשֶרונה אמרה לו, יש שם גם גברים שנאנסים, שרוצחים אותם, אמר, מגניב, איזה יופי, עכשיו את יכולה לראות את זה בכיף. את מבינה את המנגנון?

כל מה שהיא צריכה עכשיו זה להנמיך אל הספה, לדאות עד אליה בלי שטבאי יתעורר. היא כופפה את רגליה מעט, לאט, ואת גבה הטתה לאחור, מבטה משגיח על התינוק בזווית עקומה, סנטריה נמחצים אל עצם הבריח. בכוחות עילאיים הנמיכה עוד את התחת; ברכיה רעדו. אבל כוחה של הספה מפתה, קרבתה שטנית, וברגע אחד נפלה את שארית הדרך עד אליה, מזנקת מוקדם מדי מן ההשתדלות אל הרפיון.

טבאי זז. היא עצרה את נשימתה. הוא היטיב את אחיזתו בכתפה; היא קפאה. האם שב ונרדם? גידי תמיד אומר: שיעמיק את השינה, תני לו, תני לו. היא נתנה לו ככל שסבלנותה עמדה לה, רגע ארוך ודמום; ואז העזה והשעינה את שניהם לאחור, רגליה פשוקות, בגופה מתפשטת רווחה זמנית, עד שייזכר בכל מה שחסר לו.

היא שלחה את ידה הימנית לגשש אל השלט במרחבי הספה, אבל היא היתה ריקה. אחר כך סקרה את השולחן. גם לא שם. היא נשמה עמוק, נשימה שהכירה, לנשום במקום לבכות.

זה לא מגיע לה בשתיים בלילה. מגיע לה ‘חוק וסדר’. גידי אמר, דווקא מעניין לחשוב על זה, למה דווקא עכשיו, כאילו, זה בטוח קשור ללידה של טוּבּ. ורונה אמרה, ברור שזה קשור, אני לא ישנה, אין לי כוח, אין לי מוח, וגידי אמר, נראה לי שאת עושה לעצמך חיים קצת קלים מדי, יש מיליון תוכניות הרי. באינטואיציה שלי זה קשור איכשהו לרוע, ליחסים שלנו עם רוע מוחלט מרגע שנולדים לנו ילדים, אבל רק את יודעת אם זה נכון לגבייך.

מבטה נדד אל הטלוויזיה, אולי נשמע מה דעתה. אבל הטלוויזיה היתה כבויה והשלט שכב מעליה כמו בסלון של רווקים. כאילו שכחה אותו בעבר שלה, מחוץ להישג ידה.

דמעות עלו בעיניה. שוב נדמה לה שמשהו לא בסדר, שיש משהו שהיא לא יודעת, לא עושה נכון. לא יכול להיות שכך כולן, מאות מיליוני אימהות על פני הפלנטה, גרועות ממנה, יש הלוא גרועות ממנה, מהן בלי מזל, אומללות מסיבותיהן — ככה הן עושות את זה, בצורה הזאת, יום אחרי יום וילד אחרי ילד, בלי לעצור את זה; מישהו כבר היה עוצר את זה אם זה היה נכון, אם ככה זה היה באמת. כמו אז, כשקנו מייבש והכביסה התייבשה רק אחרי חמישה או שישה סיבובים, ורונה וגידי לא הבינו, בשביל זה לקנות מייבש, זה הגליק הגדול, עד שגיתית אמרה לה, את מנקה את הפילטר, כן? את יודעת שאת צריכה לנקות את הפילטר. גם אני לא ידעתי בהתחלה.

היא שלחה יד ארוכה וקטפה מהשולחן את הקינדל. מאז הלידה לא קראה כלום. בעצם אולי קצת יותר, אבל הזמן של ההיריון לא נספר, מחוּל מראש. למה לא קראה? התחשק לה להשיב: ככה. להטיח את חייה החדשים, הלא קרואים, בפרצופו של העולם, כמו עונש. אבל לאף אחד לא אכפת, את זה היא יודעת טוב מאוד.

לגידי אכפת. אבל גידי לא יָדע. לא שהיא שיקרה לו — היא פשוט לא סיפרה; ממילא משונה לספר על דבר שלא עושים. אבל היא ידעה שהוא מניח שהיא קוראת בדיוק כפי שהוא מניח שהיא כותבת.

