מועדון הקריאה של ג'יין אוסטן

בעלה של סילביה עזב אותה אחרי 32 שנות נישואים ושלושה ילדים. ג'וסלין, חברתה הטובה ביותר, לא נישאה מעולם ומשקיעה את כל מעייניה בטיפוח כלבים. לפרודי, מורה לצרפתית בשלהי שנות העשרים יש בעל מוצלח בכל המובנים, אז למה היא ממשיכה לפנטז על יחסי מין עם גברים אחרים? ברנדט בת הששים ומשהו החליטה שהיא זקנה סוף סוף, ומרשה לעצמה קצת להשתגע. אלגריה, בתה הלסבית היפהפיה של סילביה לא מדברת עם אהובתה, ואף אחד לא מבין מה גריג, חובב המדע הבדיוני, מחפש אתן שם במועדון שהקימו — מועדון הקריאה של ג'יין אוסטן. חמש נשים וגבר אחד נפגשים במשך ששה חודשים לדיון וקריאה בספריה של ג'יין אוסטן, כותבת הרומנים האהובה ביותר בתולדות הספרות האנגלית. פרשיות אהבה מתחילות, נישואים עומדים במבחן, הסדרים בלתי הולמים הופכים להולמים — הכול תחת הדרכתה של ג'יין אוסטן. "קארן ג'יי פאולר הצליחה ליצור רומן כל כך כובש ונוגע ללב, כל כך עדין, מתוחם ושנון, שמעריצותיה של "אמה" פשוט ייאנחו מרוב אושר" וושינגטון פוסט בוק וורלד קארן ג'יי פאולר, היא המחברת של שבעה רומנים וכן קבצי סיפורים. היא היתה מועמדת לשורה של פרסים, ביניהם פרס פןפוקנר והבוקר. מועדון הקריאה של ג'יין אוסטן ספרה המצליח ביותר, היה לרב־מכר בינלאומי ועובד לקולנוע . "קשה להסביר למה מועדון הקריאה של ג'יין אוסטן הוא כל כך נהדר אבל הוא אכן נהדר. העובדה הזאת תוכר בקרוב כאמת אוניברסלית" הוושינגטון פוסט בוק וורלד "מסוגנן, פשוט ומנחם להפליא." הטיימס "זהירות, סכנת התמכרות!" ELLE "נפלא!" אינדיפנדנט "אם מתחילים לצטט את השורות של פאולר, קשה מאוד להפסיק… מועדון הקריאה הוא ספר שנון ומעורר מחשבה על האופן שבו הספרים שאנחנו בוחרים, בוחרים אותנו" סן פרנציסקו כרוניקל

מקט: moadon_hakriaa_shel_jeyn_ostin

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

בעלה של סילביה עזב אותה אחרי 32 שנות נישואים ושלושה ילדים. ג'וסלין, חברתה הטובה ביותר, לא נישאה מעולם ומשקיעה את […]

---

ישבנו במעגל בשעת דמדומים במרפסת הסגורה של ג’וסלין. שתינו תה קר, כשסביבנו ניחוח דונמים של דשא קליפורני שכוסח זה לא מכבר. הנוף היה יפהפה. השמש היתה חיזיון בתנועה בסגול, וצל כיסה את הרי בֶּריאֶסה ממערב. באביב זרם נחל מדרום, אך לא בקיץ.

“רק תקשיבו לצפרדעים,” אמרה ג’וסלין. הקשבנו. היכנשהו ככל הנראה, מעבר להמולת הנביחות בכלבייה, נשמעה להקת צפרדעים.

היא הציגה את כולנו בפני גריג. הוא הביא מהדורה של גרמֶרסי שכללה את כל הרומנים, דבר שרמז על כך שעבורו היתה אוסטן רק גחמה של הזמן האחרון. לא יכולנו לראות בעין יפה מישהו שהופיע עם ספר חדש במובהק, מישהו שהחזיק את כל הרומנים בחיקו, כשרק אמה עמדה לדיון. כשהוא ידבר בפעם הראשונה, מישהי מאיתנו תצטרך להעמיד אותו במקומו.

זאת לא תהיה ברנדט, אף על פי שהיא זאת שביקשה שיהיו בנות בלבד. היא היתה בעלת הלב הטוב ביותר בעולם. לא הופתענו כשהיא קידמה בברכה את גריג. “כל כך נחמד לראות גבר שמתעניין במיס אוסטן,” היא אמרה לו. “יהיה מענג לשמוע נקודת מבט גברית. אנחנו כל כך שמחות שאתה כאן.” ברנדט מעולם לא הסתפקה באמירה בודדת, כאשר אפשר לחזור עליה שלוש פעמים. לפעמים זה היה מעצבן, אבל בדרך כלל מרגיע. כשהיא הגיעה, היא נראתה כאילו עטלף גדול תלוי מעל אוזנה. הסתבר שזה בסך הכול עלה, וג’וסלין סילקה אותו כשהן התחבקו.

ג’וסלין הפעילה שני תנורים ניידים, והמרפסת הימהמה בחמימות מפנקת. היו שם שטיחים הודיים ואריחים ספרדיים באדום שעשוי להסוות שערות כלב, תלוי בגזע. היו מנורות פורצלן בצורת צנצנות זנגוויל, עגולות ובסגנון מזרחי, ולא נראה זכר לאבק שתמיד מכסה נורות, שכן היה זה ביתה של ג’וסלין. המנורות הופעלו באמצעות טיימרים. כשבחוץ ישתרר חושך, ברגע המושלם יידלקו כולן בבת אחת, כמו מקהלה. זה עדיין לא קרה, אבל ציפינו לרגע. אולי זה יקרה ברגע שמישהו יאמר איזו הברקה.

על הקיר היחיד היו תלויות תמונות — שושלת הרידג’בקים של ג’וסלין, מוקפת בסרטים שזכו בהם ובאילנות היוחסין. רידג’בקים הם גזע מטריארכלי; זאת אחת התכונות המושכות שלהם. שימו את ג’וסלין בעמדת האלפא, ותקבלו ציוויליזיציה מתקדמת בהתהוות.

קוויני מהסֶרֶנגֶטי השפילה אלינו מבט, עיני יונה ומצח מודאג ונבון. קשה לתפוס אישיות של כלב בתמונה. כלבים סובלים מההשטחה יותר מבני אדם ואפילו מחתולים. ציפורים מצטלמות היטב מפני שהן כה זהירות, ובכל מקרה, בדרך כלל הנושא העיקרי הוא העץ. אבל בתצלום הזה היה דמיון מחמיא לחיה האמיתית, ג’וסלין צילמה אותו בעצמה.

מתחת לתמונה של קוויני, לרגלינו, שכבה בתה, זריחה בסהרה, בכבודה ובעצמה. רק עכשיו היא נשכבה, אחרי שבמשך חצי שעה עברה בינינו מזה לזה, נשפה בפנינו ניחוחות בריכה מעופשת, והשאירה שערות על מכנסינו. היא היתה הכלבה החביבה על ג’וסלין — היחידה שהורשתה להיכנס פנימה — אף על פי שלא היתה בעלת ערך, כיוון שסבלה מפעילות יתר של בלוטת התריס ונאלצה לעבור עיקור. חבל שלא יהיו לה גורים, נהגה ג’וסלין לומר, יש לה מזג מתוק להפליא.

ג’וסלין הוציאה לאחרונה יותר מאלפיים דולר על טיפול וטרינרי לסהרה. שמחנו לשמוע על כך, כיוון ששמענו שגידול כלבים עלול להפוך אדם לאכזרי ומחושב. ג’וסלין קיוותה להמשיך לשלוח אותה לתחרויות, למרות שלא צפוי מכך כל רווח לכלבייה; אלא שסהרה כל כך התגעגעה לכך. אם אפשר יהיה להחליק את ההילוך שלה — אצל רידג’בקים ההילוך היה כל העניין — היא תוכל להמשיך להופיע, אף על פי שלעולם לא תנצח. (אבל סהרה ידעה מתי הפסידה, היא היתה נהיית כנועה ומהורהרת. לפעמים מישהו שוכב עם השופט ואין מה לעשות.) הסיווג התחרותי של סהרה היה כלבות שעברו שינוי מיני.

הנביחות מבחוץ התפתחו להיסטריה. סהרה התרוממה והלכה בנוקשות לדלת הרשת, רכס השיער שבגבה סמור כמו מברשת שיניים.

“למה נַייטלי לא יותר מושך?” פתחה ג’וסלין. “יש לו כל כך הרבה מעלות. למה הוא לא מוצא חן בעיני?”

בקושי שמענו אותה, היא היתה צריכה לחזור על דבריה. האמת היא שבתנאים שסביבנו היינו צריכים לדון בג’ק לונדון.

רוב מה שידענו על ג’וסלין הגיע מסילביה. ג’וסלין מורגן הקטנה וסילביה סַנצֶ’ז הקטנה נפגשו במחנה צופות בגיל אחת־עשרה, ועכשיו הן היו בנות חמישים ומשהו. שתיהן היו בבקתת צ’יפֶּוָוה והתאמצו לזכות בתג ווּד־לוֹר. הן היו צריכות להקים מדורה מענפים שסודרו בצורת אוהל טיפי, ואז לבשל עליה ואז לאכול את מה שבישלו. הבחינה עברה בהצלחה רק כשהצופה ניקתה את הצלחת שלה. הן היו צריכות לזהות עלים וציפורים ופטריות רעילות. כאילו מישהי מהן תאכל אי־פעם פטרייה, רעילה או לא.

