החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

הגן הכימי 1 – הקמילה

מאת:
מאנגלית: נעה שביט | הוצאה: | 2012 | 276 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

39.00

רכשו ספר זה:

מה היה קורה לו ידעתם כמה זמן נשאר לכם לחיות? אי שם בעתיד, ניסיונו של המדע המודרני ליצור גזע מושלם מביא להתפרצותו של נגיף הפוגע בבני הדור החדש. גיל המוות לגברים עומד על עשרים וחמש שנה ולנשים על עשרים. במציאות העגומה הזאת, ילדות צעירות נחטפות ונמכרות להיות כלות שייעודן הוא לסייע לגזע האנושי להתרבות, ובכך להציל אותו מכליה. ריין אלרי היא בת שש־עשרה, ונותרו לה רק ארבע שנים לחיות. היא נחטפת ונישאת ללינדן, בנו של מדען בעל אחוזה עשיר, שמנסה למצוא תרופת־נגד לנגיף ומוכן לעשות הכול כדי להמשיך בניסוייו המדעיים המסוכנים – ובלבד שבנו יינצל מן הגורל האיום המצפה לו. לינדן מתאהב בריין ואינו מודע כלל למה שקורה בתוך האחוזה. ואולם אף על פי שריין נכנסת לעולם של עושר, התמכרות לאשליות וזכויות יתר, ליבה אינו נתון ללינדן. היא נמשכת בכבלי קסם לאהבה אחרת, אהבה אסורה, ויש לה מטרה אחת בזמן הקצוב שנותר לה: לברוח. היא רוצה למצוא את אחיה התאום, קרוב המשפחה היחיד שנותר לה לאחר מות הוריה, ולחזור הביתה. הקְמִילה הוא הספר הראשון בטרילוגיית 'הגַן הכימי'. לורן דסטפנו מתגוררת בקונטיקט, וזהו הרומן הראשון שלה.

מקט: 4-20-52605
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1

אני מחכה. הם מחזיקים אותנו בחושך כל כך הרבה זמן שהעפעפיים שלנו איבדו תחושה. אנחנו ישנות מכורבלות יחד כמו עכברושים, בוהות בחלל, חולמות שגופינו נעים.

אני יודעת מתי אחת הבנות מגיעה לקיר. היא מתחילה לצרוח ולהלום עליו – ההדהוד מתכתי – אבל אף אחת לא עוזרת לה. עבר יותר מדי זמן מאז שדיברנו, ואנחנו רק קוברות את עצמנו עמוק יותר ויותר בחשכה.

הדלתות נפתחות.

האור מפחיד. כמו אורו של העולם מבעד לתעלת הלידה, ובה בעת גם המנהרה המסמאת המקדימה את המוות. אני מצטנפת באימה בשמיכות עם הבנות האחרות, לא רוצה לחיות או לחדול.

אנחנו כושלות כשמוציאים אותנו החוצה, שכחנו איך להשתמש ברגליים. כמה זמן כבר – ימים? שעות? הרקיע הרחב והפתוח ממתין במקומו הרגיל.

אני עומדת בתור עם הבנות האחרות, וגברים במעילים אפורים בוחנים אותנו.

שמעתי על דברים כאלה. במקום שממנו באתי בנות נעלמות כבר זמן רב. הן נעלמות ממיטותיהן או משולי הדרך. זה קרה לנערה מהשכונה שלי. כל המשפחה שלה נעלמה אחרי זה, עברה משם, או כדי לחפש אותה או מפני שידעו שלעולם לא תשוב.

ועכשיו הגיע תורי. אני יודעת שבנות נעלמות, אבל כל מיני דברים יכולים לקרות אחר כך. האם לא יבחרו בי וארצח? האם אמכר לזנות? דברים כאלה קרו בעבר. יש רק אפשרות אחת נוספת. אני יכולה להפוך לכלה. ראיתי אותן בטלוויזיה, נערות יפהפיות אך אומללות, תלויות על זרועו של גבר אמיד המתקרב לגיל עשרים וחמש הקטלני.

הנערות האחרות לא זוכות להופיע בטלוויזיה. בנות שלא עוברות את הבדיקה נלקחות לבתי־בושת באזורים האדומים. אחדות מצאנו מתות בצידי הדרך, מרקיבות, בוהות אל השמש היוקדת מפני שהאספנים לא טרחו להתעסק עימן. יש בנות שנעלמות לתמיד, ולמשפחותיהן נותר רק לתהות מה קרה.

הנערות נלקחות כבר מגיל שלוש־עשרה, כשגופן מבשיל מספיק ללדת, והווירוס לוקח כל נערה בת דורנו בהגיעה לגיל עשרים.

