החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

התחברות או הרשמה נדרשים רק בעת גישה לספריתך או ביצוע תשלום

מצד לצד

מאת:
הוצאה: | 2019 | 204 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

35.00

רכשו ספר זה:

נכנסתי לחדר שלי ולא הפסקתי לחשוב על איך אבא ואמא הפכו לנו את החיים. הייתי מוכרחה לעשות משהו. הוצאתי מהמגירה התחתונה של הארון את המטוטלת, החזקתי את האבן ביד ולקחתי נשימה עמוקה. המטוטלת התחילה לנוע באיטיות ונטתה לכיוון שמאל. עצמתי עיניים. הלב שלי הלם במהירות והפנים התכסו בזיעה. רציתי לשאול את השאלה אבל התאפקתי, כי עדיין קיננה בי תקווה.

כשאביה של אריה עוזב את הבית לטובת אישה אחרת, עולמה מתהפך. בזמן שכל אחד מהוריה עסוק בבניית חיים חדשים משלו, היא נאלצת להתבגר במהירות ולדאוג לעצמה ולאחותה הקטנה והמרדנית. על רקע משפחתה המתפוררת, מתמודדת אריה עם שאלות של גילוי עצמי וקבלה, ונסחפת למסע סוער בחיפוש אחר זהות ושייכות, במהלכו תגלה שלאהבה יש יותר מצד אחד.

כרמית גלבוע היא סופרת ופרסומאית ותיקה. פרסמה ספר פרוזה למבוגרים "צדו המואר של הצל". כמו כן, ראו אור שני ספריה לבני הנעורים, בסדרת הפנטזיה מדע בדיוני, "ייעודו של דן", הוצאת עם עובד (2012, 2016)

"מצד לצד" הוא הרומן השלישי שלה לבני הנעורים. גלבוע עוסקת בימים אלה בכתיבת תסריט לסדרת טלוויזיה.

 

מקט: 4-682-250
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


הצעקה

 

בשבת בצהריים, כשחזרתי מהפעולה בצופי-ים, ההורים ביקשו לדבר איתנו. אחרי שיצאתי מהמקלחת, כולנו התיישבנו בסלון. הייתי רעבה והיה לי כאב ראש נוראי. לירי התכסתה בכרבולית ונצמדה לטלפון שלה. מדי פעם בדקה אם לא שלחו לה איזו הודעה. סול, הכלבה שלנו, רבצה לצדי על הספה הזוגית והתמסרה לליטופים שלי. אמא ישבה על הספה הגדולה ונראתה כאילו לא ישנה לילה שלם. היא מזגה לעצמה מים וידה שאחזה בכוס, רעדה. אבא, שיום קודם חזר מנסיעת עבודה לגרמניה, ישב על קצה הכורסה, רכון קדימה, וכפות ידיו נחו על ברכיו. בקול צרוד הוא ביקש מאחותי להניח את הטלפון בצד כי הוא ואמא רוצים להגיד לנו כמה דברים. שפשפתי בכוח את פרק כף היד שלי. זה משהו שאני תמיד עושה כשאני עצבנית או מתוחה.

אבא העביר את אצבעותיו על זיפי זקנו, "אמא ואני עברנו שנה קשה ביחד. בטח הרגשתן את המתח שהיה בינינו." הוא השתתק והביט באמא כאילו ביקש שתחלץ לעזרתו.

 היא הניחה את הכוס ואמרה בקשיחות, "הן צריכות לדעת."

אבא הנהן והמשיך לדבר בהיסוס. הוא סיפר שפגש זמרת אופרה ישראלית שמופיעה באירופה, ועל הקשר שהתפתח ביניהם ושהפך להתאהבות, למרות שניסה להילחם בזה אבל לא הצליח. אחרי כמה זמן הוא סיפר לאמא, ושניהם החליטו שאין ברירה ושבגלל המצב צריך להיפרד. הוא דיבר כמו שמדברים בסרטים ואמר קשקושים בסגנון "תבינו שזה לא אתן, אנחנו אוהבים אתכן הכי בעולם אבל פונים לכיוונים שונים."

