החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

סלח לנו

מאת:
מאנגלית: אורלי מזור-יובל | הוצאה: | 2018-01 | 554 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

44.00

רכשו ספר זה:

ברגע אחד הופכים חייו של הארי סילבר לרצף של אסונות. אחיו הצעיר ג'ורג' נעצר לאחר שהיה מעורב בתאונה קטלנית. לאחר שחרורו הוא מגלה שמקומו במיטה הזוגית נתפס על ידי הארי. בהתקף זעם פראי ג'ורג' רוצח את אשתו ג'יין ומתאשפז בבית חולים פסיכיאטרי. הארי, שאיבד באחת את אחיו ואת גיסתו

האהובה, מוצא את עצמו אחראי לשני ילדיהם המתבגרים, וכאילו לא די לו בזאת, הוא נאלץ להתמודד גם עם נטישת אשתו, עם אימו המזדקנת ועם מקום עבודה עוין. החיים לא הכינו את הארי להתמודד עם משבר בסדר גודל כזה, והוא מתנהל כמו מי שנמצא בנפילה חופשית לתהום שאין חזרה ממנה. אבל לפעמים דווקא כשכל הקלפים נטרפים, וכשנראה שהכול אבוד, נוצרת הזדמנות לחיים אחרים. הארי נאלץ לברוא לעצמו את עולמו מחדש. הוא מקים משפחה שהקשרים בין חבריה מבוססים על בחירה יותר מאשר על ביולוגיה, הוא משתחרר מחשבונות משפחתיים ישנים והוא לומד שיש יותר מדרך אחת להיות מאושר.

סלח לנו הוא ספר מר־מתוק על חיים שמציעים הזדמנות שנייה. הספר זכה בפרס בֵּייליז לסיפורת מאת נשים ב־ 2013 .

מקט: 2788880
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


'סלח לנו', לחש, תפילה, התקווה שבדרך כלשהי אצא מזה בחיים. יצא לכם פעם לחשוב: אני עושה את זה בכוונה, אני הורס ולא יודע למה?

רוצים את המתכון שלי לאסון?

אות האזהרה: בשנה שעברה, חג ההודיה בבית שלהם. עשרים־שלושים איש סביב שולחנות שהשתרעו מחדר האוכל עד הסלון ונעצרו באחת ליד כיסא הפסנתר. הוא ישב בראש השולחן הגדול, חילץ בקיסם פיסת הודו משיניו ודיבר על עצמו. הסתכלתי עליו כל הזמן כשנשאתי צלחות אל המטבח וממנו – קצות אצבעותיי טבולים בגועל דביק ובלתי מזוהה –רוטב חמוציות, בטטות, בצלי פנינה קרים, סחוס. בכל הליכה מהמטבח לחדר האוכל וחזרה שנאתי אותו יותר. כל חטא מילדותנו, החל ברגע לידתו, חזר אליי. הוא הגיח לאוויר העולם אחד־עשר חודשים אחריי. בתחילה היה חולה, לא קיבל די חמצן בדרך, אבל תשומת לב קיבל הרבה יותר מדי. ואז, אף על פי שניסיתי לספר לו שוב ושוב עד כמה הוא נוראי, הוא התנהג כאילו הוא מאמין שהוא מתת אל. הם קראו לו ג׳ורג׳. הכינוי החביב עליו היה גֵאו, כאילו זה משהו קוּלי, משהו מדעי, מתמטי, אנליטי. אני קראתי לו גֵאודה – במשמעות של סלע משקע. הביטחון העל־טבעי שלו, הראש היהיר והזקוף, שערו שחוטי בלונד שזורים בו – הוא משך תשומת לב בזקיפותו ועשה רושם שהוא יודע משהו. אנשים ביקשו את חוות דעתו, את מעורבותו, ואני מעולם לא הבנתי מה סוד קסמו. כשהוא היה בן עשר ואני בן אחת־עשרה הוא היה גבוה ממני, רחב יותר, חזק יותר. 'בטוחה שהוא לא הבן של הקצב?' היה אבא שלי מתלוצץ. אף אחד לא צחק.

