החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

עד שתגיעי למקומה

מאת:
הוצאה: | 2013 | 245 עמ'
זמינות:

25.00

רכשו ספר זה:

"ההגרלה יצאה לדרך.

שרון כתבה על פתקים את חמשת השמות, שמה בקערה הכסופה שעמדה במרכז השולחן וערבבה.

יערה שלפה ראשונה את הפתק של אחינועם.

אחינועם הוציאה את זה של נעמה.

נעמה שנראתה לחוצה, אולי בגלל שכל הרעיון היה שלה, שלפה את הפתק של שני.

ומתוך שני הפתקים שנשארו, שלפה שני את הפתק של שרון, מה שהשאיר את שרון עם הפתק של יערה. "

אחינועם, שרון, נעמה, יערה ושני נפגשות במקרה בקפטריית בניין המשרדים בו הן עובדות.

בהדרגה הופכות חמש הנשים את ארוחת הצהריים המשותפת שלהן להרבה יותר ממפגש חברי כשהן מנסות להיחלץ זו לעזרתה של זו בהתמודדות עם מהמורות החיים בצורה מקורית.

בדרך הן לומדות עד כמה קשה להבין את נקודת המבט של האחרת – עד שהגיעו למקומה.

רותי לקס היא בעלת תואר ראשון בפסיכולוגיה ותואר שני בייעוץ חינוכי.

רותי עוסקת בעריכה והכתיבה למעלה מעשור, בייחוד בתחום הכתיבה המקוונת והנגשת המידע הממשלתי לקהל הרחב.

בספרה הראשון, נוגעת המחברת באחת מאותן שאלות חוזרות ונשנות איתן אנו מתמודדים במסגרת במערכות יחסים בינינו ובין העולם האנושי הסובב אותנו: מה הייתי אני עושה במקום האדם שמולי שמבקש את עצתי והאם נקודת המבט שלי טובה ונכונה יותר מזו של האדם עצמו?

תפיסות העולם הטיפוליות המתמקדות בכבוד האדם ומדגישות את הצורך בהבנה מלאה של המקום בו הוא עומד כדי שניתן יהיה לסייע לו – הן העומדות בבסיסו של סיפור זה וגם בבסיס תפיסת עולמה של הסופרת.

מקט: 1-960-1
עמוד הפייסבוק

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


פרק 1 – פגישות מקריות

אחינועם ושרון נפגשו ראשונות.

שרון ישבה לבד בשולחן הפינתי המבוקש בקפטריה של בניין המשרדים התל אביבי בו עבדה ואחינועם, שלא הצליחה למצוא מקום פנוי אחר או פרצוף מוכר, העזה להתיישב לידה, אחרי ששאלה בעדינות, "אפשר?"

"בטח, מה השאלה", ענתה שרון, במה שאחר כך למדה אחינועם להכיר כסגנון הדיבור הקיבוצניקי.

"אני אחינועם".

"שרון", ענתה הג'ינג'ית המנומשת.

הדבר הראשון שמצא חן בעיני אחינועם הייתה העובדה שזו לא התחילה לזמזם לעצמה את השיר שכל כך לא אהבה על אחינועם, ההיא ש"לא יודעת כלום".

"את עובדת פה?" שרון החליטה לבדוק מה הסיפור של הבחורה הרזה מעט יותר מדי, שהתיישבה לידה.

"כן, אני אדריכלית, במשרד של קיזנר, מכירה?"

"בטח, אתם ממש בקומה שלי, רק בצד השני, אני עורכת דין במשרד של הרשקוביץ", הסבירה. "מוזר שלא נפגשנו קודם, אבל האמת היא שעד הלידה של מיקה הייתי חרוצה והבאתי איתי אוכל מהבית כל יום, רק מאז הלידה אני איכשהו לא מצליחה להספיק לארגן ארוחת צהריים, אז אני מוצאת את עצמי כאן, כמעט כל יום," התנצלה.

"זה בסדר, מכירה את זה", נאנחה אחינועם. "גם אני בדיוק באותו סיפור. טל שלי בת חצי שנה. בת כמה מיקה?"

"שבעה חודשים." שרון העיפה מבט נוסף על הבחורה הרזה, מתלבטת אם לשנוא אותה כבר על העובדה שחזרה כל כך מהר אחרי הלידה לגזרה שלה לא הייתה מעולם.

"אז ילדנו כמעט ביחד, אני רואה", שרון החליטה להתעלם מסוגיית הקילוגרמים ולשוחח עם מי שנראתה כמו בחורה מהסוג שהיא עשויה לחבב.

"לא זוכרת שראיתי עוד מישהי סוחבת בטן כבדה יחד איתי, אבל להודות על האמת, נראה לי שחוץ מהבטן הענקית שהלכה לפני, לא הצלחתי לראות הרבה" שרון נאנחה, נזכרה, ואחינועם חייכה בהבנה.

וכך במקרה, בארוחת צהריים משותפת נוצר הקשר בין אחינועם לשרון.

השתיים מצאו חן זו בעיני זו והמשיכו לשבת יחד גם בימים שאחר כך.

אחרי כמה ארוחות משותפות, בשולחן הפינתי בקפטריה האפורה, הבינו שתי הנשים שמדובר ב"תחילתה של ידידות טובה ", ושמרו על הפגישה היומית הזו באופן קבוע.

במשך שבועיים שוחחו שתי האימהות על הילדים, הבעלים, מעט בענייני עבודה והרבה בענייני עייפות וריצות בין כולם.

"משהו בעניין הזה של להיות אמא עובדת, בת זוג, מסיעה לחוגים ושוטפת כלים על בסיס קבוע, הופך אותנו לקצת פחות ממה שהיינו אמורות להיות, אני חושבת", אמרה שרון באחת הפגישות המאוחרות יותר, כשכבר היו חמש.

"מזל שהגעתן להציל אותנו מעצמינו עם סיפורי הרווקות המסעירים שלכן", אמרה לשלושת האחרות.

"כשהיינו רק שרון ואני" חיזקה אחינועם את דבריה, "האימהות העייפות והמרוטות, ישבנו וקיטרנו על העומס ועל כמה זה לא הגיוני וזהו. לא יצא לנו לדבר כמעט על שום דבר אחר".

את נעמה ויערה הכירה שרון במעלית, שבועיים אחרי שפגשה בפעם הראשונה את אחינועם והפכה אותה לבת הזוג שלה לשעת ארוחת הצהריים.

באותו יום, מצאה את עצמה שוב מאחרת לגן של מיקה והייתה עצבנית במיוחד.

שתי הרווקות הסתכלו ברחמים על האימא הלחוצה שהסתכלה כל הזמן בשעון ונדמה כי היא עומדת לפרוץ בבכי בכל רגע.

יערה ריחמה על שרון כל כך ששאלה בעדינות אם אפשר לעזור במשהו.

"אם את יכולה לשכור מסוק שיקפיץ אותי מעל הפקקים כדי להגיע בזמן לגן בגבעתיים, אז כן," ניסתה שרון להתבדח.

