פרק א:
אותות מהחלל החיצון

ובו נתוודע לפרופסור החולם על הפרס הגדול, לאשתו חריפת הלשון, לחבורת המדענים שהתקבצה אל מכון סרן מכל העולם, ולאותות המוזרים שהגיעו מהחלל החיצון.

בבוקר נאה, בשנת 2037, התעורר פרופסור ויליאם א’ ווגמן בווילה שלו שלשפת אגם אנסיי שבאלפים הצרפתיים. כשהתיישב לשתות את קפה הבוקר שלו, בעודו משקיף מבעד לקיר הזכוכית על הנוף הנפלא של האגם המוקף בגבעות מוריקות, הופתע לגלות שהקולגות שלו מהמחלקה לאסטרונומיה באוניברסיטת סטנפורד שבקליפורניה, ניסו להתקשר אליו במהלך הלילה עשרות פעמים.

שיחה נוספת שלא נענתה נרשמה מפרופסור מהמכון הטכנולוגי של שטוקהולם, מה שמיד עורר אצלו מחשבה נעימה: שמא כולם מחפשים אותי כדי להודיע לי על זכייתי בפרס הנובל? הפרס שאותו אני אמור לקבל בזכות התיאוריה שלי בדבר כינונה של תקשורת בין־כוכבית ובין־פלנטרית באמצעות מאיצי חלקיקים?

פרופסור ווגמן מיהר לפתוח את הטלוויזיה בערוץ CNN ומרוב בהילות שפך קצת מהקפה על הרצפה. אולי ידווחו על הזוכים בפרס הנובל לשנת 2037 בחדשות?

אבל שום הודעה בנושא לא נמסרה.

‘אוי, איזה אידיוט אני,’ הכה בידו על מצחו, ‘הרי אם זו הסיבה לחיפושים הקדחתניים אחרי במהלך הלילה אז בוודאי השאירו לי אינספור הודעות בסלולרי.’

אלא ששום הודעות משמחות מסוג זה לא המתינו לו בנייד.

מה שכן הופיע בסלולרי שלו היו מספר דיווחים שהשאירו לו חבריו המדענים, בדבר קליטה במהלך הלילה האחרון של כמה פרצי אותות רדיו מוזרים למדי מהחלל, שנקלטו בעשרות מהרדיו־טלסקופים הפזורים ברחבי העולם. אותות חריגים שהם ביקשו לשמוע את דעתו לגביהם.

עוד התרעת שווא? חייך הפרופסור הוותיק לעצמו, מהסוג שהדוקטורנטים הצעירים במחלקה ממהרים להתלהב ממנה? הלא הניסיון כבר לימד אותנו שלאותות שכאלה יכולים להיות אלף ואחד הסברים.

ווגמן חזר לשבת וללגום מכוס הקפה שהמתינה לו.

רגע, אבל מה עם הפרס?

מחשבותיו חזרו ודילגו למה שהעסיק אותו באמת.

ובכן, בנוגע לפרס, מיהר לנחם את עצמו, הרי אני בסך הכול בן 55, ומן המפורסמות הוא שפרסי הנובל מגיעים בדרך כלל לכתובות הנכונות בגילים מתקדמים בהרבה. ומאחר שאני בריא להפליא ביחס לגילי, לא יקרה שום אסון אם אצטרך להמתין בסבלנות עוד כמה שנים לתורי. אחרי הכול, עצם העובדה שזכיתי להיות האמריקאי הראשון בהיסטוריה שמונה למנהל המדעי של מאיץ החלקיקים האירופאי ‘סרן’, שהינו המאיץ הגדול והמתקדם בעולם, היא שמעידה על כך שאני צועד בדרך הנכונה לשטוקהולם — גם אם זה ייקח לי עוד קצת זמן. שהרי אין לך בכל העולם כולו משרה מדעית יוקרתית יותר, שמעידה על הערכה והכרה בינלאומית נרחבת יותר, מאשר משרת המנהל המדעי של סרן.

אלא שבעודו חולם בהקיץ על הפרס היוקרתי שממתין לו אי שם בעתיד — והנה הוא כבר רואה בעיני רוחו את מלך שבדיה, קרל השמונה־עשר, עונד לצווארו את המדליה המוזהבת בהיכל הקונצרטים של שטוקהולם — חזרה המציאות העכשווית והתדפקה על דלתו.