פתאום לא יכולתי לנשום. הקול של אבא התעמעם, הרגשתי כמו גוש עופרת ששוקע אל מצולות הים.

"אַרְיָה…" קולו הגיע לאוזניי ופתאום, בתנופה חזקה, נמשכתי מהמעמקים הדוממים. "את בסדר?" אבא רכן אליי בדאגה ונגע בפניי. צמרמורת חלפה לאורך גופי והרעידה אותו, להטתי כולי ובו-זמנית גם קפאתי מקור.

הבטתי בו והוא שב והשפיל את עיניו רק כדי שלא יפגשו בעיניי המוכיחות, המאשימות.

"איך אתם יכולים לעשות לנו את זה?" לירי צעקה בזעם ובלי לשים לב, או אולי בעצם בכוונה, העיפה עם המרפק את כוס המים שעמדה על השולחן, והיא התנפצה לרסיסים על הרצפה. סול נבחה בבהלה והתרוצצה בעצבנות. אמא הלכה להביא מטאטא ויעה והגישה אותם לאבא. כשהוא סיים לטאטא את שברי הזכוכיות, הוא שב והתיישב ליד לירי. "אני שונאת אותך," היא אמרה בקול חנוק והתרחקה ממנו.

העיניים של אבא נצצו מדמעות. "אני מצטער שאתן צריכות לעבור את זה. תאמינו לי שקשה לי. כואב לי, אבל אין מה לעשות, אתן תצטרכו ללמוד לחיות עם זה."

"אז אולי אמא תהיה מוכנה לסלוח לך אם תשכח מהאישה הזאת?" לירי שאלה והסתכלה על אמא במבט מתחנן שכולו תקווה. אבא הניע בעצבנות את פרקי אצבעותיו והן השמיעו צליל חד של התפוקקות. הוא הביט באמא ובחן את תגובתה, אבל אני ידעתי שלמשאלה של לירי אין שום סיכוי להתממש. הם כבר החליטו.

"ואיפה תגור?" השפלתי את עיניי כדי לא להביט בו. אבא הסביר בקול חלש, מבויש, שהוא יעבור לגור אצלה בנס ציונה והוסיף שזה לא מסובך כמו שזה נראה ושפעם בשבוע, בימי רביעי, הוא יאסוף אותנו אחרי בית הספר ונישן אצלו, וביום שישי, אחת לשבועיים, נהיה איתו עד שבת בערב.

"אתה לא מבין כמה זה מסובך בשבילנו," כעסתי. "למה שלא תגור פשוט ברחובות?"

אבא התפתל במקומו והודיע שזה בלתי אפשרי, כי הילדים שלה הולכים בימים מסויימים לפגוש את אבא שלהם שגר בנס ציונה ולפעמים אין ברירה וצריך להתרחק.

"מה, יש לה גם ילדים?" לירי התפלאה שההיא אמא.

קמתי מהספה והכרזתי שאני הולכת לחדר שלי. הצלחתי לעשות צעד אחד בלבד לפני שרסיס זכוכית חדר אל כף הרגל שלי. משכתי אותו החוצה ודם החל לכסות את שטח הקרסול ונזל על הרצפה. כולם נבהלו. התיישבתי וכיסיתי את החתך בידי. אמא מיהרה לארון התרופות וכעבור רגע הניחה על הפצע צמר גפן ספוג בחומר מחטא ששרף נורא. נשכתי בכוח את השפתיים בזמן שאמא חבשה את כף הרגל שלי.

          "אני לא מאמינה שזה קורה," מלמלה לירי ונשכה את שפתיה. חיבקתי אותה ושתינו נכנסנו לחדר שלי. ברגע שסגרתי את הדלת היא התחילה לבכות. חיבקתי אותה חזק והשתדלתי להרגיע אותה. עצמתי עיניים ומראות השיחה חלפו לנגד עיניי. איך זה קרה דווקא לנו? שאלתי את עצמי שוב ושוב וניסיתי לעכל את העובדה שמעכשיו החיים שלנו השתנו לתמיד.

 

 

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.