החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

תוחלת החיים של אהבה

מאת:
הוצאה: | 2015-07 | 400 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

42.00

רכשו ספר זה:

"ומאחר שכל מה שכתוב כאן הוא מהחיים, אז אני אומר כבר עכשיו: אני מתכוון לנקוט צד, והצד שאני הולך לנקוט מצדד בחיים. אני בעדם. ומרגע שאמרתי את זה, אני יודע שאני בעד סבל וכאב, משאלות לב, המְתנה, ציפייה, אכזבה, אי־הבנות וכיוצא באלה כל הדברים שאנחנו מנכּים בכל פעם שאנחנו עושים חשבון ובוחרים להוסיף לחיות."

את ההצהרה הזו כותב מיכאל לאחר מותו הידוע מראש של אחיו הגדול. בעקבותיו הוא פורש את סיפורה של משפחתו, על ששת צאצאיה חדי הלשון והדעתניים, שנועדו לגדולות. ועל אחד מהם, שנועד למות. בכנות רגשית בלתי מתפשרת הוא מתחקה אחר הפצעים, הצלקות והנחמות שלו עצמו ושל הקרובים לו ביותר. במהלך הקרב שהם מנהלים נגד המחלה, על החיים ועד המוות, מתעצב כל אחד מהם בדרכים בלתי צפויות, המובילות כולן לאותו רגע בלתי נמנע.

מהי תוחלת החיים של תקווה, כשאתה מגלה שאחיך הגדול נדבק במחלה קטלנית? מהי תוחלת החיים של אהבה בהתמודדות היומיומית עם החידלון האורב? מהי תוחלת החיים של אמנות, המנסה להתמודד עם האמת הגדולה ביותר של הקיום, הלא היא קִצו?

תוחלת החיים של אהבה הוא רומן המתרחש בתחילת שנות ה-90', מבוסס על סיפור אמיתי ומבליע הומור שחור ותובנות נועזות מאחורי ישירות כובשת. זוהי יצירה רבת עוצמה, מעשה ספרותי מורכב של יוצר המטפל באצבעות מיומנות ורגישות בחומרי נפץ אמנותיים ואוטוביוגרפיים.

תוחלת החיים של אהבה הוא ספרו השלישי למבוגרים של

ינץ לוי, מחבר סדרת רבי־המכר עטורת השבחים לילדים,

הרפתקאות דוד אריה.

ינץ לוי הוא סופר למבוגרים ולילדים, תסריטאי, מנחה טלוויזיה, עיתונאי, עורך, מרצה ומורה, זוכה פרס הספריות הציבוריות לשנת 2010.

מספריו: סיפורים מי תהום (2001), הימאליה בשר ודם (2005), סדרת הרפתקאות דוד אריה, סיפורי איש היער (2010), המורה דרורה לא מפלצת (2014).

״היינו משחקים בקאובויים ואינדיאנים. היה ידוע שכשקאובוי נהרג, הוא תופס את הבטן, נאנק, קורס על הברכיים, מתמוטט מטה ונופל קדימה. אינדיאני, לעומת זאת, נהרג בדרך שונה לגמרי: הוא פורש את ידיו לצדדים וצונח אחורה ומת על הגב כשרגליו מפושקות. אני חושב שזאת היתה הסיבה העיקרית לכך שתמיד העדפתי להיות אינדיאני. לפרוש את הגוף, להישכב על הגב. זה היה שלֵו יותר.

נזכרתי בפעם אחת שישבתי בשירותים — זה קרה כנראה לקראת פורים — לביא דיבר אלי מבעד לדלת. הייתי אז עוד ילד מאוד קטן שעוד לא זכה להיות לא אינדיאני ולא קאובוי כמו שצריך. ישבתי על האסלה, ולביא אמר לי מעבר לדלת, ׳יש לי סכין!׳

׳שקית?׳ שאלתי.

׳סכין! הביאו לנו. יש אחת גם בשבילך.׳

׳שקית?׳

׳לא שקית! סכין!׳

עד שיצאתי החוצה, לא הצלחתי להבין על מה אחי מדבר. כשיצאתי מהשירותים, לביא החזיק את הסכין כאילו היא תקועה בבטנו ומת כמו קאובוי (אנקה, קריסה וכו').

