החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

לונלי

מאת:
הוצאה: | 2019 | 345 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

35.00

רכשו ספר זה:

בתום מלחמת לבנון השנייה יוצא חייל משוחרר לטיול אחרי צבא כדי לחפש תשובות לכל השאלות שרודפות אותו. לגמרי לבדו, הוא עולה על טיסה לדרום אפריקה, אל המקום שבו שנים לפני כן אבדו עקבותיו של אביו.

 

המסלול שלו, שהיה עד עכשיו ידוע מראש, הופך בפנייה חדה למסע בלתי צפוי ורצוף סכנות ברחבי היבשת הפראית. עם תיק כבד על הגב וכמעט בלי כסף בכיס, הוא מתגלגל לשכונות עוני קשוחות ולמסיבות טבע פרועות, מסתבך עם החוק, עם הלב ובעיקר עם עצמו. רכוב על גבו של יצר הנדודים הוא מגיע עד הקצה, ולא פעם כמעט משלם על כך בחייו.

 

״לוֹנלִי״ הוא רומן ביכורים מרגש וסוחף המבוסס בחלקו על מקרים אמיתיים שעבר הסופר במסעותיו, ונכתב בהשראת מקומות ואנשים שפגש במהלך הדרך. הספר, שבעצמו נוצר תוך כדי תנועה, חושף פסיפס של חוויות ומחשבות, תובנות, פחדים וזיכרונות שנאספו מכל רחבי תבל.

 

———-

 

פלג כהן, המוכר בכינויו ״לונלי פלג״, מטייל בעולם מזה חמש-עשרה שנים וביקר בכ-150 מדינות שונות. לאחר שסיים את שירותו הצבאי כלוחם בגולני יצא פלג למסע בדרכים שנמשך עד היום.

מקט: 4-1272-472
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


פרק 1

 

הנסיכה

 

צוקים ירוקים נשפכו אל תוך האוקיינוס הכחול שהיה מעוטר בחול לבן מצד אחד ובשמיים בהירים מהצד השני, ובתוכם — נזר הבריאה, היצירה הכי יפה של אלוהים, במלוא הדרה, עומדת במרכז הרקיע, אדומה וענקית כפי שלא ראיתי אותה מעודי. התיישבתי על החול והסתכלתי למעלה, מרגיש קרוב אליה, כאילו היא קרובה יותר אליי, מציירת צורות שהולכות וגדלות בשמיים האין סופיים.

המים מולי היו קפואים ומלאים כרישים, אבל לי זה לא הפריע לבלות שם שעות כל יום, להתרפק על החול הרך, ליהנות מעקצוצי השיזוף על עורי ולהסתכל על העננים הלבנים שטים בשמיים.

אחרי השקיעה נפרדתי מהים, מטפס על הגבעה דרך הרחובות שכבר למדתי להכיר את שמותיהם אל עבר השוק המקומי כדי לקנות לעצמי מצרכים לבשל מהם ארוחת ערב. מצאתי בין הדוכנים עשבי תיבול טריים והחלטתי להכין את קציצות הירק המפורסמות של סבתא אסתר – ״כיפתות״.

בכל יום שישי סבתא הייתה שוטפת צרור גדול של פטרוזיליה וחותכת אותו עם הסכין הגדולה שלה. ריח נעים של יער היה ממלא את המטבח, נובע מבין אצבעותיה המיומנות. חום כבד נפלט מסיר הטיגון הישן, שמן קפץ לכל פינה, אבל אני לא הייתי מסוגל להתרחק. חיכיתי שהכיפתה הראשונה תצא מהטיגון אל תוך הנייר הסופג, בקושי הצלחתי לחכות שהיא תתקרר, ואז לתוך הפה, מתענג על הטעם של המאכל האהוב עליי, המאכל היחידי שסבתא הייתה נותנת לי לטעום ממנו לפני ארוחת השבת.

בצעד עייף טיפסתי במעלה הסמטה שכבר הפכתי בה לבן בית, ונכנסתי למטבח של ההוסטל. המטבח היה פתוח ומואר, עם מדפים ארוכים מעץ, שלושה כיורים ומקרר ענק. הוצאתי את הירקות מהשקית והתחלתי לקצוץ כמויות גדולות של פטרוזיליה, שמיר וכוסברה. הריח הרענן נישא באוויר ומשך אל תוך המטבח בחור אחד גבוה עם מבנה גוף רחב וחזק, ראסטות ארוכות וסבוכות כשיח ורדים נושן על ראשו, שרשרת חרוזים צהובה תלויה על צווארו, טבעת גולגולת גדולה על אצבע יד ימין ורטייה של שודד-ים על עין שמאל. היה לו ריח של רום וים, ממש כשל פיראט אמיתי, ששוטט במטבח ורחרח סביב בחיפוש אחר אוצר אבוד.

הוא לא נראה כמו בחור חברותי במיוחד, והתהלך כסהרורי מבלי להישיר מבט ומבלי לומר מילה. ייתכן שהוא לא יודע אנגלית או אפילו אילם, חשבתי בלבי, אבל דבר אחד היה בטוח — הוא עורר את סקרנותי. מאחוריו בדלת הופיעו שלוש בנות בלונדיניות שהאירו את המטבח כמו קרן שמש שמציצה מאחורי ענן אפור. הפיראט הסתובב אליהן וחייך חיוך גדול. “!Cilantro” הוא צעק, ושלושתן פרצו בצחוק.

