החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
על נל ליישון

נל ליישון נולדה ב־1962 בגלסטונברי שבדרום־מערב אנגליה. כשהייתה בת אחת-עשרה עברה משפחתה לכפר נידח, ושם לדבריה גדלה פרא. בגיל תשע־עשרה החלה לעבוד כעוזרת של צלם פורנו. בשנות ה־80 עבדה זמן קצר בהפקת פרסומות לחברת "אפל" עם הבמאי רידלי סקוט, אך ... עוד >>

המופע של גארי

מאת:
מאנגלית: רותם עטר | הוצאה: | 2022 | 280 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת
הספר זמין לקריאה במכשירים:

29.00

רכשו ספר זה:

נל ליישון, מחברת רב המכר ״צבע החלב״, מכניסה אותנו ברומן זה לראשו של גארי – כייס, פורץ, גנב. במונולוג כובש, שזור הומור עדין, לוקח אותנו גארי לטיול במשעול חייו, החל מילדותו המקופחת, המוזנחת, בלונדון, שם נולד לאם אלכוהוליסטית ול׳אב במשרה חלקית׳ שמתפרנס מעבירות קטנות. לילה אחד הוא לוקח את גארי איתו ומכיר לו את עולם הפשע. במהרה מתברר כי לגארי יש כישרון מיוחד, ויכולותיו של הבן עולות על אלה של האב. לגארי יש חושים כמעט על-אנושיים; בעזרת אינטליגנציה יוצאת דופן ועיניים כחולות בלתי נשכחות, גארי מצליח לצלול לראשם של אנשים סביבו ולהתל בהם כרצונו.

״המופע של גארי״ מתבסס על שיחותיה של ליישון עם אסירים לשעבר ומכורים בגמילה. דרך סיפורו של גארי, היא לוקחת אותנו לטיול בשוליים הנעלמים של החברה. ליישון מעניקה לגארי קול צלול ונוקב ומאפשרת לנו לרגע קצר להביט בעולם דרך עיניו של האחר, הניצב מעברו השני של המתרס.

 

מקט: 4-1298-90
נל ליישון, מחברת רב המכר ״צבע החלב״, מכניסה אותנו ברומן זה לראשו של גארי – כייס, פורץ, גנב. במונולוג כובש, […]

אני של פעם

אוקיי, תתקרבו, תתקרבו. בואו הנה, כן, יפה מאוד. שבו. קחו את הספר. הכול טוב? יושבים בנוח? יפה. אז בואו נתחיל במופע של גארי.

יש לנו ים של דברים, הרבה ראיות, אפשר להגיד. אבל אני לא רוצה להתחיל ממש בהתחלה כי ייקח יותר מדי זמן להכיר אותי. בואו נתחיל בקטע אחד מהשנים הקצת יותר דפוקות שלי, ככה שתקבלו איזה טעימה מאיך שהייתי פעם.

שנת 1988, סתיו. מאוחר בערב בקמדן, צפון לונדון.

אני בחוץ ברחוב ויורד גשם חזק. אבל זה לא גשם רגיל, זה גשם שדופק חזק ומרטיב אותך ככה שהוא מדלל לך את הדם. בכביש נוסעות מכוניות וגם מוניות שהשלט הצהוב שלהן דולק, אוטובוסים שהחלונות מכוסים אדים שהנוסעים ניסו לנגב והשאירו מריחות ונזילות. האורות ברמזורים מתחלפים לאדום, ירוק, כתום ועוד פעם אדום. מכונית אחת נוסעת בתוך השלולית שקרובה למדרכה, הפתח של הניקוז שם נסתם בעלים יבשים. המים משפריצים אבל אני מצליח לזוז לצד והם לא נוגעים בי. אם להגיד את האמת, שום דבר לא נוגע בי.

אני דוחף את הדלת של הפאב. עץ כהה מסביב וחלונות זכוכית קפואים מקור. הכול מסריח מבירה והאוויר חנוק מסיגריות. אני לוקח נשימה עמוקה ומוציא את האוויר החוצה. הנה, אני חושב לעצמי, הנה לונדון שלי. והלונדון הזאת, אני חושב, היא המגרש משחקים שלי.