במבחן האחרון הן נלקחו בצוותים של ארבע לקרחת יער, שהיתה במרחק עשר דקות הליכה מהמחנה, והיו צריכות לחזור משם בכוחות עצמן. זה היה קשה, הן קיבלו מצפן ורמז: חדר האוכל נמצא מדרום־מערב.

המחנה נמשך ארבעה שבועות, ובכל יום ראשון הגיעו הוריה של ג’וסלין מהעיר — נהיגה של שלוש שעות וחצי — כדי להביא לה את הקומיקס של יום ראשון. “בכל מקרה כולם אהבו אותה,” אמרה סילביה. התקשינו להאמין בכך, למרות שנורא אהבנו את ג’וסלין. “היא לא ידעה מהחיים שלה, בצורה חיננית.”

הוריה של ג’וסלין העריצו אותה כל כך, שלא היו מסוגלים לראות אותה אומללה. מעולם לא סיפרו לה סיפור עם סוף עצוב. היא לא ידעה כלום על די־די־טי או על הנאצים. בזמן משבר הטילים עם קובה הוריה הרחיקו אותה מבית הספר מפני שלא רצו שייוודע לה שיש לנו אויבים.

“נגזר עלינו, בנות צ’יפווה, לספר לה שישנם קומוניסטים,” אמרה סילביה. “ואנשים שמתעללים בילדים. ועל השואה. ורוצחים סדרתיים. וּוֶסת. מטורפים נמלטים עם ווים במקום ידיים. הפצצה. מה קרה לבני צ’יפווה האמיתיים.

“מובן שלא ידענו את כל הפרטים. איזו דייסת מידע־שגוי האכלנו אותה. ועדיין, זה היה יותר נכון מכל מה שהיא שמעה בבית. והיא היתה מאוד בעניין, אי־אפשר היה שלא להעריץ אותה.

“הכול התפוצץ ביום שבו היינו צריכות למצוא את הדרך למחנה. היתה לג’וסלין פנטזיה פרנואידית, שבזמן שאנחנו הולכות ומתייעצות במצפן, הם אורזים ומסתלקים. היא חשבה שנגיע לבקתה ולחדר האוכל ולבתי השימוש, אבל כל האנשים כבר לא יהיו שם. יותר מזה, היא חשבה שנמצא שם אבק, קורי עכביש וקורות עץ מתפוררות. כאילו שהמחנה ננטש לפני מאה שנים. כנראה סיפרנו לה יותר מדי עלילות מאזור הדמדומים.

“אבל מה שמוזר זה שביום האחרון ההורים שלה הגיעו לאסוף אותה, ובנסיעה חזרה הם סיפרו לה שהם התגרשו במהלך הקיץ. למעשה, היא נשלחה למחנה בדיוק למטרה זו. הם נסעו בכל יום ראשון כדי להביא לה את הקומיקס, כשכבר לא יכלו לסבול זה את זה. אבא שלה עבר למלון בסן פרנסיסקו, ושם התגורר במשך כל החודש שבו נעדרה. ‘אני אוכל במסעדת המלון,’ הוא אמר לה. ‘אני יורד לארוחת בוקר ומזמין מה שבא לי.’ ג’וסלין אמרה שהוא גרם לזה להישמע כאילו זאת הסיבה היחידה שבגללה עזב, מפני שהאכילה במסעדה היתה כל כך משגעת. היא הרגישה שהמירו אותה בביצים אפויות בשמנת.”

יום אחד, כעבור שנים אחדות, הוא התקשר אליה ואמר שחלה בשפעת קלה. לא משהו שצריך להדאיג את הבת היקרה שלו. היו להם כרטיסים למשחק בייסבול, אבל הוא לא האמין שיצליח להגיע, הם יצטרכו לדחות את זה לפעם אחרת. קדימה ג’איינטס! התברר שהשפעת היתה התקף לב. כשהגיע לבית החולים כבר היה מת.

“אין פלא שהיא גדלה קצת חולת שליטה,” אמרה סילביה. באהבה. ג’וסלין וסילביה היו חברות הכי טובות, יותר מארבעים שנה.

“אין חום במר נייטלי,” אמרה אלגרה. היו לה פנים מלאות הבעה, כמו לליליאן גיש בסרטים האילמים. כשטענה משהו בתוקף כיווצה את מצחה, כך עשתה מאז היתה קטנטונת. “פרנק צ’רצ’יל וג’יין פֵיירפקס נפגשים בחשאי ורבים ומתפייסים ומשקרים לכל מי שהם מכירים. אפשר להאמין שהם מאוהבים מפני שההתנהגות שלהם כל כך קלוקלת. אפשר לדמיין סקס. אי־אפשר להרגיש את זה עם מר נייטלי.” קולה של אלגרה היה כמו שיר ערש, נמוך אך חודר. לעתים קרובות היא נהגה בנו בקוצר רוח, אבל נימת קולה היתה כל כך נעימה, שבדרך כלל הבנו את זה רק לאחר מעשה.

“נכון,” הסכימה ברנדט. מאחורי העדשות הקטנות של משקפיה היו עיניה עגולות כחלוקי נחל. “אֶמה כל הזמן אומרת כמה ג’יין מסויגת, אפילו מר נייטלי אומר כך, וההבחנות שלו תמיד כל כך מדויקות. אבל היא היחידה בכל הספר” — האורות נדלקו, וברנדט קפצה בבהלה, אך לא החסירה שום מילה — “שעושה רושם של אדם מאוהב עד ייאוש. אוסטן אומרת שאמה ומר נייטלי הם זוג ללא דופי,” היא הירהרה לרגע. “ונראה שהיא רואה את זה בעין יפה. אני מניחה שהמילים ‘ללא דופי’ היו בעלות משמעות שונה בימיה של אוסטן. כמו משהו שאין להתבייש בו. לא משהו שיעורר לשונות רעות. וגם לא ניסיון לטפס גבוה מדי או לרדת נמוך מדי.”

אור נשפך כמו חלב על המרפסת. כמה חרקים מכונפים גדולים הטיחו את עצמם על הזגוגיות, להוטים למצוא אותו, לגלות את המקור שלו. התוצאה היתה סדרת חבטות, כמה מהן רמות דיין לגרום לסהרה לנהום.

“אין תשוקה חייתית,” אמרה אלגרה.

סהרה הסתובבה. תשוקה חייתית. היא ראתה דברים בכַּלבִּיות. דברים שיסמרו את שערותיכם לתמיד.

“אין תשוקה נקודה.” פרודי חזרה על המילה, אבל ביטאה אותה כאילו היתה בצרפתית. כיוון שהיתה מורה לצרפתית, זה לא היה מעצבן כפי שזה עלול היה להיות.

לא שזה מצא חן בעינינו. בחודש הקודם הקוסמטיקאית של פרודי מרטה לה את רוב הגבות והעניקה לה מראה של הפתעה תמידית. לא יכולנו לחכות לרגע שזה ייעלם. “Sans passion, amour n’est rien,”3 אמרה פרודי.

3 צרפתית: ללא תשוקה האהבה היא לא כלום

“Après moi, le deluge,”4 ענתה ברנדט, רק כדי שמילותיה של פרודי לא יפגשו בדממה שהיא עלולה לפענח כקרירה. באמת שברנדט טובה מדי לפעמים.

4 צרפתית: אחרַי המבול

שום דבר מסריח בחוץ. סהרה חזרה דרך דלת הרשת. היא נשענה על ג’וסלין ונאנחה. אחר כך הסתובבה שלוש פעמים, צנחה והניחה את סנטרה על חרטום נעלה של ג’וסלין, שריחו כריח ציד. היא היתה שלווה אך דרוכה. שוב דבר לא יגיע אל ג’וסלין לפני שיעבור תחילה דרך סהרה.

“אם תרשו לי.” גריג כיחכח בגרונו והרים את ידו. “דבר אחד שמשך את תשומת לבי באמה הוא שיש בו תחושת איוּם.” הוא מנה באצבעותיו. הוא לא ענד טבעת. “הצוענים האלימים. הגניבות הבלתי מוסברות. תאונת הסירה של ג’יין פיירפקס. כל הדאגות של מר וודהאוס. תחושת סכנה מרחפת בשוליים. מטילה צל.”

פרודי דיברה במהירות ובנחרצות. “אבל כל העניין של אוסטן הוא שאף אחד מהדברים האלו אינו אמיתי. אין אִיום אמיתי.”

“אני חוששת שפיספסת את כל העניין,” אמרה אלגרה.

גריג לא הוסיף דבר. ריסיו צנחו אל הלחיים, מקשים לפענח את הבעתו. על ג’וסלין המארחת נפלה האחריות להחליף נושא.

“קראתי פעם שהעלילה של אמה, השפלתה של צעירה יפה ושבעת רצון מעצמה, היא העלילה הפופולרית ביותר בכל הזמנים. נדמה לי שרוברטסון דיוויס הוא שאמר את זה. שזה סיפור שכולם אוהבים.”

