החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

הנשים

מאת:
מאנגלית: ליה נירגד | הוצאה: | 2012 | 484 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

42.00

רכשו ספר זה:

פרנק לויד רייט היה לא רק גאון שחצה כמעט כל גבול בשם אמנותו. הוא היה האבטיפוס של הסלבריטאי, שאותו בנה במו ידיו ובשקידה, בעזרתה הפעילה של העיתונות הצהובה האמריקאית, ולא פחות מזה – גבר של נשים.
סאטו טדשי, מתלמד יפני בדיוני של הארכיטקט הדגול, מספר את סיפורו של רייט דרך סיפוריהן של ארבע הנשים בחייו: אשתו הראשונה והמסורה קיטי; אהובתו מיימה צ'ייני, שלמענה בנה את אחוזת טלייסין, מופת של ארכיטקטורה אורגנית חדשנית; אשתו השנייה מוד מרים נואל, היפהפייה הדרומית, אמנית פרנקופילית מופרעת ומכורה למורפיום; ואשתו השלישית והאחרונה, אולגיבנה מילנוף, המונטנגרית הצעירה והמיוחסת שהתמסרה כל כולה לבעלה ולמפעל חייו.
הרומן הסוער והנפלא הזה, כתוב ביד האמן של ת.ק. בויל, מאיר את חייו ופועלו של רייט באור חדש ובוחן בחדות ובבהירות את המתח בין גאוניות לבינוניות, בין בוז למוסכמות לקונפורמיזם ובין תשוקה ואהבה להרס עצמי.

מקט: 4-497-1165
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


פרק 1: רוקדים למתים

ביום שפגש את אוֹלגה לָזוֹביץ' מילָנוֹף הינצֶנבֶּרג, במופע בלט בשיקגו בסתיו 1924, פרנק לויד רייט2 חש אופטימיות ואפילו עליצות. ייתכן שירד גשם ביום ההוא – אכן ירד גשם, פסים אפורים של ממטרים צבעו את הסביבה הקרובה כמו ציור פּוּאָנְטיליסטי, דמויות שחוחות השתרכו ברחובות תחת תכריכי המטריות שלהן והתחזית בישרה על גשם קפוא ואחריו שלג – אבל מצב רוחו גבר על כל אלה. תמיד ראה בעצמו טיפוס לבבי, עליז ותוסס, מאותם אנשים נדירים שמסוגלים לשנות לגמרי את האווירה בחדר דחוס ברגע שיצעדו לתוכו, ובכל זאת הטלטלה הרגשית שחווה בשנתיים האחרונות – מכל מקום מאז שובו מיפן – שחקה אותו. מרים הייתה כמובן שורש הבעיה, או לכל הפחות פסגתה ועטרתה. היו גם צרות כלכליות, ברור. הזמנות מעטות, לקוחות מוגי לב, הבורות המושרשת של בני ארצו (והפחדנות, גם הפחדנות) לנוכח הפוֹביסטים, הפוּטוּריסטים, הדאדאיסטים והקוּבּיסטים וכל שאר האיסטים והאיזמים, דוּשאן ובְּראק ופיקאסו, וגרוע מזה, הסגנון הבינלאומי לכאורה של לֶה קוּרְבּוּזייֶה, גרוֹפְּיוּס, אדולף מָאייר ומיז ואן דר רוֹהֶה – כל התנועות שעלו וצצו וגרמו לו להרגיש מיושן וחשוף למתקפה. כל זה רק הוסיף לקושי. בזמן ששהה במזרח הרחוק האירופים פלשו לאמריקה.

אבל המצב החל להשתפר. מרים יצאה מהתמונה כבר במאי, גם אם בכל פעם שעצם את עיניו מול שרטוט או עמוד בספר ראה את פניה, הפנים הטרגיות שלבשה כמסכה, מזדקרות בתודעתו עד שהתמוססו במערבולת כתמים כהים ודוויים. אבל היא איננה, והשלום שוב שורר בטלייסין. שלושה זוגות צעירים – ניוּטְרָה, טְסוּצִ'יוּרָה ומוֹזֶר – מתגוררים במקום, יש ערבים מוזיקליים, חברותא נעימה, שלווה ונועם ליד האח המבוערת. והנה הוא שוב במסע עסקים בשיקגו, מנער את הגשם מכובעו ומשכמייתו בכניסה לתיאטרון, מוכן ומזומן לבילוי קטן.

