מסען המטלטל של שתי חברות ילדות, שעולמותיהן מצטלבים ואז משתנים לעד בלילה אחד הרה גורל. הודו, 1986 : מוקטה, ילדת […]
1
טארה
מומבאי, הודו – יוני 2004
זיכרון אותו הרגע הכה בי כגל גאות וסחף אותי לתוכו – הריח החמוץ של החשכה, היפחות המתפרצות כהד מפיר שאין לו סוף. ניסיתי לברוח ממנו במשך זמן רב כל־כך ששכחתי שגם מקומות יכולים לשאת עמם זיכרונות. עמדתי באור העמום שבמסדרון מחוץ לבית ילדותי וניסיתי לפתוח את הדלת הנעולה. המפתחות השתקשקו בידי ונפלו ארצה. מתברר שזה קשה משחשבתי. נשימה אחת עמוקה ואת תמצאי את האומץ, נהג פאפה לומר לי כשהייתי ילדה. כעת, באמצע שנות העשרים לחיי, מצאתי את עצמי כאן, עומדת מחוץ לדלת הנעולה הזאת ומרגישה שוב כילדה.
הרמתי את המפתחות וניסיתי פעם נוספת. לבסוף הצלחתי, והדלתות נפתחו בחריקה. הדירה הייתה חשוכה. בחוץ רעמו השמים וגשם הלם בגג. קרן אור תועה נפלה על הרהיטים שאבק נצבר עליהם במשך השנים, ואני עמדתי בחדר החשוך והבטתי בקורי העכביש שהצטברו בפינות של מה שפעם היה ביתי. הדלקתי את האורות ומחיתי בידי את האבק מהמכתבה שלי בתנועה חלקה. זו רק דירה, אמרתי לעצמי. אבל היו כאן דברים רבים כל־כך מילדותי – המכתבה שלי, פאפה היה מתיישב שם לצדי ומלמד אותי לכתוב, והספה שישבנו עליה בעת שצפינו בטלוויזיה יחד כמשפחה.
בחדר שלי עמדה המיטה שלי, מכוסה כיאות, בדיוק כפי שהשארתי אותה. יכולתי לשמוע את קול צחוקנו, יכולתי להריח את ילדותי – האוכל שאָאַי נהגה לבשל ולהאכיל אותי בו באהבה, ניחוח פרחי הזעפרן שנישא מן הפולאו, ריח הכורכום המבושם שעלה מן הדָאל, הרַסְגוּלָה המתוק. לא היה שם אף אחד מהריחות האלה כמובן, לא עוד. נותר שם רק ריח מעופש של דלתות סגורות, של סודות קבורים.
הסטתי את הווילונות ועננה של אבק עלתה מהם. בחוץ ירד הגשם ברכות, עלים ערסלו את הטיפות. התפאורה נותרה כשהייתה ביום שבו אבא ואני עברנו ללוס אנג’לס, אחת־עשרה שנים קודם לכן: זמזום התנועה ההולכת ובאה, צפירות הריקשות והמכוניות, נביחות רחוקות של כלבים תועים, שכונות העוני הפרושות במרחק. בזמן שעמדתי שם והמזוודה שלי נותרה מיותמת ליד הדלת, הבנתי למה פאפה מעולם לא ניסה למכור את הדירה או להשכיר אותה. אמריקה הייתה לו לבית באחת־עשרה השנים האחרונות, אך הוא עדיין קיווה לחזור יום אחד ולחפש את מוקטה. אחרי ככלות הכול, זה המקום שבו היא נחטפה.
אומרים שהזמן מרפא הכול. אני לא חושבת שזה נכון. השנים חלפו ואני גיליתי לתדהמתי עד כמה יש בכוחם של דברים פשוטים להזכיר את אותם זמנים איומים, ואיך הרגע שהשתדלתי כל־כך לשכוח היה לזיכרון החד ביותר.
