החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

הצמה

מאת:
מצרפתית: אביגיל בורשטיין | הוצאה: | 2018-10 | 198 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

42.00

רכשו ספר זה:

הודו. סמיטה היא מוקצית. היא חולמת לראות את בתה נחלצת מחייה האומללים ולומדת בבית הספר.

סיציליה. ג'וליה עובדת בבית המלאכה של אביה. כשהוא נפגע בתאונה היא מגלה שהעסק המשפחתי

על סף פשיטת רגל.

קנדה. שרה, עורכת דין מפורסמת, צפויה להתקדם לניהול המשרד, כשמתברר לה שהיא חולה במחלה קשה.

סמיטה, ג'וליה ושרה, הקשורות בבלי דעת דרך הדבר הכי אינטימי וייחודי להן, מתקוממות נגד גורלן ומחליטות להיאבק. סיפורן המבעבע מאנושיות הוא צמה קלועה עשויה תקווה וסולידריות.

לטישיה קולומביאני היא במאית, שחקנית, תסריטאית וסופרת צרפתייה. עם צאתו לאור היה הספר לרב־מכר מיידי. עד כה נמכרו זכויות התרגום לו ל־27 שפות, וכן זכויות לעיבוד קולנועי.

"הרומן המקורי ביותר של השנה! סיפור נועז ומבריק על סולידריות נשית וחוסן נשי."  Hachette

מקט: 15100956
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


סְמיטָה

כפר בַּדְלפּוּר, אוּטָר פּרָדָש, הודו.

סְמיטה מתעוררת בהרגשה משונה, מעין דחיפות רכה, פרפר בלתי קרוא בבטן. היום הוא יום שתזכור כל חייה. היום בתה הולכת לבית הספר.

סמיטה מעולם לא דרכה בבית הספר. כאן בבדלפור אנשים כמוה אינם לומדים. סמיטה היא דאלית. מוּקְצָה. אחת מאלה שגנדי כינה ילדי האלוהים. הם חיים מחוץ לקאסטה, מחוץ למערכת, מחוץ לכול. הם מין כשלעצמו, שנחשב טמא מכדי להתערבב עם האחרים. מנודים נלעגים שיש להרחיק כפי שמפרידים מוץ מן הבר. הם מיליוני איש, שבדומה לסמיטה חיים מחוץ לכפרים ולחברה, בשולי האנושות.

מדי בוקר הטקס חוזר על עצמו. כמו תקליט שרוט המנגן עד אינסוף סימפוניה שֹטנית, מתעוררת סמיטה בצריף המשמש לה בית, לא רחוק משדות בני הג’אט. היא שוטפת את הפנים והרגליים במים שהובאו יום קודם לכן מהבאר, זו ששמורה להם. לא בא בחשבון שייגעו בבאר אחרת, של הקאסטות הנעלות יותר, אף ששלהן קרובות ונגישות יותר. היו מי שמתו על מעשים פעוטים מזה. היא מתכוננת, מסרקת את לליטה, מנשקת את נָגָרָג’אן. אחר כך היא לוקחת את סל הקש הקלוע שלה, הסל שאמה נשאה לפניה, הסל שעצם מראהו מעורר בה בחילה, הסל המדיף ריח עקשן, חמוץ ובל יימחה שהיא נושאת כל היום כמו צלב, משא מביש. הסל הזה הוא הגיהינום שלה. קללה. עונש. על משהו שכנראה עוללה בחיים קודמים. צריך לשלם, לכפֵּר, שהרי החיים הללו אינם חשובים יותר מהחיים שקדמו להם או שיבואו אחריהם, אלה רק חיים בין אחרים, נהגה אמה לומר. ככה זה, אלה הם חייה.

זו הדהרמה שלה, החובה שלה, מקומה בעולם. עיסוק שעובר מאם לבת, מימים ימימה. באנגלית היא מכונה Scavenger, ‘מחַלֶצת’. מילה תמימה למציאות שאינה כזו. אין מילה שתיטיב לתאר את מה שסמיטה עושה. כל היום היא אוספת חרא של אחרים בידיים חשופות. היא היתה בת שש, בגילה של לליטה היום, כשאמה לקחה אותה בפעם הראשונה. תסתכלי, אחר כך תעשי. סמיטה זוכרת את הריח שתקף אותה, פראי כמו נחיל צרעות, ריח בלתי נסבל, בלתי אנושי. היא הקיאה בשולי הדרך. את תתרגלי, אמרה אמה. היא שיקרה. לא מתרגלים. סמיטה למדה לעצור את הנשימה, לחיות בנשימה עצורה. צריך לנשום, אמר לה רופא הכפר, תראי איך את משתעלת. צריך לאכול. התיאבון אבד לסמיטה לפני זמן רב. היא כבר לא זוכרת מהו רעב. היא אוכלת מעט, את המינימום הנדרש ולא יותר, חופן אורז מומס במים שהיא כופה על גופה המתקומם.

