החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

למראית אין

מאת:
הוצאה: | 2013 | 93 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
זמינות:

25.00

רכשו ספר זה:

הנובלה "למראית אין" עוסקת באירוע לא מדובר שהתרחש במלחמת יום כיפור, 1973. היא מבוססת על מקרה אמיתי וחלקים ממנה נלקחו מתוך יומני השדה של המחברת בעת שערכה את המחקר הראשון שלה (מ.א.), באנתרופולוגיה.

מאירה וייס מציגה בפני הקורא את השכול הכואב של ייטי וקארול ברקוביץ, שבנם יוז'י, נפל במלחמת יום הכיפורים ב-21 באוקטובר, 1973.

במסגרת חקירתו את נסיבות מותו של בנו, מתגלה לקארול, גיבור הנובלה, סוד שנוגע לניהול המלחמה ולמותו של בנו, כשגילוי זה מביא לתוצאות הרסניות לגבי הדמויות המעורבות בנסיבות המוות.

לקולו של הגיבור הראשי מצטרפים קולות נוספים כמו של החיילים שנעזבו במדבר, של "כוחות הביטחון", ושל הסופרת.

הנובלה מעמידה דילמות אנושיות ואתיות, ונקראת בנשימה עצורה.

ארבעים שנה חלפו מאז המלחמה הנוראה ההיא. התזמון של הוצאת הנובלה לאור לקראת יום השנה הארבעים, משקף את תפיסתה של הסופרת שמלחמת יום כיפור 1973, לא הסתיימה. היא מחלחלת ומבצבצת בנו ובחיי ההווה שלנו.

מאירה וייס היא פרופסר אמריטוס לאנתרופולוגיה של הרפואה, המדע והגוף. היא פרסמה ספרים ומאמרים רבים, ביניהם "אהבה התלויה בדבר" (הוצאת ספריית פועלים) ו- The Chosen Body – the politics of the body in Israeli society (הוצאת אוניברסיטת סטנפורד).

מקט: 4-682-204
לאתר הספר הקליקו כאן
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
 הורד/י דוגמה חינם לאייבוקס    הורד/י דוגמה חינם לקינדל

1

המכונית קרטעה במעלה ההר.

שלט "מחנה נופש" הוביל אותנו לביתנים קטנים בשולי הקיבוץ. קארול רצה לתחקר היום את השבויים, אמר שהוא חייב לדעת מה קרה שם, במדבר, ולמה דווקא הבן שלו נעדר. הרי הם היו כולם בשבי, חודש ימים, אז איך זה שדווקא יוז'י לא חזר עם שאר השבויים? מה זאת אומרת שהשבויים חוזרים לארץ ומודיעים שהמצרים הרגו אותו? איך חוזרים ככה בלי יוז'י?

* * *

בחדרון נזירי, עם שני שולחנות פורמייקה ומאוורר, ישבו שלושה חיילים וחיכו.

ייטי התקרבה לאחד השולחנות והניחה עליו את שקיות הניילון שהביאה מהבית והוציאה עוגיות קנויות ושלושה בקבוקי טמפו.

"אתם השבויים?" שאל קארול.

"כן," ענו שניים מהם, כשהם מסבים את פניהם ממנו, "אנחנו מחכים לכם מהבוקר."

החייל השלישי בהה באוויר.

החדר היה אפוף עשן סיגריות. על שולחנות פורמייקה אפורים ניצבו שלוש מאפרות פשוטות בגון כסף, מלאות בבדלים ובגפרורים. שאפתי בהנאה את ניחוח אוויר טבק הווירגי'ניה, משתוקקת להצית סיגריה לעצמי.

קארול הסתובב באי־שקט. "אנחנו לא רוצים להפריע לכם," אמר, "בואו נתחיל."

החיילים הביטו זה בזה, ואחרי כמה שניות אמר החייל שישב מימין לשולחן, "טוב, אני אתחיל."

אבל הוא שתק. התבוננתי בזיפי הזקן הבתוליים על לחייו. "לא יודע איפה להתחיל," אמר לבסוף.

"תתחיל מההתחלה," אמר לו החייל השני.

"אבל מאיזו התחלה?"

"אולי תתחיל דווקא מהסוף," פתר את העניין קארול בנימה תכליתית. "אני חייב לדעת איך הבן שלי מת."

החייל העביר את מבטו לקארול. "אפשר להדליק סיגריה?"

קארול לא ענה.

החייל הדליק בדל סיגריה שהיה מונח במאפרה על השולחן.