אחד מחבריו3 שאל אותו אם ירצה לבוא אחרי הצהריים לראות את קַרְסָבינה רוקדת קטעים נבחרים מתוך "היפהפייה הנרדמת", "לָה פִי מָאל גַרְדֶה" ו"הסילפידות", והוא קפץ על ההזדמנות, אף־על־פי שימי תהילתה של הפְּרימה־בּלֶרינה חלפו כבר מזמן ורק צל נותר מיופיה העל־טבעי. הוא רצה שיראו אותו בעיר, ולוּ רק כדי לנער מעט מוך מהשמיכה אכולת העש של שמועות ושקרים גמורים שהטילו עליו מחרחרי השערוריות. באחד בינואר הוא עומד לפתוח שוב משרד בעיר, וחשוב שירגישו בנוכחותו. טוב. בסדר. גשם ירד ברחוב, הדלת נפתחה ונטרקה במשב נבואי של חורף, אנשים הצטופפו במבואה: גברים בבגדי ערב חגיגיים או בחליפות ששמרו לכנסייה, נשים מלופפות בפרוות ובפנינים מפריחות את קולותיהן בצלצולים ובציוצים שנשמעו כמו דיוני הציפורים בכלוב בגן־החיות לינקולן. האם אנשים מתחמקים ממנו? זאת לא – ?

כן. זאת אוליביה וֶוסטפאל, שאותה הוביל בעבר בשכונת אוֹק פארק במכונית הראשונה שלו (סטוֹדארד־דֵייטון ספורט פתוחה, שהגיעה למאה קמ"ש בכביש פתוח, מכונית שעדיין חלם עליה ברגעים שלפני היקיצה, "השד הצהוב" שגרם לאנשים להימלט למדרכות ועלה לו בקנס הראשון שניתן אי־פעם על מהירות מופרזת ברחובות המנומנמים האלה, היאים לסוסים), בתקווה שהיא ובעלה הטרי יזמינו אצלו עבודה (וגם אז תקעה לו סכין בגב, העדיפה שפָּטון ופישר יבנו לה קופסה מצועצעת, סרת טעם בדיוק כמו קערת דגני קֶלוֹגס שעמדה כל הלילה בחוץ. על השיש. בשלולית חלב שהחמיץ). מה שעשו לה השנים: עכשיו הייתה מטרונית שפניה וזרועותיה מתמוססות בשומנים, בעלת גוף כבד וקובייתי שכמעט נמחקו ממנו הקימורים שהילכו עליו כזה קסם בעבר. היא הסתכלה ישר בעיניו – זיהתה אותו, הוא ראה את זה – ואז שוב הסבה מבט.

ואֵילו רגשות זה עורר בו? תוקפנות. כעס. בחילה. שיתעלמו ממנו, כל המכרסמים הקטנים והחששנים והנשים החסודות הנשואות להם, שפוחדים כל חייהם לחרוג מן השורה, לחיות, לעשות איזו מחווה מפוארת, מחווה כלשהי… אבל ידידו4 אחז בזרועו והוביל אותו אל חבורת גברים שעמדה במרכז העניינים ממש – זה רוברט? אוסקר? – והוא הרגיש שהוא תופח כולו עד שבקושי מנע ממקל ההליכה שלו לחצות את החדר בפיזוזים. אבל הוא לא הבחין – וגם הידיד לא הבחין – בצעירה הגבוהה, הכהה, חמורת הסבר, שחמקה ונכנסה בפתח, אוחזת כרטיס ביד אחת, עטויה בכפפה, ותיק באחרת. ואולם היא הבחינה בו, מבטה סקר את הקהל מהמקום שבחרה לה בפינה – היא רצתה להיראות ובה בעת חתרה לאלמוניות, אשה בלי ליווי בהצגה יומית, בלי בן זוג, מסוכסכת עם בעלה, חובבת מושבעת של המחול ושל מה שקרסבינה הייתה בעבר, אשה בגפה שיצאה לבילוי ביום גשם. אולגיבנה ראתה אותם כובעים וכתפיים ופרוות ופרצופים מלהגים שהוא ראה – הריקוד הטקסי, המידרג הקבוצתי, החברה על כל פניה – ואז פתאום ראתה אותו ועיניה נצמדו אליו.

תחילה חשה בריגוש המתעורר עם זיהוי פנים מפורסמות, טלטלה של מערכת העצבים שמהול בה קורטוב של התפארות, כאילו מצאה בהבזק של השראה את הפתרון לחידה כלשהי. אחר־כך הרגישה שהיא מוכרחה, ממש מוכרחה, לדבר איתו – דחף עמוק כל־כך שכמעט התפרצה בריצה לעברו בין כל האנשים, על אף שהייתה זרה גמורה כאן – איש לא ליווה אותה, איש לא הציג אותה – אבל היא כבשה את הדחף בגלל ביישנות ובגלל סחרחורת שגבלה בפניקה: מה כבר תוכל לומר לו? איך תשבור את הקרח? איך בכלל תגרום לו להביט בה? ולבסוף המחשבה ששאונה גבר על השתיים האחרות, מלוּוה בפרץ פרפור הורמונלי, שהוא יזהה ויכיר אותה באיזו ידיעה עמוקה לאין שיעור, כאילו זה צו הגורל, כאילו הם גלגול של מאהבים מהמהבהראטה או מהחלל החיצון – ויתרה מזאת: שהוא ייקח אותה אליו וימשול בה בתמהיל סוער של כוח וכניעה.5