"בלתי אפשרי המשחק הזה בין ילדים לעבודה נכון?" ניסתה נעמה להביע השתתפות.

"בהצלחה," קראו אחריה שתיהן יחד כשיצאה בריצה מהמעלית, בקומה בה החנתה את הרכב שבאותם רגעים ייחלה להפוך אותו לכלי תחבורה אווירי כלשהו.

למחרת נפגשו השלוש שוב במקרה במעלית, הפעם בשעה מוקדמת יותר.

שרון, שהייתה עצבנית פחות, סיפרה ליערה ונעמה שגילו אמפתיה למצבה יום קודם לכן, כי לבסוף הגיעה בזמן לגן של ביתה הקטנה. "אומנם הייתי האימא האחרונה של הילדה שנשארה לבד עם הגננת, אבל בכל זאת בזמן".

נעמה ויערה חייכו בהבנה, שמחות לשמוע את סופו הטוב של הסיפור.

למחרת כשירדו יחד לאכול בקפטריה בבניין המשרדים וראו את שרון ואחינועם יושבות בשולחן הפינתי, הרשו לעצמן להצטרף אליהן ולהציג את עצמן כיערה ונעמה, שעובדות יחד במשרדים של רואה החשבון פרידמן בקומה השביעית.

הצטרפותן של נעמה ויערה, ששרון הבינה כבר יומיים קודם לכן שהן שתי רווקות, שינתה את אווירת הקיטורים, ושיחת הנשים הארבע-ראשית הפכה למגוונת יותר וכזו שנגעה לנושאים נוספים מעבר לדיון מעמיק במחירי טיטולים, דייסות או תחליפי חלב לתינוקות.

ומאותו יום הן היו ארבעה.

עם כל יום שעבר, וככל שהכירו זו את זו יותר, הפכה שיחת הצהריים שלהן למעניינת יותר.

נעמה הגבוהה והיפה, בעלת מבנה גוף של דוגמנית, עיניים ירוקות בורקות ושיער שחור, מיהרה לספר לאחרות שהיא אומנם רווקה אבל כרגע נמאס לה להעביר פעם בכמה זמן ערב עם איזה בחור שהתחיל איתה, או מישהו שאימא שלה התעקשה לחבר ביניהם, ושהיום היא רוצה קצת שקט וזמן לעצמה.

יערה החיננית למראה, בעלת תווי הפנים הנעימים והשער החום והמתולתל, הייתה מרשימה פחות מנעמה במראה החיצוני, אבל משהו באישיות הדומיננטית וביחס המעשי שלה לחיים היה בוגר ואמיתי. היא חזרה ואמרה לנעמה שהיא מבינה בדיוק על מה היא מדברת אבל אין ברירה, ואם "אנחנו גם רוצות למצוא את עצמנו מתי שהוא יושבות ומקטרות על לילות בלי שינה כמו שתי החברות שלנו, הפגישות המשעממות האלה הן הדרך הכי טובה להגיע לשם."

כשאיחרו יום אחד שתי הרווקות, ושרון ואחינועם מצאו את עצמן לפרק זמן קצר שוב זו עם זו, שאלה שרון את אחינועם אם אין משהו משונה בעובדה שנעמה היפיפייה, שגם כשהיא נכנסת לקפיטריה המשעממת באמצע יום עבודה מבטי הגברים עוקבים אחריה, לא מצליחה למצוא לעצמה בן זוג כלבבה.

"עם הנתונים שלה הייתי מצפה שהיא רק תצטרך לבחור ותוכל לקחת את הבחור היפה החכם והמתאים ביותר," המשיכה שרון לתאר את תחושתה.

"כן, גם אצלי בראש עברה המחשבה הזו", הסכימה אחינועם.

"יכול להיות שדווקא בגלל שכולם מתחילים איתה היא עייפה מכל זה", ניסתה אחינועם לחשוב על הסבר הגיוני, אבל ברור היה לשרון וגם לה כי יש משהו משונה בעובדה שנעמה עדיין לבד.

האחרונה שמצאה את דרכה למפגשי ארוחת הצהריים, כחודש אחרי שארבע הנשים נפגשו, הייתה שני.

שרון שמה לב לבחורה השקטה בעלת השיער הבהיר והשמלות הצבעוניות, שישבה לבדה בשולחן הקטן הצמוד אליהן.

אחרי שראתה במשך כמה ימים שהיא אוכלת לבד יום-יום, החליטה יום אחד, אחרי שזו סיימה לאכול והלכה, להציע לחברות השולחן להזמין גם אותה להצטרף.

"עצוב לי לראות אותה יושבת ככה לבד", אמרה לאחרות,"היא יושבת כל יום עם עצמה וזו לא נראית לי חוויה נחמדה, גם לאינדיבידואליסט הגדול ביותר."

"בואו ננסה להזמין אותה להצטרף אלינו, מה כבר יכול להיות? היא הרי עובדת כאן בבניין אז היא לא איזה רוצחת סדרתית, ואם נראה שלא מתאים, נשנה את שעת הארוחה שלנו, מה אתן אומרות?" ביקשה את שיתוף הפעולה שלהן.

בעיני אחינועם, היה מוזר ששני מגיעה לבד לקפטריה כל יום בלי שיש לה חבר אחד לעבודה שירצה לאכול איתה ולכן לא התלהבה. אבל נעמה ויערה דווקא מצאו משהו מעניין באישה הצעירה והצליחו לשכנע את אחינועם לנסות.

למחרת שלחו את נעמה לגשת לאשת השמלות ולהזמין אותה להצטרף אליהן.

שני נראתה מעט מופתעת מההצעה שהגיעה מכיוון החבורה הנשית המפטפטת, אבל משהו במהירות בה קמה והצטרפה לשולחן העמוס במגשים ודיבורים העיד כי באיזה שהוא מקום קיוותה שיזמינו אותה.

ומאז הן היו חמש.

יום יום יושבות יחד, חולקות את שעת ארוחת הצהריים, ובכל יום קצת יותר גם את החיים שלהן, זו עם זו.

הבחירה של שרון בשני התגלתה גם היא במהרה כנכונה.

אומנם כבר ביום הראשון לארוחה המחומשת, הבינו כולן כי שני, קצת כמו הצליל של שמה, שונה וייחודית, אבל היה בשוני הזה משהו טוב ומרענן.

לפי הברכות שמלמלה לעצמה לפני ואחרי שהחלה לאכול, הבינו ארבעתם שהשמלות היפות שלבשה היו לא רק צו אופנתי אלא גם סוג של צו מצפוני, וששני הייתה "דתייה לגמרי", כמו שענתה להן אחרי שכולן נראו מופתעות מההשתייכות המגזרית הלא צפויה של האישה החמישית שהצטרפה לכינוס היומי.

ארבע הנשים, שהיו כולן בשלב כלשהו של שנות השלושים בחייהן, הבינו ששני רק בת עשרים ושמונה. "אני מבינה שאני בעשור אחר של החיים, אבל תיכף מצטרפת אליכן", התנצלה.

שני עבדה כגרפיקאית במשרד של חברת 'סייט – טים', "חברה קטנה שבונה אתרים יפים, אני מקווה" הסבירה.