ייטי התבוננה בו ואמרה בשקט, "חבל, שכחתי להביא להם סיגריות."

שלפתי מהתיק שלוש חפיסות נלסון בלי פילטר והנחתי על השולחן. הצתתי לעצמי סיגריה והצעתי אחת לחייל. הוא נטל סיגריה מחפיסת הנלסון הירוקה, הצית וינק.

"נתחיל?" שאל קארול, חסר סבלנות.

"כן. או. קיי. אני אתחיל," אמר החייל הראשון.

"יוז'י נהרג ב־21 באוקטובר," פתח. "זה היה בסיני, במקום שנקרא מיסורי."

"יש לי מפה, ואני יכול להראות בדיוק איפה זה," אמר החייל השני. קארול התבונן במפה בחיפזון, קיפל אותה לארבעה חלקים והכניס אותה לילקוט העור הישן שלו.

"איך קוראים לך?" הוא שאל את החייל הראשון.

"לי גילי, ולהם קוראים דודו וירקוני."

"יומיים קודם לכן," אמר החייל בנימה של הרצאה, "אריק שרון קיבל הוראה לכבוש את המיסורי ולאסוף את הלוחמים שהיו מפוזרים באזור. היו מאות לוחמים. גם אנחנו היינו מפוזרים במדבר וקיבלנו הוראות מהמח"ט להיות בקשר עם אריק. נאמר שאריק יאסוף אותנו במשך הבוקר."

המאוורר בחדר הרעיש. המכשיר היה ישן, פה ושם ניכרו בו סימני חלודה. האוויר היה חם, מהביל, רווי עשן סיגריות. החייל הסתכל לצדדים אבל לא מצא פיתרון לחום ולרעש.

הסתכלתי מסביב. "אפשר לעזור?" שאלתי, מנסה להצדיק את נוכחותי במקום. החייל לא ענה ואני הצטמצמתי במקומי. חם לי. "להביא עוד מאוורר?" גם הפעם לא היה מענה. מה אני עושה כאן בכלל?

קארול התקשר אתמול וביקש שאסיע אותו ואת ייטי לקיבוץ ליד ירושלים, כי אין להם רישיון נהיגה, כך אמר, "וייטי רוצה אותך לידה, היא מתביישת לבקש ולהגיד שהיא מרגישה בטוחה רק אתך." אבל גיורא, בן זוגי, היה מודאג. "שאת תסיעי אותם? הוא יודע איך את נוהגת?" ובכל זאת הסכמתי וביקשתי ממנו להישאר לשמור על שירי, ועכשיו אני לא יודעת מה אני בכלל עושה כאן.

חזרתי לשמוע את קולו הסדוק של גילי, ממשיך לספר את סיפור המדבר. "אבל אריק לא בא לקחת אותנו. בסוף הוא אִכזב."

"תסביר," פקד קארול בטון נוקשה.

"אני אסביר לך מה שהסבירו לנו בימים האחרונים, כי כשהיינו שם לא ידענו כלום."

החייל הצטמק.

"הקרב על המיסורי פרץ כשאריק הקצה לקרב רק אותנו, שהיינו כוח טנקים קטן," אמר בקול נטול התרגשות, שנשמע כאילו הגיע ממרחקים. "פתחנו בקרב בידיעה שהכוח המרכזי של אריק עומד להגיע בכל רגע ולהגיש לנו סיוע, ולא ידענו שאריק החליט לא לשלוח את התגבורת בלי להודיע על כך לאף אחד. וחיכינו לו. אבל הכוח שלנו לא עמד לבדו בקרב הזה, לא יכולנו לעמוד בקרב כזה מסובך, אחד אחרי השני עלו הטנקים באש."

"יש לי הרגשה שהוא מדקלם משהו שאמרו לו לומר לנו," העיר קארול לייטי ברומנית. ייטי תרגמה לי את דבריו בלחש, אבל החייל המשיך כאילו לא שמע אותנו.

"היית צריך לראות איך הטנקים עלו באש, זה היה מחזה אימים. מכל טנק יצאה שלהבת אש ענקית. הטנקים נעשו מדורות, לפידים בוערים. אחרי ששלושה טנקים שלנו כבר דלקו והצוותים קפצו לחולות, גם הטנק של יוז'י התחיל לבעור. יוז'י ניסה לקפוץ מהטנק אבל אז, בכל הבלגן הזה, ראינו שהוא שבר את הרגל. יוז'י נפל מהטנק ומצא את עצמו תקוע בחולות, לא יכול לזוז."

