הקדמה

שאלות בוערות הוא אוסף שלישי של מאמרים וטקסטים מזדמנים מפרי עטי. הראשון היה מילים שניות, שנפתח ב־1960, כשהתחלתי לפרסם סקירות ספרים, ומסתיים ב־1982. השני היה מטרות נעות, שכינס חומרים מ־1983 עד אמצע 2004. שאלות בוערות מתחיל באמצע 2004 ומגיע עד אמצע 2021. בקיצור, עשרים שנה לכל כרך, פחות או יותר.

כל אחת מהתקופות האלה הייתה סוערת בדרכה. טקסטים שנכתבו לאירועים מסוימים תמיד מחוברים למקום ולזמן מסוימים — אצלי לפחות. הם מחוברים גם לגילי בשעת הכתיבה ולנסיבות החיצוניות. (האם הייתה לי עבודה? האם הייתי סטודנטית? האם נזקקתי לכסף? האם כבר הייתי סופרת מוכרת, והרשיתי לעצמי לעסוק במה שמעניין אותי? האם תרמתי מכישוריי בהתנדבות כי ביקשו ממני עזרה?)

ב־1960 הייתי בת עשרים, רווקה, סטודנטית לתואר ראשון בעלת מלתחה מוגבלת ובלי שום ספר בחנויות. ב־2021 הייתי בת שמונים ואחת, סופרת מפורסמת למדי, סבתא, אלמנה, עדיין בעלת מלתחה מוגבלת, אחרי שלמדתי מניסיונות כושלים שיש דברים שמוטב שלא אלבש.

מטבע הדברים השתניתי — צבע השיער שלי השתנה — אבל גם העולם השתנה. שישים השנים האחרונות היו רכבת הרים, עם המון טלטלות והתקוממויות, מהומות ומהפכים. שנת 1960 הגיעה רק עשור וחצי אחרי סוף מלחמת העולם השנייה. בני דורי ואני הרגשנו שהמלחמה קרובה אלינו — חיינו אותה, היו לנו קרובים ששירתו ונפגעו, כמה מורים מהתיכון שלנו השתתפו בה — ורחוקה מאיתנו מאוד. בין השנים 1950־1960 הופיעו הן המקרתיזם, שהראה לנו כמה שברירית הדמוקרטיה, הן אלביס, שמתח את גבולות השירה והריקוד. גם הבגדים השתנו בקיצוניות: בשנות ה־40 של המאה ה־20 הבגדים היו קודרים, עמידים, צבאיים, בעלי מראה קופסתי; בשנות ה־50 הם חגגו את הנשיות והפכו לשמלות סטרפלס מתנפנפות, מנופחות, פסטליות, פרחוניות. המכוניות הפכו מהסדאנים הכהים האטומים של ימי המלחמה למכוניות בשלל צבעים בעלות גג נפתח ועיטורי כרום. היה לנו רדיו. הדרייב־אין צץ. הפלסטיק הגיע.

ואז, ב־1960, חל שינוי נוסף. החבר’ה הרציניים החליפו את הריקודים הסלוניים במוזיקת פולק. בחוגי האמנות הזעירים שנפגשו אז בבתי הקפה של טורונטו — והתחברו לאקזיסטנציאליסטים הצרפתים יותר מאשר לבּיטניקים האמריקאים — חולצות גולף שחורות ואייליינר שחור היו באופנה.

אבל שנות ה־60 היו בעצם המשך ישיר של שנות ה־50. המלחמה הקרה פרצה. קנדי טרם נרצח. הגלולה לא הייתה זמינה. לא היו חצאיות מיני, אף שכבר היו מכנסיים קצרים. לא היו היפּים. לא היה הגל השני של הפמיניזם. בתקופה זו כתבתי את סקירות הספרים הראשונות שלי, את אוסף השירים הראשון שלי, את הרומן הראשון שלי — הוא עדיין במגירה, למרבה המזל — ואת הרומן הראשון שפירסמתי, האישה האכילה. כשהוא יצא — ב־1969 — העולם המתואר בו כבר נעלם.

