החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

הייתי צריך לכתוב על אבא

מאת:
הוצאה: | 2021 | 190 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

39.00

רכשו ספר זה:

אתה צריך לכתוב על אבא, אמרה לו אימו, ובעקבות מכתב אהבה ישן, שהוא מגלה לאחר מות אביו, המספר מחליט לנסוע לגרמניה לגלות את היסודות, שעיצבו את דמותו של האיש העלום, שבמשך שנים קרא לו אבא. מסעו של המספר מתחיל למעשה בעוד אביו החי מתפוגג לאיטו חודשים ארוכים בבתי חולים בארץ, נמשך בגרמניה ואף בצרפת, בה חמק מפני הנאצים ושותפיהם, ולבסוף מסתיים בארץ, כשאימו פותחת בפניו לראשונה את נבכי מכאוביה.
נוכח כל ניסיונות הכתיבה הכושלים, גם לאחר שהוא מתוודע אל אהבת העלומים של אביו, הוא מגיע למסקנה שלא יוכל למלא את משאלתה של אימא, כי יותר משהוא מבקש לגלות את אבא, הוא שואף למצוא את עצמו. תסמונת חוסר הנחת אינה מניחה לו גם תוך כדי התחקות על עקבות אביו, ובכל הזדמנות הוא מחפש רוגע ונחמה בחיקן של נשים, מתמכר אל עוצמתן וחיוניותן, ובעיקר אל העונג המזדמן של יחסי מין עימן. בערוב ימיו חסר אונים בכיסא גלגלים חוזר המספר אל הנשים, שמילאו תדיר את החללים בקרבו, וכשהוא מבין לקראת הסוף שתעתועי שווא הוליכו אותו, הוא מנסה לשחזר את מעט רגעי החסד והאמת של חייו.

מקט: 4-575-681
אתה צריך לכתוב על אבא, אמרה לו אימו, ובעקבות מכתב אהבה ישן, שהוא מגלה לאחר מות אביו, המספר מחליט לנסוע […]

לינדה

 

אני מרחרח, מושיט יד להסיט את הווילון, למשוך בידית, לפתוח מעט את החלון. מחכך את גב היד הימנית בנחיריים, ושוב ושוב, ואצבע אחר אצבע, פוחס את האף, מחליף ידיים, מצמיד את הכפות ונושף ביניהן, מכחכח כמו לפני שיעול.

ריח של זִקנה?! אולי. כן. ודאי. ריח של זִקנה.

בקצות האצבעות אני סותם את הנחיריים בניסיון נואש להתגונן מפניו. העור הרופס של גב היד, הקמטים והקפלים, שטפי הדם והכתמים, משתדל לקפוץ את שתי הכפות לאגרופים, קופץ ומרפה ושב וקופץ, סוקר בעיניים טרוטות את תנודות הוורידים המשתרגים, ולבסוף עוטף את הכפות זו בזו בחמלת השלמה, שהולכת ונמוגה בהדרגה, ועד מהרה מתחלפת בי לכעס איום ונורא. לכל הרוחות, גם כפות הידיים מריחות מזִקנה.

 

אור דליל שלפני שקיעה מסתנן בין שלבי התריס, חיוור וצונן, בקושי רב אני מצליח ללחוץ על מתג מנורת הקריאה, כמה טוב להתעטף באפלולית ובדממת התנומה. סיגריה, סיגריה. אני קשוב לכמיהה ההולכת ומתעצמת בקרבי ומחליט לעשן. כן, אני חייב לעשן, לעשן עכשיו.

לינדה תחזור מאוחר, אולי מאוחר מאוד, והריח ודאי כבר יתפוגג עד אז. וגם אם תחוש בשייריו ושוב תשלח לעברי צווחות התרעה נואשות, כמה אני ילדותי וחסר אחריות וכמה אינני מתייחס בכובד ראש לאזהרות הרופא ולגוף החלש שלי, לא אגלה לה היכן הסתרתי את שלוש החפיסות האחרונות.

לא, הפעם לא איכנע לכישורי הזעם התיאטרלי שלה ולטלטולי ידיה המתנפנפות, שמעכו וכתשו והטילו לפח האשפה את כל מלאי הסיגריות שהחבאתי במעמקי מגירת התחתונים. הנה כמעט, עוד מאמץ קטן, ואני מצליח לשלוף מן המסתור, מאחורי ספרו של ויטרוביוס במדף התחתון של כוננית הספרים, אחת מחפיסות הג’יי־פי־אס, ששמרתי מכל משמר, מצית לי סיגריה בתרועת ניצחון, מלווה בעיניי את ענני העשן המטפסים אל התקרה.