גילי, שהמדים המקומטים מזיעה נתלו ברישול על גופו הרזה, הרים את עיניו לרגע והתבונן בנו, נשימתו כבדה.

פניה של ייטי נטפו זיעה. ניצלתי את ההפסקה בדיבור. "תשתו קצת," מזגתי כוס מהמשקה שייטי הביאה מהבית, "חם פה."

גילי שתה והמשיך לספר. "גם הטנק שלי נפגע ואני ושאר החיילים קפצנו ונפלנו על החול.

כשכולנו כבר היינו למטה, הסתכלנו אחד על השני, והיינו מבולבלים. לא ידענו מה לעשות בלי הטנקים שלנו. אצל שריונאי, אם לקחת ממנו את הטנק, לקחת ממנו את הגוף. שאלנו את דני וקופלו מה נעשה עכשיו כשהטנקים כולם עלו בלהבות אבל הם לא ענו.

פתאום ראיתי שדני וקופלו, שני הקצינים היחידים שלנו, מסתכלים אחד על השני. לא הספקתי להגיד ג'ק רובינסון, והם התחילו לרוץ. מה־זה לרוץ, לברוח! 'בני זונות חכו,' צרחתי. רצתי אחריהם ותפסתי את האוברול המטונף של דני, 'היי, כוס אממעק, לאן אתם רצים?' לא עזבתי אותו. הוא ניסה להשתחרר ועוד רגע היה מחטיף לי. קופלו לא ענה בכלל. 'למה אתם בורחים?' דני ניסה להרגיע אותי. 'אל תדאג, יהיה בסדר.' הקול שלו היה רך. ולשמוע קול כמו של אבא באמצע המדבר, זה עושה לך משהו. אז עזבתי לרגע את היד שלו רק לרגע אחד אבל הוא ניצל את ההזדמנות ונתן ריצה, וקופלו אחריו. 'היי, היי, הם ברחו,' צרחתי לחיילים האחרים. 'קופלו ודני ברחו לנו,' צרחתי. ובאמת, הם ברחו והשאירו אותנו לבד, לקחו אתם את הנשק והמפות של כולנו. גם אנחנו רצינו לברוח, אבל לא ידענו לאן, המפות לא היו עלינו. 'מי אחראי עכשיו?' שאל מישהו בבהלה. 'אני,' אמר הרשקו. הרגשתי הקלה ונפלתי על החול, קצת לנוח. אבל רק הגעתי לחול והרגשתי כמה הוא רך, וכבר הרשקו אמר בשקט, 'גם אני לא נשאר כאן.' הפעם הייתי מוכן להרוג את הרשקו. 'גם אתה בורח? אני יהרוג אותך, תיזהר ממני.' אבל הרשקו הסביר שאי־אפשר להישאר כאן בלי לבקש עזרה, וקרא לשמשון, החייל הכי מבוגר בינינו. 'תשגיח עליהם,' פקד, 'אני אגיע לכוחותינו, ואז ישלחו תגבורת.'

"וככה נשארנו במדבר."

"ומה אִתם? עם אלה שברחו?" שאל קארול.

"דני נהרג מייד על־ידי המצרים. אבל הרשקו וקופלו, שהיה בעצם המפקד הישיר והאחראי שלנו, שניהם הצליחו להגיע לכוחותינו כעבור כמה שעות. אבל הם לא שלחו אף אחד שיבוא לקחת אותנו. בקיצור, אף אחד לא בא אלינו, שכחו שאנחנו קיימים."

"הרשקו דווקא כן ביקש שישלחו לנו עזרה, הוא אמר לנו אתמול," הוסיף דודו, "אבל טענו שיש בלגן ואין את מי לשלוח."

ריח הזיעה החריף שבחדר התערבב עם ריח הסיגריות והחום הדביק. על התקרה הותקן מאוורר שלא פעל. שני החלונות על הקירות בצבע שמן אפור היו מוגפים משום־מה. גילי השתתק והתבונן בשני החיילים שלצדו, חולצותיהם מלאו כתמי זיעה. מזגתי להם מהמשקה שכבר הספיק להתחמם והעברתי את מבטי לייטי. הזיעה על פניה נבלעה בדמעות.

"נשארנו לבד, מצאנו את עצמנו בודדים," המשיך גילי, כאילו לעצמו.

קארול הניח את ידו הימנית על החזה, באזור הלב. ייטי הביטה בו בדאגה.