פרנק6 לא הבחין בכלום. הוא עמד במוקד תשומת הלב, הציג לראווה את נוצותיו ואת כישוריו מול הקבוצה הקטנה שהתאספה סביבו, חברים ותיקים ומכרים לעת מצוא, מתבדח, צוחק, מנפק סיפור אחר סיפור ומעיר את הערותיו האירוניות על זוג זה או אחר – שיסתכלו, למה לא – כשהכריזו על תחילת ההופעה ואלברט אחז בזרועו והם עשו את דרכם לאחד התאים הקדמיים. רצה המקרה ואלברט נכנס פנימה ראשון והתיישב במושב שלידו מושב פנוי, ופרנק התמקם מימינו. האורות עומעמו. המנצח עלה מבור התזמורת, הגביה את זרועותיו מעל התווים. ואז, ברגע האחרון, אולגיבנה טופפה בחן לאורך המעבר המרכזי, צל מתנועע שהבמה שימשה לו תפאורה. הסדרן פינה לה דרך, המסך כבר עולה, רחש בקהל, והנה המושב שלה, בקושי הספיקה להבחין בדמות חסרת הייחוד שלידה בטרם החלה המוזיקה והופיעו הרקדנים, ואז הזדעזעה לגלות שהוא כאן, ממש כאן, במרחק מושב אחד ממנה.

פרנק מצידו נשא את מבטו כשחמקה למושב שלה – רפלקס של האורגניזם האנושי: הנה תנועה, העין נודדת אליה – בדיוק כשם שהיה מעיף מבט בכל אדם אחר, בפוצים במבואה ובפרות שאיתם, או אפילו באחד מאויביו המושבעים. מבט, זה הכל, אבל מה שראה מצא חן בעיניו. היא באה בלי כובע, באיפור מינימלי, שׂערה פסוק במרכז ואסוף בפקעת, רדיד תחרה תלוי על כתפיה. הוא הבחין בזה – בפשטות הלבוש והסגנון שלה, מין טוהר וביטחון ביופי שלה שהיכה שוק על ירך את כל שאר המטרוניתות המנופחות והמפודרות עם הכובעים שלהן, הבחין באופן שבו התנועעה, צעירה גבוהה בשנות העשרים לחייה שהחליקה למקום מושבה בחן שלא היה מבייש שום רקדנית. הוא העיף עוד מבט. ואחריו עוד אחד.

עכשיו החלה התנועה על הבמה, תשואות סערו עם הופעתה של קרסבינה – הרגליים מרשימות עדיין, הפנים פחות – ואז שככו וגוועו. הוא היה ער למאמץ הדומם של הנשים והגברים המסתחררים ומתנודדים כמו פינים של כדורת שמסרבים ליפול, והבין מייד שזו תהיה הופעה בינונית של אמנית בדרכה למטה. שעמום. אחר צהריים מבוזבז. הוא רכן לפנים, שאלברט לא יסתיר לו. הצעירה – בחורה, בעצם – ישבה בשקט וידיה שלובות על ברכיה, מבטה נתון לבמה. יציבתה הייתה מושלמת, החל באופן שבו נשאה את כתפיה ועד לגאות שדיה ולקווים הבולטים של הלסת ועצם הלחי שלה בצדודית, האוזן היפהפייה דמוית הצדף והיהלום החיוור שנצנץ על התנוך – מינימליסטית, כל־כולה שילוב מושכל של מינימליזם. אבל היא לא אמריקאית – על זה היה מוכן להתערב.

עשר דקות לאחר שהחלה ההופעה – ואולי יותר מזה, אולי עשרים דקות – נתקף אי־שקט. הוא רצה לקום וללכת – הרקדנים על הבמה עשו את שלהם בחוסר חשק, בתנועות יגעות, מתות, ואיש בקהל אפילו לא שם לב – אבל חש דחף חזק עוד יותר להישאר ולמשוך איכשהו את תשומת ליבה של הבחורה הזאת, כי הוא הכיר אותה, הכיר אותה פשוט משום שהביט בה, והוא רצה עוד, עוד הרבה: מגע, זיהוי, מבט, חיוך. "הם חסרי חיים," מלמל כשהוא רוכן ומתקרב אל אלברט חברו, שפניו המופתעות ריחפו בנוגה אורות הבמה כמו פנס נייר על חוט. "הם מתים," אמר, בדיוק בקול רם מספיק שתשמע – והיא אכן שמעה, הוא ידע לפי התגובה שלה אף־על־פי שלרגע לא הסיטה את עיניה מהבמה – "המתים רוקדים למתים."

בהפסקה – ברגע שגוועו התשואות ובטרם הספיקה לקום ולהתרחק לבדה – רכן לפנים כדי לעקוף את אלברט ואמר, "שמתי לב לתגובה שלך – את מסכימה, נכון? עם חוסר השראה כזה, קרסבינה הייתה יכולה להישאר בלונדון, נכון? היא הייתה מעדיפה להיות היום בלונדון. ולסרוג. או לעשות מה שהיא לא עושה שם."