הדבר הראשון שהנחית אותו מהחלומות באספמיה אל קרקע המציאות היה דווקא מחמיא למדי: שיחת טלפון ממנהל ‘הסוכנות הבינלאומית להגנה על כדור הארץ מאיומים מהחלל החיצון’, שנוסדה כמה שנים קודם לכן בחסות האו’ם. הלה פנה אליו בשם הסוכנות, ובשמה של המזכירה הכללית של האו’ם תרזה קסטניה, בבקשה שיוביל, ביחד עם צוות החוקרים הבינלאומי שהוא עומד בראשו כמנהל המדעי של מכון המחקר בסרן, את המאמץ לבדיקת האותות המוזרים שנקלטו במהלך הלילה.

עכשיו זה כבר מתחיל להיות מעניין, אמר לעצמו. כי אם האותות מהלילה כבר טיפסו כל הדרך למעלה, עד שהגיעו לסוכנות הבינלאומית להגנה על כדור הארץ, ואף אל מזכירת האו’ם בכבודה ובעצמה — ייתכן שמדובר בעניין רציני.

הדבר השני שהוריד את הפרופסור שלנו מריחופו בספירות העליונות של החלל אל הספירות התחתונות של ‘הכאן ועכשיו’ היה קצת פחות נעים: אשתו שרה, שהתעוררה זה עתה ביחד עם האופי הג’ינג’י שלה, התנפלה עליו בחמת זעם כאשר ניסה להסביר לה, בדחילו ורחימו, שבמקום לנצל את היום החופשי של שניהם כדי לצאת לטיול שתכננו לכבוד יום הולדתה ה־50 לאלפים הצרפתיים שמדרום לאנסיי — עליו לנסוע צפונה, לסרן, לכבוד האותות המסתוריים מהחלל החיצון.

‘תמשיך להיות קשוב לאותות מסתוריים מהחלל החיצון,’ הטיחה בו שרה, ובכעסה נראתה לו יפה מתמיד, ‘במקום לאיתותים הברורים מאשתך מחלל הסלון… ואל תתפלא, דרלינג, אם בקרוב תגלה שאשתך הארצית טסה לה בחזרה אל חיק משפחתה הארצית באמריקה…’

עד שנחלץ הפרופסור מאשתו והגיע ללשכתו בקומה השנייה בבניין ההנהלה של סרן מצפון לז’נבה, כבר החלה התמונה להתבהר.

תמונת האותות העידה על כך שהם הגיעו מכיוונו של הכוכב הקרוב ביותר למערכת השמש שלנו, הלא הוא פרוקסימה קנטאורי, הנמצא במרחק ארבע שנות אור.

פרוקסימה זה, שהוא למעשה שמש שהלכה והתכווצה במהלך מיליארדי שנות קיומה עד שהפכה לננס אדום, נחשב על ידי האסטרופיזיקאים לכוכב קצת קפריזי, מכיוון שהוא מתאפיין בהתפרצויות אנרגיה קצרות המלוות בהבזקים קצרצרים של גלי רדיו בתדירות ממוצעת של אחד לשעה. אלא שבמהלך הלילה האחרון נוספו, לצד הקפריזות הרגילות והמוכרות של הכוכב, גם שני הבזקים פתאומיים של אותות רדיו מסוג חדש לחלוטין. הבזקים שהביאו כמה מן המדענים בצוות של ווגמן להשערה, שתהליכים תרמו־גרעיניים מסוג חדש לחלוטין החלו להתפתח בליבת הכוכב הקשיש.

עד שעות הצוהריים כבר פנו לפרופסור ווגמן אסטרופיזיקאים מכל העולם: מסין ויפן, מהודו וישראל, מגרמניה ובריטניה, מארצות הברית וקנדה. כולם הציעו לו, באדיבותם הרבה, כל סיוע שיזדקק לו במשימת חקירת האותות שהוטלה עליו על ידי האו’ם בכבודו ובעצמו — וכולם ביקשו לברר, כיצד רואה את האותות החדשים מפרוקסימה מי שנחשב לאחד המומחים הגדולים בעולם לאסטרופיזיקה, ולמועמד ריאלי ביותר לפרס הנובל.