"אתה רוצה שנפסיק?" שאל גילי.

לא, הניע קארול את ראשו בתנועה אופקית.

"אני רואה שקשה לך ," הוסיף החייל, "גם לי קשה להיזכר מחדש."

"אני אמשיך במקומך," אמר בשקט דודו.

"מישהו הציע שגם אנחנו נברח. אבל אז קיבלנו הוראה בקשר 'אל תזוזו. אל תזוזו. האוגדה של אריק בדרך אליכם.' היה בלגן, מכשיר הקשר טרטר, הרעש שלו נכנס לנו למוח. היה בלגן בראש, בחוץ. השמש יצאה ושרפה אותנו ואז התחבאה. החול התחיל לעוף, אבל נשארנו במקום. היינו נורא צמאים. הגרון שרף לנו. היה כל־כך מעט מים."

"כן, אני נזכר, השמש הייתה חזקה," התערב החייל השלישי, "והיא שרפה לנו את העיניים." החייל מצמץ בעיניו כמו נשרפו זה עתה מחומה של השמש.

"חיכינו," המשיך דודו. "עברו כמה שעות ואף אחד לא הגיע. ניסינו להתקשר לשרון. הרשת שלו הייתה סגורה. נבהלנו נורא. התקשרנו שוב, אבל הרשת הייתה עדיין סגורה. לא הפסקנו להתקשר. חיכינו. חיכינו. היה נורא חם. החול נכנס לנו לנעליים, ולעיניים. לכולנו היו פצעים בעיניים. השמש סנוורה ולא ראינו שום דבר מרחוק, היינו ממש צמאים."

"כאן יש שתייה כמו זבל," אמר דודו, מתבונן על בקבוקי השתייה שייטי הביאה. "כמה הייתי מוכן לתת במדבר בשביל כמה טיפות. היה אז כל־כך חם עד שמישהו, אני לא זוכר מי, צחק שהוא מעדיף לטבוע בבוץ של המדבר, בתוך המים של הגשם."

דודו הזיע. גם החיילים האחרים.

למה כל־כך חם פה? תהיתי, מתקשה לנשום, חשה יובש בפי. קמתי והתקרבתי לחלון, מצפה לנס של משב רוח, אבל עלֵי העץ ליד החלון לא זעו. חזרתי והתיישבתי במקומי. ייטי הוציאה חבילה של ניר טואלט משקית הניילון שהביאה מהבית והניחה על השולחן. "קחו, בשביל הזיעה," אמרה.

"השמש התחילה לשקוע," מלמל דודו, כמי שמדבר לעצמו. "שקעה לאט־לאט. היה שקט ואחר־כך המון רעש. ושוב שקט. חשבתי שאנחנו היחידים במדבר, ושאולי כולם מתו מזמן."

"מישהו, לא זוכר מי, אמר, 'אולי אנחנו האחרונים שנשארנו וכולם בארץ מתו'," הוסיף גילי.

"היה שקט," המשיך החייל השני. "אני חושב שאנשים שאלו מה יהיה אם ישראל כבר לא קיימת, אולי אריק שרון לא עונה כי אין יותר ישראל?"

"כן, חשבתי, מה יהיה אם כל המשפחה שלי מתה ואין יותר מדינה," הוסיף גילי. "ומה עם האמא שלי, והחברה שלי, אף אחד איננו?

"התחלנו לדבר מה יהיה אם אין יותר מדינה. לי היה ברור שאם ישראל לא קיימת אז אני מת. הורג את עצמי. תמיד ידעתי שאני לא יכול לחיות אם יהרסו את המדינה. אני יכול לשנוא את המדינה אבל לא יכול לחיות בלעדיה. מישהו שאל 'אז איך נגמור את עצמנו?' לא ידענו בדיוק איך אנשים גומרים את עצמם, אבל אז דודו אמר, 'למה לא נשתמש ברובים שלנו? נירה בעצמנו.' 'נכון,' אמרתי להם, 'איך לא חשבנו על זה?'"