כשג’וסלין היתה בת חמש־עשרה, היא פגשה שני נערים במגרשי הטניס של הקאנטרי קלאב. לאחד קראו מייק, לשני סטיבן. במבט ראשון הם היו נערים ממוצעים. מייק היה רזה וגבוה יותר, היו לו גרגרת בולטת ומשקפיים שהפכו לפנסים בשמש. לסטיבן היו כתפיים טובות יותר וחיוך נחמד אבל תחת שמן.

פולין, בת דודתו הניו יורקית של מייק, הגיעה לביקור, והם הציגו את עצמם בפני ג’וסלין כיוון שנדרש להם שחקן רביעי למשחק זוגות. ג’וסלין התאמנה על חבטת ההגשה שלה עם השחקן המקצועי של הקאנטרי. באותו קיץ היא אספה את שערה לקוקו גבוה, והיה לה פוני כמו של סנדרה די בקח אותה, היא שלי. היו לה שדיים. בתחילה הם היו מחודדים, אבל כעת מעוגלים. אימא שלה קנתה לה בגד ים שני חלקים עם חזייה בצורת גביעי ביצה, שגרמה לג’וסלין להיות מודעת לעצמה להפליא. אבל היא תמיד האמינה שהחלק הטוב ביותר שלה הוא חבטת ההגשה. הזריקה שלה באותו יום היתה מושלמת, מתחה את כל גופה וסובבה את הכדור אל מלבן ההגשה הנגדי. דומה שהיא לא מסוגלת להחטיא. לפיכך היה מצב הרוח שלה מרומם ופראי.

מייק וסטיבן לא קילקלו את המצב כיוון שלא היו תחרותיים במיוחד. הם התפצלו בכמה מהמשחקים ובאחרים לא. אף אחד מלבד ג’וסלין לא ספר נקודות, והיא עשתה זאת בלבה. הם החליפו בני זוג. פולין היתה כזאת מעצבנת, היא האשימה אנשים בדריכה על הקו במשחק ידידותי, כך שלעומתה עלתה קרנה של ג’וסלין מעלה־מעלה. מייק אמר שכיף לשחק איתה, וסטיבן אמר שהיא בכלל לא סנובית כמו רוב הבנות.

אחרי שפולין חזרה הביתה הם המשיכו להיפגש ולשחק, למרות ששלושה היה מספר לא נוח. לפעמים מייק או סטיבן היו מנסים לרוץ מצד אחד של הרשת לצד השני ולשחק בשתי הקבוצות. זה אף פעם לא עבד, אבל מעולם לא הפסיקו לנסות. בסופו של דבר היה מגיע איזה מבוגר וזורק אותם מהמגרש בתואנה שהם לא רציניים.

אחרי הטניס הם היו מחליפים לבגדי ים ונפגשים בבריכה. ג’וסלין השתנתה כליל עם שינוי הבגדים. כשהיא יצאה ממלתחות הנשים, נעשו התנועות שלה מכווצות וחדות. היא כרכה מגבת סביב מותניה והסירה אותה רק כשהחליקה לתוך המים.

אבל המבטים שהם נעצו בה מצאו חן בעיניה. היא הרגישה את העונג מתפשט על פני עורה, מכף רגל ועד ראש. הם נכנסו אחריה, נגעו בה מתחת למים, היכן שאיש לא ראה. אחד מהם היה צולל מתחתיה, תוחב את ראשו בין רגליה ועולה לפני המים כשברכיה על כתפיו, והמים זולגים מהקוקו שלה אל הגביע שמעל שדיה. יום אחד אחד מהם, מעולם לא נודע לה מי מהשניים, משך בקשר ושיחרר את החלק העליון. היא תפסה אותו כשהוא התחיל לצנוח. היא היתה יכולה לעצור את זה במילה אחת ויחידה, אבל לא עשתה זאת. היא הרגישה מסוכנת, חצופה. היא הרגישה שהיא קורנת.

היא לא השתוקקה לשום דבר יותר מזה. לאמיתו של דבר היא לא ממש חיבבה את מייק או סטיבן, ובוודאי שלא באופן הזה. כשהיתה שוכבת באמבטיה או במיטה ונוגעת בעצמה, באינטימיות ובהצלחה רבה יותר מהם, הבחור שדמיינה היה אחיו הגדול של מייק, בריאן. בריאן למד בקולג’ ועבד בקיץ כמציל בבריכה. הוא נראה כפי שמציל אמור להיראות. מייק וסטיבן קראו לו הבוס, הוא קרא להם הפּישֶרים. הוא מעולם לא החליף מילה עם ג’וסלין, וייתכן שבכלל לא ידע את שמה. היתה לו חברה שנרטבה רק לעתים רחוקות, אבל שכבה על כיסא־נוח, קראה רומנים רוסיים ושתתה קוקה־קולה. יכולת לדעת כמה שתתה לפי מספר הדובדבנים המסוכרים שהועמדו בשורה על המפית שלה.

בשלהי יולי התקיים נשף ריקודים בסגנון בת־מזמינה־בן. ג’וסלין הזמינה את מייק ואת סטיבן כאחד. היא הניחה שהם יודעים על כך וחשבה שידברו על זה. הם היו החברים הכי טובים. היא חשבה שאחד מהם ייפגע אם היא תזמין רק את השני, ולא רצתה לפגוע באיש. היא התכוונה ללבוש שמלת סטרפלס קיצית, והיא ואִמה הלכו לקנות חזיית סטרפלס.

מייק הופיע ראשון על סף ביתה, בחולצה לבנה וז’קט ספורטיבי. הוא היה מתוח, שניהם היו מתוחים, הם היו זקוקים לבואו של סטיבן. אבל כשסטיבן הגיע, מייק הוכה בהלם. נפגע. רתח. “תיהנו שניכם,” הוא אמר. “יש לי דברים אחרים לעשות.”

אמה של ג’וסלין הסיעה את ג’וסלין וסטיבן למועדון ותחזור לאסוף אותם רק באחת־עשרה. שלוש שעות תמימות ייאלצו לחלוף איכשהו. עששיות האירו את השביל למועדון, והנוף היבהב. היו שם זרי ורדים ועציצי קיסוס מגולפים כחיות. האוויר היה קריר ורך, הירח החליק בשמים. ג’וסלין לא רצתה להיות עם סטיבן. עכשיו זה הרגיש כמו דייט, והיא לא רצתה לצאת איתו. היא היתה גסת רוח ואומללה, לא רצתה לרקוד, בקושי דיברה, ולא הסירה את הקרדיגן. היא חששה שמא הוא יקבל רעיונות שגויים וניסתה להבהיר את מצב הדברים. בסופו של דבר הוא הזמין נערה אחרת לרקוד.

ג’וסלין יצאה לבריכה והתיישבה באחד מכיסאות־הנוח. היא ידעה שנהגה בסטיבן ברשעות בלתי נסלחת. הלוואי שלא היו נפגשים מעולם. היא לא לבשה גרבונים, ורגליה קפאו. היא הריחה את הבושם שלה — ‘שירת הרוח’ — מעורב בריח כלור.

מוזיקה ריחפה על הבריכה. “Duke of Earl”. “I Want to Hold Your Hand”. “There is a House in New Orleans”. בריאן התיישב על קצה הכיסא שלה, ודמה זינק. כנראה שהיתה מאוהבת בו.

“את משהו,” הוא אמר. האור היחיד סביבם היה אור כחול שזרח מתוך המים. גבו היה מופנה אליה כך שהיא לא ראתה את פניו, אבל קולו היה מלא בוז. “יש שֵם לבנות כמוך.”

ג’וסלין לא ידעה מה השם, היא אפילו לא ידעה שיש בנות כמוה. יהיה השם אשר יהיה, הוא לא אמר לה אותו.

“הכנסת את הבנים האלה לכזאת קדחת. זה מצא חן בעינייך? אני בטוח שכן. ידעת שפעם הם היו החברים הכי טובים? עכשיו הם שונאים אחד את השני.”

היא התביישה כל כך. במשך כל הקיץ היא הרגישה שמשהו מוזר בצורת ההתנהגות שלה, אבל לא ידעה מה. זה באמת מצא חן בעיניה. עכשיו היא הבינה שמה שלא בסדר זה שזה מצא חן בעיניה.

בריאן לפת בחוזקה את עקבה, למחרת הופיעה חבּוּרה במקום שבו ננעץ אגודלו. הוא החליק את ידו השנייה במעלה רגלה. “את ביקשת את זה,” הוא אמר. “את יודעת את זה.” אצבעותיו אחזו בתחתוניה והזיזו אותם הצדה. היא הרגישה את המרקם החלק של ציפורניו. היא לא אמרה לו להפסיק. היא היתה מבוישת מכדי לזוז. אצבעו מצאה את דרכה לתוכה. הוא הזיז את משקלו עד ששכב מעליה. האפטרשייב שלו היה זהה לזה שאביה נהג להשתמש בו.

“בריאן?” קולה של החברה שלו בקע מהמועדון. “True Love Ways” התנגן בפטפון — ג’וסלין לעולם לא תאהב שוב את בּאדי הולי, למרות שכבר היה מת, הבחור המסכן — החברה קראה. “בריאן? בריאן!” בריאן החליק החוצה את אצבעו ושיחרר אותה. הוא נעמד, היטיב את הז’קט שלו והחליק את שערו. הוא תחב את אצבעו לפיו, לנגד עיניה, והוציא אותה. “נמשיך אחר כך,” הוא אמר לה.

