החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

אבדות

מאת:
הוצאה: | 2010 | 380 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
זמינות:

33.00

רכשו ספר זה:

אבדות, רומן גנוז מאת לאה גולדברג, ראה אור לראשונה בשנת 2010, במלאת ארבעים שנה למותה של המשוררת (1970-1911).

עלילת הרומן מתרחשת בברלין בשנים הגורליות 1933-1932. גיבור אבדות הוא אלחנן קְרוֹן, משורר עברי ואזרח פלשתינה (א"י), שהגיע למטרופולין לשם השלמת מחקר מדעי. מפגש מפתיע עם סטודנטית גרמנייה צעירה ואובדן כתב היד של הטובה ביצירותיו משנים את תוכניותיו בברלין.

התפתחות הקשר בין השניים והחיפוש המעין-בלשי אחר כתב היד האבוד מתרחשים במקביל לעליית הנאצים לשלטון, וסופם שהם מושפעים מן האירועים ההיסטוריים. בתוך כך משורטטת הווייתה הקוסמופוליטית של ברלין בת הזמן, "עיר מוצקה זו התלויה על בלי-מה, עיר השלום והחופש על פי תהום הדם".

לאה גולדברג חיברה את אבדות במחצית השנייה של שנות ה-30', כנראה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. באותה עת פרסמה אחדים מפרקי הרומן בעיתונות, אך לבסוף בחרה שלא להוציאו לאור – אולי משום שהמלחמה שינתה כליל את הפרספקטיבה על האירועים המתוארים בכתב היד.

מטבע הדברים, נלוו להחלטה בדבר פרסום הרומן הגנוז לא מעט לבטים. בין השיקולים שהכריעו לבסוף את הכף בעד פרסום הרומן היו ההבנה, שמדובר בניסיון המקיף ביותר של לאה גולדברג ליצור מִבדֶה ספרותי (אף יותר מאשר ברומן שפרסמה ב-1946, והוא האור); ייחודיותו של הרומן על רקע ספרות העברית בת הזמן; וזיקתו לחיי המחַברת (זהו מעין עיבוד אמנותי לחוויותיה של גולדברג מלימודיה בגרמניה).

הקריאה כיום באבדות מגלה בו, לצד איכויותיו הספרותיות, גם תיעוד בזמן אמת של רוח התקופה ומבט מרחיק-ראות על המתרחש. פירוט על כך מובא באחרית הדבר המקיפה לספר, המבקשת להאיר את הרומן על רקע תקופתו ומכלול כתיבתה של לאה גולדברג. את אחרית הדבר כתב גדעון טיקוצקי, שאיתר את כתב היד בעזבונה של גולדברג וערך את הספר.

מקט: 4-31-5129
מסת"ב: 978-965-02-0551-5
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
מאמר על הספר בעיתונות
ביקורת על הספר
סקירה על הספר בבלוגיה
מאמר שפורסם על הספר
סקירה
סקירת הספר באתר סימניה

הורד דוגמה חינם לאייבוקס  הורד דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


פרק א

אנטוניה

1

כעורב גדול ופצוע צנח הערב על העיר. מייד פרצו הפנסים וככלבים עליזים ליקקו את האספלט החלק בלשונות צמאות, ארוכות, רדפו בנביחה צוהלת אחרי כל מכונית ברחוב; ניסו לנשוך את פטמות שדיהם של ניצני התרזות הרכות; קפצו על הנהר מבעד לקמרוני הגשר, הקל כסנאי שנתלה בין ענף לענף.

אמנם לא, לא היה כלל גשר באותו חלק של העיר, כי גם נהר לא היה בו. בתים מרובעים, מוצקים, האפילו על הרחוב. ריח אבק ובנזין נישא ברוח האביב הקלה. האנשים מיהרו קצת יותר מכפי הרגיל. וקול האשה החיגרת, שהכריזה בפינת הרחוב על איזה עיתון לילה מפוקפק, היה אותה שעה רם ופגום. הוא הרים את העיתון שצנח מידו ואמר בקול של מי שיודע כי אין עמו איש: “אולי תהיה מלחמה”. וחשב: “אביב בעולם”.

הוא היה האיש אשר בדה כאן את הנהר ואת הגשר שאינם. אולי בדה מלבו גם את האביב? בערב ההוא היה הכול נחרז עם זיכרונות. הוא לא יכול עוד לחשוב בפרוזה.

ריח מים, הזוכרים את הקרח הנמס, עלה אליו מן הערב, ושלוש נזירות עם ענפי ערבה עברו על פניו.

כך הלכו אביבים בעולם.

בדידות עם ענפי ערבה מלבלבת, רכה, כחתולים צעירים.