זהו, ישראל נגמרה. הפחד הזה, שהם דיברו עליו, זהו בדיוק מה שהרגשתי. עכשיו אני רוצה להקיא, אין לי איפה. גם אז רציתי, ביום השלישי למלחמה, אחרי שלא ידעתי במשך שלושה ימים ולילות מה קורה. וביום השלישי או הרביעי או החמישי, לא זוכרת, מישהו ראיין את גורודיש, שהוא איזה קרוב־רחוק שלי, ושאל אותו מה יהיה. וגורודיש אמר, עם ישראל כבר התמודד בעבר עם חורבן יותר גדול, או משהו כזה, ואחר־כך משה דיין אמר חורבן בית שלישי, צריך להתכונן לעלות על ההרים. נבהלתי. מה זה לעלות על ההרים? איך נתכונן? איך נעלה? ובשביל מה, נתחבא? ונזכרתי שאני לא טובה בלעלות, תמיד נשארת בצד, או למטה, וגיורא הלך למלחמה, ונשארנו רק אני ושירי, אז שתינו נעלה על ההרים? ולא יכולתי לישון. ארזתי חבילות קטנות, וחשבתי, זה לא אחראי להשאיר את הקטנה אתי, כדי לעלות על ההרים. מישהו ברדיו הזכיר את קול הרע"ם מקהיר ממלחמת ששת הימים ואמר, הם עוד יכבשו אותנו. במלחמה הקודמת הם התבדחו, אבל עכשיו יכבשו. למה הם לא אומרים לנו בדיוק מתי יכבשו אותנו? בעצם לא היה איכפת לי יותר מתי זה יקרה. התיישבתי, בלי כוח. בין כה אם יכבשו כבר לא אהיה, ולא תהיה שירי. אבל נשארו עוד ההרים, המחשבה על ההרים, איך הם נראים? ולא ידעתי איך נתחבא שם כשעוד מעט ירד גשם, והיער, מה נעשה עם היער? היער שבהרים נורא מפחיד. אבל בלילה דמיינתי את ההרים כמדבר חום, יבש, מנוקד במערות, שיותר קל להתחבא בהם. וכבר לא יכולתי לישון. הייתי צריכה לשמור. אם יגידו פתאום לצאת להרים, שלא אחמיץ אפילו רגע, אצא מייד עם הילדה שלי שקיבלה חום גבוה. ובבוקר הלכתי לבנק ולקחתי כסף, טמנתי בכיס, אולי נצטרך כשהערבים יכבשו והבנקים ייסגרו. אבל מה את חושבת על כסף! אמרתי לעצמי. זה מה שמטריד אותך? כן, כמו בשואה. אולי הכסף יעזור. אבל אחרי שיכבשו ויכניסו אותנו למחנות ריכוז, אחרי שכולנו נישן ביחד, ולא יהיה אוכל, ולא תהיה ישראל, אולי אז נמות. כולנו נמות, כל ישראל תמות, ידעתי, אבל אז, מי יגיד לנו ללכת להרים?

הייתה שתיקה כשהבנתי שפלטתי משהו בקול. נבהלתי, לא יודעת מה בדיוק אמרתי בקול רם ומה שתקתי לעצמי. ירקוני קם ונתן לי נשיקה, ככה סתם, פתאום, על המצח. וגם "תודה" הוא אמר. ואני, נבוכה, חשבתי, 'לי אתה אומר תודה? על מה? הרי אתה הוא זה שהיית במדבר.'

ייטי קמה ממקומה ומזגה לי כוס אורנג'דה.

אבל דודו החזיר אותנו למדבר. "ככה דיברנו," הוא אמר, "עד ששמשון צעק, 'די, תפסיקו, תירגעו. לא תירו באף אחד.'"

"היה חם, ויבש, מרוב יובש כבר היו לי סדקים בשפתיים. אבל אחרי כמה זמן נעשיתי רטוב, כולי הזעתי, ממש נטפתי נוזלים, זרמו לי מים על הבגדים. רציתי סיגריה, אבל כבר לא נשארה אפילו סיגריה אחת. בתוך הייאוש הזה אפילו לעשן לא יכולתי. חיפשנו בדלים בחול, אבל כשמצאתי אחד הסתבר שנגמרו לנו הגפרורים. מרוב תסכול התחלתי לתת מכות לחול."

"מסביב התחלנו לשמוע יותר ויותר קולות בערבית," המשיך דודו. "הבנו שהמצרים מכתרים אותנו. היינו בפאניקה."

"נורא בפאניקה," התפרץ גילי. "לא ידענו מה לעשות. שמע ישראל, אדונַי, אם תציל אותי אני אתפלל כל יום. גם אניח תפילין. אני מבטיח. תעשה שנצא מכאן."

