החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

משהו ממני נשאר

מאת:
הוצאה: | 2014-04 | 168 עמ'
זמינות:

19.00

רכשו ספר זה:

נועה, אישה צעירה העובדת בחנות ספרים, מחליטה להרות ולגדל את ילדה לבדה. במהלך ההיריון היא מתוודעת לפליטה סודנית קטנה, שאמה נהרגה במהלך מהומות בארצה ושאביה עסוק בחיפוש אחר פרנסה; ובמקביל היא מקיימת קשר אמיץ עם וְלָד, יליד רוסיה ומעריץ של שופנהאואר.

החיבור בין שלוש הדמויות, שקולותיהן מהדהדים היסטוריה של פליטים ממקומות שונים בעולם באמצעות קטעי זיכרונות משפחתיים הנפרשים על פני שלושה דורות, מלווה בקולה המטאפורי של העוברית המתפתחת בבטנה של נועה.

ספר הביכורים בעל המבנה החדשני של טליה גולדמן-כלב מתגלה כספר שובה לב וכמסמך ספרותי אנושי מרתק וייחודי. את ההשראה לכתיבתו שאבה גולדמן-כלב מדמותה של בז'י, דודתה של אמה, שנספתה בשואה, והיא משלבת במיומנות בין סיפורה של הדודה לבין מערבולת הזהויות של המציאות היומיומית הישראלית.

טליה גולדמן-כלב, בעלת תואר שני בפילוסופיה, מתגוררת עם בן זוגה וארבעת ילדיהם בקיבוץ הזורע.

מקט: 4-682-213
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
 הורד/י דוגמה חינם לאייבוקס    הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


חודש ראשון

זהו, הפור נפל. אותה כבדות ישנה, מוכרת. המסע החל, אני עומדת להתגלגל. במהרה אהיה לצבר תאים ואשתרש בדופן החמה. קשורה לחוט נעלם, אני מובלת. תנועת המשיכה ההולכת ומתחזקת, תיהפך מעגלית, מעגל שהולך וקטן, הולך וסוגר לכדי מערבולת, שבה אסתחרר במהירות גוברת והולכת אל עבר טבורה, דרכו אפול אל לפיתת הברזל של כבלי הזמן, אל תוך גבולות הגוף, אל הממד הצר והעיוור הנקרא חיים.

עד יושלמו תשעת ירחי התהליך, אנוע בין העולמות, בין מעלה ובין מטה. משאצא לאוויר העולם שוב לא אדע מי אני, זאת יהיה עלי לגלות מחדש. מתנת חסד היא נתיב המעבר שבו אני מרחפת עתה, עד יבשיל ההיריון שממנו אגיח. עת שבה קטעי חיים, מראות ותובנות פרושים, גלויים בפניי, לפני תהום הנשייה, טרם השכחה, שבה אוותר לבדי, עירומה, להתחיל מהתחלה, אני והרשות הנתונה.

מאחר לה ביומיים. נועה נשענה לאחור, מתרחקת מן המסך, קוראת במבע מסויג את שכתבה. ריגוש פנימי לא ברור הביא אותה לשבת אל מול המקלדת. לפחות התחלתי לכתוב סוף־סוף, ציינה לעצמה, דוחקת את הקול המפוקח בראשה שציין כי רצוי היה לרכוש בדיקת היריון ביתית בהקדם. בניגוד לרצונה המשתנה תדיר באשר לתוצאות הבדיקה המוזכרת, בכל הנוגע לכתיבה היא ידעה היטב על מה היא רוצה לכתוב, אל מה לבה נוטה. שנים רבות, עוד בילדותה, ידעה שתכתוב על בז'י, היא חייבת. אם ברצונה להיות אדם כותב שקולמוסו שופע, משוחרר, אמיתי, עליה לאפשר קודם לדמותה של בז'י לצוף ולעלות על הדף. אלא שהנושא כואב וכבד והורחק עד מאוד. עשרים וארבע שנים חי סבא של נועה לפני שנולדה בז'י, אשר ביקרה בחייו לאורך עשרים וארבע שנותיו הבאות. סבא חיים, דדה,[1] כפי שכינוהו נכדיו, לא דיבר על אחותו הקטנה, אולם, כדרכן של אותן שתיקות, מחלחלות הן מבעד לגוף, מבעד לתודעה, מבעד לשנים, ומוצאות את דרכן הישר אל קרבו של הדור הבא ואל זה שאחריו ואל זה שאחריו.