 

סיגריה ועוד סיגריה, להספיק כמה שיותר, ובכל זאת לאט־לאט, למרות היובש המחלחל בגרון אני נהנה להצטנף בעשן, לפרוש כנפיים ולהתעופף עימו הרחק מכאן, אל מעבר לשקט המצמרר, אל מעבר לאור החיוור, אל מחוץ לכיסא הגלגלים הארור, אל מחוץ לסורגי גופי השבור.

אלא שבכנפיי הרפות אינני מצליח להרחיק עוף ונחרד אני ממהר לשוב.

כשאין לך ממש לאן לחזור, אתה חושש לעזוב, כי גם היאחזות באינות מקנה לך מעט ביטחון ונחמה. ומה נותר לי מלבד האינות? אינות רבה ממלאת את חלל חיי, ורק ישותה העניינית של לינדה, במחיר מציאה של שבע מאות דולר בחודש, מתעקשת מאוד יום אחר יום להוכיח לי שחלל חיי עדיין אינו חלול לחלוטין, ולעיתים, חייב אני להודות, בתבונת ידיה הנחרצות היא אף מצליחה להזרים מעט דם חדש אל תוך עורקיי הנבובים.

 

הלו אבי, היא תשוב ותפזז מולי באנגלית הבסיסית שלה: אַי אֶמ בֶּק, הָאוּ אַר יוּ? אַי הוֹפּ יוּ אָר אוֹקֵי, תגיש לי תה ועוגת שוקולד, ולאחר שתוודא שכיליתי את ארוחת הערב, שהותירה לי על השיש במטבח, תחליף את שמלת הלייקרה הצבעונית שלה במכנסי ספורט ובחולצת טריקו, תתיישב לצידי, תבהה מעט בתמונות המרצדות בטלוויזיה, ולבסוף תלחש לעברי במתק שפתיים: אִיטְס טַיים טוּ גוֹ טוּ ווֹש.

לפני פתח חדר האמבטיה תניח לי להסיר את משענות היד מכיסא הגלגלים בטקס השגרתי, מפינת תא המקלחת תשלוף את מושב העץ המרופד סקאי תכול ותקבע אותו על דופנות האמבט, תחבוק בזרועותיה את מותניי ובכתפיה הגרמיות תדחק את גופי עד שאתיישב עליו, תרים את רגליי זו אחר זו ובזהירות תניח אותן בתוך האמבט, וכשתבחין שאני מצליח להתאזן על מושבי וידי השמאלית לופתת את וו המתכת הקבוע בקיר בין אריחי הקרמיקה השבורים, תמשוך ותסיר באיטיות את מכנסיי יחד עם התחתונים ותמתין שאסייע לה לפרום את כפתורי חולצתי.

לרגע עוד תבחן את גופי העירום, וכפי שהיא נוהגת לעיתים, ייתכן כי תיכנס אל תוך האמבטיה ותרים את כף ידי אל העיקול העליון של הוו, וכשתהיה לבסוף מרוצה מישיבתי הזקופה, תיטול בנחישות את מקלח הפלסטיק, תווסת בסבלנות את זרם המים ואת חומם באמצעות שני הברזים, תכוון נתז קל אל גב ידה, נָאוּ דֶה ווֹטֶר אִיז פַיְן, תפנה את המקלח אל רגליי המאובנות, וכשאחוש את המים מדלגים על כתפיי וגולשים לאורך גבי, אעווה צמרור קל ואתנודד על מושבי, והיא תקרב אליי את המקלח ובקילוחים דקים תשטוף את כל גופי.

כשאאותת לה בעיניי, תשיב את המקלח המטפטף על כפות רגליי אל תושבתו, תסחט מן השפופרת הוורודה סבון נוזלי ובכפות ידיה תמשח אט־אט מלמעלה כלפי מטה את גבי. אני אעצום עיניים ואתמכר למגע המלטף של ידיה הקטנות, שתעסינה בעדנה את עמוד השדרה המתמתח שלי ואת עצמות כתפיי, משם תעבורנה לדשדש על עור החזה והכרס, ואט־אט תחלקנה מטה להקציף את שיער ערוותי ולמולל את אשכיי המדולדלים, וכשתחפון ידה ברוך את הזין המצומק שלי, אפלוט חרחורים נואשים, אחרוק שיניים ובשארית פיכחוני בידי הימנית החלושה אצמיד אליו את שתי ידיה.