הוא ידע: בכפרים רחוקים מייללים החתולים, שהבינו את הבדידות. בכרך — הולכים בני אדם אל בתי הקפה. הם יודעים גם את פשר המוות. והאביב נכנס אל בית הקפה…

עשן קיטר את השולחנות. מזבחות קטנים היו השולחנות העגולים. איש–איש הקריב את חלומותיו, את אהבותיו, את ידידותו על המזבחות הללו. והכול צנח לתוך המאפרות הגדולות, ועשנן עלה אל התקרה, והמלצרים חייכו: כהנים גדולים, במדיהם השחורים, הם ידעו, כי יאכלו מן התרומה.

השולחנות שעמדו בחוץ, ליד המחיצה הנמוכה, היו כל כך קרובים אל העוברים ושבים, ובכל זאת היה גבול מובהק ומחותך ביניהם: אלה שהלכו שחוח, נשאו את גופותיהם אל המיטות, אל הנהרות, אל האילנות המלבלבים ואל בתי החרושת — לא היו בני דת הקפה והשעה הנבובה, המזמזמת. הם הלכו איש–איש אל בדידותו, בלִוויית האביב הבוכה, הרוצה להיות הֲדוֹם רגליהם ונהפך לאלוהיהם והם לא ידעו.

והאביב נכנס אל בית הקפה.

והכהנים הגדולים בבגדי המלצרים, שעמדו כפופים ליד השולחנות וליקטו את אפר הקטורת, נפגעו לפתע בביטחונם השלֵו וחשבו: “אפר… ערב–ערב”. וידעו, כי אלוהים חדש בא אל הקפה.

והאדם, שקרא את העיתון ברחוב, עמד מעבר למחיצה הנמוכה ולא נכנס פנימה. ראש פרוע רמז לו מאחד השולחנות ויד צפה מעל לראש ורעדה קצת: “היכנס”. הוא לא השיב. לילי פנתה אל בן זוגה הקירח, ושיניה נחבאו מאחורי שפתיה. הלה חייך חיוך מבוהל: “אולי נלך?”, אך היא שמה את ידה על ידו והכריחתו לשבת. היא לא הביטה אל המדרכה, אך ידעה כבר מיהו העומד שם.

אז נעתק ממקומו ופנה אל עבר הרכבת העירונית, ומן העבר ההוא של הפנסים הגיעה אליו שריקה: “אביב!”.

“אולי תהיה מלחמה”, חשב האיש.

2

הוא לא היה גבוה ביותר. אפילו: משהו נמוך. וככל האנשים שאינם גבוהים ביותר האמין לפרקים, כי השמים לא יֵרדו אליו לראות את עצמם בראי עיניו, וכי הנשים אינן אוהבות עיניים כאלה. ודאי הייתה עוד אחת שחשבה כמוהו. ואם הייתה אפילו אחרת שחשבה אחרת, לא היה שום ערך למחשבתה.

ולאמיתו של דבר, לא היה כל זה חשוב כל כך. גם ההיא, שהניחה יד מרגיעה על שרוולו של אותו ברנש בבית הקפה (והלא גם אותו ברנש לא היה כלל גבה קומה ולא יפה תואר דווקא, ואולי אפילו מכוער וקירח) — גם ההיא לא הייתה העיקר. והמלחמה תהיה, אך תהיה בעוד כמה שנים. המלחמות, כמו האהבות, אינן נוהגות לבוא בשעה שמחכים להן, בימי הבדידות של האביב. מה יודעים על כך העיתונאים! ואם גם שמה: לילי; כלומר: כפליים “לי”, הרי להלָזֶה היא, ולא לו. אלא שמצב של בדידות מזוקקת זו, דווקא מצב כזה, יפה לאנשים כמוהו. משום שאיננו פקיד קטן ואיננו, לעזאזל, מלצרו של האביב המגוהץ הזה, המסתכל בלי הרף במראוֹת האספלטים, משום שהוגה דעות הוא, משורר, איש האוֹבּסֶרבַטוֹריות של הרוּח (כמה ילדוּת!). והוא יורק עליהם, על כל אלה המתרוצצים שם ברחובות ושואלים בשפתם המתה, שפת עמי אירופה התינוקית — “כמה?”, וקונים מעט חוֹם שבגוף האשה באותן הפרוטות שלהם. אף על פי שבעצם (כן, דווקא בעצם!) צודקים הם, ושפתם צודקת — שפה אווילית זו, שאין בה שום הבדל בין “אדונִי” ו”אלוהים”,[1] אבל יש מיליונים של קוראים ומיליונים של נשים, האומרות [2]”Ich liebe dich” — בעיר זו בלבד. עיר מוצקה זו התלויה על בלי–מה, עיר השלום והחופש על פי תהום הדם — בה בלבד חיים ארבעה מיליונים. קצת כבוד, רבותי! ארבעה מיליון נפש! ולכל אחד זוג רגליים, זוג ידיים, זוג עיניים, אוזניים — ריבונו של עולם, כמה הם כל אלה ביחד? ואם יש לכל אחד זוג נשמות, ולאחדים אפילו זוג וחצי — הרי זה מספר שאי אפשר לבטאו כלל. הלא אפשר, פשוט, להשתגע במקום… במקום הזה? כן…

