תחילת הכול

זה מוזר, כי כולם תמיד אומרים שהיא יפה; היופי שלה הפך לעובדה, אמרו את זה מספיק פעמים שכל ספק נשכח. אבל בפעם הראשונה שראיתי אותה בפארק, לפני המון שנים, אני מוכרחה להגיד שהיופי שלה לא הפיל אותי; לא, לקח לו זמן. היא היתה קטנה עם שיער בלונדיני דק וּורידים כחולים חיוורים ברקות. היו לה עיגולים שחורים מתחת לעיניים כהות — אני יודעת שזה נקרא הורוּת — ומזווית מסוימת האף המנומש שלה נראה כאילו חטף אגרוף רציני. היתה לה דרך מוזרה להביט בך מזווית העיניים החומות־כהות הגדולות שלה. והיא מיצמצה יותר מדי. בסך הכול היא נראתה לי אדם חרדתי.

איחרתי לאסוף את אנני מהגן ומצאתי את הבת שלי יושבת לבד על הספסל מתחת למתלה המעילים הריק, נשענת על הקיר ומחזיקה בגאווה מקל של סוכרייה־על־מקל, עטוף בממחטת נייר אדומה מקומטת.

‘סליחה, מתוקה, אני כל כך מצטערת,’ אמרתי והתיישבתי לידה, שמחה להסדיר את הנשימה. ‘מה הכנת?’ שאלתי והסתכלתי על המקל שבידה. קארל הרבה יותר טוב ממני בזה; על כל קשקוש שהם מביאים הביתה מבית הספר הוא מתענג כאילו הילדים הם פיקאסו קטנים. אילו השארתי לו יד חופשית, הבית היה נראה כמו מאורות האגרנים האלה שרואים בטלוויזיה, מלא כלים שבורים ומריחות צבע על דפים מקומטים.

‘זה פרג.’

אה, נכון, אלוהים. יום הזיכרון התקרב, ובגן לא מפספסים הזדמנות להיות יצירתיים. ‘הוא מקסים! את יודעת לכבוד מה הכנת אותו? למי הוא?’ אני אולי מאחרת הרבה, שוכחת את מקהלת חג המולד ואת ימי הברביקיו, אבל אלוהים, אני מכניסה בהם חינוך כשאני יכולה.

היא הרימה אליי את עיניה ונתנה לי את המקל. ‘בשבילך?’

‘לא,’ אמרתי, ‘אני מתכוונת, לָמה הכנת אותו? בשביל מי הוא נועד?’

‘זה בשביל לזכור,’ היא אמרה.

‘נכון מאוד.’ גאונה, הילדה שלי. ‘לזכור את מי?’

לא היה לה מושג. היא הנידה את ראשה, והתלתלים המלאכיים שלה קיפצו לכל עבר. לא בפעם הראשונה התענגתי על פיסת המתיקות הזאת שיצאה ממני.

‘זה בשביל כל החיילים שמתו במלחמה,’ אמרתי בטון עליז בלתי הולם בעליל. היא הסתכלה עליי בעיניים פעורות לרווחה, ושפתיה התעגלו בפליאה עם תקתוק גלגלי השיניים הזעירים במוחה. לפעמים היא מתוקה כל כך שבא לי לאכול אותה. ‘בואי נקנה ממתקים ונלך לפארק!’ אמרתי.

ובכן, אנני רצה לפניי בלחיים מלאות סוכריות סמארטיז. ילדה קמיקזה שלי. עד שהדבקתי אותה היא כבר היתה בראש המגלשה, שפה תחתונה משורבבת, פנים סגולות מרוב אומללות, בוהה בנתיב הסמארטיז הצבעוניים המקפצים במורד הסולם אל המצע הספוגי על האדמה. ילדה קטנה עמדה בתחתית הסולם והרימה את הסוכריות והכניסה אותן לפה מהר ככל יכולתה.

‘לא! לא! לא!’ צעקה אנני, רותחת על האופורטוניסטית הזדונית שמתחתיה.

האמא התעלמה מהמתרחש; היא היתה שקועה במשהו על הספסל עם ילדה גדולה יותר. התחלתי לאסוף את הסוכריות, אך די מהר היא הצטרפה אליי, מסתכלת מלמעלה על בתה תפוחת הלחיים ומשמיעה את קולות המחאה הנדרשים. ‘ילדה רעה, פולי. הן לא שלך.’