מודדים את הירכיים שלנו כדי לבדוק את כוחנו, מפשקים את שפתינו כדי שהגברים יוכלו לאמוד את בריאותנו לפי מצב השיניים. אחת הבנות מקיאה. אולי זו הנערה שצרחה. היא מוחה את פיה, רועדת, מבועתת. אני עומדת זקופה, נחושה בדעתי לשמור על אנונימיות, ריחוק.

אני מרגישה חיה מדי בשורת הנערות הגוססות האלו שעיניהן עצומות למחצה. אני מרגישה שליבותיהן פועמים בקושי, בעוד ששלי הולם בחזי. אחרי נסיעה ארוכה כל כך במשאית החשוכה, כולנו הותכנו יחדיו. אנחנו יצור אחד חסר שם בגיהינום המוזר הזה המשותף לכולנו. אני לא רוצה לבלוט. אני לא רוצה לבלוט.

אבל זה לא משנה. מישהו הבחין בי. גבר צועד מול שורת הבנות. הוא מניח לגברים במעילים האפורים לחטט בגופינו ולבדוק אותנו. הוא נראה מהורהר ושבע רצון.

עיניו, ירוקות כצמד סימני קריאה, פוגשות בעיניי. הוא מחייך. זהב מבזיק בין שיניו, סימן לעושר. זה לא דבר רגיל, מאחר שהוא צעיר מכדי לאבד שיניים. הוא ממשיך ללכת ואני בוהה בנעליי. טיפשה! לא הייתי צריכה להסתכל. צבע עיניי המוזר הוא הדבר הראשון שאנשים שמים לב אליו.

הוא אומר משהו לגברים במעילים האפורים. הם בוחנים את כולנו, ונראה שהגיעו להסכמה כלשהי. האיש עם שיני הזהב מחייך אלי שוב, ואז נלקח משם אל מכונית שנוסעת לאחור ומסתלקת משם כשצמיגיה מתיזים רסיסי חצץ.

הנערה שהקיאה נלקחת לחלק האחורי של המשאית בחברת תריסר נערות נוספות. גבר במעיל אפור עוקב אחריהן לשם. נותרנו שלוש, עדיין מופרדות במרווחי הבנות שאינן. הגברים מדברים שוב ביניהם ואז אלינו. "לכו," הם אומרים, ואנחנו מצייתות. המקום היחיד ללכת אליו הוא המושב האחורי של לימוזינה פתוחה החונה על החצץ. אנחנו במקום כלשהו בצד הדרך, לא רחוק מהכביש הראשי. אני שומעת שאון תנועה במרחק. תאורת הלילה של העיר מתחילה להבליח באובך הסגלגל המרוחק. המקום לא מוכר לי, דרך מבודדת, רחוקה מהרחובות ההומים של ביתי.

לכו. שתי הנערות האחרות שנבחרו מתקדמות לפנַי, ואני נכנסת ללימוזינה אחרונה. זגוגית כהה חוצצת בינינו לבין הנהג. בדיוק לפני שמישהו סוגר את הדלת, אני שומעת משהו מתוך המשאית שעליה הועמסו שאר הבנות.

הראשונה מבין תריסר יריות נוספות שעוד תגענה.

אני מתעוררת על מצעי סאטן, אחוזת בחילה ומיוזעת. ברגע ששבה אלי הכרתי אני ממהרת אל קצה המזרן, מתכופפת ומקיאה על השטיח האדום העשיר. עוד לא סיימתי לירוק ולהשתנק כשמישהו מתחיל לנקות את הלכלוך במטלית.

"כל אחד מתמודד עם גז ההרדמה אחרת," הוא אומר בעדינות.

"גז הרדמה?" אני ממלמלת, ולפני שאני מספיקה למחות את שפתיי בשרוול התחרה הלבן שלי, הוא מושיט לי מפית בד – גם היא באדום עשיר.

"משתחרר מפתחי האוורור בלימוזינה," הוא אומר. "זה כדי שלא תדעו לאן אתן נוסעות."

אני נזכרת במחיצת הזכוכית שהפרידה בינינו לבין הנהג, אטומה לאוויר, כנראה, וזוכרת במעורפל משב אוויר שבקע מפתחי האוורור בדפנות.

"אחת הבנות האחרות," אומר הנער בעודו מרסס קצף לבן על המקום שבו הקאתי, "היא כמעט זרקה את עצמה החוצה מחלון חדר השינה, כל כך היא היתה מבולבלת. החלון נעול, כמובן. זכוכית מחוסמת." למרות הדברים האיומים שהוא אומר, קולו חרישי, אולי אפילו אוהד.