מקום זה היה: תחנת הרכבת העירונית, אחת התחנות המרכזיות, הפולטות ובולעות המוניות של אדם. השעון (ירח לבן בשמי הקיר) אמר לו לאותו אדם: “אחת עשרה”. והוא חשב: “מאוחר!”, אך משום–מה החווה קידה רוחנית לשעון (הוא תמיד כיבד את הדייקנות, כי זו לא הייתה ממידותיו) ואמר לו: “שמי אלחנן יהודה קְרוֹן. סופר בישראל, הנמצא בתחנת הרכבת העירונית. בעיר הבירה של גרמניה. במרכז אירופה. על פני כדור הארץ. בשנת אלף תשע מאות שלושים ושתיים. בדיוק בשעה אחת עשרה בלילה — ונוסע מכאן אל…”

“גְרינַאוּ”, — אמר הקופאי אגב פיהוק וידע, כי הוא–הוא היחידי בעולם צודק ברגע זה.

3

אילו הייתה זו רכבת של ממש, רכבת בינלאומית, או, טוב מזה, מחלקה שלישית של רכבת ברוסיה, עם אצטבות למעלה וקומקומים מבהיקים, מלאים רותחין, הניתכים על ראשך מן האצטבות הללו דווקא ביום שראית כי אין לך שום מפלט, לחלוטין שום מפלט מן הקרחת… כן, אילו היה הדבר, למשל, כך, אפשר היה במשך כל הנסיעה לשבת ולחשוב בקצב מירוצם של הגלגלים: צד–צדקת, צד–צדקת… או, אם אין רצון לוותר ברגע כזה על האינטלקטואליוּת, מותר גם להיזכר באחד מגיבורי דוסטוייבסקי ולחשוב כמוהו: “וֶק וְוֶק וְלֶב קַמבֶּק, לֶב קַמבֶּק וְוֶק וֶק…”[3]

הוא בטוח, למשל, כי אבא, אבא בעל הקרחת והזקן — עורך הדין אלכסנדר קרון, מן הקהילה הקדושה בּוֹבְּרוּיסק, היה חושב על דוסטוייבסקי. אבא היה תמיד חושב על ענייני ספרות ברכבת (או על פילוסופיה), היה שומט מידו את “ריֶץ'”[4] עם הדין וחשבון על הישיבה האחרונה ב”דוּמה” ומתחיל לחשוב: “וֶק וְוֶק וְלֶב קַמבֶּק” באינטנסיביות רבה כל כך, עד שרופא המחוז, הגוי, הליברל, זה שישב ממולו, היה מחליט בלבו במשהו צער, כי היהודים, בכל זאת, יוצלחו למהפכה הסוציאלית, והם, באמת, אבל באמת, אלמנט לא רע כל כך, הנה הביטו–נא בפניו האינטליגנטיים של היהודי הזה!

אולם הרכבת העירונית בעיר הבירה האירופית מתנועעת בכוח החשמל ובלי רעש. והבן, אלחנן קרון, הכותב שירים בשפת עֵבֶר — אותו אלחנן, שבשנת 1918 היה שמו במוסקבה יואַן אלכסנדרוביץ’ קרון, ובשנת 1920, בסיביריה, “חבר יואן”, ולפני שש שנים, באחת מקבוצות הגליל, “חנן המפלצת” — אלחנן קרון זה, בנו של אותו עורך דין, הקורא הוותיק של “ריֶץ'” ו”רַאזסוויֶט”[5] — ביקש לשווא קצב אחיד, קצב קרוֹני–רכַּבתי, במירוץ הגלגלים הללו. הקצב היה, אמנם, ודווקא בחשמל — אולם בחשמל אחר, בזה שלא נהפך עדיין לאנרגיה של תנועה. בחשמל הקורן, המבהיק שם, למטה — בעיר…

אך הוא איחר קצת להשגיח בדבר הזה, כי הרכבת כבר החלה להפליג מן האורות ההם והגיעה לאיזה מקום של ערפל וחשכה, וקרון הפך את פניו ולפתע נתגלה לו, כי רוב האנשים יצאו מתאו, כי בתוך התא שלו לא נשארו אלא שניים — הוא והנערה, הנערה בעלת שיער הנחושת, שאמרה ליד הקופה את המילה “גרינאו” (הלא הוא רק חזר אחריה).

עכשיו ראה אותה.

