אלזֶה בת התשע-עשרה, בתו של עורך דין וינאי נודע, מקבלת מכתב דחוף מאִמהּ, בזמן שהיא שוהה באתר נופש הררי באיטליה. […]
“את באמת לא רוצה להמשיך לשחק, אֶלזֶה?” – “לא, פאוּל, אני לא יכולה יותר. Adieu. – להתראות, גברתי הנכבדה.” – “אנא, אלזֶה, אמרי גברת סיסי. ומוטב פשוט סיסי.” – “להתראות, גברת סיסי.” – “אבל למה את כבר הולכת, הרי עד ה-dinner יש לנו עוד שעתיים שלמות.” – “שחקי אַת עם פאול ‘סינגל‘, גברת סיסי, היום באמת לא נעים בחברתי.” – “הניחי לה, גברתי, היא לא מאירה פנים היום. אגב, אלזֶה, מאוד מתאים לפנים שלך לא להאיר. והאפודה האדומה מתאימה להן אפילו יותר.” – “אני מקווה שבכחולה תמצא אצלי יותר מאור פנים, פאול. Adieu.”
זו הייתה פרישה מוצלחת. אני מקווה שהם לא חושבים שאני מקנאה, השניים. אני מוכנה להישבע שיש ביניהם משהו, בין הדודן פאול לסיסי מוֹר. אבל לא אכפת לי, כלל וכלל לא. – הנה, אפנה עוד פעם לאחור ואנופף להם בידי. אנופף ואחייך. עכשיו הפנים שלי מאירות? – אלוהים, הם כבר חזרו לשחק. האמת היא שאני משחקת יותר טוב מסיסי מוֹר, ופאול, גם הוא לא בדיוק מָטָדוֹר. אבל הוא נראֶה טוב, אין מה להגיד – עם הצווארון הפתוח והפרצוף של ‘ילד רע‘. אילו רק היה מצועצע פחות. אין לךְ ממה לחשוש, דודה אֶמָה …
איזה ערב נפלא! היום דווקא היה מזג אוויר מתאים לעלות לַבקתה רוֹזֶטָה. כמה נהדר הוא מתנשא אל השמיים, הר סימונֶה! – היינו יוצאים לדרך בחמש לפנות בוקר. בהתחלה הייתי מרגישה בחילה כמובן, כמו תמיד. אבל זה עובר. – אין תענוג גדול יותר מהליכה בדמדומי הבוקר. – האמריקאי בעל העין האחת בבקתה נראָה כמו מתאגרף. אולי מישהו הוציא לו את העין במכת אגרוף. ברצון רב הייתי מתחתנת עם מישהו מאמריקה, אבל לא עם אמריקאי. או אולי אתחתן עם אמריקאי, אבל אנחנו נחיה באירופה. וילה בַּריוויֶרה. מדרגות שַַיש שיורדות אל הים. אני שוכבת ערומה על השיש. – כמה זמן כבר עבר מאז שהיינו במֶנטוֹנֶה? שבע או שמונה שנים. הייתי בת שלוש־עשרה או ארבע־עשרה. אח, כן, אז עוד היה מצבנו טוב יותר. – האמת היא שטיפשי שדחינו את הטיול. הרי עכשיו כבר יכולנו להיות פה בחזרה. – בארבע, כשהלכתי לטניס, מכתב האקספרס מאימא שהמברק הודיע עליו עוד לא הגיע. אולי גם עכשיו לא, מי יודע. בקלות הייתי יכולה לשחק עוד סֶט אחד. – למה הם מברכים אותי, שני הצעירים האלה? הרי אני לא מכירה אותם בכלל. הם הגיעו למלון אתמול ובארוחות הם יושבים משמאל לחלון, במקום שקודם ישבו בו ההולנדים. הודיתי להם בחוסר נימוס? ואולי אפילו בגאוותנות? אבל הרי אני לא גאוותנית. איך אמר פרֶד בדרך הביתה מ‘קוֹריוֹלָנוּס‘? מלאת שמחה, לא, מלאת גאווה, גֵאה. אַת גֵאה, אלזֶה, לא גאוותנית. – מילה יפה, “גֵאה”. תמיד הוא מוצא מילים יפות. – למה אני הולכת כל־כך לאט? מה, אני פוחדת מהמכתב של אימא? נכון, הוא לא יהיה משמח כנראה. אקספרס! אולי אני שוב צריכה לחזור הביתה. אוּף. איזה מין חיים – למרות אפודת משי אדומה וגרבי משי. שלושה זוגות! הדודה העשירה מזמינה את הקרובה הענייה. עכשיו היא כבר בטח מצטערת על זה. שאאשר לךְ בכתב, דודה יקרה, שאפילו בחלום אני לא חושבת על פאול? אח, על אף אחד אני לא חושבת. אני לא מאוהבת. באף אחד לא. ואף פעם עוד לא הייתי מאוהבת. גם באלברט לא, אף־על־פי ששבוע שלם דימיתי לי שאני מאוהבת בו. אני חושבת שאני לא יכולה להתאהב. זה מוזר, בעצם. כי אני דווקא חושנית. אבל גם גאה ולא מאירה פנים, תודה לאל. הפעם היחידה שאולי הייתי מאוהבת באמת הייתה כשהייתי בת שלוש־עשרה. בְּוַאן דייק – לא, בעצם בְּאַבֶּה דֶה גְרִיֶיה וגם במארי רֶנאר. וכשהייתי בת שש־עשרה, כשהיינו בוֶֶרְתֶרְזֶה. – לא, לא, זה לא היה כלום. מה הטעם להיזכר בזה, הרי אני לא כותבת זיכרונות. אפילו לא יומן כמו בֶּרתָה. פרד נחמד בעיניי, לא יותר. אולי אילו היה אלגנטי יותר. האמת היא שאני סנובּ, כן. גם אבא חושב ככה, והוא צוחק עליי. אח, אבא יקר, כמה דאגות אתה גורם לי. האם הוא בגד פעם באימא? בלי ספק. הרבה פעמים. אימא די טיפשה. עליי אין לה מושג. גם לאחרים לא. פרד? – כן, מושג יש לו, אבל לא יותר. – ערב יפהפה. כמה חגיגי נראה המלון. מרגישים: כולם פה אנשים שאין להם דאגות וטוב להם בחיים. אני למשל. חה־חה! חבל. הייתי צריכה להיוולד לחיים בלי דאגות. כמה יפה זה היה יכול להיות. חבל. – הַר סימונֶה אפוף זוהַר אדום. פאול היה אומר: זוהר אַלפּיני. מה פתאום, בכלל לא זוהר אַלפּיני. אפשר לבכות מרוב יופי. אח, למה צריך לחזור אל העיר!
“ערב טוב, העלמה אלזֶה.” – “נושקת את ידֵך, גברתי הנכבדה.” – “שיחקת טניס?” – הרי היא רואה, אז למה היא שואלת? “כן, גברתי הנכבדה. שיחקנו כמעט שלוש שעות. וגברתי הנכבדה עוד מטיילת?” – “כן, טיול הערב היומי שלי. רוֹלֶוֶג. הדרך עוברת יפֶה כל־כך בין כרי האחו. במשך היום השמש כמעט חמה מדי. ” – “כן, כרי האחו כאן נהדרים. בייחוד באור הירח מהחלון שלי.”
אין עדיין תגובות