היא הפנתה אליו את פניה, עיניה נלכדו בשלו. לא ייתכן שהוא יודע מה אמר, לא ייתכן שהוא יודע שבהערתו בזמן ההופעה הדהדה אחת המימרות של גוּרְדְיֶיף,7 המורה שלה, שחתר כל חייו לעורר את המין האנושי מהמוות של עולם החומר אל המודעוּת לאמיתוֹת המיסטיות שמעבר לו, הוא ודאי גם לא יודע שהיא הייתה אחת הרקדניות הראשיות של גורדייף ושעזבה את פריז רק לפני שלושה שבועות על־פי דרישתו העיקשת לאחר שסעדה אותו בשלבים הקשים ביותר של החלמתו מהפציעה בתאונת הרכב שכמעט הרגה אותו, וחטבה עצים כל אחר הצהריים, מדי יום, כדי שיהיה מספיק חומר בעירה לשמור על החום במהלך הסערות והתקלות של החורף – ואפילו, ברמה בסיסית יותר, שהיא מסכימה בכל לב לדעתו על קרסבינה. "כן," אמרה, "אתה צודק לגמרי. זאת הופעה מכנית. מביכה ביותר."

קולה שבה את ליבו. רך, קצבי, פעימות המילים כעין מוזיקה בפני עצמה, ואיזה מין מבטא זה? מזרח אירופי כזה או אחר – פולני? רומני? הוא אמר, "היא נשואה לדיפלומט, נכון? ומנהלת כיום בית־ספר" – את זה למד מהתוכנייה – "בלונדון."

"האקדמיה המלכותית למחול. היא אחת המייסדות."

"כן," אמר, והמשיך לדבר מול פניו הסמוקות של אלברט, "כן, כמובן. אבל תרשי לי להציג את עצמי – ואת חברי כאן, זהו אלברט בלויטיק -"

לרגע השפילה את עיניה, ואז חזרה אליו. "אתה הרי לא צריך להציג את עצמך," מלמלה, והוא הרגיש שהדם גועש בעורקיו כאילו שוחרר איזה חסם. "אני הרי צודקת, לא? אבל אני אולגה מילנוף, חברי קוראים לי" – וכאן השתהתה כדי שיספיק לבחון את כל הדקויות שבהן טענה את ההערה – "אולגיבנה."

איפשהו, איכשהו, אלברט הלך לאיבוד בהמון. פרנק לא ממש זכר איפה זה קרה וגם לא מתי – בדרך לתה והריקודים שאליהם הזמין אותה או אחרי שהגיעו לשם? לא משנה. מרגע שיצאו שלושתם מהאולם, בהפסקה, ועד שפילסו להם דרך החוצה לרחובות הרטובים וחיפשו מונית, לא יכול היה לחשוב על דבר מלבד ההתרגשות שעוררה בו הפרשייה שלפניו, להבות הליבידו הנושנות ששבו ולובו,8 הדופק המואץ של היתכנות. האם היה זקן מדי לסיפור כזה? האם חשש, לאור מה שעבר עם מרים – ולפניה עם מֵיימה ואפילו עם קיטי? אם אמנם חלפה המחשבה במוחו, הוא ביטל אותה. הגיל היה בעיניו עניין של מה בכך – הוא היה בן חמישים ושבע וחסון כאיכר – והוא היה מאותם גברים מיניים שאינם יכולים לחיות בלי אשה במרכז חייהם. מאז הנתק הרשמי ממרים, שמבחינתו הייתה חשובה כמתה זה שנה או יותר, כמעט מצא את האשה הזאת בפיה הקמור ובעיניה הלגלגניות של איזו סופרת,9 וכשזה התגלה כבלתי אפשרי משורה ארוכה של סיבות, הביא סטודנטית מאוניברסיטת ויסקונסין לטלייסין ולמיטתו. אבל הוא לא בא על סיפוקו. עוד לא. רחוק מזה. הוא היה זקוק ל… הסתבכות. לאהבה, כן. למין, כמובן. אבל למשהו מעבר לזה, משהו טעון ומיוסר, קשר שיגרום למיצים לזרום בכל המובנים.

הכריכים היו מסמורטטים, התה היה פושר. אלברט נעלם. התזמורת ניגנה את השירים הנושנים בסגנון המנומס והחולמני של לונדון שלפני המלחמה (טנגו, כן, אבל בביצוע מנומנם כמעט) ונמנעה מההבלים הקופצניים של המסבאות הלא חוקיות. הם שוחחו במשך שעתיים ויותר. הם רקדו והיא הייתה קלה בין זרועותיו ככרית נוצות. הוא גילה לה שהוא לא שותה וגם לא מעשן וזה לא הפריע לה בכלל, אף כי השפעתו של האלכוהול ניכרה בעליל בזוגות רבים כל־כך על רחבת הריקודים, ובכל פעם שהרימו מבט גבר זה או אחר חיזק את התה של חברו במשקה צלול שנמזג מבקבוקון פרטי. היא הסכימה איתו שהג'אז, ברובו, היפר־אקטיבי. וכן, היא אוהבת את באך, אחד ממקורות ההשראה המוזיקליים הראשונים שלה כילדה במוֹנְטֶנֶגְרוֹ.