׳מיכאל, אני מת. נדקרתי מסכין. תקרא לאימא!׳ אמר ומבט ריק עלה על פניו.

זה נראה אמין מאוד וצווחתי, ׳אימא! לביא נדקר! הוא מת!׳

אמנו לא הספיקה להגיע אל המסדרון, ולביא כבר צחק וליגלג עלי וטען שאני ילד קטן ואיך האמנתי לזה שהוא מת. הוא הראה לי שמדובר בסכין מפלסטיק גמיש שלא יכולה לחתוך.

נעלבתי. חשבתי שאחי מרושע. איך הוא מעז לעשות את עצמו מת ולהבהיל אותי ככה? השתדלתי להמשיך ולכעוס עליו, אך לבסוף גם הכעס הזה פג ונשכח.״

מקט: tohelethahaim
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
סקירה

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


בתור התחלה

בתור התחלה, לפני כל מה שיבוא אחרי מה שכתוב בהתחלה, יש לי כמה דברים שחשוב לי לכתוב. מה שנקרא הבהרות: דבר ראשון, כל מה שכתוב כאן אמת. מה זאת אומרת? זה פשוט קרה. זה מה שזה, ולא מעניינת אותי כל ההתפלספות סביב מה אמת ומה לא, ואם זיכרונות זה פיקציה או לא ואם סיפורים הם המצאה או לא. מה שמסופר כאן קשור לחיים שלי, כלומר זה קרה וזה קורה, כלומר עצם הכתיבה זה חלק ממה שקרה וממה שקורה.

ומאחר שכל מה שכתוב כאן הוא מהחיים, אז אני אומר כבר עכשיו: אני מתכוון לנקוט צד, והצד שאני הולך לנקוט מצדד בחיים. אני בעדם. ומרגע שאמרתי את זה, אני יודע שאני בעד סבל וכאב, אלימות, רצח, אונס, שקרנות ונוכלות, העמדת פנים, משאלות לב, המְתנה, ציפייה, אכזבה, אי־הבנות וכיוצא באלה כל הדברים שאנחנו מנכּים בכל פעם שאנחנו עושים חשבון ובוחרים להוסיף לחיות.

ייתכן שחלק מכם תוהים, "ומה עם היופי והחן וההדר והקדושה?" וגם אני אומר לעצמי, "מיכאל, מה איתם באמת? הם לא חלק מהחיים?" אז בסדר, כן, הם חלק מהחיים ובגלל זה הסיפור כאן גם בצד שלהם. אין בעיה.

אבל למה בעצם רציתם שאני אגיד גם את זה? למה אני בעצמי רציתי להגיד שאני גם בעד היופי והחן וההדר והקדושה? כי שנינו (אתם ואני) רוצים, עוד לפני שהספר נפתח, שהוא לא יהיה מייאש, אלא שתהיה בו תקווה. אבל מהי תקווה? תקווה היא ייאוש מטוגן. מי צריך תקווה כשאין ייאוש? מי צריך תקווה כשהכול בסדר? מי בכלל היה מעלה על הדעת לקוות אם היה מובטח לנו שהכול טוב ויישאר טוב?

אם רציתם — וגם אני רציתי — תקווה בספר כבר עכשיו, עוד לפני שבכלל הגעתי לסיפור עצמו — מה זה אומר? זה אומר שאתם מיואשים. שלפחות דבר אחד אתם יודעים — מה זה ייאוש. מהם ההמתנה והייחול, התקווה שמבצבצת לה כל הזמן בחיים שלנו ומזכירה לנו שמתחת לכל העניינים, כל החיוכים, כל העבודה, ההליכה, השיחות, התכנונים, הכוונות, הארוחות, המפגשים, ההמצאות והפרֵדות — מתחת לכולם יש ייאוש שיודע שהעתיד לאו דווקא מזהיר כל כך.

אני לא מתכוון לטגן כאן שום ייאוש לתקווה. מרור יהיה מרור. טיגון בשמן עמוק לא יציל מרור ממרירותו. הייאוש יהיה ייאוש ומצב הרוח הטוב יהיה טוב מאוד.