4

לא היו אלו להבות עליזות, המשתלהבות ברוח, המתאוות לעוף, המאיימות — נשרוף!; נחושת כבדה הייתה זו, חטיבה נוקשה אחת — כקובע לראשם של לוחמים, כאותו כיור מבהיק שעיטר את ראשו של דון קישוט. ואמנם, ההשוואה השנייה הלמה יותר את הנערה. שהרי בטַס המגוחך ההוא, בכיור הסַפרים ההוא, שַׁכנו חלומות מהממים כל כך. מתחת לנחושת היו פנים סגלגלים, בריאים, כאותם התפוחים שבמולדת–הילדוּת, שקראו להם בשם תפוחי אַנטוֹן. בהרות שמש אחדות על החוטם הישר והקצר. עיניים גדולות, חומות, המזכירות בברק צבען את הרהיטים השלווים, רהיטי “קבינֶטים” וחדרי עבודה של עורכי דין אמידים. מעליהן — קימורי הגבות: דקות ושחורות (מצובעות, כנראה?), ובכל הנוף המוצק והשקט של קלסתר הפנים — משהו ילדותי: תמים וחכם כאחת.

“צעירה מאוד”, חשב קרון, “עשרים ושתיים, ושלוש… אך לא ילדונת…” הרכבת הלכה אל הלילה. הם היו שניים, והוא היה אחד. על כן חשב עליה… כך… סתם…

מה היא? דבר זה לא ידע. אך כנגד זה ידע, וידע אל–נכון, את אשר איננה. הוא היה, למשל, בטוח בהחלט כי זו שעל ידו איננה בתה של אותה יהודייה מסורבלת מגליציה.

כן, נכון הוא להישבע, כי לזו אין אֵם המדברת גרמנית רצוצה בניגון פולני–יהודי ומשרבבת לתוכה שפע מילים לועזיות, כגון “דפקטיבי” ו”דפיניטיבי”, ומסרסת את משמעותן בתוך הפסוק הארוך, ומטעימה אותן בזקיפת אצבע מַברקת ביהלום של הטבעת הגדולה ובניד ראש המבדר את השערות, השחורות יתר על המידה, שערות שעיקריהן לבנים מחמת הצמיחה המהירה, שאין להשיגה בצבע הסַפָּרים. לא. לזו אין אם המדברת בתוגת לב מתוקה על שֶׁפיזרה לריק את הוֹנהּ כדי לחנך את הבת על ברכי גוּבֶרנַנטוֹת ומורי–עזר, והבת הסוררת–וּמוֹרה הכזיבה את תקוותיה, בסרבה להינשא לפרופסור מפורסם ל”אסטרולוגיה”, ובלכתה לארץ לא זרועה, לסאֵב את ידיה המעונגות בגללי פרות ולהזדווג עם איזה משורר ריק ופוחז, שלא למד אפילו להרוויח די מחייתו.

ועוד בטוח הוא, כי זו, היושבת ממולו, אינה מסתירה את שמה האמיתי, שבפי סבא וסבתא הוא שרה–לאה, והיא ואמה מתביישות בו מאוד.

ויודע הוא, יודע אל–נכון, בלי שום חשש כלל, כי זו הילדה, בעלת שיער הנחושת, לא הביטה מעודה בעיניים קפואות–נטרפות אל גווייה מצומקת מכחילה, גוויית תינוק, שהיה בנה ובנו של אותו שתקן, שנרצח באחד הלילות על משמרתו מאחורי האוהלים. וזו לא רצה, לא ברחה מן המוות ההוא אל צריפו של אחד משורר, שאָרב והתענה ואהב ימים ושנים–על–שנים, ולא מסרה לו את גופה כמשליכה לכלב חפץ זר ומאוס שנתייקר רק לאחר שנמסר, ולא הלכה אחר כך (היא!) ככלב נאמן ומוכה אחרי אותו משורר שאהב והוסיף לאהוב, לא הלכה הלוך והתקשר, הלוך והיצמד, כדי להינתק פתאום על פרשת דרכים, בעיר זרה וקולחת, הפולטת מאות אלפי בדידויות לשבוע.

לא. הרי זו שממולו, הצעירה בעלת שערות הנחושת — אשה זרה הייתה. והאשה הזרה שאלה: “סליחה, אדוני, עוד לא עברנו את גרינאו?”

קרון חייך. משך בכתפיו: “אין לי מושג, אין זה מעניין אותי”.

“הלא, אדוני, כפי ששמעתי, נוסע לגרינאו!” — עלבון ואיבה עצורה, עיקשת, ריטטו בקולה.

“הלא, גברתי, כפי ששמעתי, נוסעת אל גרינאו!” — חזר קרון ולא ביקש להסתיר את הלעג.