מן הסתם זקף גבות – מונטנגרו? כי היא גילתה לו שזו ממלכה לחופי הים האדריאטי ושמוצאה במשפחה נודעת של לוחמים ושופטים. "אנחנו סֶרבּים," אמרה לו, כשהוסיפה עוד ועוד סוכר לתה שלה, וכריך מלפפונים ממתין ליד פיה. "אתה מכיר סרבים?"

"כן, בוודאי," שיקר. "כן, כמובן. מאות." אבל הוא חייך – עיניו בורקות, שׂערו מרחף – והחליק על העניין בקלילות: "ואני עדיין מחכה לעבודה הראשונה שלי במונטנגרו. את חושבת שהמלך שם ירצה ארמון חדש? בסגנון בתי הערבה? ואולי היכל תענוגות על נהר האָלְף הקדוש?" חיוכו התרחב כדי לחדד את הבדיחה. "או שזה בכלל במקום אחר בעולם?"

אותו ערב ליווה אותה לדירה שהתגוררה בה יחד עם חסידים אחרים שהוגלו – כמותה – מהמאחז של גורדייף בפוֹנְטֶנבְּלוֹ,10 ולמחרת בא לשם, עם פרחים ביד, והזמין אותה לארוחת בוקר. זו הייתה ראשיתו של מחול מורכב יותר, ואלס בשלושה רבעים שסחף אותם לאורך מסדרונות של מוזיאונים, גלריות ואולמות קונצרטים לצד טיולי ביניים כדי להתפעל מהבתים שבנה בעיר ובאוֹק פארק, ששיאו היה ההזמנה הבלתי נמנעת לטלייסין.

דצמבר, שבוע לפני חג המולד. חזית ארקטית חצתה את האגמים הגדולים וכל הצבע אזל מן השמים. היא ארזה את התיקים שלה – רק כמה דברים, חליפה או שתיים לטיולים בכפר, לבוש רשמי לארוחת הערב – והגיעה לבדה ברכבת שחצתה את שדות השלף המלבינים ואת הכפרים שכוחי האל של אילינוי ושל ויסקונסין, לאחר שהשאירה את בתה בשיקגו אצל הבעל שנפרדה ממנו.11 כל חייה הייתה עתידה לזכור את הנסיעה הזאת, את התחושה החובקת והמוגנת בקרון, כשהשלג גלש על החלון והיא אכלה את המאפים המסוכרים שהביאה איתה ולגמה קפה מספל התרמוס שלה, והעולם כולו היה מצומצם ושלֵו. אמנם הביאה איתה ספר – כתב־יד כרוך שגיאורגי נתן לה כשעזבה את פריז – אבל היא לא פתחה אותו אפילו פעם אחת. בקושי הבחינה בנוסעים האחרים, ולא החליפה מילה עם איש. היא שקעה במשהו מורכב, משהו שהוליך אותה עמוק פנימה, למקום העמוק ביותר בתוכה, וכשהקרון הרעיש והתנדנד והחליק בנחת בקטעי הדרך הארוכים נשענה על החלון והביטה בהשתקפות הרפאים שלה שהחליקה יחד איתו.

האם היא מחליפה גורו אחד באחר? האם זה העניין? מָג מואר ומזדקן של החזון הפנימי בקוסם מזדקן ומואר לא פחות של מבנים וצורות חיצוניים? את הפנימי בחיצוני? האם היא בוחרת בגבר הזה – והיא לחשה בקול את שמו: פרנק, פרנק – משום שהוא האלוהות העליונה בשדה שבו וְלַדֶמאר אינו אלא פועל – ולדמאר שאיתו התחתנה בגיל צעיר (שמונה־עשרה) מכדי לדעת שזאת טעות, ושמתגרש ממנה עכשיו כי הוא מסרב להרשות לה להתבטא בכל דרך שהיא? האם יש בכלל הבדל בין ללכת אחרי פרנק רייט וללכת אחרי גורדייף – כדי לרקוד, לשרת, לספוג את הקרינה אל פיה, אצבעותיה, ליבה ורוחה? ואולי היא פשוט מחפשת אב, אב שיחליף את זה שאיבדה? לא משנה, כי דבר אחד היה לה ברור בכל זה, דבר אחד ידעה בלי שום סייג: הוא שלה אם תרצה אותו. והמסע הזה, סוף השבוע שלפניה, יכריע את הסוגיה אחת ולתמיד.