שנות ה־60 המאוחרות היו סוערות: התהלוכות הגדולות למען זכויות האזרח בארצות הברית, המחאות נגד מלחמת וייטנאם, מאות אלפי משתמטים שנהרו לקנדה. גם אני הייתי בתנועה מתמדת: בחלק מהשנים למדתי לתואר שני בקיימברידג’, מסצ’וסטס; בשנים אחרות עבדתי במשרות אקדמיות זוטרות במקומות כמו מונטריאול ואדמונטון. עברתי דירה שש־עשרה או שבע־עשרה פעמים. בתקופה זו נוסדו כמה הוצאות ספרים חדשות בקנדה, שרבות מהן היו קשורות למאבק הפוסט־קולוניאלי על גיבוש זהותה של המדינה. הקשר שלי עם אחת מהן הניב פרסומים רבים, אז ובהמשך.

ואז הגיעו שנות ה־70: התסיסה של הגל השני של הפמיניזם והריאקציה והשחיקה בסופו; בקנדה, התנועה הבדלנית בקוויבק עמדה במוקד הזירה הפוליטית. בתקופה זו עלו כמה משטרים סמכותניים: פּינושֶה בצ’ילה והחונטה בארגנטינה, עם הרציחות וההיעלמויות; שלטונו של פול פוט בקמבודיה, עם מעשי הטבח ההמוניים. אחדים מהמשטרים היו ‘ימניים’ ואחרים ‘שמאלניים’, אבל לשום אידיאולוגיה לא היה מונופול על הזוועות.

המשכתי לכתוב סקירות וגם רומנים, סיפורים ושירים שחשתי שהם היצירה האמיתית שלי, אבל הסתעפתי גם למסות ולנאומים. לא מעט מהם עסקו בנושאים שעדיין מעסיקים את מוחי המידלדל: ‘סוגיות נשים’, ספרות וסופרים, זכויות אדם. באותה עת כבר הייתי חברה באמנסטי אינטרנשיונל, שפעלה לשחרור ‘אסירי מצפון’, בעיקר באמצעות כתיבת מכתבים.

ב־1972 פרשתי מהעבודה האקדמית והפכתי לעצמאית, כך שנאלצתי לקבל כל עבודה שיכולתי להשיג. גרנו בחווה, והיו לנו ילדה קטנה ותקציב קטן. לא היינו עניים, אם כי אורח אחד שביקר אצלנו סיפר אחר כך ש’אין לנו כלום חוץ מעז’. (לא הייתה שום עז; אבל היו כבשים.) כך או כך, לא שֹחינו במזומנים. גידלנו הרבה ירקות והחזקנו תרנגולות ושאר חיות משק. עסקי החקלאות גזלו הרבה מאוד זמן וכסף, ואם הצלחתי להרוויח משהו מכתיבה במקום ממכירת ביצים, מה טוב.

שנות ה־80 החלו במעבר מהחווה לטורונטו (בין השאר בגלל בתי ספר), בחירתו של רונלד רייגן לנשיאות ארצות הברית ועליית הימין הדתי. ב־1981 התחלתי לחשוב על סיפורה של שפחה, אבל דחיתי את הכתיבה עד 1984, כי הרעיון נראה לי מופרך לחלוטין. קצב פרסום ‘הטקסטים המזדמנים’ גבר, גם כי יכולתי — כשהילדה נכנסה לבית הספר, התפנה לי זמן במשך היום — וגם כי קיבלתי יותר ויותר הזמנות. בקריאה נוספת של היומנים הקטועים, הלא עקביים והלא מאוד מפורטים שלי, אני שמה לב שאחד המוטיבים החוזרים הוא תלונות בלתי פוסקות על כך שאני לוקחת על עצמי יותר מדי. ‘זה חייב להיפסק,’ אני כותבת. חלק מהטקסטים היו תגובות לבקשות עזרה, וככה זה גם היום.

‘פשוט תסרבי,’ אמרו לי, וגם אני אמרתי לעצמי. אבל כשמבקשים ממך לכתוב עשרה מאמרים מזדמנים בשנה ואת מסרבת לתשעים אחוז מהם, את נשארת עם מאמר אחד בשנה. אם מבקשים ממך לכתוב ארבע מאות מאמרים ואת מסרבת לתשעים אחוז מהם — וירטואוזית עשויה ללא חת שכמותך! — את עדיין נשארת עם ארבעים מאמרים בשנה. בשני העשורים האחרונים הממוצע שלי עומד על ארבעים בשנה. יש גבול. זה חייב להיפסק.