תשמעי משהו מוזר: אני זוכרת שנדרכתי ממשהו בקול שלה. זה לא הטון, שהיה נמוך ורגוע, או מה שהיא שאמרה, שהיה די רגיל. זאת היתה תחושת בטן עלומה: משהו בו הרגיע אותי מאוד והטריד אותי מאוד בעת ובעונה אחת. גם פעמוני כנסייה עושים לי את זה. אני לא מדברת בהיגיון, מה?

במשך שנים ראיתי ביום ההוא דוגמה נהדרת לכך, שאסור לסמוך על רושם ראשוני, שהוא עשוי להוליך שולל. כי האמת היא שמהרגע הראשון הרגשתי מיד סלידה בלתי מוסברת אך עזה כלפיה, כמו משיכה מהכנפיים, כאילו אני מקבלת אות אזהרה מהבובנאי הגדול שמעליי.

זמן־מה ניהלנו שיחה מנומסת על חינוך ילדים, ואחר כך נאלצנו לשבת יחד על הספסל בזמן ששלוש הבנות התחברו בן רגע והלכו לחפש חלזונות, זונחות את טינתן באותה קלילוּת ילדית מעוררת קנאה.

‘את גרה בסביבה?’ שאלתי.

‘מאחורי הבריכה,’ היא אמרה והחוותה בסנטר במעורפל בכיוון. ‘לא מזמן עברנו.’

‘אה! באיזה רחוב?’

‘בּקסטון.’

‘באמת? באיזה חלק שלו?’

וכך גילינו שאנחנו שכנות. היא גרה ממש קרוב, רק ארבעה בתים מאיתנו. למען האמת, יכולתי לראות את הבית שלה מהחלונות האחוריים שלי. בשלב זה השיחה קיבלה תפנית, משהתברר שצפויים לנו חיי שכֵנוּת. למה אנחנו, הנשים, מרגישות דחף לגבש אינטימיות? שני גברים בטח בכלל לא היו מתחילים לדבר.

כבר קודם פתחתי את קופסת האוכל של אנני, ועכשיו ניקרתי בכמה תותים עייפים. השיחה שלנו עברה בלי משים מהסביבה והצאצאים לעצמנו.

‘מה את עושה?’ היא שאלה.

‘אני כותבת,’ אמרתי.

ובלי הפוגה או שאלת המשך היא אמרה, ‘גם אני כותבת!’ משהו בדרך האמירה שלה, בתגובה המהירה כל כך, נשמע די תחרותי — ושוב הרגשתי את אות האזהרה ההוא.

‘מה את כותבת?’ שאלתי והצעתי תות עלוב, שהיא סירבה לו.

‘שירה…’ נתתי בה מבט חדש. זה מעניין, אף אחד לא מודה שהוא כותב שירה. ‘…כשיש לי השראה,’ היא הוסיפה.

טוב, סליחה על הסנוביות, אבל היא לא אדם כותב. היא חובבנית. (לאדם כותב אין את המותרות לחכות להשראה, הוא כותב ויהי מה. אדם כותב מהמר, חי חיי דלות, נותן כל מה שיש לו, הוא עבד לאמנותו.) שמרתי על פנים רגועות, אבל הייתי בדרכי לנוקאאוט.

‘את מתפרנסת מזה?’

‘לא, לא.’

כן, זאת בדיוק הנקודה שלי: היא לא אדם כותב.

‘אני מנהלת… נכון יותר פעם ניהלתי גלריות… יש לך קצת…’ היא החוותה בידה לסמן שנזל לי קצת מיץ תות על הסנטר. ניגבתי אותו. היא הנידה את ראשה והחוותה שוב, אז ניגבתי שוב.

ואז, אולי לא תסכימי, אולי תחשבי שזה מה שכל אמא עושה, אבל היא עשתה משהו אינטימי מתמיה בעיניי: היא ליקקה את האצבע ושיפשפה בעדינות את הסנטר שלי. ובזמן שעשתה את זה — הכתם היה עקשני — לא יכולתי שלא להתרשם ממנה, מהנמשים שלה, מהניגוד בין השיער הבלונדיני לעיניים הכהות. עמדתי לשאול אותה על עסקי הגלריות, אבל היא אמרה, ‘יש לך ריח ממש טוב. איזה בושם זה?’