הוא חיכה לה בתחנת ספרינג גרין, המכונית שלו חנתה ליד המדרכה, אדי המפלט מיתמרים כרוחות רפאים על רקע השלג הטרי. שלג בצבץ בשׂערו, שלג נזרה כמלח על הברט ועל המעיל ועל הצעיף הארוך המשתרך שלו. "אולגיבנה," זה כל מה שאמר, ואז חיבק אותה, שם על הרציף, לעיני כולם, והנהג שלו – אחד הפועלים מטלייסין, בילי וֶוסטון – פתח לה את דלת המכונית. היא חשה ברצפה הרוטטת תחתיה, שאפה את ניחוח המפלט המעורב בסבון של פרנק, ואז בילי ווסטון שילב הילוך והם יצאו לדרך. העיירה נמוגה מאחוריהם תוך שניות והם חלפו בשטחים הפתוחים, העצים כורעים תחת השלג, הכביש מרוצף בלבן, עשן מסתלסל ועולה מארובות החוות וחיות המשק מדשדשות בחצרות במפגן אילם. כאילו חזרו לאחור בזמן.

היא התבוננה בפרנק. אחזה בכוח בידו. הוא דיבר בלי הרף, המילים נשפכו ממנו, כל עיקול בדרך, כל אסם שדופנו האדומה והדהויה התגלתה להם היו סיבה למסיבה, וקולו היה עשיר ומתנגן עד כדי כך שנדמה שהוא שר. היא הביטה בעיניו, בשפתיו, בלשונו המרפרפת על חיכו; הוא שר והיא הייתה הקהל שלו. כמעט הופתעה כשטלייסין נגלתה מולה, האגם שלפני הבית מחופה בלובן מעל הקרח, הבית עצמו נאחז בקרקע, נמוך, מצטנף תחת משקל השלג ויער גלידי הקרח שנתלו משיפולי הגג. כאילו בנו אותו הקֶלטים הקדמונים או אנשי המערות שלפניהם: משהו מיסטי, אל־זמני, נושן כמו האדמה שעליה עמד ועמודי האבן שתמכו בו. מה אמרה כשעשו את דרכם בשביל הגישה? שהוא יפהפה, שהוא קסום? בעצם לא: שזו אמנות חיה. כך קראה לבית: אמנות חיה.

אחר־כך בא תורם של טקסי ההיכרות – בני הזוג נוֹיטְרָה, מוֹזֶר וטְסוּצ'יוּרה – והליכה נמרצת סביב החצר כדי לתפוס את מימדי המקום, והיא רק חשבה שזה כמו כפר יפני שהונח כאן בשלמותו, על מדרון בהרי ויסקונסין. בפנים המקום היה מקושט כולו לקראת חג המולד – זֵרים וגזירי נייר ופרחים מיובשים, נצנוץ כדורי כסף, אמנות בכל מקום, ועליצות, עליצות גדולה ואווירת חג.12 ואז נתנו לה את אחד מחדרי האורחים והיא החליפה בגדים לארוחת הערב והוא הסתובב מחוץ לדלת, מדבר, מדבר בלי הרף, נושא אחד זלג למשנהו, מסעה בשלג הזכיר לו נסיעות חורף שלו הלוך ושוב בין פְיֶיזוֹלֶה לברלין בימים שבהם הכין את תיק העבודות שלו ואת השמש שבהקה מקירות הווילות באיטליה, ואבן הענבר של טלייסין מזכירה לו אותה, ומה שלום בִּתה, באמת? האם היא תסתדר בלי אִמה כמה ימים? כשהגיחה מהחדר הושיט לה כוס סיידר חם והוביל אותה במבוך החדרים, הציג לראווה את הפריטים הנאים שאסף – הדפסים יפניים של הירוֹשיגֶה, הוֹקוּסאי, סָדָהידֶה; אגרטלים של שושלת מינג; ראשי שיש מימֵי שושלת טאנג; רקמות גֶנְרוֹקוּ ופרגודים מתקופת מוֹמוֹיאמה – וכל אותה עת הרצה על טוהר התרבות היפנית ועל ההידור האורגני הפשוט של האדריכלות שלה. "והרגלי המין שלהם," אמר, וכעת עמד מול האח בחדר הגדול, בעל התקרה הנמוכה, שנשקף אל ההרים והעמק שמעבר להם, "נקיים מאוד, תרבותיים מאוד. ופתוחים."

היא רצתה להטות לאחור את ראשה, להישיר אליו מבט ולשאול איך בדיוק הצליח לרכוש את הידע הזה – להט עמד באוויר, והלילה הם יהיו יחד בפעם הראשונה: זאת הייתה ההבטחה הסמויה שהביאה אותה כל הדרך הנה ברכבת – כשבני הזוג טסוצ'יורה נכנסו לחדר. כשהגיעה הספיקה לשוחח איתם רק לרגע, דברי נימוסים רשמיים – עד כמה שהבינה, קָמֶקי היה אדריכל שעבד עם פרנק ביפן וגם בלוס אנג'לס – והנה הם כאן, לבושים לארוחת ערב, קדים לפניה.

"נכון, טסוצ'יורה־סן?" שאל פרנק בהבעה ערמומית.

עוד קידה. ואז נשמע פיצוץ, קול נפץ, איזה סיקוס באחד מבולי העץ שבאח. "אני מתנצל, רייטו־סן, אבל לא שמעתי אותך. רק עכשיו נכנסנו."