אין בעיה. הלאה.

ייתכן שחלק מכם גם חשבו, "טוב, אם הספר הזה מצדד בחיים, אז בטח הוא מתנגד למוות." ממש לא. המוות הוא הדבר האחרון שיעסיק אותי.

"איך כל זה מתיישב עם זה שאתה הולך לכתוב על המוות של לביא?" זה מה ששאל אותי אחי גלעד, כשאמרתי לו את הדברים האלה. אז דבר ראשון — כן, אני הולך לספר מה קרה לפני, אחרי ובמהלך המוות של אחינו לביא. אבל זה מוות מאוד ספציפי. זה לא המוות, כלומר המוות לעומת החיים; הסוף, ההפסקה אחרי שמוסיפים להם את ה"א היידוע. אלא שזה מוות ספציפי שקרה בחיים, והוא יסופר מהצד של החיים. והוא לא יהיה סוף או הפסקה. בכלל לא.

עד כאן על אמת, תקווה, ייאוש, חיים והחיים, מוות והמוות.

לפני כמה חודשים, בזמן שביקרתי בחנות ספרים, הבחנתי בספר אחד מונח על אחד משולחנות התצוגה. את שמה של הסופרת זיהיתי מיד. הכרתי אותה ואפילו פגשתי אותה, אבל לא ראיתי אותה שנים רבות מאוד. מפעם לפעם קראתי על פועלה הספרותי בעיתון, או יותר נכון על אי־פועלה הספרותי, כי היא לא פירסמה ספר שנים רבות. מִסופרת שמתראיינת בעיתון על ספר שפירסמה היא הפכה לסופרת שמתראיינת בעיתון על ספר שלא פירסמה. בכל אופן, רכשתי את הספר. התיישבתי לקרוא אותו בערב ומהר מאוד גיליתי שסוף כל סוף, בחלוף שנים רבות, למרות מה שאמרה לי בזמנו, הגברת־סופרת כתבה את הספר שלכאורה החליטה לא לכתוב.

כבר בעמוד הראשון של הספר מצאתי את עצמי וגם אחרים. דמיינו שאתם פותחים ספר ומוצאים שהכותבת שילבה אתכם בסיפור. השאלה הראשונה היא כמובן איך יצאתם. נפלאים? או שאולי — חס וחלילה — תוארתם באור קטנוני, מגעיל או אפילו אפל? האמת היא שהדמות שהתבססה עלי בספר היתה מופת של אישיות, דמות הרבה יותר טובה, מעניינת ודרמתית ממני. אבל זו בדיוק הבעיה — הכול היה הרבה יותר טוב, מעניין ודרמתי — בקיצור, קשקוש מקושקש שאפשר למצוא רק בספרים.

אין ספק שמדובר בספר יפה. יפהפה. מקסים. משפטים שהספרות וחובביה מתענגים עליהם. דימויים, מטאפורות וכיוצא באלה אמצעי הלחימה של הספרות במיטבה, אמצעים שנותנים תחושה שהמעשייה המטופשת הזאת, שעושה מהחיים מקסם־שווא רגשני, בעצם חושפת בפניך טפח מהמציאות.

נעלבתי בשם החיים והאמת. תדמיינו שהחיים נותנים לכם אגרוף בבטן וכל מה שיש לסופרת לתאר הוא מרקם העור של היד המכה. הסתובבתי עם הספר הזה בתיק כמו גווייה סרוחה שלא יודעים איפה להשליך אותה.

רצה המקרה, או שאולי היה זה אני שרצה, והגעתי ליריד שבוע הספר בתל אביב בדיוק בערב שבו הסופרת הגיעה לפגוש את קהל קוראיה ולהעניק להם חתימות על ספרה החדש. כשהגעתי לדוכן שבו עמדה הסופרת, השתרך לפניה תור קטן אך מרשים. זיהיתי אותה כבר מרחוק, מחייכת לקוראות, מפטפטת איתן, חותמת, מצטלמת ואפילו מחבקת פה ושם מעל ערמת הספרים. תוך כדי פעולות השיווק האלה הצטלבו מבטינו, והחיוך הקטן ששלחה אלי סיפר לי שהיא זיהתה אותי. האם הדמות מהספר שבאה לבקר אותה פה ביריד שימחה אותה או הרתיעה אותה? איני יודע.