היא קמה. הביטה בו כהרף עין. פנתה לו עורף. הניפה בידה, כאילו ביקשה לעצור את מירוץ הרכבת. ולפתע, בבת אחת ובלי כל מַעבר, זקפה אל מול קרון מבט פתוח לרווחה, מבט של אמון ילדותי ומטורף, ואמרה:

“בעצם, הלא אחת היא… איני נוסעת לשום מקום. ארד לי ואסע חזרה”.

“אדרבה, נרד!”, הצטחק קרון והדגיש בגסות את הגוף–ראשון–רבים של נטיית הפועל “ירוֹד”.

“רחמנא לצלן”! — חשב באירוניה רגילה — “העלמה נואשה מאהבתה”. ומייד נזכר, כי הוא, “הרודף”, כדברי ידידו שמשון בֶּרסוֹן, “בלוֹע הסנטימנט אחרי זנב השֵׂכל הצלול”, הוא, אלחנן קרון, בא לכאן, נקלע לתוך לילה זה שברכבת, משום שאשה קטנה אחת, שם בבית הקפה, הניחה יד מרגיעה על זרועו של אחד קירח ולא יפה. — “זאת הייתה הדחיפה האחרונה… אל תשקר, קרון! והראשונה?”, והיה לו מוזר פתאום, וכה פלאי פתאום, כי שני אנשים מבוגרים, שני אנשים זרים, שני אנשים מארבעה המיליונים של עיר זו, החליטו בשעה האחת עשרה סמוך לחצות, חצות של ליל אביב, לברוח מעצמם אל… גרינאו…

הוא עזר לה לצאת מן הרכבת, ובשעה שעמדו, זה לצד זו, לחכות לשנייה, החוזרת אל מרכז העיר, הושיטה לו הנערה יד חזקה, כבולה בכְּסַיית–עור לבנה, והציגה את עצמה לפניו בלגלוג מנומס של תלמידת בית ספר שובבה, במקצת חוצפה: “אינני מסתירה אפילו את שמי!”, ומקצת בהילות שבביישנות: “אל תחשוב — כלומר — על כל פנים — אינני כזאת…”

והיא אמרה:

“אנטוֹניה… אנטוניה דיטֶרלֶה”.

5

…אנטוניה! הוא שמח על השם. דומה היה, כי ניחש אותו מראש. ידע אותו. חש את ריחו. כן, מובן, הוא ידע את ריחו. הרי עוד לפני רגעים מועטים נזכר באותם התפוחים הקשים–החלקים — תפוחי אנטון. אנטוניה — השם הלם אותה.

והיא לחצה את לחיה אל חלון הרכבת השחור, הקר, ודיברה:

“לפעמים… יש מין טירוף כזה… שעות כאלו, כאילו אי אפשר עוד. — אילו, למשל, היה בעיר זו טור אייפל, לקפוץ ממנו למטה… או אוקיינוס… אבל לכי הטביעי עצמך בשְׁפְּרֶה — נגיד, ליד הגשר, במקום שעומדת הסירה הגדולה ששמה ‘לווייתן ענקי’. ולמחרת ימשו את גופתך, והמשטרה תסתכל בך כבאותו לווייתן. או ליד המוזיאון, שפסל פרידריך המטומטם יעמוד ויסתכל בך כל הלילה. זה טיפשי מאוד. בייחוד בשעה שאין אפילו סיבה מַספקת להתאבדות. בלילות כאלה נוסעים לגרינאו, אל דודה, שלא גרה שם מעולם, או… נכנסים בשיחה עם אדם זר — היינו–הך”.

“האדם הזר, הדודה שאינה קיימת, ההתאבדות היינו–הך! רושם כזה עושה האדם הזר?”, חייך קרון לתוך הזרם ההססני של דבריה.

היא שתקה רגע, התבוננה בו. צמצמה את גבותיה מעל למצח, הניעה ראשה לאות שלילה. אמרה:

“הרושם הראשון היה: יושב לו אדם. פולני. היה פקיד… נַא… פנקסן–מסחר–לאריגים. מחוּסר עבודה”.