וכל זה אף שהממשל הבטיח בתי שימוש ברחבי המדינה. למרבה הצער, הם לא הגיעו עד לכאן. בבדלפור, כמו במקומות אחרים, מחרבנים תחת כיפת השמים. הכול מטונף: הקרקע, הנהרות, המעיינות, השדות, הכול מזוהם בטונות של צואה. מחלות מתפשטות כמו ניצוץ באבק שריפה. הפוליטיקאים יודעים זאת: מה שהעם דורש, לפני רפורמות, לפני שוויון חברתי, אפילו לפני עבודה, הוא בתי שימוש. הזכות לחרבן בכבוד. בכפרים הנשים נאלצות להמתין לרדת החשכה כדי לצאת לשדות, שבהם הן חשופות לתקיפות שונות. מי ששפר עליו גורלו התקין פינה בחצר או בחלק האחורי של הבית, חור פשוט בקרקע שמכונה בצניעות ‘שירותים יבשים’. מחראות שנשות הדאלית, נשים כמו סמיטה, מפַנות יומיום בידיים חשופות.

הסיבוב שלה מתחיל מעט לפני שבע. סמיטה יוצאת עם הסל שלה ומברשת הנצרים. היא יודעת שמדי יום עליה לפַנות עשרים בתים, אין לה זמן לבזבז. היא צועדת בצדי הדרך, בעיניים מושפלות ובפנים מוסתרות בצעיף. בכפרים אחדים הדאלית צריכים לסמן את עצמם בנוצת עורב. באחרים נכפה עליהם לצעוד יחפים — כולם מכירים את הסיפור על המוקצה שנסקל רק משום שנעל סנדלים. סמיטה נכנסת לבתים מהדלת האחורית ורק ממנה, אסור לה להיתקל בבני הבית לא כל שכן לדבר איתם. לא די בכך שהיא מוקצית, עליה להיות גם בלתי נראית. במקום שכר היא מקבלת שאריות מזון ולפעמים בגדים ישנים שמשליכים לה על הרצפה. בלי לגעת, בלי לראות.

לפעמים היא לא מקבלת כלום. משפחה ג’אטית אחת לא נותנת לה דבר כבר חודשים. סמיטה רצתה להפסיק. ערב אחד היא אמרה לנגרג’אן שהיא לא תחזור לשם, שינקו את החרא שלהם בעצמם. אבל נגרג’אן נבהל. אם סמיטה תפסיק ללכת לשם, יגרשו אותם, אין להם אדמה משלהם. בני הג’אט יציתו להם את הצריף. היא הרי יודעת לְמה הם מסוגלים. ‘נחתוך לך את הרגליים,’ הם אמרו לאחד משלהם. אחר כך מצאו את האיש, מבותר ומכוסה כוויות חומצה בשדה הסמוך.

כן, סמיטה יודעת מה הג’אט מסוגלים לעשות.

אז היא חוזרת לשם למחרת.

אבל הבוקר אינו ככל הבקרים. סמיטה קיבלה החלטה, שהופיעה במחשבותיה כעובדה מוגמרת: בתה תלך לבית הספר. היא התקשתה לשכנע את נגרג’אן. לְמה זה טוב? שאל. היא אולי תדע קרוא וכתוב, אבל אף אחד כאן לא ייתן לה עבודה. את נוֹלֶדֶת מפַנַת בתי שימוש ונשארת כזאת עד יום מותך. זו ירושה, מעגל שאיש אינו יכול להיחלץ ממנו. קארמה.

סמיטה לא נכנעה. היא דיברה על כך שוב למחרת, ביום שלאחר מכן ובזה שאחריו. היא מסרבת לקחת את לליטה לסיבוב שלה. היא לא תדגים לה את התנועות של מפנת בתי השימוש, היא לא תראה את בתה מקיאה בתעלה כמו אמה לפניה, לא, סמיטה מסרבת. לליטה צריכה ללמוד. בסופו של דבר נכנע נגרג’אן לנחישותה. הוא מכיר את אשתו. יש לה כוח רצון עז. הדאלית הקטנה והשחומה שנשא לאישה לפני עשר שנים חזקה יותר ממנו, הוא מודע לכך. לפיכך הוא נכנע לבסוף. שיהיה. הוא ילך לבית הספר בכפר, הוא ישוחח עם הברהמין.

סמיטה הבליעה חיוך ניצחון. היא היתה שמחה כל כך לו אִמה היתה נאבקת בשבילה, היא רצתה כל כך לחצות את מפתן בית הספר, להתיישב בין הילדים האחרים. ללמוד לקרוא ולספור. אבל זה היה בלתי אפשרי, אביה של סמיטה לא היה אדם טוב כמו נגרג’אן, הוא היה חמום מוח ואלים. הוא הכה את אשתו, כפי שכולם נוהגים כאן. לעתים קרובות אמר לה: אישה אינה שווה לבעלה, היא שייכת לו. היא רכושו, שפחתו. היא צריכה להתכופף מול רצונו. אין ספק שאביה היה מעדיף להציל את הפרה שלו מאשר את אשתו.

לסמיטה יש מזל, נגרג’אן מעולם לא הכה אותה, מעולם לא גידף אותה. כשלליטה נולדה, הוא אפילו הסכים שתישאר. לא רחוק משם הורגים בנות עם לידתן. בכפרי רג’סטאן טומנים אותן בקופסה בעודן בחיים וקוברים בחול מיד לאחר הלידה. הבנות הקטנות מתות בתוך לילה.

אבל לא כאן. סמיטה מתבוננת בלליטה, שכורעת על רצפת העפר המהודק של הצריף ומסרקת את בובתה היחידה. היא יפה. תוויה עדינים, והשיער שסמיטה קולעת לצמה בכל בוקר גולש עד מותניה.

בתי תדע לקרוא ולכתוב, היא חושבת בלבה, והמחשבה נוסכת בה אושר.

כן, היום הוא יום שתזכור כל חייה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “הצמה”