יצאתי מדירתי באותו היום, נחושה למצוא תשובות. נהגי המוניות עמדו בתור, ממתינים, מקווים, מתחננים שייסעו איתם. היה משהו בעיר הזאת שלא אשכח לעולם. יכולתי לראות זאת בכל מקום, לשמוע זאת, להריח זאת – החלומות שדעכו על פניהם של האנשים, ריח הזיעה והזוהמה, קולות הכאוס המרוחק באוויר. זה המקום שבו זה קרה – המקום שבו קירות התפוצצו, כלי רכב הועפו הרחק, רסיסי זכוכית פשוטים ביתקו חיים, ואהובינו היו לזיכרונות. בעת שעמדתי כאן עלתה לנגד עיניי תמונתה של אאי, ממתינה לי במקום כלשהו, ועיניה המאופרות בכחל דומעות כשהיא אוספת אותי אל זרועותיה. הכול היה שונה לפני שהפיצוצים באו ולקחו אותה ממני.
‘מאדאם, אני לקחת אותך לאן את רוצה ללכת,’ קרא נהג מונית.
‘לא כאן, כאן…’ נופף נהג אחר.
הנהנתי לאחד מהם והוא התיישב בחיפזון מאחורי ההגה. גשם החל לטפטף כאשר נכנסתי פנימה. הגשם נפל ברכות סביבנו.
‘קח אותי לתחנת המשטרה בדדאר,’ אמרתי לו.
‘מאדאם, את להגיע מחוצלארץ, לא? אני להבין מאיך את מדברת. אני לקחת אותך למלון הכי־הכי טובה במומבאי. את…’
‘קח אותי לתחנת המשטרה,’ אמרתי שוב בתקיפות.
הנהג שתק כל שאר הדרך והמהם חרש את נעימות סרטי בוליווד ששאגו הרמקולים שבמונית. מבעד לחלון חלפו לנגד עיניי דיירי שכונות העוני וילדי הרחוב המחטטים באשפה. חום ריחף על העיר למרות קילוחי הגשם, והרוח נשאה עמה ריחות של עשן, קארי ומי שופכין. אנשים עדיין הילכו בקרבה מסוכנת לתנועה הסואנת, ריקשות התיזו הצִדה, וקבצנים דפקו על חלון המונית שלי וביקשו כסף. השביל עדיין היה ביתם של עניים רבים שהתגוררו באוהלים מאולתרים, נשים התמקחו עם רוכלים בשווקים, וגברים ישבו בטל בקרנות רחוב ושלחו מבטים ריקים. מאחוריהם, על הקירות, הכריזו מודעות על סרטי בוליווד החדשים.
כשהייתי ילדה, אבא לקח אותי לטיול ברחובות האלה ממש. פעם התלוויתי לאאי לבזאר והתמקחתי לצדה עם הזבנים. ופעם ישבתי במושב האחורי של מונית, מוּקְטָה ישבה איתי, בעת שפאפה לקח אותנו לספרייה הציבורית. באיזו התרגשות הראיתי לה את הים, את הגינה, הכרתי לה את עולמי. כמה פעמים היא הלכה איתי לבית הספר שלי ונשאה את התיק שלי, או ישבה איתי על ספסל בפארק ולעסנו יחד גולאס קפוא? כעת ישבתי במושב האחורי של המונית ובטני התהפכה. נדמה שהרגעים האלה שיתקו אותי, לא יכולתי לנשום, כאילו הפשעים שחוללתי חנקו אותי אט־אט. דחקתי את פניי עוד אל החלון הפתוח והכרחתי את עצמי לנשום.
‘הנה, מאדאם, זאת התחנת משטרה,’ הכריז הנהג ובלם.
גשם חזק ירד בעת שהמונית עצרה, והמגבים נעו בפראות על השמשה הקדמית. יצאתי מהמונית אל שלולית שהגיעה עד קרסוליי, והגשם הכה במטרייה שלי. שילמתי לנהג המונית. מרחוק, ליד מְכוּלת האשפה, השפריצו ילדים במעילי גשם מים זה על זה, צחקוקיהם הגיעו אליי בגלים.