בחוץ החשיך, מזג האוויר הסגרירי דילל לאפס את תנועת הקונים בחנות הספרים שבה עבדה. נועה, מנצלת את רגעי השקט, ישבה על הסולם הקטן המשמש לטיפוס אל המדפים העליונים, אולם בפועל שימש יותר אותה ואת הקונים בחנות, ככיסא מאולתר לעלעול בספרים. המחשב הנייד הכחול שלה, ידידה הקרוב, אותו נשאה עמה דרך קבע למקרה שתשרה עליה רוח הכתיבה, היה מונח על ברכיה.

לא פעם נאמר לה כי היא דומה לבז'י. בסתר לבה התמוגגה, הרי דמיון ולו מסוים לבז'י, הוא מחמאה גדולה במשפחה, גם אם לא מצאה הרבה דמיון ביניהן כשבחנה תמונות משפחתיות ישנות. אולי קצת במבנה הלסת. נראה כי גם בז'י ניחנה במה שאמה של נועה נהגה לכנות "הסנטר העקשן שלך." ואולי היה זה מבטו הבוחן של סבה, פעם אחת בפניה, ללא אומר, שגרם לה לחשוב שאולי יש אמת בדבר.

בז'י, במובנים רבים הפכה למיתוס משפחתי. כדרכן של אגדות, במרכזה הייתה נסיכה, אלא שסופה נורא. לאורך ילדותה נספגו בנועה הסיפורים בדבר חנה ושפע כישרונותיה של האחות שהייתה לסבא. כשהייתה בחוג לנגינה בחלילית, עודכנה נועה כי בז'י הפליאה בנגינתה על פסנתר. בכיתה א', במקביל לרכישת מיומנות הכתיבה והקריאה, למדה נועה גם כי כתב־ידה של בז'י היה עגול ומושלם כפנינים, ככתיבה תמה ממש, מה גם שידעה קרוא וכתוב במספר שפות כבר בנערותה. לבז'י היו נימוסי שולחן מושלמים, היא מעולם לא הניחה מרפקים על שולחן האוכל ותמיד לעסה בפה סגור. בז'י צמחה להיות עלמה משכילה ודעתנית, בעלת הומור ומזג אופטימי. גם אהבה הייתה לה. עוד היום מספרים במשפחה על הזוג המאושר. נועה הכירה היטב את תמונתם המשותפת שבה ארי, נראה מאוהב עד מעל לאוזניו הבולטות, המצחיקות, החבויה בין שאר התמונות המשפחתיות הנושנות.

בגיל שנתיים התייתמה בז'י מאביה. אחיה הבוגרים ממנה בשנים רבות שימשו לה דמות אב והרעיפו עליה אהבה בכל עת שבאו לבקר, אולם את מרבית שנות ילדותה בילתה בז'י עם אמה. כנערה מתבגרת, התרשמה נועה מן הסיפורים לפיהן בז'י אפילו הסתדרה עם אמא שלה, הישג כביר בפני עצמו, לבת, ועל אחת כמה וכמה כשמדובר באמה השתלטנית והקפדנית של בז'י, היא אוממה[2] של נועה, לפחות כך נהגו לתארה במסורת התורה המשפחתית שבעל־פה. בניה, שהצעיר מביניהם היה סבא חיים, אשר נהגו לכלכל צעדיהם בזהירות לידה, צפו בתימהון כיצד סרה אמם הרודנית, מבלי משים, לרצונה המלא של בת הזקונים שלה.