נעמה, בעלת החולשה לאסתטיקה אמרה שהיא מקנאה בשני שעובדת בתחום שקשור לצבע ועיצוב, שאפשר לעשות בו דברים יפים, ולא רק להתעסק עם מספרים ונתונים כל היום.

אבל שני מיהרה לצנן את התלהבותה ולומר כי "עולם העיצוב לא צבעוני כל כך, כמו שאפשר לחשוב".

בימים שבאו אחר כך, סיפרה להם שהשאיפה האמיתית שלה הייתה ונשארה להיות ציירת.

"וכמו שאומרת לילך, השותפה שלי, אני מתבזבזת בינתיים על המקצוע הלא נכון" שיתפה אותן.

בנוסף לתסכול המקצועי של שני, הבינו במהירות ארבע הנשים כי יכולת הביטוי האומנותית שהייתה לחברתם החדשה כשלקחה ליד מכחול ודף, או תוכנת פוטושופ, הייתה נעלמת כשהייתה צריכה לדבר או לספר על עצמה, והיא הייתה מוציאה מפיה כל מילה ומילה כאילו מדובר בכלי זכוכית שביר שיש לנהוג בו בזהירות.

הקושי שלה לשתף הביאה לכך שרק לאחר כמה שבועות, כשהחלה להרגיש בנוח, אמרה להן יום אחד שעכשיו היא כבר מרגישה אחת מהן ושזו אמנם הייתה לידה קשה, אבל היא הייתה שווה את הכאבים.

וככה התחיל הכל.

ממש במקרה ובלי לתכנן, מצאו את עצמן חמש הנשים יושבות יחד יום-יום ונקשרות זו לזו בקשר מתהדק, שהוסיף לחייהן משהו שהיה חסר שם לפני כן בלי שידעו זאת כלל.

בכל יום התברר להן קצת יותר שהמפגש היומיומי של ארוחת הצהריים, והחיבור שהיה שם כמעט מלכתחילה, הפכו את הארוחה לקבוצת תמיכה קטנה, ואת שעת ההפסקה מהמולת היום-יום לסיבה העיקרית, לעתים, לכך שהגיעו לעבודה.

פרק 2 – אחינועם

כמעט בכל פעם שהייתה מציגה את עצמה בפני אנשים חדשים ואומרת "נעים מאד -אחינועם", היה מישהו חייב לזמזם או לשיר את המילים מתוך השיר על אחינועם ש-"לא יודעת כלום".

גם היום, כשהייתה כבר ילדה גדולה ואימא לילדה משלה, לא אהבה את השיר וגם לא את אחינועם שעליה נכתב. כנראה בגלל האמת המרגיזה שמי שכתב את השיר סיכם אותה ואת ההפתעה שחיכתה לה בתחילת חייה בארבע מילים מדויקות כל כך.

אחינועם נולדה לפני שלושים ושלוש שנים לחיים וללאה רבינוביץ, כשהיו כבר עייפים ועצובים. כבר מגיל צעיר למדה להבין שאצלה בבית לא צוחקים בקול רם ולא חוגגים ימי הולדת רועשים ועליזים עם מתנות נוצצות.

קצת אחרי יום ההולדת החמישי סיפרה לה אמא לאה בשקט, כאילו כדי שאף אחד אחר לא ישמע, שלא סתם קראו לה בשם כל כך מיוחד. אמא לאה סיפרה שהיה לה אח שקראו לו נועם, והוא נהרג במלחמת לבנון. אחינועם הופתעה, והבינה, כמו שרק ילדה בת חמש יכולה להבין, שעד היום היה משהו בסיסי מאד בחיים שלה, שהיא כלל לא ידעה.

אמא שלה הסבירה לה גם שנועם היה צריך ללכת להילחם. היא סיפרה שהוא נהרג במלחמה והיה גיבור וחזק. אבל לפני שכל זה קרה הוא היה הילד שלהם, והוא היה מקסים ויפה וחכם, והם אהבו אותו מאד והיו עצובים נורא כשהוא נהרג.

אחינועם בת החמש רצתה לשאול הרבה שאלות, וגם ביקשה מלאה לראות תמונה של נועם, אבל אחרי כמה שאלות כאלה, הרגישה שאולי הדיבורים על נועם עושים את אמא לאה, שעצבות הייתה משוחה על פניה בכל מקרה, אפילו עצובה יותר והיא הפסיקה לשאול.

שנים אחרי, כשכבר הכירה את חנוך, אמרה לו אחינועם שהתחושה העיקרית שהייתה לה, אז כשספרו לה על נועם, הייתה של הפתעה, כמו של מישהו שהצליחו לארגן לו מסיבה ענקית מתחת לאף בלי ששם לב.

"הייתי רק בת חמש ואפילו לא ידעתי אם להיות שמחה על זה שהיה לי אח שלא הכרתי או עצובה על זה שכבר אין לי אותו," סיפרה לחנוך.

בשנות בית הספר היסודי, כשהייתה חייבת ללכת עם לאה וחיים לקבר של נועם, במקום לעמוד בשורה אחת עם הבנות האחרות בכיתה ולשיר שירים עצובים בטקס בבית ספר, כבר אמרה לעצמה בלב, בשקט, שהלוואי ונועם לא היה נולד בכלל ורק היא הייתה הבת של ההורים שלה, שבטח היו הרבה פחות עצובים ולא היו קוראים לה בשם הזה לזכר מישהו אחר. ואז גם היא הייתה יכולה לעמוד בחולצה לבנה עם כל הבנות בטקס החגיגי בחצר בית הספר ולהיראות עצובה.

אחר כך באו שנות ההתבגרות, שנים מבלבלות וקשות לכולם. ולה, כמי שהתחילה לאט לאט להגדיר את עצמה כאנדרטה חיה ונושמת, הן היו קשות אפילו יותר.

אחינועם שאלה את עצמה שוב ושוב למה דווקא היא נבחרה להיות אחות של אח שבכלל לא נמצא, ומה היה קורה אם נועם לא היה מתנדב לצנחנים והולך למלחמה ההיא ולא חוזר לעולם.

"הייתי גם נורא רזה בתקופה ההיא" שיתפה את חנוך כבר בתחילת הקשר ביניהם בסיפור חייה. "היה שלב שאפילו ההורים שלי, שהיו שקועים רוב הזמן בצער של עצמם, שמו לב שאני הולכת ונעלמת, והתחילו לקחת אותי לכל מיני פסיכולוגים בשקל שהסבירו להם שאני לא חושבת שיש הצדקה לקיום שלי או משהו כזה," חייכה חיוך עצוב כשנזכרה.

"אז אחרי כמה זמן וכמה פסיכולוגים ובגלל שהתעייפתי מלשמוע אותם ממציאים את השטויות האלה, חזרתי לאכול וההורים שלי חזרו להיות מכונסים בעצמם," חייכה באירוניה לגבר הצעיר שהיה הראשון ששמע את הסיפור כולו.