כשהגעתי אליה, היא אמרה לי בקול רך ושקט, "מיכאל."

היא ראתה את העותק שהחזקתי בידי. השתיקה שלי, שהתארכה קצת יותר ממה שהתבקש, הביאה אותה לשאול, "מה שלומך?" כנראה תהתה האם הדמות מהספר באמת באה לבקש חתימה.

אני לא זוכר מה בדיוק עניתי ואם בכלל עניתי לה, ואני לא זוכר גם איך בדיוק הגעתי למצב שבו אני קורע דף אחר דף בספר שלה ומגיש לה את הניירות הקרועים. אני כן זוכר שכבר כשהתחלתי לקרוע את העמוד הראשון, ידעתי שאני מתחרט על מה שאני עושה; ידעתי שזה טיפשי וחסר תכלית וידעתי שאין שום טעם להמשיך ולעשות זאת. אבל המתחיל בטיפשות אומרים לו גמור. הסופרת נסוגה והתרחקה, אני צעקתי אחריה, ותוך זמן קצר אנשי אבטחה תפסו אותי והרחיקו אותי מהדוכן. הם ליוו אותי עד ליציאה מהיריד ושילחו אותי לדרכי.

הרגליים שלי לקחו אותי לביתה של ידידה טובה, ואני כותב ידידה כי אני מתכוון להגיד שהכרתי אותה והייתי מעוניין בה ורציתי שנתקרב לא רק בדיבור, אלא גם בגוף, כלומר רציתי להתפשט איתה ולהתעלס איתה, והיא — ידידה — לא היתה מעוניינת, ובזמן שעבר בניסיון לראות אם בכל זאת נוכל להתקרב, נעשינו ידידים והיו לנו שיחות רציניות מאוד, האמת. קראו לה מיה. התרחקתי מהיריד. חיפשתי נחמה וקיוויתי שהיא תהיה גופנית ככל הניתן.

כשמיה ראתה אותי, היא מיד שאלה, "מה קרה?!"

אחרי שסיפרתי לה גרסה מקוצרת (מצונזרת) של מה שאירע באותו ערב, מצאתי את עצמי מספר לה על אחי, על המחלה שלו, על מותו ועל דברים שקרו לפני שנים רבות כל כך.

"אתה חייב לכתוב על זה," אמרה לי מיה.

"אז גם את רוצה לעשות מהחיים שלי יצירה ספרותית? אני יושב כאן ומספר לך דברים שלא סיפרתי לאף אחת, ואת מדברת איתי כאילו את איזה מפיק סרטים בהוליווד?" חשבתי, אבל אמרתי, "ואללה."

"לא, באמת, אני מתכוונת לזה," אמרה מיה.

"אני יודע," אמרתי. "זאת הבעיה," חשבתי.

עכשיו צריך להבין משהו. כשיש לך ידידה שאתה מעוניין בה, אז היחס שלך אליה נע בין סלחנות ובין אכזבה. למשל, אם היא אומרת לך, "אני מתה על סרטי באטמן," אז אתה יכול להגיד, בלב כמובן, "טוב, זה דווקא חמוד שהיא אוהבת את הסרטים האלה. היא לא בחורה כבדה." ובמקרים קיצוניים אתה אפילו יכול להגיד, "קטע, מדהים איך שהיא מצליחה למצוא בסרטים האלה עומק. יכול להיות שפיספסתי שם משהו?" וכל זה למרות שאתה חושב שסרטי באטמן הם אחת היצירות ההוליוודיות הנוסחתיות, המשמימות והממוסחרות ביותר שראית בחיים. כך לפחות אמרת לכל מי שרצה לשמוע עד שפגשת את הידידה. זה הצד של הסלחנות.

או שהיא יכולה להגיד, "שקיעות בים זה קיטְש." אז אתה אומר לעצמך בלב, "איך השמש והים יכולים להיות קיטש? איזה שבעים אחוז מכדור הארץ מכוסים ים וכל הכדור הזה מסתובב סביב השמש, אז מה זה משאיר לנו? מה לא קיטש?" ואתה מאוכזב.