מתי? מתי לדעתו היא עושה את זה? אולי בלילה, זמן כללי דיו לעשות בו דברים. אבל גם הבוקר היה כללי, כל הזמן היה כללי, למעט הזמן שבילו יחד; כללי דיו ורחוק דיו ממנו כדי שידמיין שהוא גם ארוך דיו.

מה היה קורה אילו ידע? אולי היה אומר, תיזהרי, אף בן אדם לא צריך לכתוב יותר ממה שהוא קורא. והיא היתה אומרת: הסר דאגה מלבך.

המכשיר נענה לה בנימוס, בולע את תוכחתו. היא גילתה שהיא קוראת משהו: ‘סיגריות’ מאת הרי מתיוס. מה זה? היא דיפדפה אחורה, אבל זה לא עזר; האנשים האלה לא נראו לה מוכרים. היא קראה את התקציר, אולי פשוט תקרא מחדש; ואז יצאה מן הספר כמשמידה ראיות, בעצמה לא ידעה לְמה, אם לשיטיונה או לדבר אחר.

‘ספרים שאולי יעניינו אותך’: ”אהבה מחר בבוקר’. מלורי וייטקליף, עובדת ארכיון שגרה עם הוריה בדירת שיכון קטנטנה בצד הלא נכון של לוס אנג’לס, נתקלת יום אחד במודעה: שירות חדש — הצצ… קראו עוד:’

פתאום היתה מוכרחה לדעת: הצצ־מה? היא נעתרה: קראו עוד. ”הצצה לעתיד! בפיקוח אוניברסיטאי וללא תופעות לוואי’. מלורי מסתקרנת; המודעה נשמעת רצינית ומשכנעת. שלושה ימים ומאה וחמישים דולר מאוחר יותר, מוצאת את עצמה מלורי בחדר קטן ואפרורי, ראשה תחוב בתוך מכשיר דמוי טלסקופ: בעוד דקות ספורות תוקרן בפניה תמונה אחת הלקוחה מתוך עתידה; לרשותה יעמדו שלוש דקות כדי לצפות בה.

‘מלורי מתחרטת: מה כבר יכול לחכות לה? עבודה משרדית ואפורה בשכר מינימום עד סוף ימיה? נישואי פשרה לבעל משמים? יש דברים שמוטב לא לדעת. מלורי מבקשת להשתחרר מהמכונה — אך עוד לפני שהיא מספיקה להסיר מראשה את הקסדה, מופיעה תמונה על המסך: לגופה שמלה עדינה ויפה, ולצדה, מביט בה בחום, גבר גבוה, שרירי ולבוש היטב, שמלורי לא ראתה מימיה.

‘מיהו הגבר המסתורי שבתמונה? מה בינו ובין נערה שחלומותיה מסתכמים בתשלום חשבון החשמל המשפחתי בזמן? הייתכן שנפלה קורבן למעשה נוכלות מתוחכם? והאם זה משנה בכלל? מה כוחם של דמיון, כוח רצון, תשוקה ואהבה בחיינו?

”אהבה מחר בבוקר’ הוא הראשון בטרילוגיית ‘אהבה בזמן’ מאת סופרת רבי־המכר האהובה ג’יליין א’ וודרוקס, שכבשה את לבבות הקוראים בכל רחבי העולם. עוד בסדרה: ‘אהבה אתמול בבוקר’ ו’אהבה שלשום בבוקר”.

היא הביטה בכריכה: רק את הגבר ראו שם, מביט אל המפרץ, יד נשית שלוחה אליו מן האופק. אם אלה הספרים שלדעתם יעניינו אותה, אולי היא באמת קצת שיחררה את הרסן. מצד שני, הם מציעים לה גם א.ב. יהושע.