בתחנה מצאתי מקום על הספסל בפינה ושמטתי את תיקי לחיקי. לפני אחת־עשרה שנה ישבנו פאפה ואני על ספסל דומה בתחנת המשטרה הזאת, המתנו שעות כדי להבין מה קרה לנו, ניסינו למצוא היגיון בכל זה. כעת ישבתי זקופה, דחוקה בין שני זרים שהמתינו לתורם, והצטערתי שפאפה אינו נמצא כאן איתי. במובן־מה עדיין נשאתי אותו עמי – את שרידיו – האפר שלו, חתום וסגור בבקבוק בתיקי. הבאתי אותו לכאן כדי לפזרו על הגנגה, הייתי חייבת לעשות זאת, הייתי חייבת לכבד את בקשתו האחרונה.
שוטר ישב ליד שולחן סמוך, ראשו הוסתר בהר של תיקים; שוטר אחר ישב מאחוריו לצד שולחן אחר, האזין לתלונות ורשם אותן ביומן, ועוד שוטר ישב בכיסא לא רחוק, ראשו קבור בעיתון. צ’איוואלה חלף על פנינו כשהוא נושא צ’אי מאסאלה, והניח את כוסות הנוזל החום על כל השולחנות. בחוץ ניקבו צופרי משטרה את האוויר, והשוטרים גררו פנימה שני אנשים אזוקים.
האישה שלפניי התייפחה והפצירה בשוטר למצוא את בנה הנעדר. הוא פיהק, שרבט משהו ביומן ואז שילח אותה משם. כשהגיע תורי, התיישבתי מולו. הוא שפשף את עיניו. ‘מה התלונה שלך?’ הוא שאל ונשמע משועמם.
‘אני רוצה לדבר עם הממונה עליך.’
הוא הרים את מבטו מהיומן וצמצם את עיניו. ‘על מה, מאדאם?’
על לוח העץ שמאחוריו היה תרשים של מספר מקרי הרצח והחטיפות שאירעו השנה ושל המקרים שהם פענחו.
‘זה בקשר לחטיפה מלפני אחת־עשרה שנה. נחטפה ילדה. אבי מילא דוח כבר אז.’
‘אחת־עשרה שנה?’ גבותיו של השוטר התרוממו. ‘ועכשיו את רוצה לחפש אותה?’
הנהנתי.
הוא הביט בי בסקרנות ונאנח. ‘בסדר, חכי,’ הוא אמר, ואז ניגש לחדר סגור והקיש על הדלת. מפקח פתח את הדלת; השוטר הצביע עליי ולחש משהו. המפקח העיף בי מבט ואז פסע לעברי.
‘המפקח פְּרָווין גוֹדבּוֹל,’ הוא אמר, לחץ את ידי והציג את עצמו כמפקח הבכיר בתחנה.
‘יש לי… אני… מחפשת ילדה שנחטפה. בבקשה, אתה מוכרח לעזור לי. אני – אני בדיוק הגעתי מטיסה ארוכה מאמריקה.’
‘תני לי כמה דקות, בבקשה; יש לי מישהו במשרד. אוכל להתפנות לתיק שלך לאחר מכן.’
חלפו כשעתיים עד שהשוטר ליווה אותי למשרדו. בינתיים אכלתי כריך ששמרתי בתיקי לשעת מצוקה ובהיתי בשוטר שרשם כמה תלונות נוספות. אנשים נכנסו לתחנה, חיכו לצדי והלכו לאחר שהשוטר רשם את תלונותיהם. הצ’איוואלה הציע לי כוס צ’אי ולגמתי ממנו בהכרת טובה. לא הפריע לי לחכות. חשתי הקלה, גם אם מזערית, על כך שיכולתי סוף־סוף לדבר עם מישהו – מישהו חשוב דיו בתחנת המשטרה שיוכל לעזור לי.