הבאתי מהמטבח צלחות ומגשים כבדים, קדֵרות עמוסות שיירי ארוחה, ואף אחד לא שם לב שדרושה עזרה – לא ג׳ורג׳, לא שני ילדיו, לא החברים המגוחכים שלו, שהיו בעצם עובדים שלו, ובהם חזאית ומגוון של מגישים ומגישות שישבו בגב נוקשה ובשיער דביק מסְפְּרֵיי, כמו קן וברבי, לא אשתי הסינית־אמריקאית, קלייר, ששנאה הודו ואף פעם לא שכחה להזכיר לנו שבמשפחה שלה חוגגים עם ברווז צלוי ואורז דביק. אשתו של ג׳ורג׳, ג׳יין, טרחה כל היום, בישלה וניקתה, הגישה – ועכשיו פינתה עצמות ושיירי אוכל אחרים לפח זבל ענקי.

ג׳יין קרצפה את הצלחות, ערמה כלים מלוכלכים זה על גבי זה והשליכה את הסכו'ם המטונף לכיור מלא מי סבון מהבילים. היא שלחה אליי מבט, הסיטה את שערה בגב היד וחייכה. חזרתי לסלון להביא עוד כלים.

הסתכלתי על הילדים שלהם ודמיינתי אותם בתלבושת של המתיישבים הראשונים, בנעלי אבזמים שחורות, עוסקים במלאכות בית של ילדי מתיישבים, נושאים דליי חלב כמו שוורים אנושיים. נתנאל, בן שתים־עשרה, ואשלי, בת אחת־עשרה, ישבו ליד השולחן כמו גלמים, בגב כפוף, וליתר דיוק מקופל, כאילו שפכו אותם לתוך הכיסא, נטולי עמוד שדרה, עיניהם נעוצות בצגים הקטנים שלפניהם, והדבר היחיד שזז אצלם היה האגודלים – אחת שלחה מסרונים לחברות שאיש לא ראה מעולם והאחר הרג מחבלים דיגיטליים. הם היו ילדים נעדרים, נעדרי אישיות, נעדרי נוכחות, וחוץ מאשר בחופשות, רוב הזמן גם נעדרו מהבית. שלחו אותם לפנימיות בגיל שאחרים חשבו שהוא צעיר מדי, אבל ג׳יין הודתה פעם שזה נעשה מתוך סוג של הכרח – היו דיבורים על ליקויי למידה עלומים, על בעיות בצמיחה, ורמיזה מסותרת שבשל התנודות הבלתי צפויות במצב רוחו של ג׳ורג׳ המגורים בבית הם לא מצב אידאלי במיוחד לילדים.

ברקע התחרו ביניהם שני מכשירי טלוויזיה קולניים על תשומת ליבו של אף אחד – באחד שודר משחק פוטבול ובאחר הסרט ׳סופר ג׳ו יאנג׳.

'אני מסור לעבודה שלי בכל ליבי,' אומר ג׳ורג׳. 'נשיא חטיבת הבידור של הרשת. היד שלי תמיד על הדופק, עשרים וארבע שעות ביממה.'

יש טלוויזיה בכל חדר. האמת היא שג׳ורג׳ לא מסוגל להיות לבד, אפילו לא בשירותים.

מתברר שהוא גם לא מסוגל לשרוד בלי לקבל שוב ושוב אישור להצלחתו. יותר משנים־עשר פרסי האמי שקיבל יצאו מגבולות חדר העבודה שלו, וכעת הם פזורים ברחבי הבית, לצד פרסים אחרים ואותות הצטיינות שהונצחו בבדולח, כל אחד מהם מהלל את יכולתו של ג׳ורג׳ לנתח את התרבות הפופולרית, לשגר אותנו בחזרה אל עצמנו – בלעג דק שבדקים, בפורמט המוכר, חצי שעה של סדרה קומית, שעה של חדשות.

מגש ההודו היה מונח במרכז השולחן. הושטתי את היד מעבר לכתפה של אשתי והרמתי אותו – הוא היה כבד והתנודד. פקדתי על עצמי להישאר חזק והצלחתי למלא את המשימה, ובה בעת לשאת קערה של כרוב ניצנים ובייקון על זרועי האחרת.

ההודו, 'עוף מזן מורשת', אלוהים יודע מה זה, עבר שפשוף, ריכוך ותיבול בעשבי תיבול עד שהוכנע, עד שהשתכנע שלא נורא שיערפו את ראשו וימלאו את אחוריו בפירורי לחם ובחמוציות במין פולחן שנתי. העוף הזה גדל למטרה מסוימת, בידיעה שבתאריך מסוים יעלה המספר שלו בגורל.

