החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

עשרים וארבע שעות בחייה של אישה רגישה

מאת:
מצרפתית: ראובן מירן | הוצאה: | 2011 | 112 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת
זמינות:

15.00

רכשו ספר זה:

תמונה חטופה אחת שנצרבת בליבה של אישה מאוהבת מטריפה את דעתה, ובמהלך יממה אחת היא עומדת לאבד את שפיוּתה. בארבעים ושישה מכתבים מלאי ציפיות, תקוות, ספֵקות, חרדה וייאוש היא מנסה להתמודד עם הנוראים ברגשות האנושיים: רגש הקנאה, תחושת הנבגדוּת.

רומן המכתבים המסעיר הזה ראה אור לראשונה בפריז ב-1824 בעילום שם וחזר למדפים בחנויות הספרים בצרפת בשנת 2008. לכאורה, זהו רומן סנטימנטלי. ואולם, ההארה הגואלת, והתובנות המשחררות שהמספרת מגיעה אליהן בסופו של תהליך ההתייסרות, מַקנות ליצירתה איכות ספרותית ואופי שבזכותם נחשבת יצירתה של הרוזנת דה סאלם לביטוי מובהק של מחשבה פמיניסטית מודרנית.

הרוזנת קונסטנס דה סַאלְם (1796-1738) היא סופרת, מחזאית ומשוררת, אישה משוחררת בת תקופת הנאורות בצרפת. היא הייתה בעלת סלון ספרותי פריזאי נודע בתקופתה, פרסמה שירים ומחזות רבים – אבל רומן זה הוא שפתח לפניה את שערי הספרות האלמותית, גם אם באיחור רב.

מקט: 4-644-40
מסת"ב: 978-965-7303-40-5
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
 הורד/י דוגמה חינם לאייבוקס    הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


פתיחה

לגברתי הנסיכה דה,

לךְ, ידידה חביבה, אני מקדישה את הרומן הקטן הזה. נושאו, צורתו, ההבחנות שהוא מושתת עליהן, כולם שונים מיצירותי האחרות. ועוד, דומני שבעבורך, בעבור קהל הקוראים ולי עצמי נדרשים כמה הסברים.

התחלתי לכתוב אותו לפני עשרים שנה. אז לא ייחסתי לו, וגם כיום איני מייחסת לו אלא חשיבות מועטה בלבד. בכך שכפיתי על עצמי להימנע מלומר ולו מילה אחת שאינה מוכתבת על ידי רגש או על ידי הֶמיית־לב; בכך שגרמתי לאישה מלֵאַת חיים ורגישה לחוות במשך עשרים וארבע שעות את כל מה שהאהבה יכולה לעולל — שיכרון, סערה ובעיקר קנאה — לא רציתי אלא לכתוב רומן על רעיון שנשא חן בעינַי ולהשיב בכך על כמה טענות שנטענו נגדי, הנוגעות לנימה הרצינית והפילוסופית של רוב יצירותי. אלה שהתחלתי בהן את דרכי בספרות כבר היו בבחינת תשובה מַספקת, אך הנוהג מתעקש לחייב נשים כותבות להסגיר ללא הרף את סוד רגשותיהן המעודנים עד כי אלה המצליחות לשמור אותם בלבבן נראות במידה מסוימת כאילו לא חוו אותם דיים, או לפחות לא יִיחסו חשיבות מַספקת לרגישות הזאת, שהיא בלי ספק אחת ממנות חלקנו היפות, אלא שכל אחד מבין אותה ומבטא אותה לפי אופיו ולפי מידת כישרונו.

באמצעות האיגרות הללו ברצוני לבטא הערכה מחודשת לספרים אלה ולהוכיח שטוּב טעמן של יצירות רציניות אין פירושו שלילת הרגישוּת. אפילו עלה בדעתי (אך ויתרתי על כך) להוסיף להן חיבור שטענתי בו — וזו דעתי — שהרגישות האמיתית הינה מעלה יפה מדי ובעלת עוצמה רבה מדי מכדי שתפעל רק על רִגשות הנפש; שהיא זאת שמאירה ומעצימה את הרוח; שהיא מהווה מוקד לרעיונות הנעלים והפילוסופיים לא פחות מאשר לענייני הרגש העדינים. יתרה מזאת; שהיא אף מהווה תנאי הכרחי להן. לבסוף, העסקתי את עצמי לעתים קרובות ובמשך זמן ממושך ברומן הזה שרציתי להציגו גם כתמונה, או יותר נכון כמעין לימוד לִבה של אישה. ואולם הקושי הטמון ביצירת עניין באמצעות ניתוח רגשות בלבד נראה לי דבר הדורש טרחה רבה מדי ביחס ליצירה בסוּגה זו. נטשתי את הכתיבה, ואין ספק שהיא לא הייתה זוכה להמשך אלמלא החזיר אותה בבת אחת לזיכרוני הצורך הנמרץ להסיח את דעתי, צורך שחשתי בעת ששהיתי בכפר רחוק מארצי במהלך שנות המלחמה[1]שזה עתה חלפו.