הבחורה הראשונה הייתה גבוהה, השנייה רזה והשלישית… השלישית הייתה פשוט מושלמת. היה בה משהו כל כך ענוג ומלכותי, כמו דמות שיצאה מתוך האגדות. שערה זהר בגוונים של דבש וזהב, וגלש על כתפיה החשופות. צמיד כסף דקיק עיטר את פרק כף ידה וריקד עם אצבעותיה העדינות. לחייה התעגלו בחיוך של ירח חדש שזרח מכחול עיניה. התבוננתי בה וידעתי — נסיכה עם דם כחול עומדת לפניי.

הזמן עצר מלכת, נשימתי הפכה אטית, אך לבי פעם בחוזקה. לא יכולתי להוריד ממנה את עיניי, אהבה ממבט ראשון בירכה אותי בנוכחותה. הייתי נבוך וניסיתי לחשוב מה עליי לעשות מבלי לעשות צחוק מעצמי. אבל לפעמים, כפי שכבר למדתי לגלות בתקופה הזאת בקייפטאון, לפעמים לא צריך לעשות כלום. לפעמים צריך פשוט לתת לדברים לקרות מעצמם. ואכן, כמו בהזמנה, הבנות התיישבו סביב שולחן האוכל והנסיכה התקרבה בצעד מרחף לכיווני ונחתה ממש לידי. היא אספה את שערותיה בסיכה קטנה ויכולתי להריח את פריחת ההדרים בשערה כשהניעה את ראשה מצד לצד. הרגשתי שהלב שלי עומד לפקוע החוצה מן החזה, אבל ניסיתי להתרכז בתנועת הסכין ולא לחתוך לעצמי את האצבע.

הגבוהה שבחבורה הוציאה בקבוק שמפניה מהתיק והגישה אותו לפיראט. הוא פתח את הפקק במיומנות ורעש חזק של חופש פרץ אל העולם “!Cheers” הוא אמר ולגם ישר מהבקבוק. משהו במבטא שלו היה מוכר, בתנועות הגוף, בפנים. רגע, יכול להיות שהוא ״ישראלי?״ נפלטה המילה בהפתעה מפי. ״אהלן אחי, רוצה שלוק?״ הוא שאל כמעט באדישות, והציע לי לגימה מהשמפניה שבידו. ״לחיים!״ אמרתי ושתיתי גם אני ישירות מהפייה. ״אתה הישראלי הראשון שאני פוגש פה, בקייפטאון!״ אמרתי לו בהתרגשות שלא הצלחתי להסתיר, ״אתה הישראלי הראשון שפגשתי בכל דרום אפריקה!״ הוא אמר וצחק. הגשתי את הבקבוק לנסיכה, והיא חייכה אליי ומזגה לעצמה כוס מלאה. הבועות עלו בקווים ישרים מתחתית הזכוכית והתנפצו כמו זיקוקי דינור על שפתיה.

״אתה מטייל כבר הרבה זמן?״ שאלתי והתחלתי לקלף את תפוחי האדמה, ״בוא נראה… הגעתי להודו לפני עשר שנים ועכשיו אני כאן, אז כן, כבר די הרבה זמן.״

מהר מאוד התברר שלפיראט קוראים זוהר, ובמקום להתגייס לצבא הוא החליט לנסוע למזרח ואף פעם לא באמת חזר משם. ״הדרכים מובילות אותי ואני בתוכן,״ הוא אמר כמעט בשירה, מתענג על ההזדמנות לדבר עברית אחרי זמן רב. ״אז ככה אתה פשוט מטייל מסביב לעולם וחי מהיד לפה?״ שאלתי בחוצפה ישראלית, ״כן, כבר עשר שנים ממדינה למדינה,״ אמר ונעמד לידי, תולש עלי פטרוזיליה מהגבעול. ״רגע, שנייה, אני לא מבין, זה מה שאתה עושה? פשוט מטייל בעולם בלי מטרה?״ זוהר צחק, ״למה בלי מטרה? יש לי מטרה מאוד חשובה! המטרה שלי היא ליהנות מהחיים.״ צחקתי גם אני מהבדיחה שחשבתי שסיפר, אך הוא הרצין באחת, ״למה? אתה מכיר מטרה יותר טובה?״