כינס אפוא פרופסור ווגמן בחדר הישיבות הצמוד ללשכתו את תריסר החוקרים שנמנו על הצוות המדעי הבינלאומי המצומצם שלו — שכלל אסטרופיזיקאים, פיזיקאים ומתמטיקאים שכולם מהמובילים בתחומם — ועדכן אותם בדבר המשימה החשובה שהוטלה עליהם על ידי ארגון האומות המאוחדות.

בנקודה זו חשוב לציין, שעל אף נטייתו של גיבורנו להתעופף לעיתים קרובות על כנפי הדמיון — הוא נחשב על ידי הקולגות שלו בקהילת המדענים למנהיג מדעי בחסד עליון. ברגע שלקח על עצמו משימה כלשהי הוא ידע להנחית את עצמו אל קרקע המציאות ולפעול בנחישות להשלמתה המוצלחת (אם כי ריננו עליו מאחורי גבו שהוא אינו מהמקפידים על לוחות הזמנים). ואולם בכל רגע פנוי שכן עמד לרשותו, הוא אכן הרשה לעצמו לקרוא דרור לדמיונו ולהתעופף כאוות נפשו בעולמות הספקולציה והפנטזיה.

‘כפי שנקבע בהחלטת מועצת הביטחון משנת 2032,’ הכריז כעת ווגמן בטון רציני ומלא חשיבות, ‘במקרה של אותות בלתי שגרתיים מהחלל החיצון, צוות המדענים הבכיר שליד הנהלת סרן — כלומר כל המכונסים מסביב לשולחן זה — יהיה הגוף המדעי שיוביל וירכז את המחקר המדעי בעניין, וישמש בתור ‘מועצה מדעית מייעצת’ לסוכנות להגנה על כדור הארץ ואף למועצת הביטחון של האו’ם. ומאחר שהמשימה לנסות ולהבין את מקור האותות מוטלת כעת על כולנו ביחד, והאחריות לביצועה אף הוטלה באופן אישי על כתפי הדלות (רוצה כמובן לומר: ‘על כתפי הגדולות’, או אולי אף ‘על כתפי הענקיות’), אז יש לנו כאן הזדמנות בלתי חוזרת להוכיח, פעם אחת ולתמיד, את ערכם העצום של מדעי האסטרונומיה והאסטרופיזיקה ל’כל העולם ואשתו’. לכן אני מצפה מכולכם לחדול בימים הקרובים מכל עבודה מדעית אחרת, ולהתמקד אך ורק בהתמודדות עם האתגר החדש והמרתק שהוצב לפתחנו.’

כעת נפתח הדיון.

בחלקו האחד של המסך הענק שכיסה את הקיר שלפניהם הוקרן תרשים של אותות הרדיו החריגים שנקלטו מכיוונו של כוכב פרוקסימה במהלך הלילה, ונמשכו כמה שניות כל אחד. בצידו השני הוקרנה תמונת האותות הרגילה מפרוקסימה לשם השוואה. במהלך השעות הבאות ישבו ווגמן וחבורת המדענים המבריקים שלו ושברו את הראש, בניסיון להתחקות אחר התהליכים התרמו־גרעיניים שיכלו להפיק גלים אלקטרו־מגנטיים כל כך קצרים וכל כך חריגים.

הדבר המוזר היה, שלאחר שתי ההתפרצויות החריגות, שהתרחשו בהפרש של שעה זו מזו, חזר ‘פרוקסימה קשישא’ — כפי שנהגו האסטרונומים לכנותו בחיבה — לשגרת פעילות מוחלטת, או כך זה נראה לפחות על פי הקרינה שנקלטה כאן אצלנו.

הדבר המפליא שבעתיים היה, שהתפרצויות גלי הרדיו שנקלטו היו חריגות לא רק ביחס לפעילותו הסדירה של פרוקסימה, כולל סערות השמש התקופתיות שלו שהיו מוכרות זה מכבר, אלא גם בהשוואה להתפרצויות שנקלטו במהלך הסערות שנצפו בשמש שלנו, ואפילו בהשוואה למהלכן של סערות השמש שנצפו בכוכבים אחרים.

לאחר שעות ארוכות, שבהן לא עלה בידם לגבש שום מודל הגיוני של פעילות תרמו־גרעינית שהייתה יכולה להסביר את פרץ האותות הפתאומי, העלו כמה מהמדענים בצוות של ווגמן השערה מרחיקת לכת: שהחריגות מהפעילות השגרתית בפרוקסימה נוצרו בעטיה של איזושהי השפעה חיצונית על הכוכב.