היא נעצה בו את עיניה החומות, בלעג עצור, כמתנקמת. חיכתה לתשובה. לא, כמובן, הוא לא רצה בהערצתה. מה אכפת לו? דעתם של אחרים? רושם? וזאת כאן? הלא אדם זר היא. אבל, בכל זאת. האמנם? האמנם עלול הוא לעשות רושם כזה על אדם הרואה אותו בפעם הראשונה? אם כן, צדקה לילי? ידוֹע–ידע: אין הוא יפה. גם גבוה איננו. אולם כל אותם ייסורי מחשבה, נפתולי רגש, לבטי שיכרון הדעת — האמנם כל אלה מצטרפים סוף–סוף לפרצוף של פנקסן עלוב? ודווקא פולני? הוא לא אהב את הפולנים. ואפילו הערתה האירונית של בֶּלה בֶּרסוֹן, כי “כל אדם הנהו האוֹסטיוּדֶה[6] של מישהו” לא הועילה במקרה הנדון. אלא שיש להניח כי הילדה הזרה הזאת, אנטוניה דיטרלה, בת אשכנז כשרה, השתמשה במילה “פולני” כדי להשתמט מן הביטוי “יהודי”, שהיה כנראה מעליב הרבה יותר. ומחוּסר עבודה? הוא התבונן בבגדיו. הכול בהם היה כשורה. אפילו קפלי הגיהוץ המהוללים של מכנסיו היו כסדרם. אם כן? אבל במקרה זה צדקה בוודאי. לעולם, לעולם לא יוכל לסגל לעצמו את האלגנטיות הפשוטה של בני אירופה חמודים אלה. תמיד יש בפרצופו משהו מבטלנות המזרח, חותמת של עוני שלא תימחה לעולמים. אלא, באמת, הלא מפריזה היא במקצת. אילו אירע לו הדבר לפני חמש שנים היה, ודאי, מלמדה פרק ב”אתה בחרתנו” רוחני. אולם כעת? מה אכפת לו? ובכל זאת. בכל זאת לא התאפק ושאל: “אמרת ‘הרושם הראשון’. האמנם היה כבר גם רושם שני?”. צחקה. ניחש לבו כי היא רואה אותו יותר מכפי הנעים לו.

“הרושם השני היה: יושב לפנַי אדם מוזר במקצת. יושב ומכרסם את עצמו ונהנה מכך הנאה מרובה. ואם אפסיק את הנאתו, יסטור על לחיַי, או ישליכני מן הקרון. ואז…”

“ואז?”

“אז החלטתי לפנות אליו”.

“ואילו היה באמת סוטר על לחייך?”

הסתכלה בו כאובדת עצות:

“אינני יודעת…” — וכמִסתלַחת: “הלא שאַלתי רק, היכן גרינאו!”

“בת כמה את?”, שאל פתאום קרון שאלה אבהית והביט לתוך הנוף הבהיר של פניה.

היא לא השיבה לו, עיניה כבר ביקשו מאחורי החלון.

“טִיר–גַר–טֶן…”,[7] אמרה לאט. ולפתע קפצה ומשכתוֹ בידו, כמשוֹך ילד את חברו–למשחק.

והם עברו משער תחנת הרכבת אל קרחוני האספלט האביבי.

המגנוליה הלבנה שטה בין צללי הגן העמוקים, כברבור על פני יאור לילי. ליד המגנוליה היה ספסל. “פנוי!”, אמרה הנערה כמנצחת.

“הם לא הבינו עדיין, כי הלילה הוא ליל אביב”, ניסה קרון להתלוצץ והרגיש כי לא הצליח. היא הייתה רצינית מאוד.

“טוב”, אמרה אנטוניה, “הנה אנו יושבים. שני אנשים זרים. הלא כן? ורוצה אני שיהיה כמו באגדה. הלא רשאית אני פעם לרצות שיהיה כמו באגדה, לא כן?”

“אין ספק! נשתדל להגשימה”. הוא התקרב אליה, הניח ידו על כתפיה, ניסה למושכה אליו. היא חמקה.

“לא. לא כך. הרי כך אין זו אגדה. זוהי מציאות בלתי מעניינת של מאות זוגות בגן זה. על כל הספסלים. לא כן?”

“כן”, השיב קרון.

היא הרגיזה במקצת ומצאה חן בעיניו. אקסצנטרית. מטורפת. תמיד פוגש הוא אנשים כאלה. אבל פנים יש לה — בריאים. אולי משחקת היא הלילה תפקיד זה? נראה!

“ובכן”, צחקו עיניה של אנטוניה באפלה האביבית, החתולית, הרכה של הלילה, “הננו בתוך האגדה. נפגשנו במקרה ולעולם לא נוסיף עוד לראות זה את זו. הלא אין זה מן ההכרח ששני אנשים ייפגשו פעמיים”.

מכונית לבנה שקטה שטה על פני השדרה וחתכה את רוך האפלה בפנסיה הפכחים. קרון ראה איך הזדהרו באור החשמל הפתאומי שערותיה של אנטוניה. כאילו נגלה לו סוד לרגע. נתגלה. נשכח. והוא אמר בשלוות ביטחון עצוב: “כן, אין זה מן ההכרח, אם אין רוצים בכך”.

“איננו רוצים בכך”, ענתה אחריו אנטוניה, “שנינו לא נרצה בכך לאחר שתתגשם האגדה”.

