קצין קרבי, סקרן ויצרי משתחרר מהצבא, אורז עגלת שוק קטנה, תופס טרמפ ויוצא למסע לא מתוכנן בארץ ישראל. אנשי הארץ, […]
1. ירושלים
עם שחרורי כקצין מצבא ההגנה יצאתי למסע בישראל. רבים וטובים יוצאים למסעות חוצי גבולות עם שחרורם, אך בי לא פעם יצר זה כלל ועיקר. חבר טוב ניסה להמיר את תשוקותי לתשוקות נכר. בוא לפֶּרוּ, יאיר, הוא אמר לי, בוא לפרו, כאילו זה איזה פאב ברחוב שלומציון.
ככלל, מעולם לא הבנתי את תשוקת הנדודים הישראלית הזו. פעם, כשהייתי מ”מ, הגעתי במהלך סבב עמדות שעשיתי, לחייל שלי ששמר בתוך פילבוקס בחווה שש בשכם, ואיזה מין דבר זה לקרוא למחסום חווה. ניגשתי לחייל, רחמני שמו, ושאלתי אותו, רחמני על מה אתה חושב. על הטיול לארגנטינה, אמר לי רחמני. איזה מין דבר זה, לחשוב על ארגנטינה בחווה שש, כשמולך עיר עולה בעשן. מה בכלל הם שורפים שם כל הזמן בשכם, תמיד רואים משם מדורות כבויות וקטנות ומעושנות ומסריחות ותוהים.
בשבוע האחרון שלי בשכם שאלתי אנשים שעצרנו בחווה שש על פשר המדורות. הייתי פונה לערבי שתעודת הזהות הירוקה שלו בידי, מצביע אל עבר האופק המעושן ושואל, מִנְשַאן הַאדַא, שזה במחסומית בשביל מה, והוא היה שואל, אוסאמה נניח, או אולי ג’מיל, שוּ הַאדַא, ואני הייתי מצביע על העיר ועושה תנועות של עשן עם הידיים, ושואל שוב, בתקיפות, מִנְשַאן הַאדַא, וג’מיל לא היה מבין שאני שואל על פשר המדורות, וכן היה מבין שאני לועג לו ושואל אותו בשביל מה כל העיר שכם, למרות שלא לעגתי לו וגם פִשרה של העיר על כל מחנות הפליטים שבה היה די נהיר לי. אחר כך היה ג’מיל נפגע עד עמקי נשמתו המוסלמית ונועץ בי מבטי משטמה כבושים וגחליים, וכשהרגשתי את המבטים צולים אותי ככה רציתי לארגנטינה גם.
לפני שבוע ויומיים ישבתי בביתי משוחרר ואבוד, יותר משוחרר מאבוד, כלומר, וחשבתי מה לעשות עם הזמן. בחוץ היה גשם מר וקצר ועל החלון של החדר שלי היו קצת אדים. רק לפני שבוע, נזכרתי אז, הייתי עמוס במטווחים ותרגילים והסעות ומסדרים ושיחות וישיבות ועונשים ומשפטים והצדעות ונהלים ותדריכים וחתימות וטפסים וסיורים ותצפיות ומארבים וריצות ואימונים ושפצורים ומעצרים ושבצ”קים, וכשעכשיו כבר עכשיו, כשכל זה בידיים של קצינים אחרים ממני, מה אעשה. אולי הגיע זמני לפתוח דף בפייסבוק.
בהתחלה סידרתי את החדר כי ככה אמא ביקשה. זה היה לי תענוג מאוד גדול. מכתבים מענת, שהיתה החברה שלי שלוש שנים ואחר כך זרקה אותי ובגדה בי כשהייתי בטירונות, באותה ערמה עם מתנה שקיבלתי מעידית, החברה שלי מכיתה ז’ שלא זרקה אותי ולא בגדה בי כשהייתי בטירונות, באותה ערמה עם מכתב ממסעוד, החייל שלי שהפך לעריק וכתב לי מהכלא, באותה ערמה עם החבילה האחרונה שמיכל שלחה לי לצבא, לפני חודש וקצת. אז סידרתי את המכתבים.