עמדתי במטבח שלהם וניקרתי בגווייה. ג׳יין שטפה את הכלים, ידיה עוטות כפפות בכחול עז, שקועות עד המרפקים במי סבון. אצבעותיי היו תחובות במעמקי העוף, גופתו החלולה עדיין חמימה, החלקים הטובים ביותר של המילוי עדיין דחוסים בתוכו. חפרתי באצבעות והגשתי מילוי אל שפתיי. היא הביטה בי – בפי הלח, השמנוני, באצבעותיי המכופפות אל תוך מה שהיה יכול להיות נקודת הג׳י של ההודו, אילו היו לעופות דברים כאלה – הוציאה את ידיה מהמים וניגשה אליי להדביק לי נשיקה. לא נשיקה בין חברים. נשיקה רצינית, רטובה, מלאת תשוקה. זה היה מבהיל ובלתי צפוי. היא עשתה את זה, ואז פשטה במהירות את הכפפות ויצאה מהחדר. אני נשארתי לעמוד ליד הדלפק ונאחזתי בו באצבעות שמנוניות. חזק.

הוגש הקינוח. ג׳יין שאלה מי רוצה קפה וחזרה למטבח. הלכתי בעקבותיה כמו כלב שרוצה עוד.

היא התעלמה ממני.

'את מתעלמת ממני?' שאלתי.

היא לא ענתה והגישה לי את הקפה. 'אתה מוכן שיהיה לי איזה תענוג קטן, משהו קטן ששייך רק לי?' היא השתתקה לרגע. 'חלב וסוכר?'

***

מחג ההודיה עד חג המולד וגם לאחר מכן, בשנה החדשה, הדבר היחיד שהעסיק את מוחי היה ג׳ורג׳ שמזיין את ג׳יין. ג׳ורג׳ מעליה, או באירועים מיוחדים ג׳ורג׳ מתחתיה, ופעם אחת, במין פנטזיה, ג׳ורג׳ חודר אליה מאחור – עיניו נעוצות בטלוויזיה הקבועה בקיר – והשורה הרצה של כותרות החדשות מזדחלת לה לרוחב תחתית הצג. לא יכולתי להפסיק לחשוב על זה. הייתי משוכנע שלמרות קסמיו, למרות הישגיו המקצועיים הנכבדים, ג׳ורג׳ לא מצטיין במיטה, ושאת כל מה שהוא יודע על סקס הוא למד מדפי מגזין שקרא בחשאי תוך כדי חרבּוּן. חשבתי על אחי שמזיין את אשתו – ללא הפסקה. בכל פעם שראיתי את ג׳יין התקשיתי. לבשתי מכנסיים רפויים גדולים ושני זוגות תחתונים כדי להכיל את ההתלהבות הבוגדנית. התוצאה הייתה עודף נפח וחששתי שאני נראה כאילו השמנתי.

ג׳יין מתקשרת כשהשעה כמעט שמונה בערב אחד לקראת סוף פברואר. קלייר עדיין במשרד. היא תמיד במשרד. גבר אחר היה חושב שאשתו מנהלת רומן. אני סתם חושב שקלייר חכמה.

'אני צריכה את עזרתך,' אומרת ג׳יין.

'אין בעיה,' אני אומר עוד לפני שאני יודע מה מקור הדאגה. אני מדמיין שהיא מתקשרת מהטלפון במטבח, והחוט הארוך והמסולסל כרוך סביב גופה.

'הוא בתחנת המשטרה.'

אני מביט אל קו האופק של ניו יורק. הבניין שלנו מכוער, בניין של לבֵנים לבָנות מהתקופה שאחרי מלחמת העולם השנייה, משמִים, אבל הקומה גבוהה, החלונות גדולים, ויש לנו מרפסת קטנה שפעם היינו יושבים ואוכלים בה את הטוסט של הבוקר. 'הוא עשה משהו לא בסדר?'

'מסתבר,' היא אומרת. 'הם רוצים שאבוא לקחת אותו. אולי אתה מוכן? אתה מוכן לקחת את אח שלך?'

'אין בעיה,' אני אומר שוב.

בתוך דקות אני בדרך למנהטן, לשכונה בווסצ׳סטר שבה שוכן הבית של ג׳ורג׳ וג׳יין. אני מתקשר לקלייר מהמכונית. השיחה עוברת לתא הקולי. 'יש איזו בעיה עם ג׳ורג׳, אני צריך לקחת אותו מאיזה מקום ולהסיע אותו הביתה לג׳יין. אכלתי ארוחת ערב – השארתי לך אוכל במקרר. נדבר.'