בהחלטיות היא תנער את ידי, תוודא שפקחתי את עיניי לראות את עיניה המתרות, תתחייך במחוות הכנעה של בלית ברירה, תעטוף את הזין שלי במעטה סמיך של סבון, תסב את מבטה ותתחיל לעסות אותו בתנועות קצובות. עיניי המכווצות תתייסרנה בארובותיהן והמוח יתפוצץ במאמץ עילאי להזרים את כל הדם שנותר בי אל הזין הרפה, וכשידיה הקטנות תגברנה את הקצב, מסוחרר והלום אני אעופף אל משחק הגמר של גראנד פרי אוסטרליה במלבורן הרחוקה, אל להט שדיה השחומים של סרינה וויליאמס, תוססים בתוך בגד הגוף הכתום, מתפרצים מתוכו, מסתערים לעברי, מקפצים ונחבטים על כתפיי ועל צווארי ועל פניי, מיטלטלים ומרפרפים ונחבטים לכל אורך גופי, מתמוללים, מלטפים, מקפצים, מתרופפים, נימוחים, ולבסוף נכרכים ולופתים את הזין הקפוץ שלי, ובשארית כוחותיי אתאמץ לדרוך את כל עצביי הרופסים אל הזין האומלל המסרב להתמתח, עד שלבסוף זרזיף דליל ייפלט ממנו וייעלם בנבכי קצף הסבון.

כדי לצאת ידי חובה ולבטא מחוות תודה על טרחתה ומסירותה של לינדה שלי אפטיר גניחת סיפוק מאולצת, ואילו היא, שוות נפש ונטולת מבע, תתרומם ובמלוא המרץ תשטוף את גופי בקילוחים מהירים, תעטוף את גופי בחלוק המגבת, תסיע את גופי אל המיטה, תלביש את גופי פיג’מה, תכסה את גופי בשמיכה.

רק לינדה, היחידה שעדיין נותרה בעולמי, מטה אליי אוזן לעיתים, קשובה אל ערגותיי, טרודה במצוקותיי, אינה מהסה עוד ברוך מנחם את הצעקות הכמוסות שאין לי עוד למי ולשם מה להשמיע, וכשאני משתבלל לעיתים בחמלה עצמית, היא מציעה לי לפרוק ולהטיח לעברה את כובד משאי: סְפִּיק אַפּ, שָׁאוּט אוֹן מִי.

למרות שאינה מבקשת ואולי כלל אינה מסוגלת להבין את טיעוניי העיקשים, לא את חדות המכאוב ולא את קהות התוחלת האבודה, היא מסרבת להשלים, מנסה להכניע את שתיקתי הבצורה ברוחה הרחומה, קופצת מולי את אגרופיה הקטנים, מטלטלת כנגדי בהחלטיות את ראשה, ואני יודע שאינה מתכוונת להרפות, כשהיא מושיטה לעברי את כפות ידיה הפשוקות: נֵוֶר מַינְד, נֵוֶר מַינְד, יוּ מַאסְט דוּ אִיט גַ’אסְט פוֹר יוּרְסֵלְף.

ומדי פעם כשאני משתדל לרצות אותה בעיניים מוקירות ואינני מצליח להפיק אף בת קול חלושה, לינדה אינה מוותרת, מוסיפה לרצד אליי במבטה הזגוגי, חובקת בזרוע רפה את עורפי בחיבה מרירה, מזילה דמעה, וחומקת אל המטבח להכין לנו תה.

לו חיי היו נתונים בידיי, מפעפעים בי מעת לעת הרהורי חמלה שלובים בכמיהה לא ברורה, הייתי נושא את לינדה על כפיים ומאמץ אותה אל ליבי, מלמד אותה עברית, גם גרמנית אולי, נוסע איתה לטייל בפרייבורג, בפיליפינים, בכל העולם, צועק עליה, שותק אליה, בוכה, צוחק, משתכר, משתגע.

אלא שֶלוּ חיי היו אכן נתונים בידיי, מן הסתם לינדה לא הייתה בהם, ואני, ככל הנראה, הייתי בוצע אותם בבהילות, נוגס בהם בחטף פרוסה אחר פרוסה ומכלה אותם בשקיקה טרופה.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.