אחר כך סידרתי קלסרים של הצבא. על אחד היה רשום נוב שש טירונות ועל השני היה רשום נוב שבע טירונים ועל השלישי היה רשום נוב תשע צלפים ועל האחרון היה רשום אוג עשר טירונים. רציתי לקחת את כל הקלסרים ולחבר אותם ולכתוב פשוט, צבא, ובאמת ככה עשיתי.
אחר כך סידרתי את הספרייה שלי. העפתי מלא ספרי ילדים שישבו שם, מעידים על הזדקנותי המתהווה, והכנסתי ספרים טובים שקראתי בצבא. אחר כך סידרתי את כל הפיצ’יפקעס שהיו לי בחדר. הוצאתי כל מיני תמונות מטומטמות ופחיות בירה ישנות שהיו שם כאבן שאין לה ובובות עלובות שנתלו מהתקרה וסטיקרים מחתרתיים מימי התיכון המלוחים ובעיקר בגדים, מלא־מלא בגדים של פעם. טרנינגים וקפוצ’ונים וטישרטים וסנדלי שורש שחוקים וגרבי צבא, המון גרבי צבא הוצאתי. אחרי שהחדר שלי היה מסודר התיישבתי מול המחשב.
רציתי ללמוד לבשל, כי אני אוהב. רק לפני שבוע בישלתי בשטח מעדן לוֹף אל דנטֶה, תמיד קראתי ללוּף לוֹף. כולם עמדו אז המומים מול הניחוחות והטעמים שהיו שם. בישלתי אותו על מחבת, עם שמן זית ורסק עגבניות ורוטב צ’ילי, ואת האש סיפקו שש פחיות בוערות של טונה. זה כלום, אמרתי לחברים הסועדים, אין לכם מושג מה היה הולך כאן אם היתה לי פטרוזיליה. אחר כך ישבנו ואכלנו את הלוף שהיה באמת טעים, ואני התווכחתי עם הסמל שלי בלוך אם פטרוזיליה זאת מילה הגיונית ובכלל באיזה שפה היא נשמעת, הפטרוזיליה, בטח לטינית או משהו כזה.
חיפשתי באינטרנט קורס בישול בירושלים וראיתי שיש באמת כמה קורסים, אבל אז דמיינתי את האנשים ששם, בקורסים, כלומר. בטח כולם שמנים מזיעים או שמנות מזיעות או סתם מבוגרים סוטים כאלה, ומה לי ולהם, בטח אני אקצוץ שום איתם, עם המגעילים המשומנים האלה, והם יתרגשו שיש כזה צעיר רענן איתם בקורס, וכשנסיים את ההכשרה ונקבל תעודות הם ירצו להתחבק, השמנמנים, ואני לא נוהג להתחבק עם שמנמנים, לבד משמנמני המשפחה.
אחרי שוויתרתי על קורס הבישול התיישבתי בחדר המסודר שלי וחשבתי מה לעשות עם קיתונות הזמן. כל כך הרבה זמן יש פתאום. פחד אלוהים. מחר, החלטתי, אשמח את אמי ואשפץ את חדר האמבט. המצב במקלחת היה באמת חמור. בתקרה פשו סדקים מגעילים, האריחים היו מצהיבים ומחורצים, החלון הגדול התקלף והרקיב מלחות אדי המתקלחים, והקירות מלאו מיני נקבים חשוכים שפעם שיכנו בתוכם ברגים ומסמרים והיום כבר לא. מחר אטפל בפיחס ששם, חשבתי, וגם בשירותים. אחר כך הלכתי להום סנטר וקניתי שפכטל לשפכטל איתו וצבע לצבוע בו וגלגלת פרוותית עם מגש אדום לצביעה ברה.