אני הולך ישר לבר, מקשקש קצת עם הברמן: כן חבר, איזה לילה, על הפנים. כן, חייב כוס בירה, רק בירה תעזור לי אולי בלילה כזה. כן למה לא, תמזוג חצי, שיהיה. הוא נותן לי את הכוס. הקצף רועד על קצה הכוס וכמעט נשפך. אני מוריד חצי מהבירה בלגימה אחת. איזה זוג יושב על ידי ואני מסתכל עליהם בלי שהם יודעים. הם כבר לא צעירים השניים האלה ולפי איך שהם מתנהגים אני מתאר לעצמי שהם מתפרפרים. אף אחד מסביב לא מעניין אותם. גם אם העולם יהפוך לכדור אש בוער הם לא ישימו לב. גם אם הים יעלה מהתמזה ויציף את הפאב הם לא ישימו לב.

אני מוריד את הז’קט, שׂם אותו על היד. אני עומד ככה כמה זמן, מסובב את הכוס על התחתית, מיישר אותה בצורה מושלמת. אני מסתכל רחוק, חולם. אני בסך הכול פועל שעצר לבירה בסוף היום, עומד ליד הבר. זה הכול. ואז אחרי כמה דקות אני מתכופף קצת אליהם, מוריד טיפה את היד והז’קט שלי מחליק לרצפה, ישר על התיק שלה. אני משאיר אותו שם. הם לא שמים לב. אני מחכה. אף אחד בפאב לא שם לב. הכול קורה בקצב רגיל; אני מכוון את התנועות שלי ככה שיתאימו למה שקורה מסביב, שלא יהיה שום חשד שאולי קורה פה משהו לא צפוי; שום פעולה שתקפיץ למישהו את הפיוז. אני מרים את הכוס, גומר את הבירה. אחר כך אני שם את הכוס על הדלפק, דואג שישמעו את הדפיקה. אני מוודא שהמסר ברור. והמסר הזה אומר: אני גארי. נכנסתי לפה כי ברחתי מהגשם. הזמנתי לי חצי בירה, שתיתי את כולה ועכשיו אני מתכוון להסתלק מפה.

אני מתכופף, תופס את הז’קט שלי (איזה טמבל אני שהפלתי אותו ככה) ומרים אותו. אני מסתכל על הדלת הראשית של הפאב, אני רואה את הגשם בחוץ ואז מסתכל אחורה בכיוון של השירותים. אני מסתובב, הולך לשם. זה לא רחוק: כמה צעדים בתוך החדר הצפוף. אני בודק שאין בפנים אף אחד ואז נכנס לתוך התא היחיד. אני נועל את הדלת מאחוריי. פורש את הז’קט. מוציא מתוכו את התיק של האישה.

הוא עשוי מעור אדום, איכות טובה (כמה שיותר יקר מבחוץ ככה התכולה יותר טובה). אני פותח את האבזם, פותח את התיק. שני תאים. באחד יש ארנק שאני מוציא מייד ופותח את הרוכסן. אני שולף את הכסף המקופל ואת הכרטיסי אשראי ומחליק אותם לכיס שלי. את המטבעות אני לא לוקח. בתא השני יש מין תיק איפור קטן. בפנים: מראה, מסרק, אודם, עיפרון. מתחת יש שקית ניילון. היא קשורה ואני פותח את הקשר. בפנים: אבקה לבנה. אני מכניס אצבע לתוכה. משפשף את האבקה בחניכיים שלי. מרגיש את החום. אני מוציא קצת מהשקית, מסדר לי על הניאגרה עם אחד מהכרטיסי אשראי, מגלגל שטר של עשר ושואף הכול לתוך הנחיר. לנחיר הזה. אני מרגיש את החומר רץ לי בדם ואני חייב להרים את היד מהר ולתפוס את הקיר של השירותים. תתאפס על עצמך בנאדם, תתאפס. אני מרגיש את זה בכל הגוף. אני עוצם את העיניים ומאחורי העפעפיים אני רואה פתאום תמונה. אני רואה אותי, בבר, מתכופף קצת כדי שהז’קט יחליק על היד שלי למטה ויצנח על התיק. אני חושב על איך שחיכיתי שם, שידעתי בדיוק כמה זמן לא לזוז, שנשארתי רגוע, יציב, מפוקס, ואחר כך, איך התכופפתי, הרמתי בקלות את הז’קט והרגשתי את הגוש של התיק בפנים. איך ידעתי בדיוק מה אני עושה. וזה שידעתי מה אני עושה ואף אחד אחר לא ידע.