קטטה. זה מה שאני חושב בדרך לתחנת המשטרה. ג׳ורג׳ מסוגל לזה: יש בו מין ריאקטיביות אטומית שנשארת מתחת לפני השטח עד שמשהו קורה, והוא מתפרץ, הופך שולחן, מטיח אגרוף בקיר ומנתץ אותו או… לא פעם הוא הוציא עליי את התסכולים שלו. זרק לי כדור בייסבול על הגב, הכה אותי בגובה הכליה וגרם לי ליפול על הברכיים. פעם ג׳ורג׳ דחף אותי במטבח של סבתא, נהדפתי לאחור וניפצתי את זגוגית הדלת, כי הוא רצה למנוע ממני לקחת את העוגייה האחרונה. אני מתאר לעצמי שהוא יצא לשתות אחרי העבודה ונקלע לתגרה עם מישהו.

כעבור שלושים ושלוש דקות אני חונה ליד תחנת המשטרה הפרוורית הקטנה, מין קופסת עוגות לבנה מ-1970 בערך. יש שם לוח שנה של בחורות שופעות חזה שמן הסתם לא אמור להיות בתחנת משטרה, צנצנת סוכריות ושני שולחנות מתכת שמשמיעים קול של תאונת דרכים אם בועטים בהם בטעות, ואני בועט בהם בטעות ומפיל בקבוק ריק של דיאט ד'ר פפר. 'אני האח של האיש שצלצלתם לאשתו,' אני מודיע. 'אני כאן בשביל ג׳ורג׳ סילבר.'

'אתה האח?'

'כן.'

'צלצלנו לאשתו, היא תכף באה לקחת אותו.'

'היא צלצלה אליי, אני באתי לקחת אותו.'

'רצינו לקחת אותו לבית חולים, אבל הוא לא הסכים. הוא אמר שוב ושוב שהוא אדם מסוכן ושניקח אותו לתחנה, נזרוק אותו לתא וזהו. אני אישית חושב שהאיש הזה צריך רופא – לא עוברים דבר כזה בלי שתישאר צלקת.'

'הייתה קטטה?'

'תאונת דרכים, משהו רציני. לא נראה שהוא שתה. הוא עבר בדיקת ינשוף והסכים לבדיקת שתן, אבל באמת כדאי שרופא יראה אותו.'

'זה היה באשמתו?'

'הוא עבר באור אדום, נכנס במיניוואן, הבעל נהרג מהפגיעה, האישה עוד הייתה בחיים כשהגענו לזירה – במושב האחורי, ליד הילד ששרד. המחלצים השתמשו ב׳לסתות החיים׳ כדי לשחרר את האישה, אבל במהלך החילוץ היא מתה.'

'הרגליים שלה נפלו החוצה מהמכונית,' קורא מישהו מהחדר שמאחור. 'הילד במצב טוב. הוא יֵצא מזה,' אומר השוטר הצעיר. 'אחיך מאחור, אני אביא אותו.'

'יוגש כתב אישום נגד אח שלי? הוא יואשם בהריגה?'

'לא כרגע. יחקרו. השוטרים אמרו שהוא נראה מבולבל בזירה. קח אותו הביתה, תזמין רופא ועורך דין – הדברים האלה יכולים להסתבך מאוד.'

'הוא לא מוכן לצאת,' אומר השוטר הצעיר.

'תגיד לו שאין לנו מקום בשבילו,' אומר המבוגר. 'תגיד לו שהפושעים האמיתיים מגיעים תכף, ואם הוא לא יֵצא עכשיו הם יזיינו אותו בתחת בלילה.'

ג׳ורג׳ יוצא, פרוע וסתור. 'למה אתה כאן?' הוא שואל אותי.

'ג׳יין צלצלה אליי, וחוץ מזה המכונית הייתה אצלך.'

'היא הייתה צריכה לבוא במונית.'

'כבר מאוחר.'

אני לוקח את ג׳ורג׳ אל מגרש החניה הקטן, לתוך הלילה, ומרגיש צורך בלתי נשלט לאחוז בזרועו, להנחות אותו במרפקו – ספק למנוע ממנו להימלט ספק לייצב אותו. כך או כך, ג׳ורג׳ לא מנסה להשתחרר, ומניח לי להוליך אותו.

'איפה ג׳יין?'

'בבית.'

'היא יודעת?'

אני מנענע בראשי לשלילה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “סלח לנו”