חצי שעה לסגירה, כדאי שאתחיל לסגור קופה, חשבה. שטות, מלמלה לעצמה בעודה בוהה בחלל העטוי ספרים שסביבה, מהיכן שאבה את הרעיון המטופש שתוכל לכתוב בחנות ספרים. לא רק שלא חשה השראה, נהפוך הוא, הספרים כולם צופים בה בכתיבתה, שותקים את שתיקתם המנצחת של יוצריהם, מהווים עדות להצלחתם הם ולכישלונה שלה. עובדה, בגיל שלושים ותשע, עדיין אין לה פרי עט שישכון לצדם על המדף. כל־כך אופייני לך, המשיכה בקטילתה העצמית, למצוא משהו ליד. אין לך באמת את האומץ להיחשף ואת הכישרון לבטא זאת. אז בחרת להיות ליד. ליד הספרים, ליד הצלחתם של הסופרים. בעצם, אולי היא לא כזו יוצאת דופן, רוב רובם של האנשים בוחרים מקצועות ליד, מחפשים תחום שמעניין אותם ואז מבלים את שעות חייהם ליד: מזכירה במוזיאון, פועל במה שרוצה לשיר, ספורטאי בפוטנציה שבפועל משווק ציוד ספורט ועוד. אלו שהולכים "עד הסוף," היוצרים, הם יוצאי הדופן.

צלצול דלת הכניסה קטע את הרהוריה. חגית, מנהלת החנות, שבה מסידורים. כהרגלה, היא נכנסה כרוח סערה, ובמקביל עמה, נכנס זוג קונים. לא פעם תהתה נועה על כך שמשכה לסביבתה את ההפוכים לה. חגית תוססת, המונית משהו, אם לשלושה ילדים, לבושה ועדויה בשלל צבעים וצלצולים, נראית למרחקים ובעיקר אומרת כל מה שהיא חושבת. נועה הנהנה לשלום לעבר הקונים שנכנסו זה עתה, "אני כאן אם אתם צריכים עזרה," אמרה, אבל חגית כבר שלפה להם ספר טיסה מן המדף. "מדהים, לא תוכלו להניח אותו עד שתסיימו, סמכו עליי." נועה הייתה הרבה יותר אינטליגנטית, ללא ספק, חגית מכרה הרבה יותר טוב.

"אנשים רוצים משהו זורם, למי יש כוח לספרים כבדים כמו שאת קוראת. מי עוד מחפש את ההוצאה החדשה לאנשים עלובים של דוסטויבסקי חוץ ממך ומוְלָד, ושניכם תפרנים."

נועה חייכה, "באמת לא הזמנו אוכל היום, אז לא ראינו אותו."

"מסכן. כל פעם שאני בדיאטה, אין לו תירוץ להיכנס לכאן," אמרה חגית והוציאה יוגורט 1.5% וכפית מהתיק. "ברור לך שהוא מת עלייך?"

"אוי תפסיקי. הוא בקושי בן עשרים וחמש. ילד חמוד שגדל על ברכיה של קלאסיקה רוסית."

"לדעתי הוא בן עשרים ושבע," נכנסה חגית לדבריה.

"…שמחפש פה ושם קצת משמעות מעבר למשלוחי האגרול והחמוץ־מתוק וכיף לי לקשקש אתו," המשיכה נועה, מקפידה להתעלם באלגנטיות מהערתה האחרונה של חגית כאשר חשה שמביטים בה. זוג הקונים שנכנס עם בואה של חגית לחנות, עמדו מולה, האישה הביטה בה פעורת פה:

"אני לא מאמינה, נועה, נועה וייס? זו את?"

"כן," ענתה מהוססת, לא מזהה.

"צמרת, צמרת הררי מבית־ספר עמל, זוכרת? זה בעלי, יורם.

"נעים מאוד," הושיט לה את ידו.

"שנים אני מקווה לפגוש אותך, את לא יודעת עד כמה הערצתי אותך ביסודי."