אלא שמכאן והלאה נחלקו הדעות:

חלק מאנשי הצוות, בהובלתו של המתמטיקאי הנודע פרופסור דייוויד בראון מאוקספורד, צידדו בסברה, שפרץ פתאומי של קרינה חזקה וממוקדת כלשהי ממקור חללי אחר, כמו למשל כוכב ניטרונים שהפך לפולסר — קרינה שבגלל כיוונה המוגדר לא הגיעה למערכת השמש שלנו ולכדור הארץ — הוא שפגע בפרוקסימה וגרם לשיבוש הפתאומי בפעילותו השגרתית, ומכאן גם לגלים ולאותות המשונים שנקלטו אצלנו.

חברים אחרים, בהובלתו של פרופסור סשה טננבאום השרמנטי מאוניברסיטת רומא, הציעו לבדוק את האפשרות שפגיעה פיזית של אסטרואיד או של כוכב שביט גדול במיוחד, שייתכן שהתפצל לשניים זמן קצר לפני פגיעתו בפרוקסימה, היא שחוללה את השינויים בפעילותו הגרעינית למשך מספר שניות בכל פעם, עד שחלקי הגוף הפוגע נמסו בטמפרטורות הגבוהות והפכו לחלק מהפלזמה הגזית של הכוכב.

‘אבל אסטרואיד שכזה לא היה צריך להימס לחלוטין עם התקרבותו לשמש ולהפוך לענן של גז עוד לפני שהיה פוגע פיזית בשמש עצמה?’ תהתה בקול פרופסור דניאל לה־מאן המבריקה מאוניברסיטת הסורבון בצרפת. (ווגמן ניסה לחשב במהירות מהי ההסתברות לכך שהפיזיקאית היפה ביותר בעולם תיכלל דווקא בצוות המצומצם שלו. בעולם יש בערך כ־2,000 מוסדות מחקר אקדמיים, חשב לעצמו, ומתוכם כ־200 נחשבים לאיכותיים מספיק כדי לשלוח מדענים לסרן. בכל מוסד שכזה ישנם בערך כ־30 פרופסורים לפיזיקה, שעשרים אחוז מתוכם הן נשים. מתוכן ישנן בוודאי…)

‘בשמש שלנו תסריט שכזה הוא באמת בלתי אפשרי,’ ענה פרופסור טננבאום לפרופסור לה מאן וקטע באבחה חדה את חישובי ההסתברות של ווגמן, ‘מכיוון שהחום של המעטפת החיצונית שלה היה ממיס כל אסטרואיד או כוכב שביט מבעוד מועד, בטווחים של מיליון ויותר קילומטרים. אבל ‘פרוקסימה קשישא’ קטן מהשמש שלנו באורח משמעותי, והוא מתפקד כננס אדום. משום כך גם כמות החום שהוא מפיץ על פני סביבתו קטנה בהרבה. לכן פגיעתו של כוכב שביט או אסטרואיד גדול במיוחד — נניח למשל גוף שמיימי שיהיה מורכב מיהלומים או גרפיט שטמפרטורת ההתכה שלהם עולה על 3,000 מעלות, שינוע לעבר פרוקסימה במהירות עצומה, כך ששהותו באזור החם של המעטפת תהיה קצרה יחסית — אינה מן הנמנע.’

‘פגיעה שכזו,’ סיכם, ‘עשויה בהחלט לשבש את הפעילות התרמו־גרעינית בליבה שלו למשך שניות בודדות. בכך היא גם יכולה להסביר את פליטת האותות החריגים, וגם את העובדה שהאותות הללו לא חזרו על עצמם.’

לאחר ארוחת הצוהריים, בעודם יושבים על המדוכה, ולאחר שכל התיאוריות והפרשנויות שהועלו בנוגע למה שהתרחש בפרוקסימה נתקלו בזו אחר זו במכשולים בלתי עבירים, הם החליטו לנסות ולהתחיל את כל הדיון מההתחלה. לשם כך הם ביקשו לעבור מחדש על הדפוס הצורני של האותות האלקטרו־מגנטיים שנקלטו במהלך הלילה על ידי הרדיו־טלסקופים, ואשר חזרו והוקרנו כעת פעם נוספת על המסך.