אחרי זה שתקנו קצת, אך השאלה לחצה על גרוני ונשמעה קצת כמו הקול של אמא, ״אבל מה עם עבודה? אתה לא דואג לעתיד שלך? מה עם לימודים? תואר?״ זוהר חייך וענה לאט, ״אני לומד מהדרכים. פוגש אנשים מעניינים מכל העולם ומכיר תרבויות חדשות. אני לומד מהסיפורים שלהם על ההיסטוריה של המקום, על הפסיכולוגיה שמניעה אותם ועל תופעות הטבע שמעצבות את הנוף שלהם. אני אוכל את האוכל שלהם ושותה את המים שלהם ולומד על האמונות שמעירות אותם בבוקר ועל החלומות שהם רוצים ליצור בעתיד. התואר שלי מורכב מפיסות של סיפורים שאני אוסף בדרך, כמו שמיכת טלאים.״ הקשבתי לסיפורו, אבל לא יכולתי להרפות והמשכתי לשאול את אותן שאלות שבוודאי כבר שאלו אותו מאות פעמים בחייו, ״כן, אבל ממה אתה חי? צריך כסף לאכול, לישון, לטוס.״ הוא גיחך, ״אתה צודק, צריך כסף, אבל כמה כסף באמת צריך? אני אוכל רק במסעדות מקומיות או מבשל בעצמי, נוסע בעיקר בטרמפים, ישן אצל חברים או באוהל, וטיסות אני מזמין בזול כי אין לי שום בעיה לחכות גם חודש לטיסה — אחרי הכול, זמן הוא רק אשליה,״ סיכם ולקח עוד שלוק מהשמפניה. ״בסדר אבל עדיין, גם הדברים האלה עולים כסף!״ התעקשתי והצבעתי על הבקבוק שבידו. הוא לגם פעם נוספת, הסתכל עליי בעיניים מאוכזבות והמשיך להסביר לי בסבלנות, ״אני עובד, לפעמים, ורק כמה שאני צריך. זה הסוד. לא לבזבז על שטויות, לא לקנות חפצים מיותרים, לא לשכוח מה סדר העדיפויות. באוסטרליה עבדתי בגינון, בארגנטינה מכרתי תכשיטים, בקנדה ניקיתי בתים של יהודים עשירים לפני פסח, אתה לא מאמין כמה הם משלמים בשביל החרא הזה! ובהודו,״ הוא בלם את עצמו, לא מוכן עדיין לשתף אותי בגוונים האפורים של חייו, ״בוא רק נגיד שעשיתי שם כל מיני דברים… אז זו לא עבודה מסודרת ואין לי קרן פנסיה, אבל אני עובד הרבה פחות מכל מי שאני מכיר, נהנה מכל רגע ולא חסר לי כלום,״ אמר ומילא את הכוס שלי עד שפתה. ״ומה עם משפחה, ילדים?״ שאלתי, ״אתה מטורף?״ הוא השתנק, ״מה אני צריך את הכאב ראש הזה? עזוב אותי, תן להיות חופשי ומאושר!״ זוהר זימר והתחיל לגלוש לכיוון החברות שלו. ״רגע אבל…״ עצרתי בעדו, ״ברצינות, אחי, אתה באמת לא רוצה ילדים משלך?״ תמהתי כלא מאמין. ״לא, ממש לא!״ הוא ענה בכנות פשוטה ומשך בכתפיו. ״ואתה לא מרגיש בודד?״ שאלתי אותו. ״בודד?״ ענה בלגלוג, ״אני נראה לך בודד?״ וזרק מבט מחויך אל שלוש הבנות.

המשכנו לבשל והוא סיפר לי איך הוא התגלגל לדרום אפריקה ואיפה הוא פגש את השלישייה. הבטתי בו והרגשתי משהו שלא הרגשתי הרבה זמן. קינאתי בו, ולא בגלל שהפמליה שלו הורכבה משלוש בחורות יפות, אלא פשוט בגלל שהוא היה כל כך רגוע, בלי דאגות, בלי תוכניות, בלי רכוש ובלי המבט המותש שמתקבע בפנים אחרי שנים של שגרה. הוא היה כמעט בן שלושים, והיה לו חיוך שובב וניצוץ של ילד בעיניים. מעולם לא פגשתי מישהו כזה. למרות הפרש הגילים והשוני המוחלט בינינו, התחברנו מיד. שנינו התגעגענו לדבר קצת בשפת אמנו, לספר בדיחות על ישראל ולהשחיז את ההומור העוקצני שרק אנחנו מבינים. אף אחד מאיתנו לא היה מוכן להודות בזה, אבל שמחנו להיתקל במשהו מוכר, במשהו ששייך לנו, שמזכיר קצת את הבית. מאז שהגעתי לכאן הכרתי הרבה אנשים מיוחדים, רקמתי חברויות חדשות, נחשפתי בפני זרים גמורים וחלקתי איתם את סודותיי, אבל הכול עבר סינון, הכול נחשב לפחות פעמיים לפני שיצא מפי — מרכיב מילה ועוד מילה למשפט, מתרגם אותו לאנגלית, מגלה שיש מילים שאני לא יודע להגיד, חושב שוב איך לומר את המשפט, ורק אז משחרר את מילותיי לאוויר. בכל שיחה, פתוחה וגלויה ככל שתהיה, הייתי לילד קטן שמנסה להרכיב פאזל גדול. אבל עכשיו, בעברית, יכולתי לדבר דוגרי, ישר מהבטן.

״אז כמה זמן אתה כבר בקייפטאון?״ שאל אותי זוהר. ״בערך שלושה חודשים,״ חישבתי לאחור, ״ואיפה טיילת בינתיים?״ מבוכה קלה יבשה את גרוני. ״האמת שלא ממש טיילתי, בעיקר ים ומועדונים, אתה יודע, לא ממש יצאתי מהעיר, אני עדיין בהתאוששות מהשחרור,״ הסברתי את עצמי כמעט בהתנצלות, ״אז מה? מהבקו״ם ישר לנתב״ג?״ צחק זוהר, ״כן, משהו כזה,״ עניתי וחשבתי בלבי, מהבקו”ם לבית העלמין, ומשם למטוס. ״ולמה דווקא דרום אפריקה?״ הוא שאל אותי בסקרנות, ״אבא שלי היה רב חובל, והוא תמיד אמר שקייפטאון היא עיר הנמל הכי יפה בעולם,״ עניתי בשתיקה.