למחרת, בזמן שקילפתי בשפכטל את הקירות המתפוררים, וטיחוחים רעים של סיד קשיש מתאבקים עלי, מלבינים אותי ומדכדכים לי את העיניים, עלה בי הרעיון לצאת לטיול בישראל. נזכרתי בנועם וביואב שחזרו עכשיו מקיץ פורקני בניו יורק, ובסיפורים שלהם, על פאבים בווילג’, ועל בחורות בהוסטלים אפורים, ועל הישראלים המגניבים שהם פגשו שם במועדוני הג’אז, ואיזה כיף היה איתם. אחר כך חשבתי גם על מיכל שבדיוק חזרה מסטוץ קטן בהודו, וכשאני אומר סטוץ אני מתכוון כמובן לאורכו של הטיול ולא לאיזו פרשייה שהיתה לה שם, חלילה, כי לא היתה לה שם שום פרשייה כי היא לא בוגדנית. נזכרתי בסיפורים שלה על מרבצי ענק ישראליים בהודו ועל חגים בבית חב”ד דראמסלי מפוצץ בישראלים עם נזמים וגיטרות. אחר כך גם חשבתי על חן שנמצא עכשיו בדרום אמריקה, ועל התכיפות שבה הוא מעדכן את המשפחה שלו בפייסבוק, כאילו רק בשבילם הוא שם. כולם נוסעים לשם, חשבתי לי, וזה לא משנה מה השָם הזה בשבילם, כי מה שיש להם שם בסוף זה אותנו, מה שזה לא אומר. ישראלים נוסעים להודו כדי להיות עם ישראלים, יוצאים באמסטרדם לעשן עם ישראלים, חוצים את דרום אמריקה עם ישראלים שפגשו, טסים עם ישראלים, וכל כך למה.
התיישבתי על דופן האמבט, משמאלי ניבטה אלי השתקפותי המהוהה. כל האבק הלבנבן שגירדתי מהתקרה נצמד לפדחתי המקריחה, וגוון אפור־לבנבן החל לפשות בשערותי. כוס אמכּ, חשבתי, הנה אני עוד עשרים שנה, מלבין ומקריח ועייף ומקומט וחלול. אני חייב לעשות משהו עם עצמי.
כל כך גדול הייתי לפני שנייה, קצין בצבא ההגנה. בר כוכבא הייתי שם, עז כנמר וקל כצבי, כתפוח בעצי היער הייתי שם, עם נשק אֶם־ארבע משומן ומבריק וכוונת מארס עם לייזר שיוצא ממנה ומכוון טוב. והנעליים, אח, איזה נעליים. נעלי נח”לאים, אדומות כמו דם, ודהויות. מלאות קמטוטי שטח, עדויות מהימנות לניסיון מבצעי רציני ולפרק זמן בלתי מבוטל בתוך המנגנון. כמויות אדירות של משחה נדרשו בכל פעם כדי להרוות את צימאונן היבשושי, להעניק ברק וגמישות לזוג נעליים עייפות ויגעות. במשך שנה בערך, זכרתי אז, היה זוג הנעליים הזה לבבואת זהותי הדתית. כן, תמיד נעלתי קודם ימין ואחר כך שמאל ואחר כך קשרתי שמאל ואחר כך קשרתי ימין כי ככה דתיים. לא תפילין ולא תפילה ולא צומות ולא מזוזה. רק נעליים.
והנה אני, הנני. עדיין על דופן האמבט, שותת מחשבות משונות, חווה את האובדן של זה שהייתי בהנגאובר של כוח שנגמר. כמו שמשון, שתום העין, כך גם אני, נטול מדים, נטול דרגות ונטול פקודים. כל הזמן שולח את היד לכומתה שלא נמצאת, כל הזמן מתמלא בחרדות נוסח איפה הנשק ואיפה שמתי את המירס. אני חייב להתרחק.
מגניב לטייל בארץ, חשבתי, שונה. אבל לא בשביל ישראל. חיילים שמתקלחים עם סנדלי שורש בצבא עושים שביל ישראל, וכששואלים אותם מה התוכניות שלהם הם אומרים בקול נמוך, אני, לעשות את השביל. אני תמיד הייתי עם קרוקס. טורקיז כזה, של אנשים שטסים ללאוס או לקמבודיה אחרי השחרור, אבל אני רוצה לצאת לטיול אחר, דמוגרפי. אני לא רוצה לטייל בשבילֵי הארץ, ובנופיה, אלא לפגוש את תושביה, כי האדם הוא תבנית הנוף. מונח יפה, תושבי הארץ, נקי כזה, מתוחכם, לא פוליטי או מדיני.
אני צריך חוקים למסע, חשבתי, והחלטות ברורות ומצמצמות. תמיד פרחתי בצמצומים, אפילו בתיכון כשאמרו לנו לעשות עבודת מחצית על כל נושא שנרצה איבדתי את עצמי לדעת, ורק כשאמרו ימי הביניים או עבודת שורשים או עבודה על חמישים שנים למדינה, ליבלבתי ושיגשגתי וקיבלתי תשעים. מובן אם כן שעכשיו, ערב יציאתי לטיול, אני מעוניין בחוקים ובהגבלות.