לפתע חלפה בגבו של ווגמן צמרמורת…

דפוס האותות הזכיר לו דבר מה…

חלפו להן כמה שניות עד שההכרה החדשה הכתה בו בכל עוצמתה, ואז היא גרמה לו להתרגשות אדירה, אבל גם לבהלה עצומה.

כמה מהמאפיינים של האותות המסתוריים שהגיעו מהחלל נראו לו דומים למדי לאותות האלקטרו־מגנטיים שנמדדו כאן אצלו, בסרן, בחיישנים שהותקנו מסביב למאיץ החלקיקים שתחת ניהולו, במהלך הניסוי ב’עוצמות גבוהות במיוחד’ שנערך בסוף שנה שעברה.

כלום אפשר?

שאל את עצמו…

כלום אפשר שהאותות שנקלטו בלילה הופקו לא על ידי איזשהו גורם שמיימי וטבעי — אלא על ידי איזשהו מאיץ חלקיקים מלאכותי הממוקם לו אי שם בחלל?

אם זו תהיה התשובה, ענה לעצמו בהתרגשות, זו עשויה להיות ההוכחה החותכת, הברורה, הניצחת, והחד משמעית ביותר שנתקבלה אי פעם, לקיומם של חיים תבוניים מחוץ לכדור הארץ.

בנקודה זו הרשה לעצמו ווגמן להתנתק לשעה קלה מהדיון הסוער שהתנהל מסביב לשולחן שבחדר הישיבות שלו ולהמריא על כנפי דמיונו, כשהוא אחוז התרגשות עצומה, אל החלל החיצון, תוך שהוא עובר את כל הדרך לפרוקסימה וחזרה כמה פעמים בדקה. כוח הדמיון שלי ניפץ זה עתה את תורת היחסות של איינשטיין, חייך בינו לבין עצמו, כי הוא הטיס אותי לפרוקסימה ובחזרה במהירות העולה פי כמה על מהירות האור.

אבל אז הוא נזכר במשימה שהוטלה עליו מטעם האו’ם, ובכובד האחריות שהונח על ‘כתפיו הדלות’, ונאנח אנחה עמוקה. נראה שעלי לשוב ולנחות בחדר הישיבות, אמר לעצמו, כדי שאוכל לשוב ולהתמקד בבחינת הדפוס הצורני־מתמטי של האותות.

לרגע קט הוא אפילו קיווה בסתר ליבו, לגלות שהדמיון המופלא שזיהה קודם לכן — בין האותות שנתקבלו מפרוקסימה לאלה שנוצרו בשנה שעברה בניסוי המדעי במאיץ שבסרן — יתברר בתוך כמה רגעים כמצוץ מהאצבע.

שהרי מי כמוהו היה יכול להבין את כובד השלכותיה של עובדה זו.

אבל…

ככל שחזר ובחן את העניין, הוא נחרד לשוב ולגלות שהדמיון שריר וקיים.

מה עלי לעשות?

הוא היה נסער, מבולבל ונבוך.

מצד אחד, אם אטען שהאותות הללו נשלחו מאיזשהו מאיץ חלקיקים חדשני הממוקם לו אי שם בחלל החיצון, חברי המדענים עוד עלולים לקבל את הרושם שנשתבשה עלי דעתי. גרוע מכך: הם עוד עלולים לחשוד בי שאני מציג את ההשערה הספקולטיבית הזו מטעמים אישיים, בניסיון לנצל את ההזדמנות שנפלה בחיקי על מנת להוכיח את נכונות התיאוריה המדעית שלי — התיאוריה בדבר כינונה של תקשורת בין־כוכבית באמצעות מאיצי חלקיקים — ועוד עלולים לטעון כלפי שאני פועל בניגוד עניינים…

אבל מצד שני, ביני לבין עצמי אני צריך להודות ביושר, שיש לי פה אינטרס אישי די ברור. שהרי במידה שיתברר שזהו אכן המקרה, ומישהו מהחלל החיצון מנסה לתקשר איתנו באמצעות אותות המופקים במאיץ חלקיקים, אז פרס הנובל שלי (שמגיע לי כך או כך) — יהפוך לעובדה חלוטה ומוגמרת.

ואולם מצד שלישי, הרי זה ברור כשמש, שנושא הדמיון לאותות הרדיו שנפלטו ממאיץ החלקיקים שלנו חייב להיבדק על ידי צוות המדענים המעולה שלנו, שכולל גם כמה מתמטיקאים שבקיאים קצת יותר ממני בסוגיה של דמיון צורני־מתמטי.