נחזור לכרונולוגיה: המלחמה הקרה והשיטה הסובייטית התפוררו ב־1989, כשחומת ברלין נפלה. אמרו לנו שקץ ההיסטוריה הגיע: הקפיטליזם הוא הדרך, הצרכנות והקניות שולטות, וסגנון החיים מגדיר אותנו — מה עוד נשים רוצות? שלא לדבר על ‘מיעוטים’ — שבקרב הפוליטיקאים ופקידי ממשל בקנדה מכונים ‘multi–eths‘ (אנשים שמדברים שפות שונות מצרפתית ואנגלית) ו־visi–mins (אנשים לא ‘לבנים’) — כך לפחות שמעתי מהמרגלים שלי. עד מהרה התברר שגם אלה וגם אלה רוצים קצת יותר; אבל בשנות ה־90 זה עוד לא היה ברור. היו תזוזות, היו רעשים; היו מלחמות והפיכות פוליטיות וסכסוכים במקומות אחרים; אבל עוד לא היו פיצוצים. הגישה הקנדית המשיכה להיות, ‘לנו זה לא יקרה’.

אחרי מתקפת הטרור על מגדלי התאומים ועל הפנטגון ב־2001, הכול השתנה. הנחות היסוד הקודמות התערערו, מנעמי העבר התעופפו מהחלון, אמיתות חדלו להיות אמיתות. פחד וחשדנות הפכו לצו השעה.

וכאן מתחיל שאלות בוערות.

למה דווקא הכותרת הזאת? אולי מפני שהשאלות שאנחנו מתמודדים איתן עד כה במאה ה־21 לא סתם דחופות. כל דור חושב כך על המשברים שלו, כמובן, אבל נדמה שבעידן הזה משהו השתנה. ראשית, כדור הארץ. האם העולם עצמו באמת בוער? האם אנחנו מעלים אותו באש? האם נצליח לכבות את השריפות?

ומה עם חלוקת העושר הלא שוויונית, לא רק בצפון אמריקה אלא בכל העולם? האם סידור לא יציב כזה, שבו החלק העליון של הפירמידה כבד יותר מהחלק התחתון, יכול בכלל להחזיק מעמד? מתי יימאס ל־99 האחוזים, והם יבעירו את הבסטיליה המטפורית?

וכמובן הדמוקרטיה. האם היא בסכנה? לְמה אנחנו מתכוונים בכלל כשאנחנו אומרים ‘דמוקרטיה’? האם היא התקיימה אי־פעם, במובן של שוויון זכויות לכל האזרחים? האם אנחנו רציניים כשאנחנו אומרים כל? כל המגדרים, כל הדתות, כל המוצאים האתניים? האם השיטה שאנו מכנים דמוקרטיה ראויה שנשמר אותה, או נשאף אליה? לְמה אנחנו מתכוונים כשאנחנו מדברים על חירות? כמה חופש צריך להיכלל בחופש הביטוי, למי צריך להעניק אותו, ועל מה? מהפכת הרשתות החברתיות העניקה כוח חסר תקדים להתאגדויות מקוונות שמכונות ‘תנועות’ אם מחבבים אותן, ו’עדרים’ אם לא מחבבים אותן. האם זה טוב או רע, או אולי זאת בסך הכול גרסה חדשה של ה’המון’ הישן והטוב?

האם ‘לשרוף הכול’ — סיסמה פופולרית בימינו — פירושו באמת הכול? למשל, האם הכול פירושו גם כל המילים? ומה עם ‘אנשי הקריאייטיב’, כפי שנהוג לכנות אותם? מה עם סופרים וכתיבה? האם הם — או אנחנו — צריכים להיות זרבוביות שפולטות אמירות שטחיות, מקובלות, שאמורות להיטיב עם החברה, או שמא יש לנו תפקיד אחר? ואם אחרים לא אוהבים את התפקיד הזה, האם ישרפו את הספרים שלנו? מדוע לא? היו דברים מעולם. ספר הוא לא דבר קדוש מעצם טבעו.

