כל שאיפותיה של רונה היו לאהוב ולהיאהב, להיות פסנתרנית ולהופיע באולמות הקונצרטים, ולא פחות מכך, לשמח את הוריה ושיהיו גאים […]
1
נחמה שולמן, אימא שלנו, השיבה את נשמתה לבורא שבוע ימים לפני יום הולדתה השבעים ושמונה. מה שנדמה היה בהתחלה כווירוס תמים, התברר כתוספת לליקוי בליבה, שעד אותו בוקר לא ידע איש על קיומו.
באותו בוקר, כשפקח אבא את עיניו, היה הבית שקט. גם אחרי שסיפר את אירועי הבוקר הזה עשרות פעמים, חזר וסיפר אותם שוב ושוב באותה נימה של בהילות.
הוא הביט בשעון המעורר שניצב על הכוננית שליד מיטתו וזינק מהמיטה באחת. למעלה מיובל שנים הוא פוקח את עיניו מדי בוקר כשהמיטה שלצידו ריקה ומוצעת, וניחוח הקפה העולה מהמטבח מתערבל בצלילי ה’סטאבט מאטר’ של רוסיני. נחמה הייתה מכורה ליצירה הזו, הסביר, לא הייתה יכולה להתחיל את הבוקר בלי רוסיני ברקע.
כשהבחין שמחוגי השעון מורים על השעה שש וארבע־עשרה דקות ואימא שוכבת עדיין לצידו, הבין מייד שמשהו השתבש מאוד.
“כששמעה אותי, סובבה אליי את הפנים אבל לא הצליחה לפקוח את העיניים, ורק לחשה שנדמה לה שחטפה איזה וירוס ושקשה לה לנשום.”
בדרך כלל היה אבא מאבד את עשתונותיו במצבים כאלה, אבל באותו בוקר הפגין קור רוח, ומייד טלפן אלינו. תחילה אל תמרה ואחר כך אליי, ובקול יציב אמר לכל אחת מאיתנו חמש מילים: “בואי מייד. אימא חולה מאוד.”
אני הגעתי כמה דקות לפני תמרה, אבל היא נטלה מייד את הפיקוד לידיה: מדדה את חומה של אימא, התייעצה בטלפון עם אחד מחבריה הרופאים, ולא עברה אלא שעה קלה עד שאמבולנס הבהיל את אימא שלנו אל בית החולים איכילוב.
תמרה הצטרפה אל אימא באמבולנס, ואבא ואני נסענו אחריהם בסובארו ג’סטי שלי.
“טלפני לפרידה,” הוא הביט בי בעיניים ריקות כשהחניתי את האוטו בחניון של בית החולים. “תגידי לה להגיע הנה מייד.” אימא ודודה פרידה, אחותה הצעירה, היו קשורות זו לזו בעבותות של אהבה ושנאה. גם כששנאו זו את זו, הקפידו על לפחות שלוש או ארבע שיחות טלפון ביום. במשך שעות נהגו לשבת במטבח שלנו או במטבחה הקטן של דודה פרידה ולהתלחש זו עם זו ביידיש. לא פעם הסתיימה השיחה שלהן בטונים גבוהים ואפילו בטריקת דלת הכניסה, אבל ביום שלמחרת שבו לשגרת היחסים הרגילה שלהן.
“בשביל מה?” העזתי, “למה להדאיג אותה? נחכה ונראה מה קורה.”
“טלפני אליה עכשיו!” קולו רעם ואצבעי רעדה על הספרות. גם היום, כשאבא מרים את הקול, עדיין מגיחה מתוכי ילדה מפוחדת.
השיחה עם דודה פרידה הייתה קצרה והסתיימה בזעקת שבר ובטריקת טלפון.
הוא הוציא מכיס מכנסיו קופסת סיגריות ‘אירופה’, באצבעות רועדות אחז במצית וניסה להדליק אותה, אבל אז התחרט והשיב את הסיגריה לקופסה ופלט, “זה כבר יחכה, בואי,” פנה לעבר דלת חדר המיון ואני אחריו.
כעבור כמה רגעים מצאנו את עצמנו ממתינים מחוץ לחדר המיון בעוד צוות של רופאים ואחיות מנסה להציל את חייה. קשה לי להעריך את הזמן שחלף עד שרופא חמור סבר יצא אלינו, דיבר במילים שלא הבנתי, ואולי לא רציתי להבין, ונבלע בחזרה בתוך חדר המיון. שעה קלה אחר כך כבר עמדנו אבא ואני בפתח האגף לטיפול נמרץ לב ותמרה נעלמה עם אימא לחדר מלא במכשירים מזמזמים.
תמרה אחותי הקטנה. בזכות המזל הטוב שאיתו הגיחה אל העולם, הגיעה למחוזות שלא העזתי לחלום עליהם.
אין עדיין תגובות