נועה, נבוכה, ידה עדיין בתוך לחיצת ידו של בעלה של צמרת, אינה יודעת מה לומר.

"אתה שומע יורם?" המשיכה זו ברצף בעוד נועה מפענחת עדיין מנבכי זיכרונה מי היא קטנת־הקומה שמולה, "היא הייתה התלמידה הטובה, הספורטאית."

"נו את עוד מתעמלת? ספרי, ספרי, איפה את היום? מה את עושה? כמה ילדים?" כל השאלות שנועה תיעבה, בבת אחת.

"האמת היא שאני פה בחנות באופן זמני, רק בינתיים, למשך הדוקטורט שלי," שמעה עצמה מדקלמת את אי־הדיוקים הרגילים, יודעת היטב שהמונח דוקטורט לרעיון ערטילאי ללא שאלת מחקר וללא מנחה, הוא קצת יומרני. כמה מייגע לשקר, חשבה תוך כדי השיחה המאולצת. הרי גם עניין התואר השלישי שלה, עלה לפתע בדעתה בעודה עונה לבת כיתתה בנימה מתנצלת, זה שוב ליד. לימודים לתואר דוקטור נשמע מכובד, נותן מסגרת, הגדרה, אחיזה, אבל לא באמת מעניין אותה. אין אף נושא שממש בוער לה לחקור וגם כאשר היה נדמה לה שכן, הלוא גילתה עד מהרה כי הפך ממושא מעניין לעול שאינה באמת רוצה לרדת לעומקו. מעניין כמה מיושבי האקדמיה באמת מרוצים ממקומם וכמה הם יוצרים מתוסכלים שמצאו מפלט ומסתור בחקר עקר של יצירות של אחרים.

"באמת? אמרתי לך שהיא גאון? דוקטורט במה?"

"בפילוסופיה."

"כל הכבוד, באמת. נו ומה עוד את מספרת?"

"ובכן," השיבה נועה, מתקשה לשלוט בציניות הגואה בה, "מהתעמלות קרקע ומכשירים פרשתי בשיא, בסוף כיתה ו', עם תחילתו של הציצי הראשון," מקווה שלפחות תיחסך ממנה שלב השאלה הפולנייה.

"את עדיין פה באזור? אנחנו עברנו לצפון, למושב. זה טוב לילדים, את יודעת."

"אני גרה כאן, בשרון." ענתה ללא מתן פרטים מיותרים.

"גם אנחנו רצינו בתחילה, אבל נורא יקר פה האזור."

"אני וארתור גרים בשכירות פה, במושב הסמוך," ומייד המשיכה, משיבה למבט השואל: "ארתור, הכלב שלי. ואנחנו גרים ממש ממול לגן ילדים, ככה שהמולת ילדים יש לנו מעל הראש," הוסיפה בנימה מתאמצת להיות משועשעת, מודעת לכך שהנה היא הורסת לעצמה שם טוב של שנים ברצף ההבלים המיותרים שיוצאים עתה מפיה. אוף תשתקי כבר, נזפה בעצמה, די, צאי מזה, תגידי שאין לך ילדים, או שלא תגידי כלום וזהו. הנה הייתה, מסתבר מישהי שהחזיקה ממך מסיבה לא ברורה וגם אותה את מאבדת עכשיו. מתעלמת ממבטי ההשתתפות בצער הנבוכים־משהו שזכתה להם, שאלה בטון ענייני ככל האפשר: "במה אפשר לעזור לכם? סליחה, אנחנו פשוט תכף סוגרים."

מתוסכלת מכך שמפגש תמים מן העבר מצליח לבייש אותה, מן הקלות שבה היא ניתנת לערעור, פיללה נועה שיסתיים לו כבר היום והיא תמצא מחסה מתחת לשמיכה. הכי גרוע, שחגית עדה תמיד למתרחש, קולטת הכול בעיני הנץ שלה, לא מותירה לה מקום להסתתר.