למפקח גודבול היו עיניים חדות וחכמות שקיוויתי שיוכלו לראות את מה שאחרים לא ראו. הוא הזמין אותי לשבת. כובעו, ועליו הכתובת סַטְיָימֵב גָ’יַיְט – האמת לבדה תנצח – ניצב על השולחן.
‘איך אני יכול לעזור לך?’
הצגתי את עצמי והתיישבתי, פתחתי את תיקי והוצאתי ממנו תמונה. כמה צעירות נראינו אז, מוּקְטָה ואני, כשעמדנו מחוץ לספרייה הציבורית. הוא נטל את התמונה מידי והביט בה.
‘אני מחפשת אותה, את הילדה שבתמונה,’ אמרתי.
‘איזו מהן?’ הוא שאל, והביט בתמונה בריכוז.
‘הימנית היא אני. השנייה נחטפה לפני אחת־עשרה שנים.’
גבותיו התרוממו. ‘לפני אחת־עשרה שנים?’
‘אה… כן. היא נחטפה מביתנו מיד אחרי הפיגוע ב־1993. הייתי איתה בחדר כשזה קרה.’
‘אז ראית את החוטף?’
השתתקתי.
‘לא… לא ממש,’ שיקרתי.
המפקח הנהן.
‘שמה היה… הוא מוקטה. היא הייתה ילדה… יתומה שהוריי גידלו כמשפחה אומנת,’ הסברתי. ‘פאפה שלי היה אדם טוב. הוא עבד עם עמותות ובתי יתומים רבים בזמנו הפנוי וחיפש בתים לילדים נטושים. מדי פעם הוא הביא אותם לדירה שלנו. הוא הציל ילדי רחוב או ילדים עניים מכפרים – אחד־שניים בכל פעם – ונתן להם להישאר אצלנו בבית. הם ישנו במטבח, אכלו אוכל שאאי הכינה, ואז בתוך כמה ימים פאפה היה מוצא להם מקום בבית יתומים כזה או אחר. פאפה עשה חסד בכל הזדמנות שהייתה לו. עם מוקטה… הוא השתדל כל־כך. משהו קרה לה עוד בכפר שלה. היא פשוט לא דיברה כל־כך הרבה זמן. היא -‘
‘אני מבין, אני מבין,’ הוא קטע את דבריי. ‘ננסה למצוא אותה.’
רציתי לומר לו שבשונה משאר הילדים ששהו עמנו בקושי שבוע או שניים, מוקטה הייתה איתנו חמש שנים. ושהיא הייתה חברה טובה. רציתי לספר לו כמה היא אהבה לקרוא שירה ופחדה מהגשם… ושרצינו לגדול יחד.
‘גברת טארה?’
‘אבא… אבא שלי מילא דוח בזמנו… על… על החטיפה.’
המפקח נשם נשימה עמוקה, גירד את הזיפים על סנטרו, קירב את התמונה אל פניו ובהה בה. התמונה נשחקה והתקמטה עם השנים. כמו זיכרון יקר שקפא בזמן, שתינו מחייכות אל המצלמה.
‘גברת טארה, זה קרה לפני זמן רב כל־כך. היא תהיה… מבוגרת יותר עכשיו. ואין לנו תמונה עדכנית. יהיה קשה מאוד לחפש מישהו ללא תמונה עדכנית. אבל תני לי להציץ בתיק שלה. אני אצטרך ליצור קשר עם המחלקה לאיתור נעדרים. למה לך לחפש נערה כפרית ענייה אחרי כל השנים האלה? היא גנבה משהו יקר ערך מביתך? אולי נכס משפחתי או משהו?’