לפעמים, כשהכול נהיה לה כבד מדי, והיא הייתה זקוקה לאווירה ביתית קצת שונה, הייתה הולכת לישון אצל מיכל ודורית, החברות הטובות שלה באותן השנים.

בלילות במיטה, בחדר של דורית או מיכל, הייתה מחכה שהן יירדמו, ומרשה לעצמה לדמיין שבעצם החדר הזה הוא שלה, והבית, והאחים, וההורים המחייכים, כולם שלה, ומיכל או דורית הן אלה שמתארחות אצלה כדי לברוח מהבית העצוב שלהן.

הבקרים שאחרי הלילות האלו מחוץ לביתה היו קשים עבורה במיוחד, והשאלות של למה דווקא היא הייתה צריכה להיוולד לחיים ולאה רבינוביץ לא היו מרפות.

בסופן של שנות ההתבגרות הגיע הרגע להתגייס לצבא, אבל בגלל שהייתה "אחות שכולה", נתנו לה אפשרות לבחור בין תפקידים, כאלה ששמורים לילדים שהם אחים של אחים שכבר אינם.

"אני זוכרת איך היה מוזר לי פתאום שהתייחסו אלי באופן מיוחד", סיפרה לשרון באחת השיחות שניהלו שתיהן בתחילת ההכרות ביניהן, "הייתי רגילה להיות הבת של לאה וחיים – ההורים השכולים, לדאוג שהם לא יהיו עצובים מדי ולהיות שם בשביל לגרום להם בכל זאת לקום בבוקר מהמיטה ופתאום, בפעם הראשונה בחיים הבנתי שגם אני מתמודדת עם שכול ושגם לי קרה משהו למרות שלא הייתי עדיין בסביבה כשזה קרה" הסבירה.

שרון ניגבה דמעה קטנה מקצה העין.

מבין האפשרויות שניתנו לאחינועם, היא בחרה להיות מורה חיילת, קצת בגלל החיבה שלה לילדים ולשמחה שהם הצליחו בכל זאת להביא גם אליה וקצת בשביל לנסות לצאת מתוך בועת העצבות של עצמה ולהרגיש שהיא עושה משהו למען מישהו אחר. אבל גם בתפקיד הזה הציבו חיים ולאה רבינוביץ תנאים, ואמרו שהיא חייבת לישון בבית כל יום.

לא עזרו תחינות, בכי וההבטחות לשמור על עצמה.

לאה וחיים רבינוביץ לא היו מוכנים לסמוך על הצבא שידע לטפל בבת שלהם. "לאור ניסיון קודם," היו חוזרים ואומרים בחיוך עצוב.

כך קרה שרק אחינועם, מכל החיילות ששרתו כמורות חיילות בעיר לוד לדורותיה, הייתה עולה יום-יום על האוטובוס שהביא אותה לרמת גן וחוזרת לישון בבית, במקום עם החברות החדשות והשמחות שהתגוררו יחד בדירה שהעמיד לרשותן הצבא.

נקודת האור בשירות שכפה עליה הגורל בעצה אחת עם הוריה, היו הילדים החמודים שלימדה קרוא וכתוב, ועזרה להם להתמודד עם בעיות בחשבון ועם סיפורי התנ"ך.

כל אחד מהילדים האלו נשא על גבו הקטן, בנוסף לילקוט מרוט וישן, גם סיפור משפחתי קשה. ולמרות זאת, היו תולים בה עיניים שרצו ללמוד.

הילדים היו יושבים בשיעורים של אחינועם ומקשיבים לסיפורי התנ"ך שידעה לספר יפה כל כך.

והיא, שממש כמוהם לפעמים רצתה כל כך לשכוח, הייתה משתדלת ומתבלת את הסיפורים הישנים בדמויות מתוך סיפורים אחרים, בשירים שהכירו, קושרת בין גיבורי התנ"ך למוכר וקרוב, כדי לעזור לילדים, אפילו לזמן קצר, לשכוח מי הם, מאיפה הם באים, ולאן הם צריכים לחזור אחרי שיצאו משער בית הספר.

אחרי שנתיים של שירות צבאי, מצאה את עצמה בפעם הראשונה מתלבטת לאן להמשיך.

חיים ולאה רבינוביץ רצו כמובן שתלך מיד ללמוד ו"לעשות משהו עם הנתונים והיכולות שלה", כפי שניסח זאת בבירור אבא חיים.

אבל אחינועם הרגישה שהיא חייבת לעשות משהו עבור עצמה, ושאם לא תעשה את זה עכשיו, תצטער על כך מאוחר יותר.

כמו במהלך השירות הצבאי, הייתה אחינועם שוב יוצאת דופן ולא יכלה, כמו מיכל, דורית והחברים והחברות מהתיכון, לברוח למקום רחוק מעבר לגבולות המדינה שבה נמצאים לאה וחיים רבינוביץ.

היא נאלצה לחפש, בגבולות הארץ, מקום אליו תוכל ללכת כדי למצוא לעצמה קצת שקט וזמן למחשבה.

אחינועם ידעה היטב שהיא יכולה לברוח רק עד למקום שיראה להורים שלה בטוח מספיק, מקום שבו ישמרו טוב-טוב על הילדה שלהם.

וכך הגיעה לעין ברקן שבגליל.

"זה בעצם מין כפר, עם בתים קטנים ושבילים ירוקים" הסבירה בהדרגה לאמא לאה שלא הייתה מרוצה כמובן.

"ויש שם משהו שנקרא קבוצת לומדים," המשיכה, למרות המבט המשתומם שהתרחב על פניה העייפות של לאה רבינוביץ.

"הם גרים בבתים הקטנים בין שבילי הישוב, עובדים בחקלאות, עוזרים בכל מה שהם יכולים, ובין לבין לומדים כמה דברים. זה משהו בין מכון לימוד לבני שירות שמתגברים את היישוב," המשיכה לתאר בהתלהבות את המקום אליו שאפה להגיע, אבל אמא לאה עדיין לא הבינה למה הילדה הקטנה שלה לא מתחילה מיד ללמוד בטכניון, או אם תרצה להתפרע, באוניברסיטת תל אביב.

"אחינועם חמודה, את לא חושבת שזה בזבוז זמן," אמרה בסופו של דבר,

"באמת שאני לא מבינה. עד כמה שאני יודעת, את את השירות הצבאי שלך כבר עשית, ועשית מצוין, לא סתם קיבלת פרס מהמפקדת של המורות חיילות," חזרה לאה על אותם דברים שנאמרו בשבועות האחרונים, "אנחנו לא רוצים לראות אותך מבזבזת זמן על שטויות, אנחנו רק רוצים שיהיה לך טוב," אמרה והסתכלה בעיניים אוהבות בביתה שפתאום הפכה מוזרה בעיניה.

"אנחנו רוצים שתעשי משהו עם החיים שלך, ותתחילי להתקדם וללמוד מקצוע," נאנחה, "וללכת לשנה למקום המוזר הזה, לא נראה לי כמו משהו שיקדם אותך לשום דבר." כך המשיכה אמא לאה לנסות לשכנע את הילדה היחידה והשמורה שלה להמשיך במסלול שייעדו לה.