אלא שמצד רביעי (שזה למעשה מחזיר אותי לצד הראשון): אם אעלה בפני הצוות השערה ספקולטיבית כל כך, אני עוד עלול לעשות צחוק מעצמי. וגרוע מכך: אם יתברר לבסוף, שבניגוד לטענה האינטרסנטית שלי, אין כאן שום מעורבות של איזשהו מאיץ חלקיקים חוצני, אז פרס הנובל שאני מייחל לו ומצפה לבואו עשוי להתרחק ממני מהר יותר משרה אשתי, שמאיימת לעלות לטיסה הבאה לאמריקה. סופו של דבר, שאני עלול להישאר קירח מכאן ומכאן.

(בלי אישה או בלי פרס: מה גרוע יותר? תהה בינו לבין עצמו, למרות שכמדען ידע בסתר ליבו את התשובה.)

אבל מצד חמישי, שזה בעצם מחזיר אותי עכשיו לצד השני (או שמא אני מגיע מכאן לצד השלישי? לעזאזל… יש יותר מדי צדדים לדילמה הזו) — אם אסתיר את מחשבותי מהצוות שלי זו תהיה למעשה מעילה של ממש בתפקיד החוקר הראשי שהסכמתי ליטול על עצמי.

לבסוף צץ במוחו של הפרופסור שלנו רעיון מבריק, שנועד לשים סוף לכל המבוכה והבלבול שעטפו אותו מכל עבר: לצאת לשירותים! שם, כאשר יהיה לבדו, הוא יוכל לשטוף את פניו ולהירגע, ובעת שיהיה רגוע לגמרי, יעלה בידו להכניס סדר בכל הצדדים השונים והמשונים של הדילמה. ייתכן שהוא אפילו יוכל לחשוב על הנושא מחדש ולגבש החלטה רציונלית.

ואכן, יציאתו לשירותים התבררה כמהלך גאוני, כי לאחר ששטף את פניו והטיל את מימיו ורחץ את ידיו וחזר ושטף את פניו — הוא התמלא עוז ועזוז והחליט ‘לגלות מנהיגות!’

‘מנהיגות’ פירושה, כך אמר לעצמו באומץ לב בעודו עושה את דרכו בחזרה לחדר הישיבות, שיהיה עלי לשתף את חברַי בהשערה שעלתה בראשי — בלי כחל ושרק!

אלא שברגע שהתקרב אל דלת החדר, הוא נזכר בפתגם ש’הפזיזות היא מהשטן’, והחליט שהזהירות מחייבת אותו לעשות את מה שהתכוון לעשות אך ללא ההתלהבות הילדותית שמאפיינת אותו לעיתים. כלומר, לעשות את זה באופן שיצטייר כאילו העלאת ההיפותזה המוזרה על מאיץ החלקיקים שבחלל החיצון פשוט נכפתה עליו הר כגיגית. כאילו הוא פשוט משתדל למלא את חובתו, בתור הממונה הרשמי מטעם האו’ם, לבדוק את כל האפשרויות — כולל את אלו שנדמות על פניהן כקשורות לתיאוריה שלו — גם אם הן נראות כבעלות סבירות נמוכה.

סיים המדען הדגול שלנו את מסעו ההרואי לשירותים ובחזרה, נכנס אל חדר הישיבות, התיישב בנון־שלנטיות מופגנת בכיסאו שבראש השולחן כאילו הוא לפחות נפוליאון, לגם מכוס המים שלפניו, יישר את חולצתו, כחכח בגרונו, והכריז:

‘רבותי! תולדות המדע מיוון העתיקה ועד לעת המודרנית — מאריסטו עד איינשטיין — הן שמראות לנו… אהה… כן? הן שמראות לנו, שבהיעדר הסבר סביר ומקובל לתופעה כלשהי חייבים לחפש פתרונות מחוץ לקופסה. ולצערי, ההסבר החוץ־קופסתי היחידי שאני מצליח לחשוב עליו במצב שהגענו אליו — לא בגלל שהוא נראה לי הגיוני וסביר, אלא למרות שהוא נראה לי קצת זר ומוזר — הוא…’

בנקודה זו השתהה ווגמן וסקר את עמיתיו שישבו בצידי השולחן כדי לוודא שהם מתכוננים להטלת הפצצה.