היא קראה שוב את התקציר. ונניח שהיה מופיע על הכריכה רישום מופשט, ועל גב הספר היה נכתב כך: ‘בעיי החורבות של עידן פוסט־טראמפ מתפתה אישה צעירה, עבת בשר ואכולת שנאה עצמית, להציץ אל תוך עתידה, במה שהופך במהרה למסע מסויט אל הסְפר האמריקאי הקשה, הבור, אל חלומות שבכוחם רק להכזיב, ואל תוך הנפש הנאבקת לפלס לה מקום. ג’יליין א’ וודרוקס נולדה בזמביה, להורים שלא ידעו קרוא וכתוב. היא היתה בת עשרים ושש בלבד כשספרה הראשון פורסם בבריטניה ועורר סנסציה בעולם המו’לות’. האם אז היתה קוראת אותו? אפילו גידי היה קורא אותו, אולי.

גיתית קוראת את הספרים האלה. כְשרונה התלוננה באוזניה שהיא לא קוראת כלום, מאז שטבאי נולד היא לא מצליחה להביא את עצמה, אמרה לה, תעברי לפודקאסטים, זה מה שאני שומעת כשאני הולכת עם העגלה, יש מעולים. את יודעת מה הפודקאסט הכי טוב שאני שומעת? ורונה אמרה, נו, וגיתית אמרה, על ספרות רומנטית. ורונה שאלה, מה, רומנים רומנטיים, כאילו? וגיתית אמרה, רומנטי היסטורי, רומנטי פנטסטי, פארא־נורמל, זה כבר לא… ‘רומנים רומנטיים’, ורונה אמרה, בוא’נה, את שולטת לגמרי, וגיתית אמרה, זה? זה כלום, תשמעי את הפודקאסט אני אומרת לך, זה חכם, זה מצחיק, את תמותי על זה. ורונה שאלה, מצחיק מטומטם או מצחיק מודע לעצמו? וגיתית אמרה, הכי מודע לעצמו, זה נשים יותר חכמות ממך וממני. על מה זה להיות נשים, וגברים, וסקס ו… זה פשוט מעולה, אני אומרת לך, ורונה שאלה, ומה, את גם קוראת את הספרים האלה אחר כך? וגיתית אמרה, לא קראתי שום דבר אחר כבר… שנה וחצי? ורונה אמרה, מאז ההיריון, וגיתית אמרה, זה לא קשור להיריון, ורונה שאלה, אז למה זה קשור, וגיתית אמרה, למה זה לא קשור.

היא רצתה לשאול, זה לא ספרים קצת אידיוטיים? אבל התאפקה. הבן של גיתית, מיכאל, גדול מטבאי בחודש ושלושה שבועות; די בהם כדי לתת לדבריה תוקף. פורמולה זה בסדר, טלוויזיה זה בסדר, להירדם על הידיים זה בסדר, הכול בסדר. תוקף צף בחלל, נוזלי, תוקף בלי תוקף; ובכל זאת לרונה זה לא משנה, אף אחד לא ייקח לה אותו. אבל מיכאל תמיד יישאר גדול מטבאי בשבעה שבועות, כפי שתרצה ונעה יישארו תמיד גדולות ממנה, וגם גידי; ופתאום גירדה בה איזו מרדנות, אפילו חשק קטן להשפיל, רק כדי לבדוק אם היא עוד חיה.

גיתית שאלה, את רוצה שאני אתן לך המלצות? ורונה אמרה, עזבי, אין לי ראש כרגע, וגיתית אמרה, אני אשלח לך, מה אכפת לך. מקסימום לא תשתמשי.

הן צעדו בשתיקה, אישה וילדהּ בעגלתו. היא התלבטה אם לעדכן את דעתה על גיתית או על ספרות רומנטית. אלמלא הילדים, האם היו מתיידדות? נדמה לה שכן. אבל גם היא יודעת שזאת סתם תשובה; כמו נדדו ליקום אחר של שיפוט, עולם שיש בו ילדים, והוא אינו נוגע לעולמן הקודם. גיתית אמרה, זה באנגלית, ורונה שאלה, מה באנגלית, וגיתית אמרה, הפודקאסט.

הכתף כאבה לה. היא הציצה בשעון: עשרים לשלוש. עוד מעט ישוב ויתעורר. היא ערמה שתי כריות על המסעד מימינה, סובבה את גופה לאט והטתה את גבה עד שפגש בהן, התינוק מוטל על חזה. היא ייצבה את הקינדל על בטנה בזווית, גבו אל חדר השינה, ובכל זאת הציצה לכיוונו פעם אחת נוספת לפני שלחצה, ‘לקריאת הפרק הראשון’.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.