"וגם דיברנו שטויות," המשיך דודו. "ממש בפאניקה. התקשרתי שוב לאריק שרון. אבל כוס אוחתכּ, הרשת עוד הייתה סגורה. אני זוכר ששמשון אמר, 'כמו יריחו. סגורה ומסוגרת.' התחלנו לצחוק, 'מה יריחו לפה?' צחקנו, מה זה צחקנו. יריחו! צחוק של דבילים."

"פתאום הרגשתי ריח של חוואייג'," אמר גילי, עיניו מצועפות. "וראיתי את אמא שלי באה ונותנת לי מרק רגל עם חוואייג'. כל המדבר היה ריח של מרק עצם."

"התחיל להיות קר," המשיך דודו. הוא הצטנף פתאום בחדר המהביל מחום. "קר כאן," אמר בשקט. ייטי ניגשה אליו והניחה על שכמו את הסוודר שלה, שהיא לוקחת אתה לכל מקום. "הסתכלתי מסביב," המשיך לספר, "וראיתי שעוד מעט יתחיל הלילה. ואין אור, ואין לנו מים, ואין סיגריות, ויש ערבים מסביב. מה נעשה? אמא!"

ייטי נרעדה. עיניה נפקחו יותר ויותר, פניה היו חיוורים.

* * *

"הייתה בהלה בין החיילים," אמר דודו.

"זאת לא הייתה בהלה," התפרץ גילי. "כבר אמרתי שזאת הייתה פאניקה, כמו לפני שמתים."

"השתנתי במכנסיים," אמר דודו. "היה לי פחד כזה מהמדבר ומהערבים שלא נתן לי אפילו ללכת הצדה ולחפש מקום להשתין. ועוד פעם הייתי מוכרח סיגריה. שמשון ראה אותי רועד, מצא פתאום גפרורים בכיס החולצה, ונתן לי. 'תיזהר שלא יראו מרחוק את האש,' הזהיר אותי. 'יאללה, שימצאו ויגמרו אותנו,' אמרתי לשמשון. 'אבל שיתנו קודם לגמור את הסיגריה.'

"הקולות של המצרים נעשו יותר ויותר קרובים והבטן שלי קרקרה," הוסיף דודו, "קצת מרעב והרבה מפחד. הרגשתי שלשול והפה היה יבש. אחרי המון זמן של מתח התקרבה אלינו קבוצת חיילים מצרים. הם היו שמונה חיילים, שחורים, מלאים בחול ובלכלוך. לא ידענו מה עושים. חיכינו. באותו רגע לא פחדתי מהם, אפילו הרגשתי הקלה. כבר רציתי שהכול ייגמר.

הם הסתכלו עלינו בדריכות ובמתח, וכשהבינו שאנחנו גמורים ובודדים, אחד המצרים, נדמה לי שהיה קצין, צעק לנו להיכנע."

"איך הבנתם אותו?" שאל קארול.

"זה לא היה קשה, הוא צעק באנגלית, Hands Up, אז הרמנו ידיים. לא היה לנו מה לעשות, עמדנו," אמר דודו. הוא שתק לרגע, ופתאום התפרץ בכעס פנימי, "אבל ככה, איך שאנחנו נכנעים למצרים, פתאום סורין, אחד החיילים מהקבוצה שלנו, מרים את הרובה שלו והורג חייל מצרי. זה היה כל־כך מהיר שלא הספקנו לעצור אותו. אני רק זוכר את הלב שלי דופק כמו פטיש, כל־כך חזק שפחדתי ששומעים אותו. 'כוס אוחת'כּ, סורין, מה עשית?', סיננתי. הוא הסתכל עליי. העיניים שלו היו של משוגע, ממש של משוגע. אולי מחוסר מים. הזזתי את העיניים שלי ממנו ושמעתי שהחיילים המצרים מתווכחים והבנתי שהם רוצים להרוג את כולנו. 'אדונַי, תעזור לי,' התפללתי. שמענו איך הקצין המצרי מדבר אליהם בתקיפות, ושמשון, שמבין ערבית, לחש לי שהוא אסר עליהם להרוג את כולם והרשה להם להרוג רק את סורין. אז ככה סורין מת, מסכן. הם ירו בסורין, סורין נפל. אבל זה עוד לא היה הסוף של הצרות שלנו. כשעמדנו שוב עם הידיים למעלה, לוי פתאום התכופף, ובמהירות, ירה באחד החיילים המצרים. לא יודע איך הוא הצליח במכה אחת, אבל הוא כיוון אל הלב והרג אותו. זהו, זה הסוף, חשבתי. ושוב היה בלגן, ושוב היינו בטוחים שהלך עלינו, הפעם יירו בכולנו. כל־כך הייתי בטוח בזה שכבר נעשיתי אדיש. כאילו כלום, לא חשבתי על כלום. הראש היה ריק. אבל שוב הקצין המצרי התערב, הרגיע את החיילים, עשה סדר בקבוצה שלו והורה לאחד החיילים המצרים להרוג את לוי. ממש הוצאה להורג. לוי, שידע מה צפוי לו, רעד קצת אבל היה מספיק גאה להביט ישר בעיניים של המצרי. לוי המסכן, בסוף גם הוא נפל."