אבל אחרי עוד כמה שיחות כאלה, כשהבינו לאה וחיים רבינוביץ שהבת שלהם רצינית, הם קיבלו את רוע הגזרה, הודו שעין ברקן עדיפה על טיול במקומות מסוכנים בהרבה, ואפילו נסעו איתה עד לצפון הרחוק, עם אוטו עמוס בציוד ובאוכל.

כשהגיעו ליישוב, השוכן על צלע הר ירוק, עזרו לה לפרוק את הדברים, הסתכלו קצת מסביב, סיפרו לכל מי שרק רצה לשמוע עד כמה הם נגד הסיפור הזה, ושהם מקווים ש"לא קורים פה דברים מוזרים בקבוצה הזו שלכם", ונסעו, לא לפני שהוציאו ממנה הבטחה שתתקשר בכל יום.

"אני זוכרת איך הייתי מרוצה כשראיתי סוף-סוף את הרכב הירוק הקטן שלהם מפליג לדרכו" סיפרה לארבע החברות החדשות שלה קצת אחרי שהחלו להכיר טוב יותר זו את זו.

"כשראיתי אותם מתרחקים ונעלמים מאחורי העיקול בכניסה ליישוב אמרתי לעצמי בלב, 'אחינועם, חיכית כל כך הרבה זמן וסוף סוף קיבלת עצמאות ומרחק מהיד המגוננת שלהם'". היא חייכה כשסיפרה על הרגע ההוא "ובאמת, במבט לאחור הייתה השנה בעין ברקן בדיוק מה שהייתי צריכה. מרחק מההורים שלי ושקט בשביל הנפש שלי."

"אבל אני גם חייבת להודות שאחרי הרגע ההוא של אנחת הרווחה, בימים הראשונים, כשהייתי מגיעה לחדרון העלוב שעמד להיות הבית שלי לשנה הקרובה, ואחרי שהבנתי באילו שעות השכמה מוזרות כרוך סדר היום של קבוצת הלומדים, התחיל הספק לכרסם בתחושת השחרור שלי," הודתה בפני הבנות.

בימים הראשונים אפילו חשבה שאולי צדקו ההורים הדואגים שלה ואולי היא סתם עושה להם דווקא בלי שהיא בעצמה מבינה על מה ולמה.

היא אפילו התקשרה לאימא לאה ואמרה ש"זה לא כל כך נחמד כמו שציפיתי שיהיה" וממש הצליחה לשמוע את אמא שלה מבליעה חצי חיוך כשענתה לה, "את יודעת אחינועמי שאת תמיד מוזמנת לחזור הביתה".

אבל אחרי כמה שבועות, כשאחינועם התחילה להתרגל לסדר היום ולקבוצת החברים שהקיפה אותה, הבינה שבכל זאת צדקה כשלקחה לעצמה פסק זמן מהחיים בכלל ומהחיים בצמר הגפן של משפחת רבינוביץ בפרט.

הקימה מוקדם בבוקר עם ציוץ הציפורים, העבודה בשדות, ארוחת הבוקר הגדולה והמאוחרת, והשיחות עם החברים החדשים, גרמו לה לחשוב ולשמוח יותר ויותר על העובדה שהנה היא, אחינועם המרובעת, עושה משהו קצת אחר, ואפילו נהנית מזה.

למרות ההנאה מסדר היום ומחבורת האנשים המעניינים שהקיפה אותה, גולת הכותרת של היום הייתה שעות הלימוד המשותפות.

כל חבר בקבוצה יכול היה לבחור לחזק אצל עצמו נקודות מסוימות ו"לצלול למרחקים עמוקים", כמו שהיה דודי, מרכז הקבוצה, אומר בכל פעם שהיה מתאר להורים ולמבקרים מה הם עושים כל השנה.

אחינועם בחרה לשלב בין החיבה שלה לאומנות הפיסול להזדמנות להכיר מעט יותר את הדת היהודית מהזווית הרוחנית שאליה כיוונה תוכנית הלימודים שנבנתה עבור חברי הקבוצה.

את שעות לימודי היהדות העבירה עם שירה, שהקפידה שיהגו את שמה במלרע, והייתה אחת משתי הדתיות היחידות בקבוצה שבחרה להצטרף לשנת הלימודים בעין ברקן ולא להצטרף לאחת ממדרשות הלימוד הרבות שחיזרו לפתחן של הצעירות הדתיות.

שירה, שכבר בבחירה שלה ללכת ללמוד במקום שונה מהמסגרות המקובלות, הפגינה יכולת חשיבה ובחירה עצמאית, הייתה, גם כשותפה ללימוד, בחירה מעניינת ומסקרנת.

כשישבו יחד שתי הנשים הצעירות לנסות להבין מה אומר הרמב"ם על השגחה פרטית ומה אומרים אלה שלא חושבים כמותו, שיתפה אותה אחינועם בסיפור חייה ובשאלת ההשגחה ששאלה את עצמה לאורך שנות ההתבגרות כשניסתה להבין למה דווקא היא נבחרה להיות מי שהיא.

שירה חזרה ואמרה, בלהט שיש לאנשים כשהם מדברים על הדברים המרכזיים והמשמעותיים בחייהם, שלה אין ספק שיש מישהו למעלה שאחראי על ניהול המופע, ושאלות כאלו עולות אצלנו רק בגלל שאנחנו רק חלק מצוות השחקנים בהצגה הזו של החיים, ולא רואים את התוכניות לעתיד של מנהל המופע, ואפילו לא את כל ההצגה ממקום טוב ביציע.

אחינועם אהבה לשמוע את שירה ואהבה מאד ללמוד איתה, אבל תמיד הרגישה בנקודה הכי פנימית במרכז הלב והנשמה שלה שהיא אף פעם לא תוכל להתחבר להוא שיושב למעלה. אפילו שמאד ייתכן שאח שלה נועם יושב קרוב אליו במקומות הטובים ששמורים למקורבים.

"אני מקווה שאת לא מאוכזבת מהעובדה שאני כנראה לא בנויה מחומר של אנשים מאמינים," אמרה לשירה בטון מתנצל.

"זה בסדר", הרגיעה אותה שירה בחיוך, "אני לא מנסה לשכנע אותך אפילו לרגע, אנחנו פשוט לומדות יחד, ואני נהנית, זה הכל".

למרות העניין שעוררו בה לימודי המחשבה והפילוסופיה היהודית, המקום היחיד שבו הרגישה שהיא נמצאת שם כולה, וששם החיבור הוא אמיתי ופשוט– היה סדנת הפיסול של צביקה.

"במבט לאחור מדהים אותי לחשוב איך לאורך שנה ישבנו יום-יום, חמישה אנשים, במשך שעתיים ופשוט פיסלנו," סיפרה באחד הימים לארבע חברות ארוחת הצהריים.

"המורה שלנו היה צביקה, בן היישוב, שהיה פסל מוכשר ומורה מוכשר לא פחות. הוא היה הראשון שאמר לי שהתחושה הזו שאני חווה כשאני מפסלת, התחושה הזו היא הדבר הכי חשוב בחיים, ושאיפה שאנחנו מרגישים ככה, שם אנחנו צריכים להישאר, כי זו האמת השלמה שלנו ושל מה שנועדנו לעשות בשנים שבהם אנחנו מהלכים על פני כוכב הלכת האנושי המוגבל הזה," נזכרה בדבריו.