שוב, אינטימי באופן מוזר, לא? להתייחס לריח של מישהו בפגישה הראשונה שלכם? אבל בתור מכורה למחמאות, בטח זרחתי בן רגע.

‘תודה! זה ‘ג’ו מאלון’, ליים ובזיליקום.’

היא חייכה. היו לה שיניים יפות, ישרות, לבנות, כמו פֶּה במודעה. ‘זה מדהים.’

גם אני חשבתי ככה, אבל נחמד לשמוע שאומרים לך את זה. למה נשים חולקות מחמאות? זאת בטח איזו טקטיקת הישרדות נקבית פרימיטיבית, כי כולנו עושות את זה (אם מביאים בחשבון לאן הגעתי בסוף, ברור שֶחֶלְקֵנו טובות בזה פחות מאחרות). במבט לאחור, המחמאה הזאת היא בטח מה שגרם לי להיות עיוורת כלפי כל סימני האזהרה הברורים. פתטי, מה?

‘מה עושה בן הזוג שלך?’ היא שאלה.

‘יועץ תקשורת,’ אמרתי, מה שבדרך כלל סותם לאנשים את הפה. זה עבד. ‘מה עם בעלך?’ שאלתי.

‘אשתי, האמת. היא עובדת בטלוויזיה…’

טוב, זה סתם לי את הפה. אז היא לסבית. כמה מרענן. השכונה הזאת זקוקה לגיוון בכל מקום שרק אפשר; בית הספר נעשה לבן ובלונדיני יותר בכל שנה; ההורים הומוגניים יותר, מספר גדל והולך של גברים בקורדרוי ורוד ונשים עם שיער גלי מבריק. מיד רציתי לשאול אותה על הבנות שלה: מי האמא הביולוגית? מי האבא? איך הן קוראות לך? כל השאלות הברורות מאליהן שאף אחד לא אוהב לשאול אבל כולם רוצים לדעת. וכל השאלות הלא ברורות מאליהן שרציתי לשאול כמו איך היא ידעה שהיא לסבית. הסתקרנתי. תמיד הייתי סטרייטית, חד וחלק. הרעיון לעשות אהבה עם אישה מעולם לא משך אותי. מאוד אהבתי גברים. אהבתי את הגוף שלהם, אהבתי את ההבדלים, אהבתי גבריות. אבל לא שאלתי אותה שום דבר, כמובן; ניסיתי להיראות קוּלית.

‘אני אוהבת את השיער שלך… את הפוני,’ היא אמרה. ‘את מוכרחה לספר לי איפה יש מספרה טובה… אני לא מכירה את האזור הזה בכלל.’ היא טפחה על תלתליה הדקים והסתכלה עליי במבט האלכסוני שלה. אני מוכרחה לומר, שהייתי פתוחה מאוד למחמאות באותו היום, כי בדיוק הסתפרתי והייתי מודעת מדי לעצמי בגלל זה. יכול להיות שנראיתי קצת 1974 — ולא במובן הטוב. הסַפּר היה קצת להוט מדי, וכשיצאתי מהמספרה קלטתי את עצמי מהצד עם משהו דמוי שַרקָן מטופח תלוי על המצח.

‘בטח! יש אחת טובה ליד הספרייה,’ אמרתי ורכנתי קדימה כדי להיטיב לראות את אנני, ששוטטה בצורה חשודה — היא נוהגת להתכופף ולחרבן בשיחים. היא פראית מדי, הילדה שלי.

‘שמי נֶס, דרך אגב!’ אמרה האמא והושיטה את ידה.

‘אני קוֹני,’ עניתי ולחצתי אותה.

ובכן, הקשר נוצר.

היום נדמה שכל זה אירע לפני המון זמן, כאילו בעידן אחר, שבו הייתי עוברת על פני הומלסים מכורבלים בקרנות רחוב ספוגות שתן וחושבת לעצמי בלי משים, איך לעזאזל החיים שלהם השתבשו כל כך? טוב, עכשיו אני יודעת — התשובה היא: בקלות רבה, מתברר. הייתם חושבים שמדובר בתהליך איטי של הידרדרות, אבל האמת היא שהגלגל עלול להתהפך בן רגע, אפילו מאיזו גחמה של מישהו זר — כמו היענוּת לקנות בית ברחוב בקסטון, למשל.