‘לא. לא… זה רק… פאפה עבד קשה כל־כך כדי למצוא בית לילדים האחרים. אני מניחה שפאפה חשב שמוקטה היא היחידה שנפלה בין הכיסאות… מישהי שהוא לא הצליח להגן עליה. הוא מעולם לא סלח לעצמו על כך. בזמנו המשטרה אמרה לנו שהם חיפשו אחריה. פאפה אמר לי שהיא מתה. אולי איזה מפקח במשטרה אמר לו את זה. אני לא יודעת. פאפה לקח אותי לאמריקה אחרי שזה קרה. אני… אני לא ידעתי שהיא נשארה בחיים. מצאתי כמה מסמכים במגירה שלו לאחר מותו. הוא חיפש אותה במשך זמן רב. וכל הזמן הזה שבו הוא חיפש אותה – חשבתי שהיא מתה. הוא היה רוצה שאחפש אותה.’
‘אף אחד לא מחפש ילדים כאלה שנעלמו, מאדאם. תראי את כל הילדים שחיים בשכונות העוני – אין אף אחד שיטפל בהם כמו שצריך, שלא לדבר על הדאגה לשלומם אם הם נעלמים.’
הבטתי בו ולא אמרתי דבר. לא היה רגע באחת־עשרה השנים האחרונות שבו לא רציתי לחזור לאותו ליל קיץ, לאותו שבריר שנייה שבו יכולתי לעשות משהו כדי למנוע זאת. ידעתי מיהו החוטף; תמיד ידעתי. אחרי ככלות הכול, אני תכננתי זאת. אבל את זה לא אמרתי למפקח. לא יכולתי. יהיו הרבה דברים אחרים שאצטרך לחשוף חוץ מהעובדה הפשוטה הזאת. ובכל מקרה, לא רציתי להתמקד בסיבה לכך שעשיתי זאת או במיהו החוטף; כל מה שרציתי כעת הוא לחפש את מוקטה.
המפקח הקפיץ את התמונה בידיו ונאנח בקול. ‘תני לי כמה ימים. אעבור על התיקים. יש לנו עומס של תיקים כרגע. את יכולה לתת לשוטר את הפרטים.’ הוא סימן לו וביקש ממנו ללוות אותי החוצה.
‘תודה רבה לך,’ אמרתי ונעמדתי.
כשהגעתי לדלת הסתובבתי לעברו שוב. ‘זה יהיה נהדר אם תוכל לעזור לי למצוא אותה.’ הוא הרים את ראשו לרגע והנהן קלות לעברי ואז שב לעבודתו. נדרשו לשוטר דקות ספורות כדי לרשום את הפרטים.
יצאתי מהתחנה, עמדתי במרפסת והבטתי בג’יפים המשטרתיים שחנו בחוץ, בשוטרים שנשאו תיקים, באנשים שחיכו בחוסר סבלנות, ולפתע נראה לי מיותר כל־כך שבאתי לכאן, לבקש את עזרתם. הם אפילו לא שאלו את השאלות הנכונות: האם זכרתי את היום שבו זה קרה? מה היו הקולות ששמעתי לפני שהבנתי מה קורה? מה הייתה השעה המדויקת שהורה השעון בחדר השינה? מדוע החוטף לא חטף אותי במקומה? למה לא צרחתי? למה לא הערתי את פאפה, שישן בחדר הסמוך? לו שאלו אותי את השאלות האלה, הייתי חוששת שהאמת תישפך ממני.
הדלקתי סיגריה, שאפתי כמה שאיפות והנחתי לעשן לצאת מנחיריי. שתי השוטרות שעמדו על המרפסת נעצו בי מבט של גינוי. חייכתי לעצמי. מעטות הנשים שעישנו כאן. עישנתי את הסיגריה הראשונה שלי באמריקה עם בריאן כשהייתי בת שמונה־עשרה. בריאן, הארוס שלי, היה פעם אהבת חיי, ולמרבה הנוחות השארתי אותו מאחוריי בלוס אנג’לס. אם דבר לא היה משתנה, בריאן ואני היינו שרועים כעת בעצלות על איזה חוף וצופים בגלים המתקרבים ונסוגים. אך כעת מה שהיה בינינו נגמר. נאנחתי למראה חסרונה של הטבעת על אצבעי, שמטתי את בדל הסיגריה ארצה ומעכתי אותו תחת רגלי.