‘…שהאותות האלקטרו־מגנטיים שנקלטו מכיוונו של פרוקסימה נוצרו ונפלטו ממאיץ חלקיקים!’

ההלם ניכר היטב בפניהם של חבריו לצוות.

‘רובכם כאן, בחדר הזה, אסטרופיזיקאים מצוינים בדיוק כמוני,’ ניסה ווגמן לשכך את התדהמה, ‘כלומר… מה שהתכוונתי לומר הוא שאתם מצוינים לפחות כמוני, וייתכן שאפילו יותר… אבל, רצה המקרה, ואני גם מומחה למאיצי חלקיקים. בתור שכזה הבחנתי לפתע בדמיון מסוים בין האותות האלקטרו־מגנטיים שנקלטו בכמה מניסויי ההרצה שערכנו בשנה שעברה למכשור החדש שנועד להגביר את עוצמת המאיץ הישן שלנו, לבין האותות שנקלטו במהלך הלילה ברדיו־טלסקופים ברחבי העולם. אני יודע שזוהי השערה מרחיקת לכת, אבל אני חושב שהיא מחייבת את התייחסותנו.’

‘כוכב עם מאיץ חלקיקים?’ הזדעק פרופסור יוהאן פון־ליידר ממכון מקס פלאנק שבגרמניה, ברגע שהצליח להתאושש מההלם. ‘וכי אפשר להקים מאיץ חלקיקים על כוכב כמו פרוקסימה, שאינו אלא שמש שרוחשת פעילות תרמו־גרעינית ללא הרף?

‘ואפילו אם נניח, לצורך הדיון,’ הוסיף פון־ליידר, ששימש בשנתיים האחרונות סגנו של ווגמן בסרן ודיבר אנגלית במבטא גרמני כבד למדי, ‘שמאיץ חלקיקים שהוקם מבעוד מועד במקום אחר לגמרי, היה נוחת פתאום על פרוקסימה. הרי שבמקרה שכזה, החום הרב שמפיק הכוכב הזה — שקטן אומנם מהשמש שלנו, אבל חום פניו עדיין מגיע ל־2,500 מעלות — היה ממיס את המאיץ הזה תוך זמן קצר והופך אותו לפלזמה נוזלית ולגז עוד לפני שיכולנו לומר ‘ג’ק רובינסון’… אלא אם המאיץ הזה היה מורכב כולו מיהלומים טהורים ומגרפיט, שזה בלתי מתקבל על הדעת.’

‘בזאת ידידי המלומד צודק כמובן,’ ענה לו ווגמן, שהחמיץ את הטון המלגלג שליווה את דבריו של סגנו. ‘אבל מה אם נניח, לצורך הדיון, שמאיץ החלקיקים ההיפותטי שאני מדבר עליו — שצריך להיות רב עוצמה פי כמה מהמאיצים שלנו כדי שהאותות יוכלו להגיע אלינו בעוצמה ובצורה בה הגיעו — ממוקם לא על פרוקסימה עצמו, אלא על אחד משבעת כוכבי הלכת שמקיפים אותו? מה תאמר אז? ומה אם בנוסף לכך נתאר לעצמנו, שבמאיץ ההיפותטי הזה נערכו לראשונה שני ניסויי הרצה באנרגיות גבוהות, שכל אחד מהם נמשך שניות אחדות בלבד? כי במצב שכזה היינו קולטים כאן, באיחור של ארבע שנים, את הגלים האלקטרו־מגנטיים שהופקו במאיץ שעל פני כוכב הלכת, כאשר הם נראים כאילו הם הגיעו אלינו מכיוונו של הכוכב בעצמו.’

‘במקום להמשיך בוויכוח שלא נראה לי שיוביל אותנו לאיזשהו מקום בשעות הקרובות,’ התערב בשיחה דוקטור אמנון ברקים ממכון וייצמן שבגיל 39 היה למעשה הצעיר שבחבורה, ‘דומני שישנה דרך מעשית לבדוק את היתכנותה של ‘השערת פרס הנובל’ שהועלתה על ידי הפרופסור ווגמן, ואני מרשה לעצמי לכנות אותה בתואר הזה בגלל שהיא תואמת — באופן מדהים, יש להודות — לתזה הידועה שלו בדבר האפשרות לתקשורת בין־כוכבית באמצעות מאיצי חלקיקים. תואמת עד כדי כך, שאם יתברר לבסוף שזה המקרה, נוכל לקבוע בוודאות שפרס הנובל כבר מונח בכיסו.’