משיצא הזוג המוצלח לבסוף מן החנות, ידעה נועה שדברי התוכחה שלה בדרך. חגית לא שומרת כלום בבטן.

"למה בחורה כמוך צריכה להתפתל, תגידי לי? את יפה, אינטליגנטית, מוכשרת. חסר לך ילד? אז תעשי."

לא היה כל חדש בדיבורים הללו. הם עלו לדיון בכל פעם שאמא וילד יצאו מן החנות.

"נועה, מספיק, די לדחות," נהגה להגיד לה, "חבל על הזמן שלך. בסוף, כשתחליטי שאת רוצה ילד, זה כבר לא ילך, למה את מחכה?"

"בואי, נחסל פה ונלך הביתה." ענתה נועה בתגובה וסגרה את ערוץ התקשורת.

בז'י הייתה מושא הערצה, שלא הכזיב כמוני, חשבה נועה, משחזרת במוחה את מהלך השיחה עם בת־כתתה. מאידך, לא הייתה לה הזדמנות להתאכזב או לאכזב, שכן היא מתה בגיל עשרים וארבע. היא בוודאי הייתה הופכת לעמוד תווך חברתי־תרבותי בסביבתה, ומי יודע, אולי אפילו מוכר במדינה, הרי התעוררותו של הרעיון הציוני במשפחה מלכתחילה החל בה ובדעתנותה. ובעצם היא מהווה גם עבורי עמוד תווך, מבלי שפגשתיה מעולם, שבעים שנה אחרי מותה.

* * *

מנוחת הצהריים המסורתית. שקט יורד על מדשאות הקבוץ. יום שמש חורפי. עשוי היה זה להיות עוד יום של שגרה ברוכה בחייו, לולא היה זה יום מותו. סבא חיים, כהרגלו, נח את שנת הצהריים שלו על ספה צרה בסלון. סבתא מרים נמנמה באותו זמן בחדר השינה, כאשר הגיע המוות לאוספו. בשנים האחרונות ישנו בנפרד, איש בשלו. היא תחת הפוך, נתמכת בכסתות ובכריות עד כדי שינה בישיבה כמעט, חלונה מוגף היטב ואילו סבא, סגפני משהו, מוצא לעצמו מנוח על מצע קשה, עם תמיכה קלה לראש, מכוסה רק בשמיכת צמר דקה. מעליו החלון, בסגריר ובחמסין, פתוח. זוגיות בשלהי החיים, איש לפי דרכו, נתונים ביחד אחד, ללא יומרה, פשוט כי אין אחרת. המלחמה, כמו לרבים אחרים, שברה את מהלך חייו. לאחריה, לא שב לראות מחדש את נוף ילדותו ההררי, הירוק, לובן־עד בקצותיו. שורד את נסיבות חייו, הותיר את חלומותיו מאחור. הוא נשא על גבו עלבון שקט, מכאיב, על העדר אהבתה של אמו למרות שהאריכה ימים ושהתה בסביבתו עד זקנתה. מאידך, בר־מזל היה. שני ילדיו ואישה אוהבת היו לצדו בשלהי חייו, הוא זכה לבריאות, לאריכות ימים ועתה – במות נשיקה, במעבר רציף מן החלום אל האין. משב קריר בהיר הגיע אליו מן החלון, לא ריח ים וחול ורפת קיבוצית, כי אם הבל אדמת הרים לחה, עשב רך, חדר לנחיריו. באחת הגבעות בלט כתם לבן זוהר, קרב לקראתו במורד. עיניים שחורות צוחקות אליו, פני ילדה קורנות, לבו עלה על גדותיו, "סוף סוף, הנה את אהובה, דאגנו כל־כך."

* * *

מונטריאול, אפורה וגשומה, נראתה מן החלון בחדר המגורים שבו ארי – רגליו מכוסות בשמיכת צמר משובצת – ישב בכורסתו הישנה מול הטלוויזיה שקולותיה צרמו בחדר.