בכל אופן, ככל שאתה צובר יותר סלחנות ויותר אכזבות, העניין שלך בידידה הולך וקטן, עד שאתה לא ממש שומר איתה על קשר, והקשר מתנתק. ואולי בסוף אתה אומר לעצמך: "אָה, ממילא היא אהבה סרטים של באטמן וחשבה ששקיעות זה קיטש; מזל שלא נכנסתי לזה."

בכל אופן, מיה, הידידה שלי אז, אמרה לי שאני "חייב לכתוב על זה".

"אם את חושבת שהחיים שלי כל כך נהדרים ששווה לכתוב עליהם, אז למה את לא מעוניינת במישהו עם חיים כל כך מרתקים, מה העניין?" חשבתי, אבל שתקתי.

ואז היא התחילה לדבר על כמה חשוב לבטא דברים. "חשוב להוציא דברים החוצה כדי שנוכל להתבונן בהם."

"אני רוצה להתבונן בך ובי עירומים ביחד פה על השטיח," חשבתי. "לא הייתי מתנגד לבטא את זה."

היא המשיכה להסביר. שמעתי מה שהיא אמרה והתנודדתי כל פעם בין סלחנות לאכזבה. בכל אופן, בהזדמנות הבאה שהיא אמרה לי שאני "חייב לכתוב על זה", אמרתי לה, "אני לא כותב, אף פעם לא כתבתי כלום. אני ציירתי המון שנים."

"באמת?"

כשהייתי ילד אבי חזר ואמר לי, "אתה תהיה צייר." נטיתי להאמין לו. לכן לא פלא שמאז גיל תשע או עשר החלטתי שאני כבר צייר. קראתי שוב ושוב באנציקלופדיה נושנה על אמנים, בשחור־לבן. פגשתי שם ציירים שונים, ולא הרגשתי שום הבדל מהותי ביני וביניהם. ברור, הם היו ציירים גדולים וגאונים והם חיו מזמן, אבל גם אני וגם הם ידענו באופן ברור שהציור גדול. גם אני וגם הם ידענו מהו עולם הציור ועד כמה גדול העולם דרך הציור. בכל אופן, השנים חלפו, והציורים נערמו בארגז בחדר השינה שלי ושל לביא. הציור ליווה את החיים.

"אז אתה צריך לצייר. למה אתה לא מצייר? אתה רואה כל כך הרבה דברים שאנשים אחרים לא רואים, שאני בטוחה שיש לך מה להגיד גם בציור."

"אז את יודעת מה, בואי נתחיל במודל עירום," חשבתי והבטתי בגוף של מיה בזמן שהתיישבה על הספה. אבל אחרי שיצאתי מביתה אמרתי לעצמי, "לחזור לצייר?"

האמת היא שזו לא היתה הפעם הראשונה שהמחשבה על הציור עלתה על דעתי. נכון שבכל פעם שהמחשבה הזאת עלתה, הזכרתי לעצמי שנדרתי נדר לא לחזור לצייר אף פעם. לא לעסוק באמנות; לנטוש את כל העיסוק חסר התוחלת והתכלית הזה, שכל כולו ניסיון נואש וקלוש לחבוש בפלסטר קטן פצע גדול ומדמם בלב. לא, סליחה, אפילו לא לנסות לחבוש בפלסטר, אלא לשבת ולצייר את הפלסטר בזמן שהלב שותת דם ומפרפר. אבל האמת היא שהרצון לחזור לצייר והכוונה לא לחזור לצייר הם בעצם אותה המחשבה, לא?

"אז שבתאי כהן אמר שאני אהיה צייר," חזרתי ואמרתי לעצמי. "הוא ניסה לעודד את הילד שלו; או שהוא ניסה להגשים חלום שלו דרכי; או שהוא פשוט טעה בתחזית שלו — אין לי מושג, וזה לא מעניין אותי."

חומרי הציור — מכחולים, כמה בדים וכמה ציורים מותחלים אבל לא גמורים — נטמנו מאחורי הדלת השמאלית בארון שבחדר השינה שלי בבית אמי. ידעתי מה הותרתי מאחוריה, אבל לא פתחתי אותה שנים רבות.