אלו הן חלק מהשאלות הבוערות שנשאלתי ושאלתי את עצמי לאורך שני העשורים האחרונים. בספר זה מכונסות כמה תשובות. או שמא מוטב לקרוא להן ניסיונות? אחרי הכול זו משמעות המילה מאמר (essay): ניסיון. מאמץ.

חילקתי את הספר לחמישה חלקים. כל אחד מהם מציין אירוע או נקודת מפנה.

החלק הראשון מתחיל ב־2004. בעקבות ההתקפות על מגדלי התאומים והפנטגון פרצה מלחמה בעיראק. הייתי בעיצומו של מסע יחסי הציבור של בז וניאלה, הספר הראשון בטרילוגיית ‘אדם האחרון’, שעלילתו נסובה סביב משבר כפול: משבר האקלים ובעקבותיו ההכחדה המואצת של מינים מסוימים, ומגפה כלל־עולמית שמקורה בשחבור. בשנים 2004-2003, הנחות היסוד האלה נראו מרוחקות; היום, פחות. החלק הראשון מסתיים ב־2009, כשהעולם עדיין התאושש מהמשבר הכלכלי של אוקטובר 2008 — בדיוק כשפירסמתי את חוב: צלו האפל של העושר. (חשבו שיש לי כדור בדולח. לא היה לי.)

החלק השני משתרע מ־2010 עד 2013. בארבע השנים האלה אובמה היה נשיא ארצות הברית, והעולם החלים לאיטו מהקריסה הכלכלית. אני הייתי טרודה בעיקר בכתיבת אדם האחרון, הספר השלישי בטרילוגיה. אחרי שמפרסמים ספר, שואלים לא פעם ‘למה עשית את זה?’ — כאילו גנבת מאפרה — ובאחד המאמרים אני אכן מנסה לקחת אחריות על הפשע שלי.

המאמרים שכתבתי היו מגוונים. המשכתי לייצר סקירות, הקדמות, ולמרבה הצער גם הספדים. משבר האקלים נעשה נושא בוער יותר ויותר, ומצאתי את עצמי כותבת עליו לעיתים קרובות יותר.

ב־2012, שותפי לחיים גרהם גיבסון אובחן כחולה דמנציה. ‘מה הפרוגנוזה?’ הוא שאל. ‘זה יתקדם מהר, או לאט, או יישאר אותו הדבר. אנחנו לא יודעים,’ אמרו לו. מצבו של העולם היה דומה. זו הייתה תקופה של חוסר מנוחה ואי־יציבות, ללא אסון מוחץ אחד ויחיד. אנשים פחדו, אבל הפחד לא היה ממוקד. עצרנו את הנשימה. המשכנו הלאה. העמדנו פנים שהכול כרגיל. אבל משבים של שינוי לרעה כבר נישאו באוויר.

החלק השלישי מכנס מאמרים מהשנים 2016-2014. המירוץ לבחירות בארצות הברית החל. במקביל החלו ההכנות להפקת הסדרה על פי סיפורה של שפחה — תחילת הצילומים הייתה באוגוסט 2016 — והמיני־סדרה לטענת גרייס, על אסירה שמואשמת ברצח במאה ה־19.

החירות וניגודיה העסיקו אותי מאוד. בתקופה זו התחלתי לכתוב את העדויות, ספר ההמשך לסיפורה של שפחה, שעתיד היה לצאת לאור ב־2019.

בסוף 2016 השתנו הזמנים באמת. עם בחירתו של דונלד טראמפ לנשיא ארצות הברית, נכנסנו לארץ לא נודעת של פוסט־אמת — ארץ שנחיה בה עד 2020; אם כי נדמה שאחרים נחושים להמשיך ולחיות בה.

החלק הרביעי מתחיל ב־2017, כשאמריקה חששה שמא סיפורה של שפחה יהפוך למציאות. טקס ההשבעה של הנשיא טראמפ הוביל למצעד הנשים הבינלאומי של 2017. הייתה זו תקופה של מתח וחרדה בארצות הברית: מה הלאה? עד כמה אנחנו קרובים לנסיגה בתחום זכויות הנשים? האם אנחנו בדרך למשטר סמכותני? כשסדרת הטלוויזיה סיפורה של שפחה הושקה באפריל, היא מצאה קהל משוכנע. באותה שנה שודרה גם לטענת גרייס. האחרונה הראתה מה היינו פעם, הראשונה הראתה מה אנחנו עלולים להיות.