"סיפרתי לאולגיבנה על הפתיחות המינית בארצך – על הגישה הבריאה, הנקייה, של נשים וגברים כאחד למעשה האהבה…"

בני הזוג טסוצ'יורה – הם היו צעירים, בגילה, פתאום הבינה את זה – פרצו שניהם בצחוק.

לראשונה מאז פגשה אותו פרנק נראה מבולבל. אבל הוא מיהר להתאושש. "אני מתכוון לזה, שבניגוד למתחסדים ולפוריטנים שלנו, לאנשים הקטנים החששנים והמבוהלים שרוצים לקבוע חוקים לכולם…"

"כמו חוקי היובש, אתה מתכוון," העירה אולגיבנה, והנה נסקה, כבר נסקה על הזרמים המשכרים של המקום, של החברה, של השיחה.

"כן, טוב," אמר פרנק ורכן ללבות את האש, "את יודעת שאני מתנגד לשתייה – ראיתי יותר מדי אנשים טובים שחייהם נהרסו בגללה, בנאים וגם שרטטים…"

בני הזוג טסוצ'יורה צחקו שוב – והיא הצטרפה אליהם, מסוחררת כולה. "עשרה בדולר, רייטו־סן," אמר קמקי, שבקושי הצליח לשאוף אוויר מרוב צחוק, "כל השרטטים השיכורים האלה. אבל לא טסוצ'יורה קמקי, לא שרטט יפני מכובד וטוב…"

"וחוקי היובש בכלל לא כל־כך גרועים…" פתח פרנק, אבל הוא הביט בשלושתם ולא המשיך, וכעת צחק גם הוא. "אבל אולי" – וכשהשעין את המַחתה על האבן הלא מסותתת של האח קרץ קריצה דשנה – "אולי אנחנו צריכים להיזהר דווקא מהשווייצרים ומהאוסטרים, מה דעתך, קמֶקי?"

בני הזוג נויטרה ומוֹזֶר נכנסו בדיוק לחדר, שקועים בשיחה ערה בגרמנית, וּוֶרנר מוזֶר, שנתפס למשפט האחרון, אמר, "ובמה מאשימים אותנו, את האוסטרים ואת השווייצרים?"

"מין," אמר קמקי. "מין טוב, נקי, פתוח – ומה עוד אמרת, רייטו־סן, תרבותי?"

עוד צחוק. צחוק סביב־סביב, אם כי דיוֹן נויטרה נראתה מבולבלת עד שפרנק התערב, והבעתו מפוכחת פתאום – או רצינית. זהו זה, רצינית. הוא נהנה מהבדיחה – הוא היה הקלילות בהתגלמותה, בפירוש הגבר התוסס ביותר שאולגיבנה פגשה אי־פעם, והוא עודד בדיחוּת דעת בקרב שותפיו ושוליותיו – אך כעת שב ונכנס לתפקיד המורה וחזר לטענה שהציג קודם. למענה. "אתה יודע יפה מאוד שדיברתי על – איך היית קורא לזה – על החופש היפני בענייני מין; כלומר, על קבלת המין כפעילות הכרחית וחיונית הפטורה, או משוחררת, ממוסכמות הדת והפוליטיקאים, וכל־כך נקייה. הקימונו, קידוש היופי והטקס – טקס התה, למשל. וזה גולש לכל תחומי החברה."

אולגיבנה שמעה את עצמה אומרת: "אתה מדבר על הגיישות." החדר ריחף סביבה, האש בהקה, זרי חג המולד שיקפו את האור, המשטחים העצומים של החלונות נפתחים אל הלילה ואל השלג הנסחף. גיישות, חשבה. קורטיזאנות בקבקבים ובקימונו ששׂערן משוח בשמן. זה מה שהוא רוצה?

"נשות העולם הצף," אמר חרש קמקי.

פרנק נצמד אליה, הקיף את מותניה בזרועו, והחום שעלה ממנו היה כמו אח נוספת, כמו כבשן נייד. "כן," אמר, "הגיישות. אבל לא הייתה ביניהן אפילו אחת – בכל אופן, אני לא ראיתי אפילו אחת – שיכלה להתחרות ביופי ובחן שלך."

"מילים כדורבנות," אמר מישהו, וכולם השיקו כוסות סיידר והוא הישיר מבט אל פניה, נסחף בחדוות הרגע. היא עצמה את עיניה לנשיקה הפומבית, לחותם, לחותמת, לגושפנקה של המורה החדש שלה, והייתה נסערת עד כדי כך שהניחה לדמותו של גיאורגי – כמוש, חיוור, שקוע בסדינים המאפירים ובתודעתו המבוצרת – להתפוגג עד שלא נותר ממנה דבר.