"כמה שנים אחרי שנת השירות פגשתי יום אחד, במקרה, מישהי שהכירה את סיפור החיים של צביקה," המשיכה לשתף את הבנות. "קראו לה צילה, אני חושבת".

"היא סיפרה לי שבאותה שנה שבה צביקה הסביר לנו על החשיבות של ללכת עם הלב, ועד כמה זו צריכה להיות המטרה והיעוד שלנו, באותה שנה גילו אצלו גידול סרטני מהסוג הקל יחסית לטיפול. הוא החלים די מהר ואנחנו אפילו לא הרגשנו שמשהו התרחש, אבל הגידול בכל זאת שינה אצלו משהו בתפיסת החיים, ולנו יצא לשמוע במפגשי הפיסול, אפילו בלי שידענו, על המתרחש בנפשו," המשיכה אחינועם לשתף. "בסופו של דבר, על פי צילה בכל מקרה, אחרי שסיים את שנת הלימוד איתנו, העמיס על הגב תרמיל ויצא לטיול מסביב לעולם כמו שחלם תמיד לעשות," סיימה מהורהרת.

לאורך השנה בעין ברקן, במסגרת השיעורים, אחינועם פיסלה חפצים, דמויות ואפילו הצליחה להעביר מחשבות ורגשות לחומר הגולמי שהחזיקה בידיה.

במרבית המקרים הייתה מפסלת מתוך איזו תחושת שלמות שהייתה עוטפת אותה.

אבל הייתה גם פעם שבה ניסתה לפסל את זוג ההורים שלה עומדים ליד דלת הכניסה של הדירה הצנועה ברמת גן, ומסתכלים אחריה חומקת מעיניהם.

באותה פעם יחידה לא הצליחה להיכנס למצב הרוח הרגוע והיצירתי שנדרש כדי להשלים את הפסל, ותחושת אי הנוחות והעצב שעטפה אותה גרמה לה לוותר.

את עצמה פיסלה פעם אחת כאם שקיוותה שתהיה בעוד כמה שנים. אמא שמחה ומחייכת, ולא כפופה ועצובה, כמו זו שיש לה.

וכך, בין לימודים, יצירה, ועבודת כפיים, חלפו החודשים במהירות.

כשהחלה להבין ששנת החופש עומדת להסתיים, הבינה אחינועם שמתקרב הזמן שבו תהיה חייבת ללכת בכיוון שהתוו עבורה לאה וחיים, והיא צריכה להתחיל לחשוב על חזרה לחיים ולמחויבות "לעשות משהו עם עצמה", כמו שנהגו לומר לה צמד הוריה בכל שיחת טלפון.

האהבה לפיסול והתחושה שגם המקצוע שממנו תתפרנס צריך להיות כזה שנוגע באומנות באיזו שהיא זווית של החיים, הביאה אותה בסופו של תהליך בדיקה וחשיבה ארוך, להירשם ללימודי אדריכלות בטכניון. כשקיבלה תשובה חיובית, הפנימה את העובדה שזה באמת מה שהיא הולכת לעשות בשנים הקרובות, ובתקווה גם בימים ושנים שיבואו.

"אבל למרות שניסיתי להכין את עצמי לנחיתה מחדש על קרקע המציאות, המעבר מעין ברקן ומקבוצת הלימוד ללימודים בטכניון לא היה פשוט," סיפרה לחנוך מאוחר יותר.

ההורים של אחינועם היו שם כדי לעזור לה לקחת את עצמה בידיים, לשים מאחור את הפיסול והחיבור לנפש הפנימית, ולצלול לימים ולילות של לימודים, תרגולים והגשת פרויקטים.

עם הזמן, ההתגברות על הקשיים וההבנה שבחרה במקצוע שהתאים למידותיה כמו היה שמלה שנתפרה עבורה, הגיעו גם שביעות רצון מהלימודים ותחושה שזהו הכיוון הנכון עבורה.

ועם הזמן הגיע גם חנוך.

במבט לאחור, אחרי שכבר היו צמודים וקבועים, נזכרה שפגשה אותו כבר ביום הלימודים הראשון, יחד עם ליהיא, חברת ילדות, שדרכיהן הצטלבו שוב בלימודים בטכניון. ליהיא הפתיעה אותה וסיפרה לה כמה שבועות לפני כן שגם היא מתחילה ללמוד אדריכלות בטכניון, ושהן יכולות לשכור יחד דירה על מורדות הכרמל או בכל מקום אחר שיאפשר להן גיחה מהירה לטכניון.

ביום הראשון ללימודים, כשיצאו שתי החברות מהשיעור הראשון שלהן כסטודנטיות, והיו שקועות בשיחה מרגשת על מה שנאמר בכיתה, כמעט התנגשו בחנוך שהופיע מולן.

אחרי שכמעט נפלו זה על זו בטעות, נפלו ליהיא וחנוך שוב זה בזרועות זו, הפעם בכוונה ובהתרגשות הקשורות לכך שחנוך וליהיא העבירו יחד חלק ניכר משירותם הצבאי אי שם בשטחים, ושזו להם הפגישה הראשונה מאז ימי המדים הירוקים.

ליהיא הנרגשת הציגה את אחינועם לבחור הגבוה והנאה, ואחינועם אמרה לעצמה מיד שהמראה הכהה, העיניים הבהירות, והמבט המבין בעיניים הם מהסוג שהיא מחבבת.

ליהיא השביעה את חנוך לבוא מאוחר יותר לאכול איתן ארוחת צהריים במזנון כדי שיוכלו להמשיך להתעדכן.

אחרי שהלך, אחינועם, שהפגישה הנרגשת בינו לבין ליהיא נראתה לה כמו חידוש של קשר רומנטי היסטורי, אמרה לליהיא ש"זה ממש בסדר שתלכי לאכול עם חנוך. יש לי תוכניות אחרות לצהריים".

ליהיא, שהבינה את הרמז, אמרה שהיא ממש לא בכיוון, והיא וחנוך היו סתם חברים טובים לאורך השירות. אבל אחינועם סירבה להאמין לה ושיחררה אותה לפגישה עם חנוך בזמן שהיא אכלה סנדוויץ' באחת מפינות הדשאים הירוקים ברחבי הטכניון.

בחודשים שבאו אחר כך, שקעה אחינועם בלימודים עד כדי כך, שאפילו אם הייתה נתקלת בחנוך שוב באחד המסדרונות הארוכים, כנראה שלא הייתה מזהה אותו. "אבל אתה היית יותר ערני ממני בעניין הזה," צחקה עם חנוך מאוחר יותר.

"ערני וגם לא בשר טרי ולחוץ– כמו כמה בחורות שאני מכיר ואפילו אוהב," הקניט אותה בחזרה.