או אז סיימתי אותו, ואיני יכולה לבטא עד כמה הוא העניק לי כוח ברגעי רִגשָה ובדידות אלה. בעת שחשבתי על האירועים הפשוטים האלה, בכותבי את האיגרות הללו שבעבורן שום ביטוי לא נראה לי נלהב דיו ושום משפט לא נראה לי תואם במידה מספקת; בנסותי לתאר את הקנאה — לא בנִזעמותה אלא במכאובים שהיא מייסרת בהם את הנפש הבוערת והרגישה — שכחתי במידה מסוימת את מה שהזדקר אל מול עינַי. נדמה לי שצרותיו של העולם נבלעו מבחינתי באסונות הדמיוניים של הגיבורה שלי, והחסד הזה שחבְתי לעבודתי אינו הפחוּת משאר החסדים שהיא הרעיפה עלי. יש להודות: בכל הקשור לרגשות העזים הללו יש משהו כה נוגע, כה מתמזג היטב עם מושג האושר האמיתי שהאדם יוצר לעצמו, ואשר ניצב בטבעיות רבה מעל בני האדם ומעל הדברים — שהמחברת, המסוגלת לצרף את האשליה לקסם כתיבתה, מצאה בו, בלי ספק, (לפחות לרגעים ספורים), את אחת הנחמות המתוקות ביותר על פני האדמה המוגשות לנו לטעימה.

עם זאת, הרומן הקטן הזה שונה כל כך מיצירותַי האחרות, שעל אף כוונתי לפרסמו בתום כתיבתו, המשכתי להסס עוד במשך זמן רב. אולי אף לא יכולתי להגיע לכלל החלטה אלמלא ראיתי בו מטרה מוסרית באמת, שהמסגרת הצרה שלתוכה דחקתי אותו רק הגבירה בעינַי את עוצמתו. הקנאה היא רעה חולה כה נפוצה אצל נשים. היא משפיעה כל כך על אושרן. היא מחלישה ומערערת אותן לעתים כה קרובות ובאופנים שונים עד שאי אפשר ששרשרת של התפתחויות המראות להן בכל מילה עד איזו נקודה הרגש הזה מסוגל לתעתע בהן, להביך ולבלבל אותן, לא תשמש להן לקח חשוב ומועיל. לרגע אף עלה בדעתי לחזֵק לקח זה בהצמיחי מִקלוּת דעתה של הגיבורה שלי פורענויות חמורות יותר מאלה שדמיונה העז מתייסר בהן. אך חששתי שבכך אשנֶה את אופיה הפשוט והרוחני של היצירה הזאת. נראה לי שהכול צריך להתרחש בה, אם אפשר לומר כך, בתוככי הנפש, ושלֶקח מחמיר מדי, או נכון יותר חיובי מדי, לא יכול להתאים לסוג התחושות שביקשתי לתאר.

לבסוף, דומני שמשך הזמן הקצר שכלאתי בו את גיבורת סיפורי דורש גם הוא כמה הסברים. ייתכן שיחשבו, ברגע הראשון, שמדובר במעין חוסר יכולת. הגם שאין להתייחסות זו חשיבות של ממש, זו הייתה גם התייחסותי לעצמי, ושאפתי להתמודד עמה. נוכחתי לדעת כמה זמן נדרש כדי לכתוב במהירות את האיגרות הללו. חישבתי בקפדנות את פִּסקֵי הזמן שיפרידו ביניהם, ואני יכולה לומר בביטחון שגם אם אין זה מעשה רגיל לכתוב כל כך הרבה מכתבים במשך עשרים וארבע שעות, לפחות הדבר אפשרי. דומני שיש בכך כדי למלא רומן.

זה, ידידה חביבה, סיפורו המלא של ספר זה. נותר לי לדבר איתך על המניעים שבעטיים אני מחויבת להקדישו לך. מיד אפרטם. איש לא יעריך אותם טוב ממך. רוחך הנאורה תשפוט את איכותו; תבונתך — את מידת האמת שאפשר למצוא בו, ונפשך לא תיוותר אף היא אדישה וצוננת לנוכח המכאובים הפשוטים האלה. אני מכירה זה זמן רב ואף טוב ממך את העוצמה ואת הרגישות הטמונים בהם. ידעתי לקרוא דרך צעיף יִישוּב הדעת הזה, שהטבע עטף בו את את סגולותייך היפות והנאצלות. שיערתי אלף פעמים את התנועה הלא־רצונית הזאת הגורמת לנו לחשוף לפני אחרים את ההתרגשויות שאולי אין הם יכולים לחוות על בשרם, ואני חשה שאין ולו אחת מכל התחושות העזות והענוגות שנהניתי להתסיס בלִבה של הגיבורה שלי, שלא תמצא בלִבך שלך את התחושה שיצרה אותה או את הסלחנות שתִמחל עליה.

משוּכנעוּת זו היא שהולידה בי את הרעיון להעניק לך את האיגרות הללו. אין להקדשה זו דבר מן המשותף עם אלה הנהוגות בדרך כלל. היא אינה אלא ביטוי פשוט של אמת ושל ידידוּת. אך מחוות לב זו, וההזדמנות שהיא העניקה לי לגמול לך, רק יעלו את ערכן בעינייך.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “עשרים וארבע שעות בחייה של אישה רגישה”