זוהר הפשיל שרוולים והחל ללוש את כל המרכיבים בתוך הקערה הגדולה. בידיים משומנות יצרנו עיגולים קטנים והגשנו לבנות לביבות חמות ונימוחות, שהחמיאו בדיוק מושלם לשמפניה. ״יש לך תוכניות לסוף שבוע?״ זוהר שאל. ״מה זה תוכניות?״ שאלתי בחיוך, והוא שמח כמורה שתלמידו צלח בשיעוריו, ״יופי! אז בוא איתנו! אנחנו נוסעים למסיבת טבע, בערך מאתיים קילומטרים צפונה מכאן,״ הודיע וטרף עוד כיפתה בביס אחד, ״ונראה שסופי תשמח אם תצטרף.״ הפניתי את מבטי וראיתי שהנסיכה שולחת לי חיוך קטן, כמעט נסתר. שמעתי הרבה בחודשים האחרונים על המסיבות והפסטיבלים מסביב לקייפטאון, אך לא הרגשתי צורך מיוחד ללכת אליהם, העיר והים סיפקו לי את כל מבוקשי. אבל הזמנה לצאת להרפתקה עם פיראט ונסיכה מהאגדות, הייתה בהחלט סיבה מספיק טובה לשבור את השגרה.

נסענו חמש שעות בתוך נוף ירוק ושופע עד שהגענו אל ואדי רחב. נחל מפותל זרם לכל אורכו ונשפך בקצהו אל אגם שקוף וקר. ליד האגם הייתה רחבת ריקודים גדולה וצבעונית, וככל שהתקרבנו הצבעים הלכו והתחדדו. אף פעם לא ראיתי כל כך הרבה אנשים יפים, שמחים ומשוחררים במקום אחד! נערות עירומות השתכשכו בנחל, אנשים בלבוש מוזר, מעוטרים בקעקועים, ישבו בחבורות ודיברו על החיים, אלפים רקדו לקצב המוזיקה. כולם היו מחוייכים, כולם היו מאוהבים, כולם היו מאושרים.

הסתובבנו קצת בין האנשים, מחפשים מקום להקים את האוהלים שלנו. כמה חבר׳ה פינו לנו שטח לידם ועזרו לנו להרכיב את המאהל. זוהר נעלם מיד וחזר רק אחרי שעה, שקית קטנה בידו וניירות קרטון צבעוניים בתוכה. ״רעבים?״ הוא שאל בחיוך שובב. הבנות חייכו אליו בחזרה. הוא התיישב בישיבה מזרחית והן יצרו מעגל קטן סביבו. זוהר שלף את הקרטונים מהשקית ובדק אותם בקפידה, ״מה זה?״ שאלתי, ״אסיד,״ אמר וכיווץ את גבותיו, מופתע קצת מהשאלה. ״אתה רוצה להגיד לי שאף פעם לא עשית אסיד?״ הוא שאל. ״לא,״ עניתי, קצת מבויש. ״טוב, אז היום הוא יום המזל שלך, אחי! הפעם הראשונה היא הכי טובה וזה אחלה אסיד California Sunshine — חבר שלי הביא את זה מאמסטרדם.״ הסתכלתי על המעגל שהקיף אותי. ״לא נראה לי,״ אמרתי בלחש, ״אולי אחר כך, זאת אומרת,״ ניסיתי לתקן.

זוהר הכניס קרטון לפה ונתן אחד לכל אחת. סופי הניחה את הקרטון על הלשון שלה כאילו היה סוכרייה, עצמה עיניים וסגרה את הפה, מחייכת לעצמה כמתענגת על הטעם. ואז פקחה שוב את עיניה והסתכלה עליי. הייתי שבוי בתוך העיניים הגדולות והכחולות שלה, חיוך בלתי-נשלט עלה על פניי. היא הושיטה לי את ידה ואחזה את ידי בעדינות, מקרבת אותי אליה. הפנים שלי היו ממש מול הפנים שלה, מצח מול מצח, אף מול אף, יכולתי להרגיש את הנשימות שלי מתאימות את עצמן לקצב הנשימה שלה. היא התקרבה עוד ונתנה לי נשיקה על השפתיים.

היה לה ריח נעים של תפוז וטעם מתקתק. השפתיים שלה היו רכות וחמות, ואפילו העובדה שחתיכת קרטון קטנה עושה את דרכה לתוך הקיבה שלי לא עניינה אותי באותו רגע. רעשי הרקע נעלמו, הכול היה מושלם, כל היקום כולו התקיים בתוך הנשיקה שלנו. לאט-לאט היא התרחקה וצחקה צחוק קטן שהרעיד את כתפיה השזופות. סופי הסתובבה אל זוהר ולקחה ממנו עוד קרטון, הכניסה אותו לפיה ובלעה אותו לתוכה. היא קמה באחת על רגליה, שלחה שוב את ידה לכיווני ומשכה אותי עם חיוך הסהר לבוא אחריה לטיול בעולם חדש ומופלא.

צעדנו יד ביד לאורך הנחל, זורמים איתו לכיוון רחבת הריקודים שנפרשה ממולנו. אלפי דמויות צבעוניות קפצו ונעו באופן מדויק לקצב וכמותן הנסיכה ואני. הרגשתי אחד עם המוזיקה, כאילו המוזיקה רוקדת אותי, בהתאמה מושלמת של כל תנועה וצליל. אנשים עם תווי פנים מצוירים חלפו על פנינו, מצחקקים או סתם מחייכים. השמש זרחה באמצע השמיים וחיממה את גופנו. הפנתי את מבטי מעלה, מסתכל על העננים הלבנים שטים בשמיים. תהיתי אם העננים תמיד היו כאלה יפים ואני אף פעם לא שמתי לב, או שזה האסיד שמעניק לי רגעים קטנים של חסד בעולם האמת. לכל ענן הייתה אישיות וצורה מיוחדת שנוצרה מרבדים ושכבות של חומר גמיש באלפי גוונים של לבן. ואני הייתי בתוכם, מתבונן, מתפעל, מרגיש את אשר היה שם תמיד ולא יכולתי לראות, מרחף בשמיים ורוקד עם הגוף.