ג’וסלין צעדה על השביל הרטוב בין העששיות ויצאה אל הכביש. הקאנטרי קלאב עמד בשטח פתוח, במעלה גבעה גבוהה. נסיעה למקום נמשכה כעשרים דקות. הכבישים התפתלו ללא מדרכות בין עצים משני הצדדים. ג’וסלין התחילה ללכת הביתה.

היא נעלה סנדלים בעלי עקב של שלושה סנטימטרים. היא צבעה את ציפורני רגליה בלק, ולאור הירח נראו אצבעותיה כאילו נטבלו בדם. באחורֵי עקבה כבר הרגישה נקודה כואבת. היא היתה מאוד מפוחדת, מפני שמאז המחנה חייתה בעולם שהיו בו קומוניסטים, אנסים ורוצחים סדרתיים. בכל פעם ששמעה מכונית מתקרבת, היא סטתה מהדרך והשתופפה עד שזו עברה. הפנסים היו כמו זרקורים. היא העמידה פנים שהיא חפה מפשע, מישהי שלא ביקשה שום דבר. היא העמידה פנים שהיא צבי. היא העמידה פנים שהיא צ’יפווה. היא העמידה פנים שהיא בנתיב הדמעות,5 אירוע שסילביה סיפרה עליו פעמים רבות, בפרטנות ססגונית ורצופת טעויות.

5 בשנים 1839-1838 אולצו כ־17,000 בני שבט הצ’ירוקי לצעוד מערבה מאזור מזרח טנסי לטריטוריה האינדיאנית שממערב לארקנסו. כ־4,000 מהם נספו בדרך. המסע כונה “נתיב הדמעות”.

היא חשבה שתספיק להגיע הביתה לפני שאמה תצא לאסוף אותם. כל שהיה עליה לעשות זה ללכת במורד הגבעה. אבל לאור מכונית חולפת אחת לפתע היא לא זיהתה דבר. היא לא הגיעה לצומת שלמרגלות הגבעה, וכעת טיפסה במעלה הגבעה, דבר שלא היתה אמורה לעשות כלל וכלל. לא היו שם שלטי רחוב או בתים. היא המשיכה לצעוד קדימה רק מפני שהיתה מבוישת מכדי לחזור לאחור. חלפו שעות. לבסוף היא הגיעה לתחנת דלק קטנה שהיתה סגורה ולטלפון ציבורי שפעל. כשחייגה היתה בטוחה שאמה לא תענה. אמה בוודאי בחוץ, מחפשת אחריה בקדחתנות. ואולי ארזה את כל בגדיה בזמן שג’וסלין היתה בנשף, הכניסה אותם למכונית והסתלקה.

השעה היתה חצות. אימא שלה עשתה מזה סיפור גדול, אבל ג’וסלין שיכנעה אותה שבסך הכול רצתה קצת אוויר צח, להזיז את הרגליים, לראות כוכבים.

“אבל אני חושבת שמה שאנחנו אמורים לראות,” אמרה פרודי, “זה לא את היעדר התשוקה, אלא את הפיקוח עליה. זה אחד הנושאים החביבים על ג’יין.” היא חייכה, ושפתיה השתפלו מטה.

החלפנו מבטים חשאיים. ג’יין. כמה פשוט. הרבה יותר אינטימי, לבטח, מכפי שמיס אוסטן היתה רוצה. אף אחד מהאחרים לא קרא לה ג’יין, למרות שהיינו מבוגרים יותר וקראנו אותה זמן רב יותר מפרודי.

רק ברנדט היתה חביבה מכדי לשים לב לכך. “נכון מאוד,” היא אמרה. ידיה היו שלובות, והיא החליפה לסירוגין את האגודל שלמעלה. “תבונה ורגישות כולו עוסק בכך, וזה הספר הראשון של אוסטן, אבל היא חוזרת לזה בהשפעה, שהוא האחרון. זה נושא קבוע. נקודה יפה, פרודי. נייטלי מאוהב בפראות — נדמה לי שאלה המילים, מאוהב בפראות — אבל הוא כזה ג’נטלמן, שאפילו זה לא גורם לו להתנהג גרוע. הוא תמיד ג’נטלמן בראש ובראשונה. ג’וסלין, התה שלך נפלא. כל כך מלא טעם. אני מרגישה כאילו אני שותה את הזריחה עצמה.”

“הוא נזפן,” אמרה אלגרה. “בעיני זה לא ג’נטלמני במיוחד.”

“רק כלפי אמה.” גריג ישב כשרגלו האחת נחה על הברך השנייה. רגליו היו מקופלות לשניים כמו כנפי עוף. רק גבר מסוגל לשבת ככה. “רק כלפי האישה שהוא אוהב.”

“אז ברור שזה הופך את זה לתקין!” התפרצה פרודי. “גבר יכול לעשות הכול לאישה שהוא אוהב.”

הפעם היתה זאת סילביה ששינתה את הנושא, אבל היא פעלה כסוכנת של ג’וסלין. ראינו את ג’וסלין מעיפה בה מבט רגע לפני שדיברה. “תשכחו מנייטלי,” היא אמרה. “אמה היא זאת שקשה להגן עליה. היא חמודה להפליא, אבל היא גם סנובית לגמרי.”

“אבל היא הגיבורה היחידה של אוסטן שקיבלה ספר על שמה,” אמרה ג’וסלין. “אז אני מניחה שהיא המועדפת.”

אחד הכלבים בכלבייה נבח בהתמדה. בין התפרצות להתפרצות השתררה דממה ארוכה דיה להטעות אותנו לחשוב, שכל נביחה היא האחרונה. הנביחות היו תשושות באופן כוזב, ערמומיות. איזה טיפשים היינו, ממתינים מעל הספרים שלנו לדממה שלא תבוא.

“נדמה לי שעולה ערפל.” נימת קולה של אלגרה ביטאה שביעות רצון, ופניה היפים המשתנים הביעו שמחה. הירח זרח ללא הפרעה, אבל הגיעה שעתו. מעל השדות החל האוויר לדלוף. בין נביחה לנביחה שמענו צלילי גשם רחוק. “לא אמרתי לך, אימא? לא אמרתי שעדיף להיפגש בעיר? איך נגיע הביתה עכשיו? אין דבר יותר מסוכן מהכבישים הכפריים האלה בערפל.”

גריג נעמד מיד על רגליו. “אז כדאי שאצא לדרך. המכונית שלי לא אמינה במיוחד. אני לא רגיל לנהוג בערפל.”

גם ברנדט נעמדה.

“לא, בבקשה,” אמרה ג’וסלין. “עדיין לא. אנחנו בשקע כאן. לא יהיה שום ערפל על הכביש. הירח בהיר כל כך. יש לי כיבוד, בבקשה תישארו, תתכבדו קצת לפחות. אני אוציא את זה עכשיו. אפילו לא דיברנו על הארייט.”

בשנתה האחרונה בתיכון עברה סילביה לבית הספר של ג’וסלין. הן לא נפגשו מאז המחנה. כל אחת מהן כתבה שני מכתבים, הראשון ארוך מדי, השני קצר לאין שיעור, ואז שתיהן הפסיקו לכתוב. אבל זאת לא היתה אשמתה של אף אחת מהן, והן שמחו להיפגש שוב בשיעור ספרות של מר פרקר, מופרדות על ידי שתי שורות של שולחנות, שתיהן כאחת תוהות מה הסיפור של איבסן. סילביה חשה הקלה עצומה כשגילתה שהיא מכירה מישהו בבית הספר החדש שלה.

עכשיו ג’וסלין היא שהיתה המומחית, זאת שידעה איפה מותר לעשן, מי מספיק קוּל כדי להסתובב איתו, ומי — גם אם חיבבת אותו בחשאי — יהרוס לך את המוניטין. היה לה חבר עם מכונית, והיא סידרה בזריזות חבר לסילביה, כדי שכולם יוכלו ללכת יחד לקולנוע, למרכז הקניות או לחוף הים בסופי־שבוע שבהם מזג האוויר היה נעים דיו. כשיצאו ברביעייה, סילביה וג’וסלין בעיקר דיברו זו עם זו. דניאל וטוני נהגו, וכשהם הלכו לסרט, דניאל וטוני שילמו.

טוני היה החבר של סילביה. הוא היה שחיין, ובעונת התחרויות הוא גילח כל שערה משערות גופו כדי להיות חלק כמו פלסטיק. סילביה קיבלה אותו באותה תקופה, פגום משהו. אחרי שהם יצאו שבועות אחדים, הוא הניח לשערו לצמוח מחדש. היה לו שיער מקסים, חום ורך. הוא היה בחור נאה.

ג’וסלין יצאה עם בחור בשם דניאל. לדניאל היתה עבודה אחרי שעות הלימודים בחנות אופניים בשם ‘התגלגלות חופשית’ ומחויבויות של מבוגר. אחיו הצעיר היה מפגר, ילד מונגולואיד, בעל אוזניים גדולות, גינוני חיבה דביקים וחוסר זהירות שכוח המשיכה שלו היה כה אדיר, שמשך את יתר בני המשפחה אל מסלולו.