עיניו היו נעוצות בתקרת העץ הישנה שמעליו. הוא בנה אותה, עשויה הייתה חיפוי עץ דקורטיבי שהיה אופנתי בשנות השבעים. כמוהו בנה רבים מספור אז, כאיש מקצוע מבוקש בעיר. הוא רווה נחת מצפייה במעשה ידיו, במחסה הפרטי שלו מפני הגשם. ארי העביר יד בהיסח דעת על עורפו שהצטמרר פתאום, משב רוח קר ונהדר הכה בפניו, צליל חריקת צעדים בשלג הרך מילא את אוזניו. אושר ישן הציף אותו למראה אישה נערית, נעולה בנעלי שלג המעידים על היותה מיטיבת־לכת, מפלסת אליו את דרכה, ספק בצעדים, ספק בדילוגים, במורדות ההר הלבן כשכרסה בין שיניה. זוהי בז'י, אהובתו. מוצף באור בלתי־ניתן להכלה פסע לעברה, נבלע בשלג הלבן.

אוממה, כהרגלה מדי בוקר אכלה את גביע הלבן שלה מלווה בפרוסת לחם לא מרוחה וכוס תה עם כפית סוכר. היא צפתה מחלון מטבחה הזעיר והמצוחצח שבקיבוץ, בשכנתה היוצאת לעבודה. בלה, הנהנה לה בראשה ביראת כבוד: "בוקר טוב, גברת קרולינה," וזו ענתה לה בניד ראש מאולץ. כשרק הגיעה ארצה ניתן לה שם עברי. חיה. היא סירבה לו בכל תוקף. נחרדה למשמעו. חרב התהפכה בה בכל פעם שמישהו קרא לה בשם זה. חיה, כקריאת בוז לאותו רצון בלתי־מובן לחיות שממשיך לפעם בה. אין זאת כי נלעגת היא הווייתה הבהמית החיה, הסועדת את ארוחותיה, ישנה את שנתה, עושה את צרכיה. אין עוד בסביבתה איש מבני דורה, אבל היא כאן, חיה. בתה לא. בלה, שכנתה, קראה לה חיה פעם. כשתיקנה אותה בקרירות, ענתה לה בנימה מעודדת שבה פונים לילד:"אבל את חיה, תהיי גאה, גאה ששרדת."

"שום חיה, אני קרולינה. את לא תגידי לי שאני חיה," התנפלה עליה בזעם. נדהמת מן הרעד והחמה שאחזו בשכנתה הקשישה, לא חזרה השכנה נעימת המזג לכנות אותה עוד בשם זה. למרות זאת, בכל בוקר כשחלפה על פני חלונה בקריאת "בוקר טוב, קרולינה" נדמה היה לה לקרולינה ששמעה את השם חיה, מצטעק ממעמקי ראשה של האישה הנמרצת בשביל, מה שעורר בה זעם כבוש מחדש. לא, היא לא צלחה לחבב את השכנה הנחמדה שרחשה לה יראת כבוד כה רבה. דווקא החביבות והחיוניות שבהן הייתה יוצאת מדי יום לעבודתה כאחות מילדת, טרדו את שלוותה ועוררו בה ניכור, זרות. הלבן היום לא טעים לי, עוד הספיקה לציין לעצמה, כאשר שלף המלאך את נשמתה של אוממה, יראת המשפחה והקיבוץ, מגופה הלאה בן התשעים. מראה החלון המעוגל של בתה בז'ילינה, נגלה אליה. מאז עזבה אותו, בתום המלחמה, שוב לא נח ראשה על הכר באופן שבאמת רווח לה. וילון מוסט קלות ברוח, צדודית יושבה אל שולחן נגלית אליה, פניה מהרהרות אל השמים, קצה עיפרון בפיה, מצח חכם, פה עיקש, מלווה בבת צחוק חרישית העשויה באחת להשתחרר בצחוק מתגלגל. לבה של אוממה נמס מול הפנים הטובות, פני בתה. מייד אכין לה משהו לאכול, חשבה וחושיה האימהיים מזדעקים בעוד היא נספגת אל תוך קיר הבית הלבן, היא בודאי רעבה.