"הוא נהרג מייד?" שאל קארול.

"אני חושב שכן. לא הסתכלתי."

"כן, הוא נהרג מייד," אמר גילי במקומו של דודו. "אני הסתכלתי."

הבטתי בשבויים, מרגישה דאגה אימהית כלפיהם, למרות שהם בגילי. מה הם יודעים? ומה אני יודעת?

"המצרים התכופפו ואספו את הנשקים שלנו," גילי סיפר, עיניו מביטות בנקודה רחוקה. "אחר־כך קשרו לנו את הידיים מאחור ולבסוף הם קשרו את כולנו אחד לשני. הם קשרו את הידיים שלנו עם חוטים ועם שרשרת ברזל, עם כל מה שהם מצאו בציוד שלהם. הידיים כאבו לי נורא. עד עכשיו יש לי סימנים מהקשירה. גילי חשף את פנים זרועותיו. ייטי קמה להסתכל, גם אני. סימני צלקות עמוקות שהגלידו לא מכבר בלטו בהן.

גילי שתק. "גם לי קר," אמר.

"לא הבאתי אתי עוד סוודר," אמרה ייטי, בצער.

"אולי נשיג שמיכה," אמר ירקוני, החייל השלישי. אבל הוא לא קם ממקומו.

"הם לא גילו לנו מה יעשו אתנו," המשיך דודו. "אבל כשהם דיברו ביניהם, שמשון לחש לנו שהוא שמע את המלה 'תעלה' והבנו שלוקחים אותנו לתעלה.

"ומה עם יוז'י?" שאלה ייטי.

עיניו של דודו היו מזוגגות. "אתם יודעים שקראנו ליוז'י 'ג'ינג'י'?" קארול וייטי הסתכלו אחד על השנייה. דודו המשיך. "אז ג'ינג'י היה שרוע על החול, הרגל שלו שבורה, ממש מקופלת לידו, כאילו לא חלק מהגוף שלו. כמו בובה."

"ג'ינג'י, כלומר יוז'י, ניסה לקום, הזיז את הידיים, ניסה לתקוע אותם בחול ולקום. אבל החול זז לו מהידיים והוא לא הצליח לקום. הוא ניסה לשכב ולקום בעזרת המצח, אבל לא הצליח להתרומם."

ידיו של דודו היו מאוגרפות, מאומצות, כמו ניסה להדגים בידיו את המאמצים של יוז'י לקום.

"הפנים של יוז'י התלכלכו," המשיך החייל לספר. "הדמעות נזלו לו על הפנים. הוא התאמץ, נורא התאמץ, ובסוף נשכב בייאוש. כאילו כל האוויר יצא לו מהגוף. זהו. הוא ויתר."

ייטי בכתה בשקט.

סנטרו של קארול רעד.

אלוהים, חשבתי, אז זה מה שהיה שם?

גיורא ואני לא ידענו כלום. זה היה ערב יום כיפור ואנחנו לקחנו את שירי לטייל וראינו ליד מגרש הכדורסל ביד אליהו מכוניות מביאות חיילים, ולא הבנו מה פתאום מכוניות נוסעות ביום כיפור. אבל הן נסעו, המכוניות, ועמדו בתור והיה לחץ על הצומת. ואף אחד לא צפר, כולם הרגישו שיש למהר אבל לא ללחוץ. המכוניות פלטו את החיילים כמו בלידת מלקחיים, החוצה, ואצטדיון הכדורסל הפך לחדר לידה אחד גדול. מהמכוניות יצאו חיילים, במהירות, כאילו נשלפו בכוח, והמכוניות של ההורים שכבר פלטו את הילדים שלהם החוצה, מיהרו לנסוע משם, לפנות את הדרך למכוניות נוספות שהביאו עוד ילדים לובשי מדים. ואני שאלתי את גיורא, מה זה? ואין רדיו, ואין טלוויזיה, ואנחנו לא יודעים כלום. אחר־כך, בשבת, בשעה שתיים בצהריים פתאום אזעקה. הייתי עם שירי בטיול בשדרה, מנסה להבין מה קורה, והשיירות של החיילים הצעירים, בשירות חובה, נתמעטו, נידלדלו, והתחילו להגיע שיירות חדשות, עם חיילים ותיקים, ואנשים אמרו, אם מגייסים מילואים זה רציני. ואז הייתה הצפירה, לא צפירה של יום זיכרון, צפירה של מלחמה, אזעקה. והייתי באמצע ולא ידעתי מה לעשות, לאן ללכת, ואחר־כך לא הבנו כלום, ושמענו שמועות, והייתה האפלה, והייתה ההתרגשות הזאת של המלחמה.