אבל לביא מת כבר שנים רבות. אולי הזמן עשה את שלו? אולי דבריה של מיה? איני יודע. בביקור הבא אצל אמי פתחתי את הדלת השמאלית. האור שבקע מהחלון נפל על החפצים שבארון, ולמרות צבעיהם השונים הם הצטיירו באור וצל אפרוריים. טוב, הם היו די מאובקים. שלפתי בד קטן, מתוח על מסגרת. זו היתה היצירה האחרונה שהתחלתי ולא סיימתי: רישומי פנים וחלקי גוף וגזירי עיתון קטנים מודבקים בערבוביה על המשטח המלבני. "ניסיונות כושלים באמנות מודרנית," חשבתי. חתך אלכסוני באמצע הקנווס הזכיר לי שגם הוא נפגע מנחת זרועו של אבי השוכח. יום אחד, בהתקף זעם לא צפוי, הוא השחית את כל הבדים שעמדו בפינת החדר. לא נמצאתי בבית בעת מעשה, וכשחזרתי הייתי המום למצוא אותם קרועים ופצועים. אמנם השכחה המכרסמת והבלבול התכוף שהשתלטו עליו היו הסבר הגיוני למעשיו, ובכל זאת לא הבנתי מדוע אבי, שכל ימַי עודד אותי לצייר, עשה כדבר הזה. העלבון לא פס מלבי זמן רב עד שלבסוף התחלף בעצב.

עכשיו, מול הדלת השמאלית הפתוחה, השענתי את הקולאז' הפצוע על הארון. הרמתי מעט ערמת ניירות ובדים כדי שאוכל לשלוף מתחתיהם את קופסת שפופרות הצבעים. פתחתי את הקופסה. השפופרות שכבו בה מיותמות, מעוכות ועקומות, כאילו פגועות. הנחתי את הקופסה על השולחן ונרתעתי לאחור: בין שפופרות הצבעים הקטנות נחה שפופרת גדולה פי כמה של צבע לבן. התרוצצו עליה עשרות נמלים שחורות קטנות. התקרבתי לקופסה, רכנתי והבטתי מקרוב. הצבע יבַש מזמן, והנמלים יצאו להן מתרוצצות מתוך חריר קטן בדופן.

ניסיתי להיזכר מתי השתמשתי בצבעים האלה לאחרונה. "את הקולאז' הזה התחלתי לעשות מתישהו לפני שגילינו שלביא חולה. אבל אבא כבר היה חולה איזה זמן, אז מתי זה היה?" לא הצלחתי לחשב בדיוק.

"מה אני אמור לעשות עם קופסת הצבעים הזאת? להחזיר אותה לארון? לשים אותה בפח ולשלוח את בית הנמלים הזה בטלטלה גדולה עד חירייה?" הנמלים התרוצצו על השולחן כאחוזות אמוֹק, אינן יודעות מה עירער לפתע את עולמן.

אני לא זוכר מה עשיתי בסוף עם הצבעים — זרקתי או החזרתי לארון — אבל אני כן זוכר שהבטתי בהם ואמרתי לעצמי, "בצבעים היבשים האלה אני לא אנצח את הסופרת הזאת ואת הספר המופרך שלה. נגיד שאני אצייר ציור? זה מה שיעזור?"

החלטתי לכתוב. לא ספרות ולא המצאות, לא תחבולות וערמות מלל כמו אלה שמעטרות את הספר של הסופרת, אלא מילים שירכינו ראש מול החיים ויפנו להם את הבמה. עובדות. סיפור שיהיה ההפך מכל מה שכתבה הסופרת המפורסמת. אין לי מושג מאיפה צצה בי התקווה הזאת, אבל החלטתי שאתרחק ואסע למצפה רמון ואכתוב ונראה מה יֵצא. והחלטתי גם שאני לא מתכוון להיות בסיפור שלי דמות, אלא אני עצמי — כמה שאני יכול להיות עצמי. וזה מה שהולך להיות בעמודים הבאים, אם יתמזל מזלי וזה ילך.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “תוחלת החיים של אהבה”