אני צופה במלאכתו של המלאך. בארץ למטה, מוטרדים ממנו יתר על המידה. שרויים בבעתה מתמדת, בפחד מוות. חבל. מייחסים לו יותר מדי כוח שם למטה, מבלבלים אותו עם הגורל. כאן אין הוא אלא פועל, עושה את העבודה השחורה. מהות ריקה מתובנה ומבחירה, ריקה מרחמים, אין בה דבר מלבד ביצוע משימה שניתנה, מיומנות לקטוע את חיי הארץ ולהביאם אלינו למעלה, לחמול ולערסל. הפחד האמיתי הוא כלל לא ממנו, מלאך המוות, כי אם פחד פשוט מכישלון, פחד מעצמנו, שלא נספיק, שלא נחווה, שלא נבין את שלשמו באנו לפני הגיע שעתנו. לו רק היינו מניחים לעצמנו ולמדים לחיות. לשם כך אני באה, לשם כך כולנו באים.

נועה לא שיתפה את חגית בתרומת הזרע שלקחה ובסדרת הטיפולים שעברה, היא לא שיתפה איש למען האמת, גם לא את אמה ואחיותיה. זה שלה, רק שלה. משום מה, דווקא כלפי חגית חשה אשמה במקצת, היא אפילו ניסתה לספר לה אחרי אחד הטיפולים, אולם ישירותה של חגית כאור מטריד בעיניים, גרמה לה להגיף מייד את התריס.

טפטוף הגשם התגבר והפך לממטרים, כאילו חיכה לשעה הקבועה שבה נועה עומדת בחוץ, עסוקה בנעילה של החנות וההורדה של סורג הברזל הגדול. שנתיים היא עובדת בחנות ועדיין לא למדה להסתדר אתו, עם הסורג.

"אולי תפסיקו כבר לריב," צעק לה פעם ולד, מחייך מקסדת חצי האבטיח שלו, כשחלף על פניה עם קטנוע השליחויות שלו, "שניכם כבר לא מי יודע מה צעירים, אולי תשלימו כבר?"

"שתוק, חוצפן." ענתה לו בעצבים.

"אבל בניגוד לסורג את שמורה היטב, אני חייב לציין."

"ולד תגיד, מה יש לך היום? אתה נראה מאושר מדי," עברה לציניות מפויסת, מחויכת למחצה.

"סתם היה לי יום נחמד, דייט נחמד," אמר, יורד מן הקטנוע, משחרר במשיכה את הסורג התקוע. "וואלה גבירתי," קד משועשע לפניה במבטא צרפתי, קסדת האבטיח עדיין על ראשו.

"תודה," ענתה נועה, זעופה שוב. הוא רצה לספר עוד, אבל נועה הקפידה שלא לשאול. זה מכבר הפכה שעת נעילת החנות על ידה לטקס החיזור הקבוע שלו, בוורסיה זו או אחרת.

"איפה הוא, למה הוא לא בא, הנודניק הזה," רטנה לעצמה, מטלטלת את המנעול בניסיון לפותחו. אויש, הרי יום ראשון היום, נזכרה נועה, היא והסורג יאלצו להסתדר בלעדיו. הוא מבקר את סבתא לובה, "סבתא פאזל," כפי שנהגו חגית ונועה לכנות אותה. ולד היה קונה לא פעם פאזלים לסבתו בת ה־96, של דיסני בעיקר: עם נסיכות למיניהן, עם ה־101 דלמטים, או של "היפהפייה והיחפן." נועה הזמינה לו, לא פעם במיוחד, שיהיה במלאי. "זה מרגיע אותה, היא לא לוקחת חלק בכל הפעילויות בבית אבות, רק פאזלים. תמיד אהבה פאזלים. בעבר היו לה פרויקטים של חודשים שעליהם עבדה בערבים, סיפר על סבתו, "היא נהגה למיין שעות את החלקים הקטנטנים, אלה למסגרת ואלה למרכז, זו הייתה המדיטציה שלה. מאז האירוע המוחי היא בבית אבות, שם מרכיבה רק מצוירים, מאה, מאה וחמישים חלקים לא יותר." לוולד לא היה איש מלבדה בארץ. "היא גידלה אותי ועכשיו אני תומך בה כשהיא הולכת וקטנה. ככה זה לא?" אמר לה באחת הפעמים, "אנו גדלים ואז קטנים חזרה עד שחוזרים למקום שממנו באנו."