ואז אני קולט. זה לא סתם גנבה רגילה. זה הרבה יותר מסובך. זאת אומרת יש המון פרטים בסיפור הזה. קודם כול זה החלק של הבני אדם — כל הקשקושים עם הברמן, לדעת לגרום לאנשים להרגיש רגועים, להרגיש נוח. ואחר כך החלק העמוק יותר, של החיה — שזה לדעת כל מה שקורה בחדר, להיפתח עד שיודעים מה אנשים חושבים, מה הם עושים. רואים דברים שאנשים אחרים לא רואים. ובשביל לעשות את זה צריך להחזיר את האינסטינקטים, שזה דבר שאנחנו לא כל כך עושים. בלי זה כלום לא שווה. ואחרי שיש את זה צריך להשחיז. לכוון את זה. להרחיב את המבט. צריך לחשוב איך הבז מתנהג, הוא לא מסובב את הראש שלו בשביל לראות איזה דרור שעף על ידו. הוא יודע שהדרור שם.

וכשאני יושב שם בשירותים אני קולט שזה לא משהו שכל טמבל מהרחוב יכול לעשות. זה משהו יוצא דופן. משהו שדומה לבלט אולי. או לתיאטרון.

אתם יודעים מה? זה חתיכת אמנות, זה מה שזה.

אני מכניס את השקית החצי ריקה של האבקת קסמים עמוק בכיס, תוקע את התיק עור האדום מאחורי הניאגרה. לובש את המעיל ופותח את התא. אני קולט את הפנים שלי במראה לאיזה שנייה. קורץ. יפה ילד. יופי של עבודה.

בתוך הפאב, האישה עומדת על יד השולחן ומסתכלת מסביב. החבר שלה שם יד על הגב שלה, מנחם אותה. הברמן בודק מתחת לעוד שולחן. אני ניגש לשם.

— הכול בסדר?

האישה אפילו לא מסתכלת עליי.

— איבדתי את התיק שלי, היא אומרת.

— אני אעזור לך לחפש, אני אומר.

וזה מה שאני עושה. אני עוזר. מצטרף אליהם לחיפוש המיותר. אני מחפש בבר, בכיסאות בר שהם ישבו עליהם. אני מחפש על יד הדלתות של השירותים. אני בודק מתחת לכיסאות ואפילו יורד על הברכיים ומסתכל מתחת לשולחנות. מלכלך את המכנסיים. כזה אני, טיפוס שאוהב לעזור. שאכפת לו מאנשים.

אני לא מוצא כלום. אני נעמד, מנקה מעצמי את האבק.

— מישהו בטח לקח אותו, אני אומר.

האישה מתחילה לבכות.

— הכסף שלי, היא אומרת.

— כן, אני אומר.

— כל הדברים שלי.

— כן, אני אומר. — העולם מלא חארות. אלה אנשים דפוקים. זבל.

— אני אהרוג אותו, החבר אומר.

אני מנענע את הראש, הפנים שלי רציניות.

— הוא בטח כבר ממש רחוק. אתם יודעים איך הם, חוטפים ורצים. חוטפים ובורחים לכל הרוחות.

האישה מהנהנת. — מה אני אעשה?

אני שם יד על היד שלה.

— בואי, תני לי להזמין את שניכם לכוסית, אני אומר. — לפצות אתכם במשהו.

ואני מוציא מהכיס את השטר שהשתמשתי בו קודם בשביל להסניף את האבקת קסמים שעברה מהנחיריים שלי למוח. אני נותן אותו לברמן ואומר לו להביא בקבוק שמפניה, את ההכי טוב שיש לו. אומר לו שימזוג גם לעצמו. הוא פותח את הפקק, מוזג לכולנו. האישה מרימה אליי את הכוס.

— בזכות אנשים כמוך, היא אומרת, — עוד יחזור לי האמון באנושות.

והיא מקרבת את הכוס לפה, שותה את הבועות שקניתי לה בכסף הנחמד שלה.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.