העדויות פורסם ב־10 בספטמבר 2019, לא לפני שהאקרים ניסו ללא לאות לגנוב את כתב היד — מהאפיזודות הביזאריות ביותר בחיי הכתיבה שלי.

באותה תקופה עלתה לכותרת תנועת מי־טו. בסך הכול, ההשפעה של מי־טו הייתה חיובית, לדעתי, במובן זה שאנשים כמו הארווי ויינסטין לא יכולים עוד לחמוק מעונש על התנהגותם. אבל היתרונות והחסרונות של הגינויים בתקשורת החברתית עדיין נידונים, ו’מלחמות התרבות’ נמשכות. על רקע זה כתבתי על הצורך בָּאמת, באימות עובדות ובהוגנות, כמו גם על הכרוניקות של משפט ויינסטין, משפטו של ביל קוסבי ועוד.

שלוש השנים האלה היו קשות לגרהם ולי. מצבו של גרהם החמיר בהדרגה בשנים 2017 ו־2018, וביתר שאת במחצית הראשונה של 2019. ידענו שנותר לנו זמן מוגבל ביחד — חודשים, לא שנים. גרהם ביקש להיפרד כשהוא עדיין הוא עצמו, ומשאלתו התגשמה. יום וחצי אחרי השקת העדויות בנשיונל ת’יאטר בלונדון, הוא סבל משבץ מוחי קשה, שקע בתרדמת, ומת כעבור חמישה ימים.

ייתכן שאחדים הופתעו כשהמשכתי במסע יחסי הציבור של העדויות אחרי מותו של גרהם. אבל נוכח הבחירה בין חדרי מלון ואירועים ואנשים מצד אחד, לבין בית ריק וכיסא ריק מצד שני, במה אתם הייתם בוחרים, קוראים יקרים? אלא שהבית הריק והכיסא הריק רק התעכבו מעט. הם פגשו אותי לאחר מכן, כפי שקורה בדרך כלל.

החלק החמישי נפתח ב־2020. זו הייתה שנת בחירות בארצות הברית, והבחירות האלה היו מוזרות מאוד — תחת מגבלות הקורונה, שהכתה במלוא עוזה בחודש מרס.

ביקשו ממני לכתוב כמה מאמרים בעניין הקורונה — מה אני עושה כל היום, מה הסיכויים שלנו?

רודנות מעסיקה אותי מאוד; והסחף העולמי בכיוון זה היה מבהיל, כמו גם הצעדים שעשתה ארצות הברית לעבר סמכותנות. האם אנחנו שוב חוזים בהתפוררותה של דמוקרטיה?

באביב 2020 יצאה לאור אסופת השירים שלי, בכל מאודי; אחד הטקסטים שכתבתי עליה נכלל בספר זה. גרהם העסיק אותי מאוד: נהניתי לכתוב את ההקדמה לאלבום הציפורים ואת ההקדמה לשני הרומנים האחרונים שלו, שיצאו במהדורה מחודשת.

אני מסיימת את שאלות בוערות במסות על שתי דמויות מרכזיות בתחום שמירת הטבע — בארי לופז ורייצ’ל קרסון — שפועלם, כך אני חוזה, יזכה להערכה הולכת וגדלה לנוכח עתידו הלא ברור של כדור הארץ. יורשיהם של לופז וקרסון, ושל קולות מוקדמים אחרים שהזהירו מפני משבר האקלים המחריף, הם הצעירים הפוסט־מילניאלים, וגרטה תונברג היא הבולטת שבהם. כשרייצ’ל קרסון פירסמה את ספריה לראשונה, באמצע המאה ה־20, היה נוח להכחיש, להתחמק ולדחות, אבל אי־אפשר לעשות את זה יותר, אם אנחנו רוצים להמשיך לחיות על הכוכב הזה.

הפוסט־מילניאלים יתפסו בקרוב את עמדות הכוח. נקווה שישתמשו בכוחם בתבונה. ויפה שעה אחת קודם.