זרועותיה של הנסיכה עטפו את צווארי והחזירו את הקיום שלי חזרה אל העיניים שלה. ״אתה רוצה לשחות?״ היא שאלה לתוך האוזן שלי, אך עוד לפני שהספקתי לענות היא כבר פשטה את חולצתה ונשארה עם ספק חזייה ספק בגד ים, מושכת אותי בין הרוקדים אל עבר המים. היא נעמדה על שפת הנחל ונחלצה מהג׳ינס הקצרים והצמודים שלה בכמה תזוזות חדות של הישבן לצדדים, מגלה גוף שזוף ומושלם, שכל קימור בו היה חלק, גמיש וחטוב. את החלק התחתון של גופה עיטרו תחתונים מיניאטוריים בצבע שחור, תואמים בצבעם לעליונים.

היא השליכה את הבגדים שלה על הדשא הרך וטבלה את כפות רגליה בזרם הקר. אני לא יודע אם הזמן עצר מלכת, או אולי איבד עניין בשאר העולם והתרכז רק בשנינו, אבל הרגשתי שכבר שנים רבות אני עומד ובוהה ביופייה המושלם. ואז פתאום היא קפצה למים ונעלמה.

הייתי בודד בלעדיה, ועצוב. הורדתי מהר את הבגדים שלי והנחתי אותם בערימה ליד הדברים שלה. עם תחתונים ובלי בושה קפצתי אחריה אל תוך המים. ברגע הזה הכול השתנה. אם עד לפני שנייה פשוט נהניתי מהמוזיקה ומהעננים ומהאנשים סביב, אז הקפיצה לתוך הנחל העבירה אותי לחלוטין ליקום מקביל של עונג. הרגשתי שאני יכול לחיות במים, כאילו אני שייך להם, ממש כמו דג. נעתי בתוך הזרם ויחד איתו, צולל אל תוך הנחל הצלול, לא מצליח להבין איפה הגוף שלי נגמר ואיפה המים מתחילים. רציתי שההרגשה הזו לא תיגמר לעולם. עליתי חזרה למעלה רק אחרי שניות ארוכות, כשכבר ממש לא נשאר לי אוויר. פרצתי מעל קו המים ולקחתי נשימה ארוכה. הנסיכה פרצה בצחוק, ״חשבת שאתה דולפין?״ שנינו צחקנו בקול ולא יכולנו להפסיק, השפרצנו מים ועשינו קולות של דולפינים, שיחקנו כשני ילדים שמגלים את המים לראשונה.

וכך לאט-לאט, כאילו מגנט מושך אותנו, התקרבנו זה לזו. חיבקתי אותה חזק, מצמיד את גופה החלק והחם אל עורי הרטוב. התנשקנו בעדינות, צמודים בתוך המים. הנסיכה לפתה את רגליה סביב למותניי, ולמרות הקרירות של המים נעשיתי קשה. היא מיד הבחינה ונתנה לי עוד אחד מחיוכים הקטנים שלה. ״אל תדאג, נטפל גם בו אחר כך,״ אמרה בקול מתוק. היא חיבקה אותי ברוך וראשה נח על כתפי.

עברו שעות, או אולי דקות אחדות, עד שיצאנו מהמים. התיישבנו על הדשא הנעים והתייבשנו בשמש החמימה. ברקע התנגנה המוזיקה, ואנחנו התבוננו בתנועה של המים הזורמים בין גדות הנחל. המוזיקה הלכה והתחזקה והתחילה להיכנס לי שוב לתוך הגוף, לא יכולתי להפסיק לזוז עם הרגליים והראש והאצבעות. הנסיכה שאלה אותי אם אני רוצה ללכת לרקוד והעיניים שלי נדלקו לזוג זרקורים נוצצים. התלבשנו ורצנו חזרה אל רחבת הריקודים שהייתה גדולה ועמוסה באלפי אנשים. ככל שהתקרבנו לכיוון המוזיקה הגברתי את צעדיי, לא יכולתי כבר להתאפק, קיפצתי ופיזזתי בלי שליטה, המוזיקה היא ששלטה בגופי.

רקדנו במשך שעות. האנשים והמוזיקה סביבנו השתנו, אבל לנו זה לא שינה דבר, פשוט המשכנו לרקוד, מחייכים ומביטים ומתחבקים. הכול זרם, בלי מחסומים, בלי מעצורים, בלי פחדים. הייתי אני, כמו שתמיד רציתי להיות, בלי דעות קדומות ובלי עכבות, דף חדש, חלק וטהור. השמש כבר מזמן שקעה לה והירח עלה למרכז הבמה, החושך עטף אותנו מסביב ואורות נדלקו על הנסיכה. היא הושיטה לי את ידה והובילה אותי אל מחוץ לרחבה, חזרה לכיוון האוהל.

הלכנו לאט, אוחזים יד ביד. מדי פעם עצרנו, הסתכלנו על הכוכבים וזה על זו. כל כמה דקות נשקתי לה על פיה ואמרתי לה ״את הכי יפה בעולם!״ והיא חייכה חיוך קטן בתוך הנשיקה. כשהגענו אל האוהל נזכרתי במילים שאמרה קודם לכן, כשהיינו בתוך המים, וקיוויתי שגם היא זוכרת. היא פתחה את האוהל שלה והזמינה אותי להיכנס פנימה, ״אל תדאג, אנחנו לא הולכים לישון,״ היא אמרה ומבטה ננעץ בתוך מבטי. היא התכופפה, צעדה לתוך האוהל ונעלמה בתוכו, ואני צללתי ישר אחריה.