כולם צחקו, חוץ מפרופסור ווגמן שהחסיר פעימה, מכיוון שהרגיש כאילו הוא נתפס על ידי דוקטור ברקים בקלקלתו.

‘כדי לבדוק זאת עלינו לנסות ולהתחקות אחר הנקודה המדויקת שממנה נפלטו האותות,’ המשיך ברקים, ‘ואני מניח שמוסכם על כולנו, כולל על ווגמן ופון־ליידר, שעל מנת שהאותות יוכלו להגיע ממאיץ חלקיקים או ממתקן מלאכותי אחר כלשהו, הם היו חייבים להישלח מגוף כלשהו הנמצא בסביבתו של פרוקסימה, ולא מפרוקסימה עצמו. ראשית דבר, אפוא, עלינו לברר היכן בדיוק נמצאו בשעה האמורה שבעת כוכבי הלכת של פרוקסימה, ולנסות ולבדוק אם אפשר שהאותות אכן הגיעו מכיוונם. לצורך זאת אני מציע שנאסוף תחילה את כל הנתונים שנקלטו במשך הלילה בכל הטלסקופים והרדיו־טלסקופים הממוקמים בכדור הארץ או בלוויינים בחלל, וגם ברדיו־טלסקופים החדשים שעל פני הירח והמאדים, ואז אני מניח שנוכל להתחקות אחרי הזוויות ולחדד את נושא המיקומים המדויקים של כל הגורמים במערכת הכוכבית הזו, כדי לברר את כל העניין.’

אלא שדווקא בנקודה קריטית זו קטע ווגמן את הדיון בפתאומיות שהדהימה את כולם, והודיע שהישיבה של היום — נעולה!

רוצים לדעת מדוע?

ובכן, כאשר הציץ ווגמן מבעד לחלון וראה שבחוץ כבר החל להחשיך, הוא נזכר פתאום בארוחת הערב החגיגית שתוכננה מבעוד מועד — לכבוד?

…יום הולדתה של אשתו.

ארוחה שאליה הוזמנו שני זוגות חברים ושאמורה להתחיל — בעוד?

הוא הציץ בשעונו…

פחות משעה!

אוי לי ולראשי, מלמל הפרופסור, יצא מהחדר, נתקל במשקוף, מעד במדרגות, וטס לעבר מכוניתו שחנתה מחוץ לבניין כדי לגמוא במהירות את כל 40 הקילומטרים עד לביתו, בתקווה שיספיק להגיע לאירוע בזמן.

בדרכו החוצה הוא עוד הספיק לקרוא אליו את דוקטור ברקים, שאותו החשיב לאחד המוחות המבריקים שבצוות, וביקש ממנו לרכז את כל הנתונים הרלוונטיים שהזכיר בדבריו, ולהכינם להצגה בפני הצוות לקראת ישיבת ההמשך שתתכנס למוחרת היום בעשר בבוקר.

הנהיגה הרגיעה אותו, וכעת הוא היה יכול לחזור ולהרהר בנחת בפרוקסימה ובשבעת כוכבי הלכת שלו. בעודו נוהג הוא חילק את מבטו בצורה כל כך שוויונית בין הכביש הארצי שלפניו לבין גרמי השמיים שמעליו, עד שכמעט וגרם לתאונה…

לפתע הוא שמע את מכוניתו שלו נעצרת בחריקת בלמים.

זה קרה כאשר הבחין בצד הדרך בפונדק דרכים גדול בו נהג לעיתים לסעוד את ליבו.

הוא נכנס לפונדק — ויצא בתוך פחות מדקה! — כשהוא נושא בידיו מגש עם העוגה הגדולה ביותר, הצבעונית ביותר, והמפונפנת ביותר, שקרצה אליו מוויטרינת הקינוחים. את המוכרת הצעירה, שרצה אחר מכוניתו תוך שהיא מנופפת בעודף משטר ה־500 יורו שהעניק לה, הוא כבר לא הצליח לראות…

העוגה המפוארת הזו תסייע לי, אמר לעצמו, לפייס את אשתי והאהובה, שעדיין ממתינה לי, כך אני מקווה, בביתנו שלשפת אגם אנסיי…