חנוך היה בשנת הלימודים הרביעית ללימודי הנדסת חשמל, והתרגל לעומס הלימודים. לכן מצא את הזמן גם לשים לב לבחורה החמודה, בהירת השיער, שראה ביום הראשון עם ליהיא. למרות שלא אמר לליהיא שהוא שם עיין על הברונטית הרזה, חיכה וידע שמתי שהוא, איך שהוא, הוא יהיה זה שיעשה את הצעד הראשון.

כמה שבועות אחרי שנפגשו לראשונה החליט שהגיע הזמן לנסות ליצור קשר עם החברה של ליהיא. הוא שיתף את ליהיא במחשבה ושני החברים הטובים הצליחו לשכנע את אחינועם שצריך לנצל את הערב הפנוי היחיד כמעט שהיה להן לאחרונה כדי "לקרוע את העיר" "אם אפשר לומר משפט מהסוג הזה ביחס לחיפה המנומנמת", צחקה כשסיפרה לשרון את סיפור ההכרות עם חנוך.

באותו ערב מאוחר יותר ניסתה אחינועם להוציא מליהיא מה ידע חנוך לגבי הבילוי שלהן, שאליו הופיע בהפתעה והוכיח בקיאות במה שהיא אוהבת לאכול ואיזו מוסיקה היא מעדיפה לשמוע. אבל רק כמה ימים אחר כך, באישורו של חנוך, הודתה ליהיא שאכן נרקמה מזימה חשאית ומחמיאה מאחורי גבה, בין שני השותפים שלה לבילוי באותו הערב.

אבל באותו ערב, וככל שעברו השעות ולמרות הקנוניה שהייתה ברורה לאחינועם, היא הרשתה לעצמה לבחון את הבחור החמוד שנראה לגמרי בעניין שלה. לקראת סיום הבילוי, גם לא התנגדה כשאמר בחיוך ש"הוא יודע איפה היא גרה" ושישמח לבוא לבקר.

בימים שאחר כך, למרות שלא הודתה אפילו בפני עצמה שהיא מחכה לשיחת הטלפון מחנוך, הגניבה מבטים תכופים לעבר הטלפון הישן בדירת הסטודנטיות שלהן.

אחרי יומיים של המתנה, כשכבר חשבה שאולי חנוך הוא אחד כזה שזורק משפטים מחמיאים לכל אחת, ההמתנה השתלמה.

חנוך לא התקשר אלא הופיע בפתח הדירה שלהן ביום שישי בצהריים עם סלסלת פיקניק מושקעת ועם הבטחה שהוא מכיר את יערות הכרמל כמו את מרכז תל אביב בה גדל.

כשמצאו את עצמם מחפשים במשך חצי שעה את הירידה לכיוון 'שוויצריה הקטנה' הבינה שאולי חנוך הגזים קצת בעניין ההכרות עם יערות הכרמל, אבל בנוגע לשאר הדברים שאמר ועשה, היא הרגישה כאילו הגיעה הביתה, למקום בטוח ושליו שחיפשה עד היום.

כבר באותו פיקניק על הר הכרמל הירוק, הפתיעה את עצמה כשסיפרה לו שהיא לא סתם אחינועם, אלא אחות של נועם שנהרג במלחמת לבנון עוד לפני שהיא נולדה ושההורים שלה ושל אותו נועם הם הורים שכולים ועצובים.

מאוחר יותר, כשהביאה אותו בפעם הראשונה לפגוש את הוריה, שני האנשים הטובים עשו מאמץ גדול לחייך ולקבל בסבר פנים נעים את החבר של אחינועם, ואפילו לא הזכירו במהלך הערב את נועם ולא הצביעו על התמונה שלו במרכז הסלון ואמרו כמו תמיד "זה נועם שלנו" במבט עצוב.

אבל למרות המאמץ, כשיצאו אחינועם וחנוך באותו ערב לדרכם חזרה לחיפה, אמר לה חנוך בחוש ההומור הייחודי שלו "עכשיו אני מבין קצת יותר למה לבחורה יפה כמוך יש משהו עצוב בעיניים".

למחרת הפגישה עם אמא לאה ואבא חיים, לאה התקשרה לומר לאחינועם שהם מאד מרוצים מהבחירה שלה, ואחינועם חייכה כשחשבה שאפשר היה לחשוב שחנוך הוא סט מצעים או שמלה חדשה שרכשה. כיוון שהייתה מורגלת כבר בתגובות הקרירות האלו, בקול רם אמרה לאימא לאה שהיא שמחה לשמוע שחנוך מצא חן בעיניהם כמו שהוא מוצא חן בעיניה.

בחודשים הבאים, כמעט בלי שתשים לב, בין המבחנים והאהבה לחנוך, הקשר עם חנוך הפך לקרוב ומשמעותי יותר ויותר. בתיאום נחמד מצאה גם ליהיא אהבה, עזבה את הדירה ופינתה לחנוך ואחינועם את הדרך לעבור לגור יחד.

אחרי עוד חצי שנה, החלה מרחפת בעדינות מעל לראשי שניהם, בלי שהדברים נאמרו בקול רם, המחשבה שמתקרב הרגע שבו יהיו חייבים להכריע לאן הולך הקשר, והאם הוא ילווה אותם לאורך החיים או יסתיים עם סיום לימודיו של חנוך.

כמו בפעמים אחרות, בעשרים וחמש שנותיה עד אז, גם הפעם, כשהבינה שהנה קורה לה משהו טוב לצידו של חנוך, ניקר בראשה הקול שחזר ואמר לה שהיא בסך הכל מצבה חיה ונושמת, ושלא מגיע לבחור מקסים, ושמח כמו חנוך לבלות את חייו עם מישהי כמותה.

אבל גם שאלת העתיד הלא ברור נפתרה ערב אחד, באחד הטיולים שלה עם חנוך בחיפה, הפעם לאורך חוף הים המרגיע של העיר הצפונית. באותו ערב צעדו שניהם על חוף הים, וכבר בתחילת הדרך הסביר לה חנוך שהפעם ארגן עבורה מסלול הפתעות, כמו במשחקי חיפוש אחר המטמון שהיו משחקים בצעירותם.

המטמון שהמתין לה בסוף הדרך הייתה טבעת אירוסין יפה שהונחה על שולחן אוכל פרטי ורומנטי, על שפת הים, במקום בו נגמרת חיפה ומתחילים הגלים המכים על חופיה.

"אתה בטוח שמה שרוצה אחד כמוך, שיכול לאהוב כל אחת, הוא להיות איתי?" שאלה בכנות את השאלה שניקרה במוחה לא אחת.

"האמת, שאם את מציגה את זה ככה, אז אני באמת צריך לחשוב על זה עוד קצת," ענה חנוך ברצינות רבה כל כך שלרגע נבהלה.

"מה השאלה, אחינועם. בחייך," המשיך מיד כדי להרגיע את אהובתו, "את עוד לא יודעת מה את בשבילי?" שאל בטון מתאים לדבריו, "ולא, לא אכפת לי שאת לפעמים עצובה כמו ההורים שלך, ולא אכפת לי שקוראים לך על שם אחיך שנהרג במלחמה, ושאת מתבלבלת לפעמים ושוכחת שהוא היה אח שלך ולא את עצמך, ושמותר לך בכל זאת לחיות למרות מה שקרה לו ולהורים שלך."