האוהל היה גדול וחם, עם מזרן זוגי מתנפח במרכזו. אור רך של פנס בצורת עששית היה תלוי מעל ראשנו. לא זכרתי שהיא הביאה איתה את כל הציוד הזה כשהקמנו את המאהל, אבל הוא הופיע שם כמשאלה שהתגשמה. שכבנו על המזרן והתנשקנו בלהט, בתוך העולם המושלם שלנו, בסוויטה המלכותית, בלי ששום חוקים מהעולם האמיתי יחדרו בכוח פנימה. לאחר כמה שניות היינו שנינו עירומים לחלוטין. אף על פי שרקדנו והשתוללנו, עדיין היה לה ריח רענן של תפוז. נישקתי אותה על הצוואר, מעביר את אצבעותיי בתוך שערה, והיא נאנחה והתענגה על מגע ידיי. היא הצמידה אותי קרוב יותר אליה, נישקתי את השדיים שלה, שלא היו גדולים, אבל יפים וזקורים. נשכתי לה קלות את הפטמות והיא שוב נאנחה. היא משכה אותי אליה בשתי ידיים, חשבתי שהיא רוצה לנשק אותי, אבל במקום בשפתיים רכות נתקלתי במבט קר שקצת הבהיל אותי. הנסיכה הסתכלה עליי והורתה לי בטון סמכותי: ״תרד לי.״ הסתכלתי עליה במבט רציני ומלא הערכה והנהנתי כמו אביר שממלא פקודה.

היא הייתה חלקה וטעמה היה מתוק, או שהיה זה שוב האסיד שתיעתע במוחי. נחתי בין רגליה הארוכות והיא תפסה את שערותיי בחוזקה, גנחה והתענגה. לאט ובהדרגה הגניחות התחזקו, והיא זזה מהר יותר ויותר עם האגן שלה, דוחפת את ראשי בחוזקה לעברה, נאנקת, כמעט צועקת. נעשיתי נוקשה ועירני, אבל עדיין הייתה לי רק מטרה אחת בראש, לגרום לנסיכה לגמור, חוץ מזה שום דבר לא חשוב. עברו כמה שניות של גניחות קולניות ונשימות כבדות, ואז נפלטה לאוויר צווחה קטנה וחדה. ואחריה שקט. הנסיכה גמרה ואני הייתי מאושר.

הקשבתי לנשימות הכבדות שלה הולכות ונרגעות. היא משכה אותי חזרה אליה, מסתכלת עליי במבט שכולו סיפוק ושמחה. הלב שלי רקד. רציתי להגיד לה שאני אוהב אותה, אבל היא חתמה את שפתיי באצבעותיה ובעיניה מבט רך ומתפנק. ליטפתי את פניה. העור שלה היה קריר, אבל גופה היה חם ופתוח. חייכתי אליה ואמרתי שוב, ״אני…״ אך לפני שסיימתי להגיד את המילה הראשונה היא אחזה בי והכניסה אותי לתוכה בתנועה אחת.

היא השעינה את ראשה לאחור ופלטה זעקת כאב קטנה. רציתי לבקש ממנה שתאט, שתחכה שנייה, שיש לי משהו חשוב להגיד לה, אבל היא כבר עצמה את עיניה, כרכה את ידיה סביבי והזיזה את גופי בצמוד לגופה, בתנועות סיבוביות ובקצב מתגבר. העולם כולו נעלם, כבר שכחתי מה רציתי להגיד לה או איפה אנחנו בכלל, התמסרתי כל כולי אל תחושת החיבור בינינו. צמוד אליה, הפנים שלי מול הפנים שלה, שפה לשפה, משיטים את הגוף שלנו בקצב אחיד כספינת מלחמה. הנסיכה הרימה את ראשה לכיווני ולחשה לי באוזן שתי מילים שצבטו לי את הלב וגרמו לי לגמור, ״תכאיב לי.״ נשארתי בתוכה עוד דקות ארוכות, התנשקנו בשקט וככה נרדמנו.

בצהריים התעוררתי באוהל החם. מזיע, עירום ובודד. התלבשתי והלכתי לחפש קפה ומשהו לאכול. הסתובבתי קצת במסיבה, נסחף לכיוון הרחבה בתקווה למצוא שם את הנסיכה, אבל היא לא הייתה שם. הרחבה נראתה כמו שדה קרב, אלפי אנשים רקדו בצפיפות ובלי קצב תחת השמש היוקדת. הלכתי לאורך הנחל, מחפש בין הרוחצים, אבל גם שם היא לא הייתה. חזרתי לרחבה והתהלכתי במעגלים, ולבסוף הגעתי לבר והזמנתי לי בירה קרה. הסתכלתי על המסיבה הרותחת, נזכרתי בלילה המופלא שעבר עליי והרגשתי לבד יותר מאי פעם.

