בין סמטאותיה הססגוניות של איזמיר בשנות הארבעים, עיר נמל תוססת והומה, ובין חופה של הרצליה, "המושבה של חוזה המדינה", נפרשת […]
פרולוג
קנאק. קנאק.
עם כל דחיפה של הנדנדה משתקע אט־אט הצל שבליבו של יוסף. מה אם תינתק הנדנדה מהמשקוף פתאום? מה אם סלומון ייפול ממנה והראש הקטן שלו יוטח ברצפה? הנדנדה חורקת וחורקת אבל הפעוט החייכן לא שם לב לדבר. “דֶה נוּאֵבוֹ, דֶה נוּאֵבוֹ!” עוד הפעם, הוא קורא בקול. העיניים הבורקות שלו לא מבחינות בברגים הרופפים, בעץ הישן, במשקוף שעוד רגע ניתק מפתח החדר.
עיגולי זיעה מתרחבים מתחת לזרועותיו. תכף תיגמר הפסקת הצהריים והוא יצטרך לחזור לתחנה. הוא מפסיק לרגע את הנדנוד ופונה לחדר השינה. על הקרש מונחת חולצת מדים מקומטת. מוזר, הוא חושב. היא הפסיקה את הגיהוץ באמצע? מילא ששוב הסכימה ללכת לאברהמסון ולבשל לה כל הצהריים, אבל גם את העבודות שלה לא השלימה. עכשיו יצטרך לחזור לתחנה עם חולצה מסריחה מזיעה.
הוא חוזר לחדרו של סלומון, “בָּאסְטָה,” אומר, ומוריד אותו מהנדנדה. מספיק. הבטן מקרקרת, הוא על סנדוויץ’ תפוחי אדמה ולימון כבוש מהבוקר. לפחות שיספיק לאכול כמו שצריך לפני שיחזור לתחנה. “בוא לשולחן,” הוא פוקד על הילד.
הוא ניגש אל הכירה שמונחים עליה שני סירים חמימים עדיין, מרים את המכסה הראשון ומוצא סיר גדוש באורז הלבן שלה. גרגירים־גרגירים הם ממלאים את הסיר העמוק, לובנם מסנוור וביניהם כמה גרגירים חומים, מטוגנים, כמו ילדים שובבים שהסתננו לתוך הסיר.
איך זה שרק אצלה הוא יוצא כזה, הוא תוהה. בסך הכול שלוש כוסות אורז, רבע בקבוק שמן. מחממים את השמן ובינתיים שוטפים את האורז טוב־טוב ומסננים. אחר כך זורקים פנימה. מערבבים יפה־יפה, שכל גרגיר יהיה עטוף בשמן, ואז שופכים את המים לסיר, ארבע וחצי כוסות ועוד קצת, הכמות שכל אחד מפרש אחרת בין האצבע לאגודל. כשמתחילים אדים מכסים את הסיר במגבת נקייה ואז במכסה. נותנים לאורז את השקט שלו, ורק אחרי חצי שעה מורידים מהאש. לא פותחים את הסיר! מחכים חמש דקות, פותחים את הסיר. לא מערבבים! מחכים עוד חמש דקות. אפשר לאכול.
כל כך הרבה פעמים שמע אותה מכתיבה את המתכון לשכנות, אפילו ניסה לעקוב אחריה כשהיא מכינה אותו, אולי היא משמיטה פרטים בכוונה. אבל הוא לא הצליח לגלות מה היא עושה שם, מה בידיים שלה יוצק אל האורז את המשהו הדביק, החמקמק הזה, שהפך אותו למפורסם כל כך.
הוא מעביר לצלחת לבנה חמש כפות גדושות מהאורז. מהארון שלרגליו הוא מוציא קערת אמייל קטנה ומניח בתוכה שתי כפות לסלומון. אחר כך מסיר את מכסה הסיר השני. אדים מסמאים את עיניו וניחוח חזק של כמון ממלא את המטבח. מתוך רוטב אדום של בצל ועגבניות מציצות אליו קציצות בשר ותרד, עגולות ושמנמנות. הוא בוחר לעצמו חמש קציצות יפות ויוצק בריכה סמיכה של רוטב מעל. שתי קציצות נוספות הוא מניח בתוך הקערה של סלומון. אחר כך מושיב את הילד על כיסא עץ גבוה ומניח מולו את הקערה הקטנה. “טוֹמַר,” אומר לו ומושיט לו כף. קח. והילד לא לוקח. “מהאוויר אתה חי,” הוא אומר לו, מכניס שתי קציצות שלמות לפיו שלו ובולע אותן תוך רגע.
והנה הוא שומע צעדים במדרגות. הדלת נפתחת והבטן של זהבה מופיעה. “משוגעת גיברת אברהמסון הזאת!” נורות ממנה המילים, “חודש תשיעי אני צריכה לעמוד במטבח עם כל החלונות סגורים, שחס וחלילה לא יריחו בחוץ!”
“הו הו, טוב שאת כאן באמת,” הוא אומר לה, “הבטן שלי ריקה, לא אכלתי כלום ותכף אני צריך לזוז.”
“איזה לא אכלת? כל הרוטב נוזל לך מהשפם!” היא צוחקת.
הוא נוגע בשפמו העבה והרטוב עכשיו. הקמט שבין הגבות שלו מחליק, והוא צוחק ומנגב את השפם במפית, לרגע שוכח שתכנן להתרגז עליה. “מה אני אעשה איתך, אוֹרוֹזִ’יקָה?” הוא אומר לה, “בחיי שאכלתי בקושי שתי קציצות.”
“נו,” היא מאיצה בו ומגלגלת עוד צחוק, “תגמור לאכול ולך, אני עם הילד עכשיו. ותחליף את החולצה! איזה בושות לצאת מהבית עם חולצה מזיעה ככה. יש לך אחת מקופלת בארון.”
זהבה, זהבה, הוא מחייך לעצמו מול הארון, ומכפתר מעליו חולצת מדים מגוהצת, את לא מפסיקה להפתיע.
אין עדיין תגובות