ג’וסלין עזבה את הקאנטרי קלאב מיד אחרי הנשף. גם כך היא הגיעה בשנה האחרונה בתיכון למקום הרביעי בנבחרת הטניס. הראשונה והשנייה היו מדורגות שישית ואחת־עשרה במדינה, הן היו נבחרת חזקה. אבל אף אחד בבית הספר לא התעניין בנבחרות של הבנות. יותר אנשים באו לצפות במשחקי הבנים, שרמתם היתה נמוכה בהרבה, ואף אחד, אפילו בין הבנות, לא חשב שזה אמור להיות אחרת.

יום אחד במהלך משחק בבית ספר אחר הבחינה ג’וסלין שטוני יושב בקהל. התחיל להתענן. המשחק הופסק, התחיל שוב והופסק סופית. “באתי בגלל מזג האוויר,” אמר לה טוני. “דניאל ביקש ממני להסיע אותך הביתה אם ירד גשם.”

זה היה שקר. עשר דקות אחרי שעזבו את המגרש ירד כזה מבול, שטוני לא ראה כלום. הוא עצר בצד הכביש כדי לחכות שהגשם ייחלש. ג’וסלין עדיין היתה מיוזעת מהמשחק, והוא השאיר את החימום דולק כדי שהיא לא תצטנן. המכונית העלתה אדים כמו קומקום, החלונות התערפלו כך שאיש לא יכול היה להציץ פנימה. טוני התחיל לכתוב באצבעו על האדים שעל הזגוגית. אני אוהב אותך הוא כתב. שוב ושוב. על כל החלון שלצד הנהג ומעל ההגה. הוא לא אמר מילה. הגשם הרעיש על הגג, קפץ על מכסה המנוע. פניו של טוני היו חיוורים, עיניו גדולות שלא כדרך הטבע. דממה בתוך המכונית והמולה בחוץ.

“סילביה לא יכלה לבוא איתך?” שאלה ג’וסלין. היא עדיין קיוותה שהמילים על החלונות אינן מיועדות לה.

“לא אכפת לי מסילביה,” אמר טוני. “אני חושב שלא אכפת לך מדניאל.”

“אכפת לי,” הזדרזה ג’וסלין לומר. “וסילביה היא החברה הכי טובה שלי.”

“אני חושב שאת מחבבת אותי,” אמר טוני.

ג’וסלין היתה המומה. היא לא הצליחה להיזכר ולו בדבר אחד שעשתה שיכול היה לתת את הרושם הזה. “אני לא.”

מזג האוויר לא הרפה, והחלונות המשיכו להיות אטומים מאדים. טוני התחיל לנהוג בכל מקרה, מזדחל קדימה, מציץ דרך האני אוהב אותך שמעל לוח המחוונים. המילים כבר התחילו להימחק. הוא האיץ.

“אל תנהג אם אתה לא רואה,” אמרה ג’וסלין. היא עצמה לא ראתה כלל את הכביש, רק יריעות גשם צונחות. התנפצות רעם נשמעה מעליהם.

“אני לא יכול לשבת כאן איתך ולא לנשק אותך,” אמר טוני. “אם את לא נותנת לי לנשק אותך, אז אני צריך לנהוג.” הוא שוב האיץ. האוטו נטה כשהוא ירד אל השוליים והתייצב כשהוא חזר אל הכביש. “זה היה קרוב,” הוא ציין. “היה שם עץ.” הוא האיץ.

ג’וסלין ישבה מחוצה אל הדלת שלצדה והחזיקה בה בשתי ידיים. גם הפעם היא היתה כמעט לא לבושה — חצאית טניס קצרצרה, גופייה חושפת כתפיים. למה במצבים כאלה היא לבושה בבגדים שהציבו אותה בעמדת נחיתות? טוני התחיל לשיר. “ברגעים קרירים קפואים חסרי ודא־אות, אני משתוקק…” הוא היה כל כך מוטרף, כל כך מתוח, שלא הצליח אפילו לשיר בלי לזייף. מהירות המכונית, התפוצצות הרעם — דבר לא הפחיד את ג’וסלין יותר מהשירה שלו.

היא הדליקה את הרדיו לקולו החלק כפנינה של התקליטן, “…מוקדש לגברת מאוד מיוחדת בסאות’ ביי.” טוני שר, החימום התנשף, גשם ועוד גשם. רעם.

“דִי דִי, די דה לה דה, די דה די די.” טוני שוב האיץ. “די־דה דום.”

“תעצור,” אמרה ג’וסלין. “תעצור בצד ברגע זה.” היא השתמשה באותה נימה ששימשה אותה מול אחיו של דניאל, כשהיה חשוב שיציית.

טוני לא הסתכל עליה. “את יודעת מה המחיר.”

ברור שהוא תיכנן את תוכניתו בקפידה. הבל פיו הריח מסוכריות מנתה.

ג’וסלין הכינה לכולם דייסת שיבולת שועל. קערית של דייסה טעימה, היא אמרה. נהנינו מהבדיחה, ברגע שהבנו שזאת אכן בדיחה, ובמטבח חיכו לנו פרוסות עוגת קנטקי ויסקי, וריבועי לימון וקרם מנתה וסהרוני שקדים. אמרנו לג’וסלין שזאת הדייסה הכי טעימה שאכלנו בחיים, לא דחוסה מדי ולא דלילה מדי, לא חמה מדי ולא קרה מדי. כולנו טענו שנרגיש יותר טוב כשנאכל אותה, אם כי רק גריג קיים.

כבר סלחנו לו על מה שזה לא היה שעיצבן אותנו. אפילו לא זכרנו מה זה היה. “דיברת מעט מאוד,” אמרנו לו בעידוד. “דבר! אל תתבייש!”

אבל הוא הלך להביא את הז’קט שלו בפנים מכורכמים. “אני חושש שהערפל מחמיר מרגע לרגע. אני חושב שכדאי שאלך.” הוא לקח שני סהרוני שקדים לדרך.

ברנדט הביטה בנו בחומרה. אפילו שערה הסתור נראה סתור בחומרה. “אני מקווה שהוא יחזור בפעם הבאה. אני מקווה שלא הברחנו אותו. אני חושבת שהיינו יכולות להיות קצת יותר נחמדות. זה בטח מוזר להיות הגבר היחיד.”

פרודי הכניסה לפיה מנה קטנה ומדומה מהדייסה. “אני, בכל מקרה, נהניתי מדעותיו המעניינות. אבל תמיד אהבתי פרובוקציות. תשאלו את כל מי שמכיר אותי!”

ג’וסלין ידעה שהיא צריכה לספר לדניאל ולסילביה על מה שקרה, אבל היא חששה. בעת מעשה היא הרגישה שעומדות בפניה שתי ברירות בלבד — להתנשק עם טוני שוב ושוב, או למות בתאונת דרכים גשומה וטרגית, כמו הנערה ב’הנשיקה האחרונה’. אבל היא לא ידעה איך לספר את הסיפור כך שזה יהיה מספיק ברור. היא אפילו לא האמינה בכך בעצמה, והיא היתה שם.

כעבור יומיים היא עדיין לא אמרה דבר. כשהפעמון צילצל היא בדיוק התלבשה לבית הספר. אימא שלה קראה לה בקול לחוץ. מישהו, אימא שלה לא העלתה על דעתה מי, השאיר גור כלבים על סף הדלת בארגז ירוק, שכרטיס ‘שייך לג’וסלין’ קשור אליו בסרט. ג’וסלין לא התקשתה לזהות את כתב היד, אחרי שראתה כל כך הרבה דוגמאות ממנו על חלון מכונית מכוסה אדים.

“מי מסוגל להביא למישהו גור כלבים?” התרעמה אימא שלה. “חשבתי שדניאל הוא בחור רגיש. אני חייבת להגיד שאני מופתעת, ולא לחיוב.” ג’וסלין מעולם לא הורשתה להחזיק כלב. כלב, בעיני אמה, היה רק סיפור שסופו העצוב בלתי נמנע.

הגור היה מעורב, לבן ומתולתל, והוא כל כך התרגש לראותן, עד שנעמד על רגליו האחוריות והתנודד כשכפותיו הקדמיות מתנופפות באוויר. כשג’וסלין הרימה אותו, הוא מיד התקרב אל פניה ושירבב את לשונו הזעירה אל תוך אפה. לא בא בחשבון למסור אותו. בתוך שתי שניות ג’וסלין התאהבה מעל הראש.

סילביה וטוני, ג’וסלין ודניאל נפגשו באותו יום כרגיל לאכול צהריים במדשאה הדרומית של בית הספר. “מי יכול היה לתת לך גור?” שאל טוני שוב ושוב, הרבה אחרי שהאחרים הניחו לשאלה.

“זאת בטח אימא שלך,” אמר דניאל. “לא משנה מה היא אמרה לך. אחרת מי יעז? כלב זה אחריות גדולה.”

טוני חייך אל ג’וסלין כשותף לדבר עבירה והניח לברכו לצנוח ולהיצמד אל רגלה. היא נזכרה בתחושה ובטעם של נשיקותיו. כשלא חייך אליה בשובבות, הוא נעץ בה מבטים מתחננים. איך ייתכן שהאחרים לא הבחינו בכך? היא היתה חייבת להגיד משהו. ככל שיעבור הזמן, כך יהיה יותר גרוע.