כמעוף של להקת ציפורים נודדות, ראיתי את הראסטות השחורות של זוהר דואות בתוך הקהל הגדול. פילסתי את דרכי לכיוונו, וכשהתקרבתי יכולתי לראות שאיתו נמצאות גם שתי החברות של סופי. קפצתי עליו בחיבוק גדול. ״איך היה אתמול?״ הוא שאל בחוסר תמימות של פיראט זקן, עוטה על פניו הבעה של מי שכבר יודע את התשובה. ״היה מדהים!״ עניתי לו בקול מלא הודיה. ״אמרתי או לא אמרתי לך שזה אחלה אסיד!״ הוא צחק בהתלהבות, ״כן! תודה אחי, הייתה לי חוויה מטורפת, הזמן עף לי, לא הפסקתי לרקוד ולחייך!״ סיפרתי לו. ״נראה לי שהיו לך הרבה סיבות לחייך בגללן,״ הוא קרץ בעינו האחת וחיוך ממזרי נפרש על פניו, ״שמעתי שנהניתם מאוד אתמול בלילה,״ ניסיתי להחזיק את עצמי איתן ויציב, אבל כמו חומת ברלין התפרקתי מולו לאלפי חתיכות קטנות, ״אחי, היא פשוט מושלמת! אף פעם לא הרגשתי ככה! יפה, חמודה, סקסית, נסיכה אמיתית. אחי, אני מאוהב!!!״ אמרתי לו במבט של ילד מפוחד, ״היא בהחלט משהו מיוחד,״ הוא אמר והחיוך נעלם מפניו.

״אז איפה היא? אתה יודע?״ שאלתי את השאלה שחנקה את גרוני. ״אנא עארף,״ הוא ענה, ״היא רקדה איתנו קצת, אבל אז היא הלכה לאכול או משהו כזה.״ זוהר איבד בי עניין ונדד חזרה לשיחה שלו עם הבנות. ניסיתי להירגע ולדבר איתם, אבל כל הזמן הסתכלתי לצדדים, מחפש אותה במבטי.

הזמן עבר ושום רמז לא נראה באופק. התביישתי לשאול את הבנות אם הן יודעות איפה היא, חששתי שהן יריחו את הפחד שהתפשט בגופי כאש בשדה קוצים ומחק לחלוטין את ריח השמחה והסיפוק שעמדו שם קודם. אחרי כמה בירות נוספות הרגשתי שהגאווה שלי כבר מפוררת לגמרי ויצאתי לסיבוב חיפושים נוסף. נכנסתי עמוק לתוך הרחבה, עשיתי סיבוב בצד הימני, ואז בשמאלי, תר אחרי העיניים הכחולות ושיער הדבש שלה, בעודי משתדל לשמור על מראה נינוח למקרה שבו היא תמצא אותי קודם. חזרתי שוב אל הנחל, ומשם לאוהלים, אולי היא חזרה לכאן לנוח? אבל כלום, שום זכר לנסיכה.

מעבר לכתפיים של הרוקדים, יכולתי לראות שוב את הראסטות של זוהר קופצות ומתעופפות באוויר. נגשתי אליו בתקווה כמעט משפילה. זוהר רקד שם עם כמה בנות חדשות. ״נו, אחי, מצאת אותה?״ הוא שאל. ״לא, אבל שטויות, היא בטח מסתובבת עם חברות,״ אמרתי בקול מזויף, ״אז אתה רוצה אסיד?״ הסתכלתי עליו בחצי חיוך עייף. הייתי מאוהב, במסיבה באמצע שום מקום, לבד, היה לי חם, הזעתי ולא היה לי מושג איפה הנסיכה שלי. ״כן, למה לא? תביא אסיד,״ עניתי. זוהר נתן לי שני קרטונים, ״זה לא הרבה?״ שאלתי בנימה קצת מודאגת. ״לאאא, אתה לא תרגיש כלום אם תיקח רק אחד כי עשית אסיד גם אתמול.״ כיווצתי את גבותיי בפקפוק. ״זה דומה לאנטיביוטיקה, הגוף מתרגל,״ אמר וצחק. זרקתי את הקרטונים לתוך הפה, וזוהר הפליג חזרה לריקוד עם החברות החדשות שלו.

האסיד התחיל לעבוד בתוך חצי שעה בערך. יכולתי ממש לשמוע אותו בונה לי עולם חדש בתוך הראש ביעילות וביסודיות. שוב נכנסתי למציאות מקבילה, אבל בניגוד לאתמול, המציאות הזאת הייתה אפורה וחשוכה. השמש עמדה במרכז השמיים, אבל האור שלה לא זרח. כבר היה צהריים ועדיין לא ראיתי את סופי. לא הייתי רעב ולא הייתי צמא, רק רציתי לראות אותה.

חלפו על פניי אנשים גבוהים ומאיימים, הפנים שלהם היו מעוותות, ארובות העיניים שקועות ושחורות והסנטרים שלהם היו חדים. הרוח נשבה בחוזקה והמוזיקה נשמעה מסתורית ולא הרמונית. בתוך הצלילים התחבאו צעקות של מכשפות ולחשים של קוסמים זקנים. ניסיתי לצאת מהרחבה, אבל לא הצלחתי לזוז. אנשים דחפו אותי ולא נתנו לי לעבור, מסתכלים עליי במבט עוין. הרגשתי שחומה אנושית גבוהה נבנתה סביבי בעודי כלוא בתוכה. כל היופי והצבעים של אתמול נעלמו והתחלפו בגוון אחיד של אפור. הורדתי את מבטי, נמנע מהעיניים של היצורים שהקיפו אותי. דחפתי אותם בכוח בזרועותיי, מנסה לצאת לחופשי מהמעגל שסגר עליי. מחשבה אחת ויחידה השתלטה עליי – אני חייב למצוא את הנסיכה שלי, אני חייב למצוא את הנסיכה.