רוח קרה ורטובה הכתה בי כשפסעתי החוצה אל הרחוב הרועש. ילדה בת שש בבגדים מרופטים מיהרה לעברי, אדישה לרגלה המדממת המלוכלכת, פשטה את ידה והתבוננה בי בעיניים מלאות תחינה. הבטתי לרגע בעיניה המתחננות. עיניה ננעצו בשלי. קבוצה של ילדים קבצנים הביטה בי בסקרנות מרחוק. פשפשתי בתיקי אחר כמה שטרות של רופי והושטתי לה אותם. בתוך שניות סגרו עליי כל הקבצנים, והתחננו לכסף. חילקתי כמה שטרות ביניהם. הילדים עלצו וצווחו בשמחה והלכו לדרכם.
‘יש מסעדה בסביבה?’ שאלתי את אחד הילדים הקבצנים. הוא חייך. שיני הפנינה הלבנות שלו זרחו על רקע עורו השחום.
‘שם, מאדאם, הצ’אי מאסאלה הכי טוב… מאוד טוב, מאוד ז’אקאס,’ הוא אמר ונפנף לפרדה.
המסעדה לא המתה אדם בשעה זו של היום. הנחתי את התיק שלי בכבדות על הכיסא והזמנתי כריך ותה. נערים בני עשר עד שתים־עשרה ניקו את השולחנות. זבובים התעופפו מעל המשטחים הלחים. מלצר הביא לי כוס צ’אי. בחוץ התבהרו השמים, והעננים פינו את מקומם לכחול צלול. כשמוקטה רק הגיעה, לעתים קרובות מצאתי אותה יושבת בחדר האחסון החשוך והמוזנח שלנו ומביטה החוצה מבעד החלון, מביטה בכוכבים שבשמים כמו מחפשת בהם דבר־מה. אני זוכרת לילה אחד שבו הוריי ישנו ואני הלכתי לחדרה על קצות האצבעות ומצאתי אותה מביטה בשמים. היא הסתובבה אליי, הופתעה מכך שהופעתי בחשכה.
‘מה את מחפשת בשמים?’ שאלתי.
‘תסתכלי,’ היא אמרה והצביעה על השמים. ‘את יכולה לראות בעצמך.’
נכנסתי לחדרה, התיישבתי לידה, והתבוננתי בכוכבים המנצנצים כיהלומים בשמי הלילה.
‘אָמָה הייתה אומרת שכשאנחנו מתים, אנחנו הופכים לכוכבים. היא אמרה שכשהיא תמות היא תהפוך לכוכב ותשמור עליי. אבל את רואה, יש כל־כך הרבה מהם. אני לא יודעת איזה מהם הוא אמה. בטח אם אסתכל מספיק חזק, אצליח לראות אותה. היא יכולה לשלוח לי סימן. את מאמינה בזה?’
משכתי בכתפיי. ‘אני לא יודעת. אם את מאמינה בזה, יכול להיות שזה נכון.’
‘זה כן נכון,’ היא לחשה. ‘את רק צריכה להסתכל מספיק חזק.’
ישבנו שם זמן־מה והבטנו בכוכבים בשמי הלילה הנקיים מענן.
ישבתי איתה עד שעה מאוחרת באותו הלילה, ובלילות רבים אחרים אחריו. ישבנו כך לילות רבים לאורך השנים, בחשכת החדר המוזנח, לאור הירח, ודיברנו על חיינו. זו נעשתה הדרך שלנו להימלט מהעולם. מוקטה היא שלימדה אותי שהשמים הם כמו במה, והעננים גילמו שחקנים, פושטים צורה ולובשים צורה ונסחפים זה אל זה. הם סיפרו לנו יותר סיפורים מכפי שיכולנו לקרוא אי־פעם, יותר מכפי שהדמיון שלנו הרשה לעצמו.
אין עדיין תגובות