"לי אכפת רק ממך," הסביר לאחינועם הדומעת, "הבחורה הכי יפה, טובה, מקסימה ומתאימה לי. ואם הייתי נותן לך לחמוק לידיים של מישהו אחר בטעות, הטעות הייתה כולה שלי," המשיך חנוך והסביר לה את הדברים כמו שהם, בלי להשאיר מקום לעוד שאלות.

הדמעות שזלגו לעיתים קרובות מהעיניים העצובות של אחינועם, זלגו שוב, אבל הפעם היו אלו "דמעות טובות", ברגע שקשה היה לה להאמין שהוא אכן מתרחש.

אחינועם הסתכלה על חנוך, ואחר אל השמים למעלה, ועל אף שאמרה פעם לשירה בעין ברקן שהיא לא מהסוג שיכול להאמין, אמרה קודם כל ממש בשקט "תודה" לנועם, שקיוותה שנמצא אי שם, ושהיא הייתה בטוחה שהוא אחד האחראים למזל הגדול שגלגל לתוך החיים שלה את חנוך. ורק אז, קפצה על חנוך ואמרה לו את הכן שהוא כל כך חיכה לשמוע.

החתונה של אחינועם וחנוך הייתה כל כך שמחה, שגם שנים אחריה, כשהייתה נזכרת בערב ההוא, הרגישה כאילו היה מנותק מכל מהלך החיים שלה לפניו, או אחריו.

אחינועם רבינוביץ הפכה לאחינועם גנות והיא נראתה מאושרת כל כך עד שאפילו החברים שלה מעין ברקן שעשו מאמץ ובאו עד למרכז הארץ לכבודה, לחשו לה באוזן, כל אחד בתורו, שהיא נראית מאושרת ורגועה כמו שהייתה לפעמים בשנה שבילו ביחד, ושחנוך כנראה עושה משהו נכון אם הוא הצליח לגרום לה להיראות ככה.

אחרי החתונה עבר הזוג הצעיר לגור ב"דירה יפה שמתאימה לזוג נשוי" כמו שניסחה את זה אמא לאה.

חנוך מצא עבודה טובה והפך לאיש הייטק עסוק ואחינועם המשיכה ללמוד שנתיים נוספות והפכה לאדריכלית מתחילה, ודי מהר לאדריכלית טובה ומבוקשת.

כשסיימה ללמוד החליטו השניים לחזור לכור מחצבתם במרכז הארץ ואפילו לרכוש בעזרתם האדיבה של לאה וחיים רבינוביץ ושל ההורים המדליקים של חנוך, נעמי ונתן גנות, דירה שהייתה במרחק הליכה קצר מבית ההורים של אחינועם.

כשחיפשו דירה, אחינועם חזרה ואמרה שלא כל כך חשוב לה להתגורר קרוב להורים שלה, אבל חנוך הבין טוב יותר מהבת הביולוגית של זוג ההורים השכולים, שהם, יותר מכל אחד אחר, צריכים להישאר קרוב לבת שלהם, ושהוא ואחינועם, היו הסיבה בשבילה היו קמים בכל זאת בכל בוקר.

שנה מאוחר יותר, נולדה טל לזוג הצעיר ואפשר היה ממש למשש את האושר שהיא מביאה לשני האנשים המבוגרים שחזרו לחייך. חנוך הרגיש בשינוי הזה ואמר לאחינועם כמה ימים אחרי הלידה, כמעט בדמעות, שהוא מרגיש שהם סוף סוף הצליחו להביא מעט שמחה לחיים של חיים ולאה רבינוביץ.

ורק אצל אחינועם כאילו משהו נוסף כבה.

אחרי חופשת הלידה וכשחזרה לעבוד במשרד האדריכלים בתל אביב שיפגיש אותה בהמשך עם ארבע נפשות קרובות, התקשתה לחזור לעצמה ולמעט החיוניות שהייתה בה מאז שהכירה את חנוך.

בינה לבין עצמה הייתה תוהה לפעמים אם יש באיזה שהוא מקום מעקב אחרי משפחות שכולות, ואולי גם חוק שימור העצב והאבל, שיצר את המצב החדש שבו לאה וחיים חזרו לחיות אחרי שנולדה להם הנכדה כהת העור בעלת העיניים הכחולות ואילו אחינועם, הבת שלהם, אם הנכדה, הרגישה איך מיום ליום מישהו מוסיף עוד משקולת, כבדה יותר מקודמתה, ומניח אותה על כתפיה. ולמרות האהבה לילדה הנהדרת ולחנוך בן הזוג והאבא הנהדר, הרגישה שהיא שוקעת יותר ויותר בעצב שתמיד היה בה ועכשיו איים לעטוף את כולה.

חנוך, הקשוב לצרכיה של אשתו יותר מלצרכיו שלו, הרגיש שמשהו לא טוב מתרחש וידע שעם או בלי קשר למותו הרחוק של נועם, הלידה של טל והעבודה במשרד האדריכלים בתל אביב, הפכו את נפשה של אשתו לעייפה עוד יותר.

הוא ניסה להקל עליה בכל דרך אפשרית, ואפילו הצליח להביא אותה לפגישה עם כמה אנשי מקצוע "מהטובים בתחום" כדי שינסו לעזור ולשפר את מצבה. הללו, רובם ככולם הציעו לטפל בה בכמה שיותר מפגשים ושיחות, אך גם המליצו לאחינועם לבלוע, לפחות באופן זמני, כדורים בשלל צבעים ש"ישנו לך את החיים".

אבל אחינועם סרבה להיכנס למעגל של "משחקים עם הכימיה של המוח שלה", ולא נתנה את אמונה בכוחן המרפא של המילים של מי שממליצים לה לעשות כך.

כשכל המומחים לא הצליחו לסייע ולשכנע את אשתו לנסות את דרכי הטיפול שהציעו, ויתר גם חנוך על האפשרות הזו, וקיווה שהדברים יעברו וישתנו מעצמם לטובה בקרוב. מדי פעם היה אומר משהו כמו "אחינועמי, את נראית כל כך עצובה ועייפה, מה את אומרת? אולי ניקח איזה יומיים חופש, נשאיר את טלטול אצל ההורים שלך וניסע לנוח באיזה מקום? "

ואחינועם הייתה מסתכלת עליו בעיניים אוהבות, שמחה על האיש הזה שבחר לחיות דווקא איתה, אבל לא מסוגלת לגייס כוח ורצון לנסוע איתו ולהעמיד פנים שהיא נהנית.

לצד הדאגה של חנוך, הקושי לקום בבוקר מהמיטה בכל יום והכאב שעטף את נפשה, מה שהפחיד את אחינועם יותר מכל, הייתה העובדה שעם כל יום שעבר, כשהייתה מסתכלת במראה, הייתה רואה יותר ויותר את העיניים העצובות של אמא לאה מביטות אליה בחזרה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “עד שתגיעי למקומה”