סילביה פתחה את תיק האוכל שלה וגילתה שאמה ארזה לה שתי פרוסות לחם בלי שום דבר ביניהן. קשה לחשוב מה להכין לארוחה יום אחרי יום אחרי יום. אימא שלה נשברה תחת הלחץ. ג’וסלין קיבלה קאפקייק קנוי וביצה קשה. היא ניסתה לתת אותם לסילביה, אבל זו לא רצתה לקחת.

באותו ערב, כשדניאל חזר מהעבודה, הוא בא לראות את הכלב. “היי, קטנצ’יק,” הוא אמר ושלח את אצבעותיו כדי שינגוס בהן, אבל הגור נראה פחות מוקסם ממבולבל. “תשמעי, העניין הוא,” הוא אמר לג’וסלין, ואז שתק שעה ארוכה. הם ישבו משני צדי הספה כדי שהגור יוכל להתרוצץ על הריפוד הפרחוני שביניהם. המרחק גם מנע מדניאל לנשק אותה, דבר שג’וסלין החליטה שאין להתיר עד שתספר לו הכול.

“אני מקווה שהכלב לא על הרהיטים,” קראה אמה של ג’וסלין מלמעלה. היא כיבדה את פרטיותה של ג’וסלין ולא נכנסה לחדר, אבל הקשיבה לעתים קרובות.

“העניין הוא,” אמר דניאל.

דומה שהוא מנסה להגיד לה משהו. ג’וסלין לא היתה מוכנה לחילופי סודות. היא סיפרה לו איך מר פרקר ניסה להרצות על נושא המעמדות באויב העם של איבסן, ואיך הם הצליחו לגרום לו לדבר במקום זה על ה־Smothers Brothers. היא עשתה מזה סיפור שלם, ושורת המחץ היתה ‘תרנגולים מטופשים!’ כשלא מצאה מה להוסיף בנושא עברה לשיעור מתמטיקה. היא היתה צריכה רק להמשיך לדבר בלי הפסקה במשך כעשרים דקות. דניאל בחיים לא יטריח או ידאיג את אמו, אישה שיש לה הרבה על הראש, בכך שיאחר לארוחת הערב.

שעת ההשכבה סוף־סוף הגיעה לכלבייה. נביחה בודדת עוד נשמעה פה ושם, אבל היא לא הובילה לשום דבר, אף אחד לא הצטרף אליה. הכלבים חלמו בבתיהם. אנו הנשים היינו שרויות עכשיו עמוק בערפל, מרחפות במרפסת המוארת החמימה כבתוך בועה. סהרה התקרבה בזחילה לאחד התנורים ונשכבה עם הראש בין הכפות. ראינו את קו עמוד השדרה שלה עולה ויורד עם כל נשימה. על רקע השלווה הפלומתית שבחוץ שמענו את הנחל מתמלא ויורק. ג’וסלין הגישה לנו קפה בספלים מעוטרים בפרחי לילך זעירים.

“אני מרגישה,” היא אמרה כשעברה בינינו עם שמנת הקפה, אבל לא נעצרה ליד סילביה מפני שידעה איך סילביה אוהבת את הקפה שלה, וכבר התקינה אותו בהתאם, “אני מרגישה שאוסטן עובדת קשה כדי לשכנע אותנו שההתנהגות של פרנק צ’רצ’יל פחות דוחה מכפי שהיא. יותר מדי אנשים טובים בספר ייפגעו אם הוא יוצג כמו הנבלים הרגילים שלה, הנאים והמקסימים. בני הזוג וֶסטוֹן ייפגעו. ג’יין פיירפקס.”

“הוא לא אדם טוב כמו נייטלי ולא רע כמו אֶלטון,” אמרה ברנדט. כשהינהנה, משקפיה החליקו מעט שבמעט במורד אפה. לא ראינו זאת, אבל כך הסתבר כשהיא דחפה אותם חזרה למעלה. “הוא מסובך. אני אוהבת את זה אצלו. הוא צריך לבקר מיד את גברת וסטון והוא לא עושה את זה, אבל כשהוא עושה זאת הוא קשוב ומתחשב. הוא לא אמור לעודד את אֶמה לשער השערות על ג’יין שיביכו אותה בהמשך, אבל הוא לא זוקף את זה לחובתה. הוא לא אמור לפלרטט כל כך עם אֶמה, אבל איכשהו הוא יודע שהיא בטוחה איתו. הוא חייב לתחבל, והוא רואה שאֶמה לא תטעה בכוונותיו.”

“אבל הוא לא יכול לדעת בוודאות!” למשמע הנימה המיוסרת של ג’וסלין הזדקפה סהרה והתקרבה אליה בכשכוש זנב מהוסס. “זה בדיוק מה שאנשים אף פעם לא מבינים,” היא הוסיפה בשיכוך מתנצל של הדחיפות בקולה.

היא הציעה לאלגרה סוכר, אך זו הנידה בראשה בהזדעפות ונופפה בכפית שבידה. “הארייט חושבת שנייטלי מחבב אותה. אֶמה חושבת שאלטון לא מחבב אותה. הספר מלא באנשים שטועים בנושא הזה.”

“אלטון לא מחבב את אֶמה,” אמרה פרודי. “העניין האמיתי שלו הוא כסף ומעמד.”

“ובכל זאת.” ג’וסלין חזרה למקום מושבה על הספה. “ובכל זאת.”

חשבנו על ההקלה העצומה שמוצאת בעולם הכלבים אישה כמו ג’וסלין, אישה שחושבת על טובת כולם, שיש לה יצר שידוך חזק ודחף לסדר וניקיון. בכלבייה פשוט לוקחים את האדון והגברת שצאצאיהם יקדמו ביותר כמדומה את הגזע. לא צריך לשאול אותם. מתזמנים את המפגש שלהם בקפידה ומשחררים אותם זה לזו עד שהעניין גמור.

בסוף השבוע שאחרי משחק הטניס שהופסק, מזג האוויר היה כה נאה, שאימא של ג’וסלין הציעה פיקניק. אפשר ללכת לפארק עם הגור, שנקרא עכשיו פּרַייד — גאווה — וכונה פּרַיידי, וכך הוא יוכל להשתין ולחרבן איפה שירצה, ומי שלא רצה את הכלב מלכתחילה, לא יצטרך לנקות אחריו. תשאלי את סילביה, היא הציעה, כיוון שסילביה בקושי הגיעה לשחק עם פריידי עד לאותו רגע.

בסופו של דבר הם הלכו — פריידי, סילביה, טוני, דניאל, ג’וסלין ואמה של ג’וסלין. הם ישבו על הדשא, על שמיכת משבצות מגרדת שנשמרה במכונית, אכלו שוקי עוף מטוגנות עטופות בבייקון וקינחו בטבילת אוכמניות בשמנת וסוכר חום. האוכל היה טעים, אבל החברה משונה. כל מילה שיצאה מפיה של ג’וסלין היתה מלווה אשמה. טוני העמיד פנים עליזים, וניכר עליו שהוא מתוח מתחת לפני השטח. סילביה ודניאל בקושי דיברו. ולמה לכל הרוחות אימא שלה הצטרפה אליהם?

פריידי היה כל כך שמח, עד שנראה מטושטש בקצוות. הוא רץ על הנדנדה המאוזנת, ובמשקלו הקל הטה אותה רק כשהגיע ממש אל הקצה שלה. הצניחה הבהילה אותו, והוא קפץ היישר לזרועותיה של ג’וסלין. אבל אחרי רגע התאושש כליל, נחלץ מידיה בהתפתלות, תפס עלה בשיניו, התרחק בריצה ושמט את העלה רק כשנתקל באדום־חזה מת בעשב. פריידי חי את הרגע, ורגע שכלל אדום־חזה מת היה רגע נהדר. ג’וסלין נאלצה להרים את הציפור במפית נייר ולזרוק אותה לפח הזבל, שם היא שכבה על סנדוויץ’ נקניק אכול למחצה ותפוח מרקיב. היא לא נגעה בה, אך משקלה בכף ידה היה כל כך — ובכן, מת — היא היתה כל כך נוקשה אך גמישה, ועיניה השחורות כוסו במעין זגוגית חלקלקה מאדים. היא הלכה לשירותים ושטפה את ידיה. מישהו כתב על הקיר ‘עלה על הרכבת’ בעט כחול וצייר קטר ומעליו השם אריקה ומספר טלפון. ייתכן כמובן שזה באמת היה ציור של רכבת, אף על פי שג’וסלין ידעה מה סילביה היתה אומרת.

כשהיא חזרה פריידי כל כך שמח לראותה שוב, שהשתין על עצמו. אפילו זה לא הצהיל את רוחה של ג’וסלין. אימא שלה הציתה סיגריה ונשפה עשן מנחיריה, כאילו התכוונה להישאר עד הסוף המר. לפעמים היא הוציאה את ג’וסלין מדעתה. בבית היא נעלה מין נעליים, שרחש גרירתן במסדרון היה בערבים מסוימים יותר מכפי שג’וסלין יכלה לשאת.

“חשבתי על זה,” אמרה ג’וסלין, “שזה מצחיק שאני מרגישה עכשיו כל כך מלוכלכת בגלל שהרמתי ציפור מתה, אבל ציפור מתה היא בדיוק מה שאכלנו לארוחת הצהריים.”

אימא שלה הפילה את אפר הסיגריה בטפיחה. “יקירתי, ברצינות! זה היה שוקיים.”