“מה היא רוצה?”, חשב קרון, “לשם מה עוטפת זו רומן בנאלי בספרותיות מזויפת? העלמה העדינה מתכוונת לדבָר מסוים ומתחבאת מאחורי המסתורין. הופכת הכול לנוֹבֶלה גרועה”. — הוא הביט בפניה השותקים, בידה הנחה על ברכה וחש משטמה לכְּסַיית העור הלבנה הארוכה המסתירה ממנו את עור היד.

“הסירי את הכסייה!” ציווה.

הסתכלה בו. ולא צייתה.

“אם כך, אלך”, אמרה.

“לא… סלחי. רציתי רק לראות את היד. ידי אדם מביעות לא פחות מפניו”, השיב, ותמה על עצמו שבעֵת כה קצרה סיגל לו סגנון בנאלי ואווילי כל כך.

היססה רגע ופתאום הפכה אליו את מלוא פניה — כמו שם, בקרון: “ובכן, זוהי האגדה. כל אחד מאתנו מספר לזולתו אגדה על חייו, והולך על מנת שלא להיפגש. אתה המתחיל”.

קרון הביט בה כמנסה לתהות על כוונתה, אך פניה לא אמרו לו כלום. היה חושך. “ילדוּת!”, חשב בלבו — “ואולי טוב כך. היא מרפאָה אותי על פי שיטת פרויד. וידוי בגן הלילי ליד מגנוליה מלבלבת. — איזו מדיצינה רומנטית! ריבונו של עולם! הייתי לפנים תלמיד גימנסיה, אך נדמה לי שגם לא הייתי חורט לבבות פצועים על ספסלי הגן”. — ובכל זאת אמר: “האגדה שלי פשוטה, ככל האגדות, כי אין דומָה אגדה לחיים. האגדה שלי שקטה ככל האגדות, משום שבסַפרי כי בכיתי — אינני בוכה: אני רק מסַפר. האגדה שלי מוקדשת הלילה לך, כי בה מסַפר אני על אשה אחרת, היודעת אותה ואינה רוצה בה. ואני עייפתי מלהקדיש אגדות לאלה שאינם רוצים בהן. ועוד: האגדה שלי איננה רצינית ביותר, כי עדיין אינני יודע באיזו מידה רציניות הן המילים. ואני מכיר אותן, את המילים. מכיר מאוד”.

פניה היו מכוּונים אליו, כלוח שעון גדול הקולט את הרגעים. היה קשב רב. ואפשר היה לדבר. ולפתע היה טוב לדבר. והוא האמין, כי תשתוק.

“ובכן”, אמר, “ההקדמה לא הייתה קצרה. ואני פותח ב’היֹה היה’. היה היה בעיר קטנה שבצפונה–מערבה של רוסיה זוג יהודי צעיר. אבא ואמא. אבא היה עורך דין ואמא אשה צעירה, יפה וטובת לב, ככל האמהות הטובות בכל האגדות הרעות. ולהם שני ילדים. בן ובת. שם הבן אלחנן, ושם הבת נינה. האב היה עוסק במלאכתו וקורא עיתונים ליברליים. האם דאגה למשק הבית. והילדים שיחקו ולמדו בבית הספר. האחות, שהייתה הבכירה, הייתה מכה את אחיה מכות רצח. והוא היה מתנקם בה ושובר את בובותיה. כך חיו להם בשלום ובשלווה, עד שבא הטֶבח הגדול, והמשפחה גלתה ממולדתה, ובאחת, לאחת הבירות של מדינה רחבת ידיים. והחיים שם היו שקטים פחות, והילדים גדלו, כי כך דרכם של כל הילדים בעולם. ובאו עליהם מיני תלאות ומהפכות, חרפת קור וחרפת רעב. והבת גזזה את צמתה והרכיבה משקפיים על חוטמה והייתה נואמת לפני חיילים ומלַחים נאומים מלהיבים ביותר. אחד המַלחים התאהב בה ונשאָה לו לאשה ונסע עמה אל עיר נמל דרומית שבאותה ארץ. מאז חדלה לכתוב מכתבים הביתה, וגורלה לא נודע עוד. והאב נסע בקרון משא אל אחת מערי המזרח להביא לחם למשפחתו, ולא שב. מת בדרך, באחת התחנות. טיפוס טרפוֹ. ונשתיירו בעיר האם והבן. והאם לא הייתה צעירה עוד, וגם לא יפה, ולא הוסיפה עוד לדאוג למשק הבית, כי לא היה משק בית. והבן כבר למד בשקידה פילוסופיה ומזרחנוּת”. “הוֹ, מזרחנות!” — חזרה אנטוניה כמכושפת.

“מה אמרתְּ?”