אני מציצה אל החלון מעבר לכתפי. הוא סגור היטב. העולם מעבר לו בוהק בירוק וכחול, עזים יותר מאשר בבית שלי, שם יש רק עפר ואת שרידי הגינה של אמא שלי שלא הצלחתי להחיות.

אישה צורחת בהמשך המסדרון. הנער נדרך לרגע, ואז ממשיך לקרצף את הקצף.

"אני יכולה לעזור," אני מציעה. עד לפני רגע לא הרגשתי אשמה על שהרסתי משהו במקום הזה, אני הרי כאן בניגוד לרצוני, אבל אני גם יודעת שזו לא אשמתו של הנער הזה. הוא לא אחד מהאספנים באפור שהביאו אותי לכאן. אולי גם הוא הובא לכאן בניגוד לרצונו. לא שמעתי על נערים צעירים שנעלמו, אבל עד לפני חמישים שנה, אז התגלה הווירוס, גם נערות לא היו בסכנה. אף אחד לא היה בסכנה.

"אין צורך. כבר סיימתי," הוא אומר, וכשהוא מרחיק את המטלית לא נותר אפילו כתם. הוא מושך ידית בקיר ופותח מִגְלַש אשפה, משליך לתוכו את המטליות, עוזב את הידית, והמגלש נסגר בטריקה. את פחית הקצף הלבן הוא תוחב לכיס סינרו וחוזר להרים מגש כסף שהניח קודם על הרצפה, מניח אותו על שידת הלילה שלי. "אם את מרגישה טוב יותר, הבאתי לך קצת אוכל. זה לא ירדים אותך שוב, אני מבטיח." הוא נראה כאילו תכף יחייך. כמעט־כמעט. אבל מבטו נותר מרוכז כשהוא מרים מכסה מתכתי מעל קערת מרק, ומכסה אחר מעל צלחת קטנה של ירקות מאודים ופירה הצופן בחובו שלולית רוטב. נחטפתי, סוממתי ונכלאתי במקום הזה, אבל מגישים לי ארוחת מלכים. התחושה איומה כל כך שכמעט מתחשק לי שוב להקיא.

"הנערה ההיא – זאת שניסתה לזרוק את עצמה מהחלון – מה קרה לה?" אני שואלת. אני לא מעיזה לשאול על האישה שצרחה במסדרון. אני לא רוצה לדעת.

"היא נרגעה קצת."

"והנערה האחרת?"

"היא התעוררה הבוקר. נדמה לי שמושל הבית לקח אותה לגנים."

מושל הבית. אני נזכרת בגורלי המר וצונחת לאחור על הכריות. למושלי בית יש אחוזות. הם קונים כלות מהאספנים שסורקים את הרחובות בחיפוש אחר מועמדות אידיאליות לחטיפה. הרחומים שבהם מוכרים את הדחויות לזנות, אבל אלו שאני פגשתי העמיסו אותן על משאית וירו בכולן. שמעתי בחלומותיי את הירייה הראשונה שוב ושוב כשהייתי נתונה להשפעת הגז.

"כמה זמן אני כאן?" אני שואלת.

"יומיים," אומר הנער. הוא מושיט לי ספל מהביל ואני כבר עומדת לסרב כשאני מבחינה בחוט של שקיק תה משתלשל מעל הדופן ומריחה את הניחוח המתובל. תה. אחי רוואן ואני שתינו תה כל יום עם הארוחה בבוקר ובערב. הריח מזכיר לי את הבית. אמא שלי נהגה להמהם כשחיכתה ליד הכיריים שהמים ירתחו.

אני מתיישבת במאמץ ולוקחת את התה. אני מקרבת אותו לפניי ושואפת את האדים דרך האף, בקושי מצליחה להתאפק לא לבכות. הנער כנראה מרגיש שאני מתחילה להכיר במלוא כובדו של מה שקרה לי. הוא כנראה מרגיש שאני עומדת לעשות משהו דרמטי, כמו לבכות או לנסות לזרוק את עצמי מהחלון כמו הנערה ההיא, מפני שהוא מתחיל להתקדם אל הדלת. בשקט, בלי להסתכל לאחור, הוא מותיר אותי ליגוני. אבל במקום דמעות, כשאני מצמידה את פניי לכרית, צרחה איומה וקמאית בוקעת ממני. לא היה לי מושג שאני מסוגלת לדבר כזה – זעם שכמוהו לא הכרתי בעבר.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “הגן הכימי 1 – הקמילה”