“שגם היו טעימות מאוד,” אמר טוני. “אני אוהב שמטגנים אותן ככה.”

ג’וסלין החליטה שהוא מטומטם. כולם מטומטמים. “את לא צריכה ללכת לאיזשהו מקום?” היא שאלה את אמה. “אין לך סידורים? חיים?”

היא ראתה כיצד פניה של אמה נופלים. היא אף פעם לא חשבה על הביטוי הזה לפני כן, אבל הוא היה מדויק. הכול קרס.

אמה כיבתה את הסיגריה. “נכון, יש לי.” היא פנתה לכיוון הכללי של דניאל וסילביה. “תודה שנתתם לי להצטרף, ילדים. דניאל, תוכל להסיע את ג’וסלין הביתה בשבילי?” היא ארזה את שאריות הפיקניק והלכה.

“זה היה די מרושע, ג’וסלין,” אמר דניאל. “אחרי שהיא בישלה וכל זה.”

“חתיכות של ציפור מתה. רגליים של ציפור מתה. עיצבן אותי שהיא לא הסכימה להודות בזה. סילביה, את יודעת איך היא.” ג’וסלין הסתובבה, אבל סילביה אפילו לא פגשה במבטה. “היא תמיד חייבת לצפות הכול בציפוי מבריק. היא עדיין חושבת שאני בת ארבע.”

פריידי סלח לג’וסלין על אדום־החזה. הוא לעס ביסודיות את השרוך שלה לאות שסלח ושכח. הוא היה כל כך מהיר, שג’וסלין לא הבחינה בכך. היא היתה צריכה לצלוע עד המכונית של דניאל כדי שהנעל לא תחליק מרגלה.

איננו מלאכים כמו כלבים, אבל מצופה מאימהות שיתקרבו לכך. “זה היה כיף,” היה הדבר היחיד שאמה של ג’וסלין אמרה לה על בילוי אחר הצהריים. “יש לך חברים כל כך נחמדים.”

דניאל הסיע אותה הביתה. פריידי עמד על ירכיה וכפותיו הקטנות בקושי הגיעו לחלון, נשימתו יצרה ענן קטן ודביק על גב ידה של ג’וסלין. עכשיו הצטערה שנהגה באמה בגסות. היא אהבה את אימא שלה. היא אהבה את שוקי העוף שלה, המצופות בבייקון. האשמה שהיא חשה בגלל טוני הגיעה לנקודת רתיחה, והדבר הפשוט ביותר בעולם יהיה לפרוץ בבכי. הדבר הקשה ביותר יהיה להפסיק.

“העניין הוא,” אמר דניאל, “שאני ממש מחבב את סילביה. מצטער ג’וסלין,” המילים הגיעו מרחוק, כמו דבר שנאמר לפני כמה ימים ורק עכשיו נקלט. “היא מרגישה נורא בקשר לזה.” דניאל נעצר בצומת ריק. הוא נהג בזהירות ואחריות. “היא בקושי מעיזה לדבר איתך. שנינו מרגישים נורא. אנחנו לא יודעים מה לעשות.”

למחרת בבית הספר דניאל היה החבר של סילביה וטוני היה החבר של ג’וסלין. דיברו על זה הרבה במסדרונות. ג’וסלין לא הביעה התנגדות, מפני שבזכות הסכמתה היתה זאת הפעם הראשונה בהיסטוריה שסידור כזה התאים לכל הצדדים, שווה בשווה, וגם מפני שלא היתה מאוהבת בדניאל. כשהיא חשבה על זה, דניאל באמת היה מושלם בשביל סילביה. סילביה היתה צריכה מישהו יותר רציני מטוני. מישהו שירגיע אותה בפעמים שחשבה שהעולם הוא מקום נורא מכדי לחיות בו. מישהו שלא ינשק את החברה הכי טובה שלה במשך אחר צהריים שלם.

חוץ מזה, טוני נתן לה את פריידי. ולא היה כל כך נורא להתנשק איתו. למרות שזה בטח יהיה יותר גרוע בלי הגשם, האדים והאשמה. ג’וסלין למדה מספיק על הדברים האלה כדי לדעת את זה.

“מה שהכי מעציב אותי באמה,” אמרה אלגרה, “קשור לענייני המעמד של החברה שלה, הארייט. בסוף אֶמה החדשה, אמה המשופרת, אמה הנזופה, מבינה שהארייט לא היתה טובה דיה להינשא לאלטון הנתעב אחרי הכול. כשעוד היתה תקווה מסוימת שאביה הטבעי הוא ג’נטלמן, היא היתה יכולה, אבל ברגע שהתברר שהוא עוסק במסחר, התמזל מזלה של הארייט שבכלל זכתה באיכר.”

כבר היה מאוחר, והתנורים לא הפסיקו לחמם לרגע. הם הימהמו ונשפו, ולמי מאיתנו שישבה סמוך אליהם היה חם מדי, ולאחרות קר מדי. לא נותר קפה מלבד המשקעים המגעילים שבתחתית הספלים, וריבועי הקרם מנתה נעלמו — סימן מובהק לכך שהערב התקרב אל קצו. לאחדות מאיתנו כאב הראש.

“עניין המעמדות באמה מסובך.” ברנדט נשענה אחורה בכיסאה. בטנה התגבהה מתחת לשמלה, והיא אספה את רגליה תחתיה כמו ילדה. היא למדה יוגה שנים ארוכות ויכלה להניח את רגליה במקומות מדהימים. “קודם כול ישנה העובדה שהארייט היא ילדה לא־חוקית, ונדמה שאוסטן ליברלית למדי בנקודה הזאת.”

היא בהחלט לא סיימה, אבל אלגרה קטעה אותה. “היא אומרת שזה כתם, שלא אצולה ולא עושר הלבינוהו.” התגנב ללבנו חשד שמא אלגרה אינה אוהבת את אוסטן כמונו. עד עכשיו זה היה בגדר חשד בלבד, שום דבר שאמרה לא היה בלתי הוגן. פקחנו עין, אבל ארור החושב עוון.

“אני חושבת שג’יין אירונית כאן,” הציעה פרודי. היא ישבה קרוב לתנור. לחייה החיוורות הסמיקו מעט. “היא משתמשת בשנינות אירונית, אני חושבת שיש קוראים שמחמיצים את זה. גם אני אירונית לעתים קרובות, בעיקר באימייל. לפעמים החברים שלי שואלים, ‘זאת היתה בדיחה’?”

“זאת היתה בדיחה?” שאלה אלגרה.

ברנדט המשיכה בהתמדה. “וישנו גם המקרה של רוברט מרטין. אנחנו מן הסתם אמורים לצדד במר נייטלי בעניין רוברט מרטין. הוא אמנם רק איכר, אבל בסוף אמה אומרת שתשמח מאוד להכיר אותו.”

“כולנו יודעים להעריך רמה,” אמרה ג’וסלין. “אולי היום היא לא בדיוק מבוססת על מעמד, אבל אנחנו עדיין יודעים לְמה אנחנו ראויים. אנשים בוחרים בני זוג שקרובים אליהם במראה. הַיפים מתחתנים עם יפים, המכוערים עם מכוערים.” היא השתתקה. “בניגוד לתועלת הגזע.”

“זאת היתה בדיחה?” שאלה פרודי.

סילביה דיברה מעט מאוד כל הערב, ודאגתה של ג’וסלין התעוררה. “מה כדאי לנו לקרוא עכשיו?” שאלה אותה ג’וסלין. “תבחרי את.”

“אני במצב רוח לתבונה ורגישות.”

“אני אוהבת אותו,” אמרה ברנדט. “יכול להיות שהוא החביב עלי אחרי גאווה ודעה קדומה. למרות שאני אוהבת את אמה. אני תמיד שוכחת עד כמה, עד שאני קוראת אותו שוב. החלק החביב עלי הוא על התותים. מרת אלטון בכובע שלה ובסל שלה.” היא דיפדפה בין הדפים. הפינה הרלוונטית קופלה, אבל היו כמה פינות מקופלות נוספות, כך שזה לא עזר במיוחד. “הנה,” היא אמרה.

“‘ומרת אלטון, ועִמה כל אביזרי אושרה, המגבעת והסל, היתה מיד מוכנה ומזומנה… מעתה לא ניתן לדבר או לחשוב אלא על תות שדה, ועל תות שדה בלבד… פרי מצוין — אכילה מרובה מכבידה על הקיבה — פחות טוב מדובדבנים…'”

ברנדט הקריאה את כל הקטע. זאת היתה פסקה נהדרת, אם כי ארוכה למדי כשהוקראה בקול.

הקשר של ג’וסלין עם טוני נמשך לתוך שנתם האחרונה בתיכון, והפרידה אירעה למרבה הצער במועד שגרם לה להחמיץ את נשף החורף. היא כבר קנתה שמלה עשויה שכבות תחרה, כסופה וחושפת כתפיים שאהבה להפליא, עד שהיתה מוכנה לגרור את העניין עוד כמה שבועות, לו יכלה. אבל באותו שלב כל מילה שיצאה מפיו עיצבנה אותה, והוא התעקש להמשיך לדבר.

