החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

אבי ואהלי

מאת:
הוצאה: | 2017 | 224 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
זמינות:

18.50

רכשו ספר זה:

"בשנותיו האחרונות של אבי, כשהייתי פותח בשיחה ואומר לו ‘אבּא’, היה הוא משיב לי, ‘אָה, אֲבִּי וּאַהְלִי’, וחשתי שבמלים הללו נמסכה אהבה גדולה. ‘אבּי ואהלי’ פירושו ‘אבי וכל משפחתי’; ובתשובתו זו אבי התכוון לומר לי שאני בשבילו הכל – אביו, אמו, אחיו ואחיותיו וילדיו וכל בני המשפחה גם יחד. הכל. מבחינתנו, המשפחה היתה כל העולם. מה שמחוץ למשפחתנו – זה העולם החיצוני. כל עוד אבי חי, לא הבנתי את הפירוש המדויק של הביטוי, אבל חשתי את כל הרגש והמשמעות העמוקה שנמסכו בו."
הילד התימני שזכה כבר כפעוט לכינוי האשכנזי יענקלה, מה שגרם לכמה אי-הבנות משעשעות, מבקש בספרו לצייר תמונה שלמה ככל האפשר של משפחתו הענפה, שהיתה ונותרה עבורו עולם ומלואו. בעזרת סיפורים ואנקדוטות מהחיים ובסגנונו המיוחד, בבחינת מועט המחזיק את המרובה, נפרשות לא רק תולדות המשפחה אלא גם תרבות מרתקת, שהגיעה לישראל לפני קום המדינה והתעצבה בשכונות של תל-אביב וגבעתיים, על שפתה, מנהגיה, מאכליה וטיפוסיה הציוריים, ובהם היוצרת והמוזיקאית אהובה עוזרי ז"ל, הזמרת שושנה דמארי ז"ל, ודמויות מוכרות נוספות מהתרבות הישראלית.

מקט: 001-3220-001

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


אַבִּי וַּאַהְלִי (מעין הקדמה)

בשנותיו האחרונות של אבי, כשהייתי פותח בשיחה ופונה אליו ואומר לו 'אבא', הוא היה משיב לי — 'אָה, אַבּי וַּאַהְלִי', וחשתי שבמלים האלה נמסכה אהבה גדולה.

מילולית, 'אבּי ואהלי' זה 'אבי וכל משפחתי'. 'ואהלי' בערבית זאת כל המשפחה הרחבה והמורחבת. כשפניתי אל אבי ב'אבא', השיב לי שאני (ומובן שלא רק אני, אלא כל חברי 'המועדון' שלנו) בשבילו הכל — אביו, אמו, אחיו ואחיותיו וכל ילדיו וכל בני המשפחה גם יחד. הכל. מבחינתנו זה היה כל העולם. מה שמחוץ למשפחתנו — זה העולם החיצוני. כל עוד אבי חי, לא הבנתי את המשמעות המילולית המדויקת של הביטוי (והיא איננה חשובה), אבל כן חשתי והבנתי את כל הרגש והמשמעות הפנימית שנמסכו בשתי המלים האלה.

בביתנו נשמעו עוד מלים רבות בערבית, שלא אני ולא אחִי ואחיותיי ידענו את מובנן המילולי. הבנו רק מתי הן נאמרות לנו ומתי הן ראויות להיאמר, וידענו את כל המשמעות החבויה בהן — בלי להבין את המלים בַּשכל, אלא ישר בהכרת המשמעות; בלי לבזבז אנרגיה על הגשר, על הסמל, על המלה עצמה. גם היום, בלי שאף אחד מאיתנו האחים מבין את כל המלים והביטויים, אנחנו עדיין משתמשים בהם בינינו במקומות הנכונים, מבחינתנו. ואם תימני אחר, או מישהו הדובר ערבית, יאמר לנו שאנחנו טועים בהבנת המלה או הביטוי — לא אנחנו טועים, הם טועים.

*

אבי, למרות היותו רגיש ופגיע באופן מיוחד, מיעט להחצין את רגשותיו והחל בכך רק בגיל מאוחר. 'גיל מאוחר' אצל אבי זה שישים, כשיצא לפנסיה: היה בבית כל היום, קרא, למד, פתר תשבצים, טייל עם הריקשה שלו, הכין זחוג ומרק תימני וכמו שאומרים היום — התחבר אל הצד הנשי שבו (אבוי לי אילו שמע אותי).

אמי, לעומתו, מלכתחילה שפעה רגש. מאז ומתמיד היתה דוּד רותח: פינקה ואהבה — אבל גם כעסה וקיפחה והענישה. העונש היה במניעת הפרס.

ואל מול 'אבּי ואהלי' של אבי ניצבה הקביעה הנחרצת של אמי: 'הכל זה מהבית'. מי שהצליח ומי שסרח — הכל זה מהבית. אין משפחה מורחבת, אין בתי ספר, אין חברה חיצונית ואין עולם. היא לא אחראית לכל המשפחה המורחבת ולכל העולם, והם לא מעניינים אותה. אותה מעניין הבית הפרטי שלה. אמי סיגלה לעצמה את התפיסה הזאת כי היתה משוכנעת שכל ילדיה טובים ומוצלחים, וכך החזירה לעצמה חלק מ'תהילתם' — או את כולה.

ושתי האמירות הללו, של שני הורי, הן שני צדדיו של אותו מטבע עצמו. אמי מלכתחילה צמצמה את כל עולמה לביתנו שלנו ורוממה את ביתנו מכל שאר הבתים, כולל הבתים של משפחתה. ואילו אבי אמר שבילדיו, בנכדיו ובניניו מתרכזת ומתמַצֵית מבחינתו המשפחה כולה.

אין זה אומר שהורי התבדלו מן המשפחה המורחבת, אבל הדגשים של שניהם היו זהים — גם אם לא יכלו להתפשר על נוסח משותף. שני אריות בבית אחד.

לדעתה של אמי, ובמידה מסוימת בצדק, היא היתה 'המלכה של הבית'. אבי שוטט בדרכים ובעולם (כמטאפורה! הוא מאוד-מאוד לא אהב לצאת מהארץ, בלשון המעטה). רוב חייו לא צמצם את עצמו לבית וגם לא למשפחה. הוא הגיע לשם רק אחרי שהחליט שהוא יוצא לפנסיה ופורש לשדה בוקר.

באחד הוויכוחים בין אמי לאבי, שתועד במצלמתה של בתי, הועלו פרקים חסויים מהתקופה שבה היינו ילדים קטנים ואבי נהג לצאת מהבית ולבלות עם חברים, ואולי לא רק עם חברים. ואז שחררה אמי את המרירות שרבצה בנשמתה יותר מחמישים שנה: 'הייתי אומרת לְךָ: לֵךְ, לֵךְ מתי שאתה רוצה, לךְ אפילו לתמיד. רק תשאיר לי את הילדים שלי. אני כבר אסתדר.'

ואנחנו הילדים של אבא ואמא שלנו, והכל זה מהבית, והבית הוא חלק מהמשפחה. וכל מה שעשינו בחיינו והיכן שלא היינו, באנו עם הבית והמשפחה — אם בבית הספר או בצבא או בבית המשפט, עם חברים, עם לקוחות — תמיד, כמו צבים, אנחנו עם הבית שלנו על גבנו. אנחנו סוחבים אותו ולעולם לא תדע אם הוא יותר מגן עליך או יותר מעיק ומכביד.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “אבי ואהלי”