ואז – אז הגיעה תורה של ארוחת הערב, אוכל אמיתי, בשפע, ושיחה מהסוג שרומם את העולם ואת כל הנוכחים, פרנק דיבר אנגלית במבטא יפני, גרמני, מונטנגרי – ואחר־כך כאשר התאספו סביב האח ודיוֹן ניגנה בצ'לו ושרה שוברט בקול של מלאך שירד משמים, ההרגשה הייתה כל־כך טבעית, היא הרגישה כל־כך בבית, שקמה ורקדה לפני כולם. היא לא ממש הכירה את השיר,13 אבל זה היה חסר חשיבות, כי כאן פעל איזה מקצב עמוק יותר, איזה כישוף ששיכר אותה. היא הרשתה לעצמה לשקוע עמוק בנשמה, בתנועה ההרמונית, בטראנס של המיסטיקונים הסוּפים, כל מה שגיאורגי לימד אותה, והעלתה את כל אלה אל פני השטח של הווייתה, ממש שם, בטלייסין, בחדר הגדול, מול האח שפצפצה וגנחה בלב ליבה של הבריאה – ולא לקהל באיזה אולם, אלא למענו, רק למענו.

2 במקור: רִיֶיטוֹ־סן.

3 גבר לא מזוהה, אולי אחד ממכריו מימיו המוקדמים, השמחים יותר, בחברה הגבוהה של שיקגו.

4 לשם נוחות נקרא לו אלברט בְּלוֹיטיק, גבר בעל קומה ממוצעת, גוונים ממוצעים, כרס בינונית ואישיות שאינה דומיננטית וגם לא כנועה, בן לוויה מהשורה השנייה, כזה שאפשר לסמוך עליו שישלם בארוחת הצהריים וידאג אישית להשיג כרטיסים לבלט, לקונצרט, למוזיאון. גורלו היה כגורלן של כל הדמויות הקטנות בחיים גדולים: לבצע תפקיד ולרדת מהבמה, כשהן נטולות כל צבע, כגשם היורד על רחובות אפורים עגומים, בְיום שלאיש לא היה איכפת אילו נשטף כולו לביוב.

5 אני הכרתי אותה בטלייסין כאשה כחושה, חמוצה, חסרת הומור, חולת שחפת בשנה הראשונה ההיא, עסוקה, תמיד עסוקה בעבודות שם, מקרצפת, תולה כביסה, עודרת בגינה ומבקעת עצים לתנור, לכבשן ולשבע־עשרה האחים שהבערנו בלי הפוגה בשביל החמימות המועטה שהחדירו במבנה דמוי המערה העצום ההוא, אבל פעם הייתה נערה, ומאוהבת. מוכרחים להודות בזה.

6 רייטו־סן במקור, כך גם בהמשך.

7 גיאורגי איבנוביץ' גורדייף, 1866(?)-1949. פילוסוף, מלחין, שאמאן, מהפנט. מגנוּם אוֹפּוּס: סיפורי בעל־זבוב לנכדו. החזיק כל חייו במשנה הנקראת "העבודה", פילוסופיה קיומית מבולבלת בעלת מיתוסים וקוסמולוגיה משלה, שמשכה אליו חוג תלמידים שאותם קירב והרחיק בשרירות לב. הוא ביקר בטלייסין, ב־1938 נדמה לי, ישיש מקרטע, צועני או טורקי־ארמני, שמבטאו סתום עד כדי כך שהיה נדמה כאילו דיבר בפה חסום. אני זוכר שראיתי אותו מרחוק מדי בוקר, צרור סמרטוטים מונפשים ששוחח עם הגברת רייט בעוד רייטו־סן רותח בסטודיו.

8 מאותם ביטויים משונים, נלהבים מדי של אופלהרטי־סן, שנשאיר כמות שהוא.

9 זונא גייל, מחברת ממתקים פופולריים כגון מיס לולו בֵּט, שהייתה אז בשיא תהילתה, ומה שפחות חשוב, גם בשיא יופיה. אבל היא גידלה חתולים והיו לה ציפורניים משלה. וכמו כל הסופרים, כמובן, ציפיותיה לא היו מציאותיות.

10 רשמית, מכון גורדייף לפיתוח הרמוני של האדם, שֵם שהוא בעיני אוקסימורון.

11 ולדמאר הינצנברג. אדריכל. רוסי.

12 רייטו־סן האמין בחגים בכל ליבו – יום הזיכרון, הארבעה ביולי, ליל כל הקדושים, חג ההודיה, חג המולד – ואם לא היה שום חג באופק נהג להמציא כזה שיתאים לו, שורש יוני, ליל אמצע הקיץ, עמודי מארס, וככל שניחוח הפאגאניזם עז יותר – אדרבה. הוא גם היה סדרן בלתי נלאה, התעסק בלי הרף ברהיטים ובחפצי הנוי שלו, והתנפל על קישוט החג בכל הלהט של המרץ הבלתי נדלה שלו (מרץ שלמרבה הצער התבטא לעיתים קרובות במין דברנות על־אנושית, שבגללה היה קשה לשהות במחיצתו יותר משעה או שעתיים).

13 "שר היער". ומה מתאים מזה?

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “הנשים”