"המצרים סידרו אותנו בשורה," המשיך החייל לספר. "אנחנו הסתכלנו על יוז'י, שנשאר על החול וצעק אלינו, 'אל תעזבו אותי, אל תעזבו אותי.'"

שני החיילים האחרים שישבו בחדר הורידו את ראשיהם, מכסים את הפנים בידיהם.

"פחדנו לגשת אליו," המשיך גילי. "אחד מאתנו, לא זוכר מי, העיז לדבר ופלט לעברו של יוז'י 'אל תפחד, ג'ינג'י. האוגדה של אריק בדרך אליך.' יוז'י המשיך לצעוק: 'אל תעזבו אותי' והצעקות שלו נכנסו לתוך המדבר. שמענו אותן חוזרות אלינו בהד. שמשון, שיודע ערבית, הבין שהחיילים המצרים מתכננים להרוג את יוז'י," חזר גילי לתאר את שעות בין הערביים ההן בסיני. "ואז, כמו שהוא, עם הידיים למעלה, שמשון ניגש לאחד החיילים המצרים ודיבר אתו, התחנן שלא יהרגו את יוז'י. המצרים הזהירו אותו לא לדבר ולא לזוז אחרת הם יירו בו. שמשון חזר למקום שלו. חייל אחר, גרשון, ניסה לגשת ולעזור ליוז'י לקום, אבל המצרים ירו בחול ליד הרגליים שלו, והוא חזר אלינו. אבל אחרי שהמצרים דיברו אחד עם השני, הם קראו לשמשון. הוא היה הכי מבוגר אצלנו וגם ידע ערבית, ובכלל נראה הכי שפוי. ראו את זה על העיניים שלו. שמשון ניגש אליהם, ידיו למעלה, והם אמרו לו משהו. לא שמענו, אבל ראינו שהוא עומד לצד יוז'י. לא הבנו מה קרה. המצרים אמרו לנו להתחיל לצעוד יחד אתם. שני חיילים מצרים נשארו עם יוז'י ושמשון."

גילי שתק לרגע, והמשיך. "הלכנו לאט, בגלל החול. טבענו בחול. לפני כמה ימים היה גשם, ונשאר בוץ. בקושי יכולנו ללכת גם בגלל העייפות. גם המצרים היו עייפים. היה קשה ללכת גם בגלל שהידיים היו קשורות ואנחנו בעצמינו היינו קשורים אחד לשני."

"הצעקות של יוז'י ליוו אותנו," הוסיף דודו, "ואז פתאום שמענו צרור יריות. הצעקות פסקו בבת־אחת, והיה שקט. אבל תוך כמה שניות המדבר המשיך לשלוח אלינו את הצעקות. רציתי לסגור את האוזניים עם הידיים אבל אי־אפשר היה כי הן היו כבולות."

"אחרי כמה דקות, שמשון הגיע אלינו בריצה והמשיך ללכת אתנו," אמר גילי. "שמשון הגיע ואמר שהמצרים ירו ביוז'י. שמשון נראה מבוהל, העיניים שלו היו של איש מת."

"הציפייה הזאת לכוח אריק שיבוא לחלץ אותנו. חִרבנו במכנסיים מרוב פחד," אמר ירקוני, החייל השלישי.

ריח חריף של צואה פשה בחדר. "הוא שוב חִרבן במכנסיים," אמר גילי והציע לירקוני ללכת להתנקות. "בכל פעם כשהוא מספר על זה, הוא מחרבן," אמר דודו.

"אני הייתי צריך להיות עם יוז'י," אמר קארול, כשיצאנו מהחדר.

"בשביל מה הבאתי אותו לארץ," אמרה ייטי בדרך הביתה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “למראית אין”