לבסוף הרחבה פלטה אותי החוצה ונזרקתי על הדשא, שהיה קשה וקר. התרוממתי על רגליי והתחלתי ללכת מבלי לדעת לאן, מסתובב בניסיון נואש למצוא מולי את פניה היפות של אהובתי, עומדת לידי עם העיניים הגדולות והחיוך המושלם שלה, נושקת לי על השפתיים בעדינות ושואלת בתמימות, ״איפה היית כל היום? חיפשתי אותך.״

הרמתי את מבטי אל השמיים — העננים של אתמול נעלמו והייתה רק שמש קרה בתוך שמיים כמעט שחורים. אני צריך להגיע לנחל, היא בטח שוחה בנחל, המים יחזירו לי את הצבעים, אני צריך להיכנס למים. התחלתי לרוץ, צעדיי הפכו גדולים ומהירים, אבל לא הצלחתי להתקדם. הרגשתי שאני תקוע במקום. לבי פעם בחוזקה, לא היה לי אוויר, כפות רגליי שרפו. השתטחתי על הדשא והתחלתי לזחול על ארבע, מתלכלך באבק ובוץ.

בכוחות אחרונים הגעתי אל שפת האגם. המים עמדו בלי תנועה והיו מלאים בעשרות יצורים משונים. התרוממתי על רגליי וחיפשתי אותה במבטי. בתוך האגם רבצה חבורה גדולה של שישה יצורים, פלג גופם התחתון היה רחב ושמן כשל בהמה, אך פלג הגוף העליון היה אנושי, עם הרבה שיער לראשם. הם עמדו בעיגול מתחת לפני המים ורק עיניהם הציצו מעל, מבריקות באור לבן. מאחוריהם היו עוד שלוש דמויות עם זקנים מחודדים ולראשן קרניים גדולות. באזור הרחוק והעמוק של האגם שרצו עוד יצורי ענק, חלק לבד וחלק בקבוצות. פתאום לבי נתקף בהלה, וכפות רגליי קפאו על מקומן — ממש מולי ראיתי את הנסיכה לכודה בתוך ידיו של חצי אדם חצי נחש! ברכיי כשלו ואיימו להפיל אותי ארצה.

ראיתי את הנחש מתקרב אל ראשה בניסיון להכיש אותה, רציתי לצעוק, אבל לא יצא קול מגרוני. אני כאן והיא שם, ואני לא יכול לעשות כלום כדי להציל אותה. הייתי מבועת, אבל היא עצמה לא הראתה שום סימני מצוקה, אלא רק עמדה מולו שלווה וזקופה. הוא היה קרוב אליה עד אימה, לשונו חרוצה ושיניו חדות! ניסיתי שוב לצעוק שיעצור, אבל קולי נדם ופי נשאר חתום. נשארתי שם עומד, חסר אונים, מסתכל מהצד איך הנחש הגדול בולע את הנסיכה שלי, והיא בתגובה מלטפת את פניו ואת עורו ונושקת לשפתיו.

התרסקתי אל האדמה שקרסה תחתיי. ישבתי בתוך השברים של עצמי והסתכלתי איך הנסיכה עומדת בתוך המים, ממש כפי שעמדה שם איתי אתמול, מתנשקת עם ספק אדם ספק חיה. רציתי לקום ולברוח, אבל הדשא קשר את רגליי וכבל אותן בשלשלות. רציתי לבכות, אבל הדמעות יבשו בתוך עיניי, שסירבו להסיר את מבטן. רציתי למות, אבל הבנתי שיש דבר גרוע יותר ממוות — לב שבור.

ואז היא הבחינה בי. היא התנתקה מלפיתת הנחש וקראה לי בשמחה, מנופפת בידה ומזמינה אותי להיכנס למים. היא קראה לי להצטרף אליהם, בחיוך גדול על הפנים, כאילו כלום לא קרה. הסתכלתי עליה לשנייה ארוכה, מנסה לעכל את מה שהתרחש מול עיניי בדקות האחרונות. כמוצא אחרון החלטתי להעמיד פנים שבכלל לא זיהיתי אותה, ושרק עכשיו אני מבחין בקיומה. הרמתי את ידי באוויר, מנופף לה לשלום בחזרה. סופי שלחה לי נשיקה גדולה, בליווי שתי ידיים ארוכות וצליל מתקתק. הנחתי את כפות ידיי על הקרקע ודחפתי את עצמי לקום, חומק ברגע האחרון מפגיעתה של הנשיקה.

הלכתי ישר אל האוהל ואספתי בחיפזון את החפצים שלי, מה שהצלחתי למצוא לפחות. זוהר היה במאהל, שכב על ערסל שמתח בין שני עצים, מחבק בחורה שדמתה לו מאוד, עם ראסטות שחורות וארוכות כשלו. ״אחי, אני חוזר לקייפטאון. אני מרגיש לא טוב, זה בטח האסיד,״ תירצתי. זוהר רק הניף את ידו לשנייה ארוכה ולא אמר מילה.

בלי להביט לאחור, יצאתי ברגל לכיוון הכביש ותפסתי טרמפ חזרה לעיר. הגעתי להוסטל ונכנסתי לחדר שלי, אבל באותו הלילה לא הצלחתי להירדם. קמתי מהמיטה עם אור ראשון וידעתי שהגיע הזמן לעזוב. ארזתי את עצמי ונסעתי לזימבבואה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “לונלי”