היא שתקה. הוא המשיך:

“הבן, שהיה כבר סטודנט והתחקה על טיב האדם, היה בן מביש ורע ולא דאג לאמו והיה מאחר לשוב הביתה מישיבות מפלגה בלתי לגאלית ומבֵּית נערות ‘חופשיות’, שהיו גם הן בנות רעות לאמותיהן, אשר חינכו אותן לצניעות, לחופה ולמעשים טובים. והבן הזה, שהיה מטופל מאוד בהצלת עם שלם ואולי כל האנושות כולה, לא חשב על הצלת אשה מזדקנת, שהייתה מתקנת את פוזמקאותיו ומחכה לו לילה–לילה. ויום אחד בבואו הביתה ראה כי חולה היא מאוד. אז ישב ליד מיטתה, ישב שבועיים ולא מש משם. וכעבור שבועיים באו שוטרי–חרש לביתו ואסרוהו והגלוהו לסיביריה, כי היה ‘מורד במלכוּת’ וחלם על ארץ רחוקה לעם מעונה וקטן התועה בכל קצווי עולם. בשבתו בבית הסוהר, באחת הערים הקטנות שבדרך הארוכה מאותה מטרופולין לסיביריה, נודע לו, במקרה, כי האשה ההיא מתה עוד בליל צאתו. אחר כך היו שנים קרות מאוד, הרפתקאות בתי סוהר. וגם אלה נגמרו, כי הכול נגמר. — באגדות ובחיים. ואלחנן שוּלח לחופשי, כלומר, לארץ אחת מארצות המזרח הקרוב, שאליה התגעגע תמיד. הוא ומַחבּרת השירים אִתו. כתב יד בשפה עתיקה. כתב יד בכייני, סנטימנטלי, פרי בוסר. רעים היו השירים. רעים מאוד”.

הוא נשתתק. הביט סביבו כמבקש עזר. איזו פטפטנות תקפַתהוּ, ריבונו של עולם! למה הוא מספר לה כל אלה? מי המריצוֹ להגיד דווקא את האמת? לשם מה מוסר הוא לה סכֶמה זו של חיים רבי סבל ובלתי מעניינים, בתור אגדה? הרי יכול היה לִבדוֹת משהו עליז יותר. הרי יכול היה לדבר על יפן, על הודו, על גבעולי אורז מלבינים בשדות שטופי שמש, על אוצרות אלדין, על כוכבי שמים רוחצים בחול המדבריות. הן יכול היה גם… לשתוק.

אבל היא הקשיבה. כל כך הקשיבה. ובראוֹתה שההפסקה אינה לשם המשך, אמרה כמתעוררת:

“אלחנן, שם יפה. מוזר: אלחנן”.

“אקזוטיקה!”, חשב קרון בזעף מתלקח.

“ואחר כך מה היה?”, שאלה אחרי שתיקה קלה.

“אחר כך”, אמר קרון בעיצָּבון פתאומי, “אחר כך, אנטוניה, היה הכול אחר משהוּצרך להיות. כלומר, בדיוק כמו שהוצרך להיות: ההפך ממה שרציתי. אבל היה טוב. טוב מאוד. יתר על המידה. ורע היה… עוד יותר. הייתה עבודה קשה. ושוב רעב. וסבל יצירה. וסבל אהבה. ואותה אשה שהאגדה אינה מוקדשת לה, משום שאינה רוצה בה. אשה קטנה. ישנן, ודאי, רבות כמוה. לא היפה שבעולם, לא החכמה ביותר, לא הטובה ביותר. לא. אבל היא הייתה. כל כך הייתה”.

“האם רק הייתה?”, שאלה הנערה בלחש עצבני–חנוק.

קרון הביט בה וניסה שלא להשיב דבר, אך לא יכול משום–מה לעצור בלשונו זו הדוהרת כסוס פרא שנמלט מלהבה.

“לא”, הוא אמר, “היא עוד… לא. לעולם לא תהיה ‘הייתה’…”

הנערה נזדקרה פתאום. בתנועה חדה, כנקרעת, קמה. פנתה לו עורף. הלכה. הוא התבונן במתרחקת כאילו ראה את הירח, הצף ממנו והלאה ואין בכוחו להחזירו. ורק לאחר שנדם קול צעדיה, הבין לפתע באכזריות חותכת ובהירה, כי הוא רצה בה, הלא אי אפשר, אי אפשר, שיאבדנה, כך סתם, פתאום. הוא קם.

“אנטוניה!”, צעק בקול, “אנטוניה! אַת חייבת לי אגדה, אנטוניה!”

הייתה דממה. הוא רץ צעדים מספר.

על פרשת ארבע שדרות מצטלבות עמד פתאום ונשם לרווחה.

“אדם מבוגר משתטה. אידיוט!”

“דִמדוּם!”, אמר לעצמו בלחש, ולפתע עלה אליו הניחוח הדק, התינוקי, המגשש של הדשא. והוא נזכר, כי במשך ארבעת החודשים האחרונים לא כתב אפילו שורה אחת.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “אבדות”