"די, למה לדכא ולד?" נאנחה חגית, תוך תקתוק בקופה. "למה מדכא?" עלה ולד בטון, עט על ההזדמנות לשיח פילוסופי, "הרי רוב הזמן אנחנו לפני או אחרי החיים, החיים אינם אלא אירוע יוצא דופן בשגרת האין שלנו."

"טוב, טוב, רק אל תתחיל עכשיו עם הגיגים ותובנות פרי הפילוסוף הפסימיסט הזה שלך, מה שמו, אין לך איזה משלוח לעשות?" הפטירה בחיבה, מתרחקת לעבר אישה תועה באזור ספרי הילדים.

"שוב בילית לילה סוער עם ארתור?" הקניטה אותו נועה. ארתור שלו, לא היה אלא ארתור שופנהאואר, הפילוסוף הנודע. "פסימיסט," מלמל, לא נרגע עדיין מהערתה המזדמנת של חגית, ונועה זיהתה את נאום ההגנה הקרב. "גדול הרומנטיקנים, שלא התפשר בשאיפתו לאמת והעניק לנו ראייה חדשה בכל הנוגע למוסר, לאמנות ולנפש האדם בכלל ואיך הם מכנים אותו?" משרבב שפתיו בנחרה של בוז, "אותם גדולי המבקרים בשיח האקדמי? פסימיסט, קודר, מתוסכל מהעדר אהבת־אם. זה מה שיש להם לומר? זה שיח פילוסופי? שיתביישו."

"ולד," נועה השתדלה לא להיראות משועשעת מדי, "אני לא חושבת שלחגית באמת אכפת משופנהאואר האיש או הגותו."

"ושלא תחזיקו פה את התרגום לעברית של 'העולם כרצון ודימוי' שלו, הוא זוועתי, את שומעת?" המשיך בשלו, "פשע ממש," אש טענותיו דועכת למגע ידה השקט בכתפו. היא אהבה את רגעי הזעם האידיאליסטים שלו, אותם פגשה לראשונה בקורס "אידיאליזם גרמני" באוניברסיטה, שבו השתתפו שניהם. היא אהבה את השיחות אתו, בין זבנית הספרים לשליח הטייק־אווי, דיבורים על שום דבר שהפכו אצלם לשיח ברומו של עולם.

רטובה נכנסה סוף־סוף לאוטו. מהר, חימום, וישרים, גלגלצ, פרטיות. פרט ליכולתה המופלאה להעביר אותנו ממקום למקום, גדולתה האמיתי של המצאת המכונית היא המרחב האישי שהיא מאפשרת פתאום באמצע עולם ציבורי וחשוף.

בזוית עינה, תוך הכנסה להילוך אחורי, קלטה, ילדה. בוודאי ילדה של עובדים זרים, חשבה. הילדה חרטה ציורים עם מקל על המדרכה הבוצית שמתחת לסככה של החנות לאביזרי רכב. יותר מחודש שהיא מסתובבת כאן בשעות לא שעות. לבה של נועה נחמץ בקרבה, למראה הילדה שמרחבה הפרטי הסתכם בכובע של קפוצ'ון מהוה שקטן ממידותיה. היא הביטה בה מבעד למראה. צפרו לה. הרמזור כבר התחלף לירוק. נועה לחצה על דוושת הגז ונסעה הביתה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “משהו ממני נשאר”