כעבור שלוש שנים סילביה ודניאל התחתנו ברוב טקס, לא ממש בסגנון שלהם. ג’וסלין תמיד חשדה שהחתונה תוכננה כך שהיא תוכל סוף־סוף ללבוש את השמלה שלה. היא הביאה בחור, אחד מסדרה ארוכה של בני זוג, שלא האריך ימים מחבריו, אבל הונצח בתמונות החתונה — מרים כוסית, עומד כשידו כרוכה סביב כתפיה של ג’וסלין, יושב לשולחן עם אמה של ג’וסלין, שניהם שקועים בשיחה רצינית.

סילביה וג’וסלין למדו עכשיו בקולג’ והצטרפו לקבוצת מודעוּת פמיניסטית שנפגשה בקמפוס בקומה השנייה של הבניין הבינלאומי. במפגשם השלישי ג’וסלין סיפרה על הקיץ עם מייק וסטיבן. היא לא התכוונה לדבר על זה ארוכות, אבל היא מעולם לא סיפרה על ליל הנשף לאף אחד, אפילו לא לסילביה. היא מצאה את עצמה בוכה מתחילת הסיפור ועד סופו. היא שכחה, עד שהיתה באמצע הסיפור, איך בריאן הסתכל עליה כדי לוודא שהיא רואה, ואז דחף את האצבע לתוך פיו ומשך אותה החוצה.

הנשים האחרות הזדעזעו בשמה. היא נאנסה, טענו חלקן. בושה וחרפה שלא הוגשה תלונה.

בושה. אחרי ההקלה הראשונית — עכשיו שהסיפור קרם עור וגידים בחלל האוויר, וניתן היה להתבונן בו — הדבר שבו הבחינה ג’וסלין יותר מכול היה עד כמה היא לא הביעה התנגדות. היא ראתה כמו ממעוף ציפור את גופה חסר התנועה בשמלת סטרפלס ובקרדיגן דקיק, שרועה בכיסא־הנוח. האמירה שהיה צריך לעמת את בריאן עם השלכות מעשיו נתפסה אצל ג’וסלין כהאשמה. היא היתה צריכה לעשות משהו. למה היא לא נאבקה? בו בזמן שבריאן תחב את אצבעו, היא המשיכה לקוות שיחשוב עליה טובות!

אף אחת מהאחרות לא האשימה אותה. הן קראו לזה תִכנוּת תרבותי לפסיביות. מה שמצופה מנסיכת האגדות. אבל ג’וסלין הרגישה יותר ויותר מושפלת. היו שתי נשים בקבוצה שבאמת נאנסו, אחת מהן על ידי בעלה, פעם אחר פעם. ג’וסלין הרגישה שהיא עשתה סיפור גדול משום דבר. השתיקה שלה העניקה לבריאן כוח שלא היה ראוי לו. היא לא תיתן לאף סטודנט דפוק לספר לה מי היא.

מי היא?

“מה לא בסדר אצלי?” היא שאלה את סילביה לאחר מכן. זו לא שאלה שהתאימה לקבוצה. “למה אני לא מסוגלת לעשות את הדבר הכי פשוט שיש? להתאהב.”

“את אוהבת כלבים.”

ג’וסלין ניפנפה את האמירה בכעס. “זה לא נחשב. זה קל מדי. היטלר עשה את זה.”

היא לא חזרה למפגש הרביעי. העלאת המודעות הפכה להיות עוד אחד מהדברים שגרמו לה להתבייש, והיא גמרה להתבייש.

דניאל הפך ללוביסט בסקרמנטו. הוא ייצג שבט אינדיאני, נהר שהיה שמורת טבע ואת הממשלה היפנית. מפעם לפעם דחקו בו להפוך לפוליטיקאי, אבל היה קל להתנגד לכך. פוליטיקאים, הוא נהג לומר, חיים מהרגל אל הפה. סילביה עבדה בספרייה הלאומית, באולם ההיסטוריה של קליפורניה. ג’וסלין היתה מנהלת החשבונות של יקב קטן, הכלבייה שלה תיפתח רק בעוד כמה שנים, ולעולם לא תהיה מקור הפרנסה הבלעדי שלה. פריידי חי עד גיל שש־עשרה, וביום האחרון לחייו סילביה ודניאל לקחו יום חופש מהעבודה כדי ללוות אותו ואת ג’וסלין אל הווטרינר. הם ישבו יחד על טלאי הדשא שמחוץ למשרד, וג’וסלין חיבקה אותו ברגעיו האחרונים. אחר כך הם ישבו יחד במכונית. במשך שעה ארוכה אף אחד מהם לא הצליח לעצור את הבכי מספיק כדי לראות את הדרך הביתה.

“מה שלומך?” שאלה ג’וסלין את סילביה. היתה להן דקה משותפת במטבח, ומאה דברים שאי־אפשר לומר בפני אלגרה להגיד זו לזו. אלגרה היתה חביבתו של דניאל, בתו היחידה, ואף על פי שמהרגע הראשון צידדה באמה ודבקה בה, היה בכך משהו לא טבעי שהעציב אותנו.

מובן שהמטבח היה יפהפה, עם מדפים כחולים ואריחים לבנים, ברזי פליז וכיריים עתיקות. סהרה ישבה ליד הכיור בזווית שהציגה לראווה את הפרופיל האפריקאי הנאה שלה. אחרי שכולם ילכו ולא יהיה עוד איש, סהרה תוכל ללקק את הצלחות, אבל זה היה סוד, וסהרה ידעה לשמור סוד.

ג’וסלין שטפה את הכוסות. המים בעיר היו כל כך קשים, שמדיח הכלים שרט אותן, לכן היה צורך לשטוף אותן ביד.

“אישה מתה מהלכת,” ענתה סילביה. “את זוכרת שדניאל הטריף את דעתי? מסתבר שהייתי נשואה באושר. במשך שלושים ושתיים שנה. אני מתגעגעת אליו כאילו הלב שלי נתלש מהחזה. מי חשב שזה יקרה?”

ג’וסלין הניחה את הכוס, ובידה החלקלקה מסבון אחזה בידה הצוננת של סילביה. “אני עצמי הייתי לא־נשואה באושר כל אותן שנים. הכול יהיה בסדר.” בפעם הראשונה היא חשבה על כך שגם היא איבדה את דניאל. היא מסרה אותו, אבל מעולם לא ויתרה עליו. עכשיו, בזמן שהיא גידלה את הכלבים שלה, איבקה את הנורות וקראה את ספריה, הוא ארז את חפציו ועזב. “אני אוהבת אותך מאוד,” היא אמרה לסילביה.

“איך יכולתי לתת לעצמי לשכוח שרוב הנישואים נגמרים בגירושים?” שאלה סילביה. “לא לומדים על זה אצל אוסטן. אצלה זה תמיד נגמר בחתונה או שתיים.”

אלגרה, פרודי וברנדט הופיעו בעודה מדברת ובידיהן הספלים שלהן, מפיות וצלחות. אולי בהשראת דבריה של סילביה, על כל פנים הן הזכירו תהלוכת חתונה. האופן שבו האור הזהוב השתקף בחלונות. הדממה הערפילית שבחוץ. הנשים שנכנסו בזו אחר זו לתוך המטבח, נושאות את הכלים המלוכלכים לפני גופן עד שהיינו כולנו מכונסות יחד.

“Le monde est le livre des femmes,”6 הציעה פרודי.

6 צרפתית: העולם הוא ספרן של הנשים

מה שזה לא יהיה. יכולנו לראות את שפתיה, כך שייתכן שהיתה רצינית לגמרי, אלא אם כן היתה זו עוד שנינה אירונית. כך או כך, לא עלתה בדעתנו תשובה מנומסת.

“סילביה, יקירתי האהובה,” אמרה ג’וסלין. טיפת רוק קטנה ונשית צנחה מפיה של סהרה והצטלצלה על רצפת האבן. המזלגות והכפיות שלנו החליקו לתוך קצף הסבון שמילא את הכיור. אלגרה חיבקה את אמה והניחה ראש על כתפה. “זה עדיין לא נגמר.”

ג’וסלין מסבירה על תערוכות כלבים:

השופט בדרך כלל מתחיל בכך שהוא מבקש מכל מובילי הכלבים להוליך את הכלבים סביב הזירה ואחר כך להעמיד אותם בשורה לאורך הצד. בזמן שהכלבים צועדים, השופט עומד במרכז ובוחן חינניות, שיווי משקל וחוסן.

כשהכלבים עומדים בשורה — בתנוחה המיועדת להציג את מעלותיו של הכלב — השופט בוחן מקרוב את הלסת, את עומק בית החזה, את גמישות הצלעות, את זווית הכתפיים, את הפרווה ואת המצב הגופני. בזכרים, השופט מאשר במישוש את קיומם של שני אשכים.

אחרי כן המובילים מוליכים שוב את כלביהם, עכשיו כל אחד בתורו. ראשית הם מתרחקים כדי שהשופט יתרשם מאחור, ואחר כך חוזרים כדי שהשופט יראה אותם מלפנים. השופט מחפש פגמים בתנועה: האם הכלב צועד נכון או שרגליו מצטלבות? האם הצעד שלו משוחרר או קפוץ, קליל או מוגבל? בשלבים האחרונים השופט עשוי לבקש מהמובילים המתחרים להוליך שני כלבים בבת אחת, כדי לאפשר השוואה מיידית ולבחור את המנצח.

מופע כלבים מדגיש שושלת, מראה חיצוני והתנהגות, אבל איש אינו שוכח את הגזע והכסף.