הטיול שלי צריך להיות קצר ומדויק, חשבתי, גג חודשיים. יש להקציב זמן לכל אתר ואתר, כמה שעות, נניח, לכל יישוב. חצאי ימים ליישובים תובעניים יותר, כמו תל אביב או חיפה. ההגעה צריכה להיות אך ורק בטרמפים או ברגל, שום אוטובוסים, רכבות ומוניות, שהרי הדרך היא היעד, המדיום הוא המסר, המפגש עם בני האדם, תושבי הארץ, הוא המטרה.
וגם שותף לדרך אני צריך, חשבתי, שותף למסע אל החיים. חצי שעה הסתובבתי בבית, מחפש בקדחתנות אילמת פרטנר ראוי, עד שראיתי אותה, מהוהה ודוממת, במרפסת, ליד הכלים של פסח, וידעתי שמצאתי את שאהבה נפשי. יפה ואצילית היא עמדה שם, בשקט אמיץ, עגלת שוק אדומה, פשוטה, עם גלגלים שחוקים ומנוסים, קטנה וקומפקטית, תמימה ונוקבת, שידוך סטואי הולם ומתוק לגנדרנות הפתטית שלי. יא אללה, ידעתי, אִיט אִיז טַיים טוּ גוֹ.
כמו גשם שוטף פשתה בי ההכרה הזו מיד, והצורך לצאת אל האנשים שבארץ הזאת התחיל לדגדג ולחלחל לי מתחת לעצמות. אני רוצה כבר החוצה, עכשיו. המחשבה הזאת היתה כל כך זכה וקולחת וצלולה ונהדרת ושלי, שלא היה לי זמן לחלוק אותה עם אף אחד מלבדי. התחלתי לארוז את העגלה.
ולא התקשרתי למיכל לספר לה על הרעיון הזה, לסגת מההווה המשוחרר שלי, כי ידעתי שהיא תתנגד לו וכי שכחתי ממנה, ולא הסברתי לאמא שלי למה אני מתרוצץ בבית ומלקט דברים ודוחף אותם לעגלה כי ידעתי שהיא לא תתנגד לי וכי הייתי להוט. ואחר כך, בלילה, לפני שהלכתי לישון, השארתי לאמא שלי פתק במטבח על השולחן וכתבתי בו, אמא, אני יוצא מחר לטיול קצר בארץ, אשמח מאוד אם תוכלי להקפיץ אותי בבוקר לגבעה הצרפתית, וידעתי שהיא תוכל להקפיץ אותי לשם וידעתי שהיא תראה את הפתק כבר בשלוש בלילה כשהיא תלך לשירותים כי היא תמיד בודקת אם השארתי לה פתקים, וידעתי שזה פוגע בה, שעדיין לא חזרתי מהצבא וכבר אני בורח.
מתחשק לי כבר לפגוש אותם, את הקיבוצניקים מעין חרוד ואת המתנחלים מקדומים ואת הדייגים מטבריה ואת הנוצרים מנצרת ואת הצפונים מרמת אביב ואת המושבניקים מוויתקין ואת האתיופים מחדרה ואת הקצינים מרעות ואת הפלשתינאים מרמאללה ואת החרדים מבני ברק ואת הדודות מירוחם ואת הבהאים מחיפה ואת החקלאים מהגולן ואת האנתרופוסופים מהגליל ואת העובדים הזרים מאילת ואת החברים שלי מירושלים ואת הצעירים מעין גדי ואת הסנובים מהרצליה ואת התימנים מבית שמש ואת העיראקים מבית שאן ואת הבדואים מרהט ואת החיילים מחברון ואת הזקנים משוק מחנה יהודה ואת הש”סניקים מצפת ואת הרבנים מיצהר ואת החסידים מחסידות קרלין ואת המיליונרים מקיסריה ואת השמאלנים והימנים והעניים והעשירים והיהודים והערבים והנוצרים והדרוזים והלבנים והשחורים שבארץ הזאת, את כל מי שכאן, כלומר.
כן, מסע דמוגרפי בארץ ישראל.
מחר אצא אל הדרך,
אל עם הארץ.
אין עדיין תגובות