החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

לא עוד ספר על שואה

מאת:
הוצאה: | 2014-09 | 187 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
זמינות:

29.00

רכשו ספר זה:

ספרו של עלי גת אינו “עוד ספר זיכרונות של ניצול שואה”, אף על פי שעלי גת אכן שרד את השואה ומגולל בספר זה את זיכרונותיו. שנים רבות עסקתי בעצמי ויחד עם פרופ’ זאב לקויר וד”ר חיים שמיר מאוניברסיטת תל אביב בחקר משטר הכיבוש הנאצי באירופה הכבושה, ואף העברתי קורסים בנושא. במרוצת השנים קראתי עשרות רבות של ספרי זיכרונות שכתבו ניצולי שואה וסייעתי בכתיבת חמישה מהם. ספרו של עלי גת שונה מכולם מכמה וכמה בחינות. אמנה אותן לא לפי סדר חשיבותן, שכן לכל אחת מהן משקל סגולי משלה. ראשית, עלי גת היה בן שבע כשפרצה מלחמת העולם השנייה. מאחר שנתברך בזיכרון מעולה, זיכרון צילומי, ומשום שנתברך בכישרון ספרותי, נדמה למי שקורא את פרקי הזיכרונות שלו בספר זה שהוא צופה בסרט. די היה בסיפורו האישי הדרמטי כדי להצדיק את קריאת ספרו. אבל יש בספר זה הרבה יותר מסיפור אישי. עלי גת מתאר את החיים בגטו, ומסיפורו מצטיירת תמונה שונה מאוד מתמונות הגטו “המסורתיות”: גת מתאר חיי משפחה, חיי קהילה וחיי מסחר, יהודים שהיו יוצאים מהגטו לעבודה ולפרנסה וחוזרים כמעט כאילו לא היה הצבא הגרמני בשטח. הניהול העצמי היום-יומי של הגטאות נעשה בידי מועצת היהודים, היודנראט, כמעט בלי התערבות מצד השלטונות הגרמניים. עלי גת שרד את השואה, עלה לארץ ישראל במסגרת “עליית הנוער” וחווה את שלילת השואה ואת השאלה “מדוע הלכתם כצאן לטבח?” מצד אנשי היישוב העברי בארץ. עלי גת התבגר במדינת ישראל, הקים משפחה והתפרנס בכבוד עד שיצא לגמלאות. במשך שנים התעמק בהיסטוריוגרפיה של השואה ובגופים המופקדים על שימור זכר השואה לבל תישכח ולבל תישנה חלילה. נתגבשה בלבו ביקורת קשה על שומרי הגחלת, ואת ביקורתו העלה על הכתב בין פרקי הזיכרונות שלו לצד הרהורים על קשת של נושאים, כגון האנטישמיות, הפולנים והכנסייה הקתולית. חשיבות מיוחדת נודעת לדעתו של המחבר – דעה מיוחדת ושונה מזו שרווחה במרוצת השנים – בשאלה כיצד הצליחו הנאצים להשמיד מיליוני יהודים בפרק זמן קצר כל כך ובמינימום משאבים מצדם – במיוחד בכוח אדם. גת חולק על האשמה הגורפת שהעם היהודי מאשים את העם הגרמני. הוא מתאר את המצב המיוחד והמסובך של שלושה מיליוני יהודי פולין ומסביר אותו, ומערער על נטייתנו הטבעית לתאר מעשי גבורה של יהודים בשנות השואה. וכל זה שזור בפרקי זיכרונות אישיים מרתקים המפעימים את הלב. ספרו של עלי גת מרתק, מאלף, ויותר מכול – מעורר מחשבה. אפשר לחלוק עליו, פה ושם, אבל אי אפשר להישאר אדישים כלפיו וזו תרומתו החשובה למדף הספרים העוסקים בשואה.

מקט: 001-1760-001
מסת"ב: 965-555-269-1
 הורד/י דוגמה חינם לאייבוקס    הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


פתח דבר
שנים רבות הקדשתי ללימוד נושא השואה, לאחר שחוויתי אותה על בשרי. בספר זה אשתדל לחלוק עם קוראיי את מחשבותיי על נושא זה. לכתיבת הספר שתי מטרות. האחת, לספר את סיפורי האישי, סיפורו של ניצול שואה – מה עבר עליי, באילו תנאים שרדתי ומה היו שפע הבעיות שאתן נאלצתי להתמודד ואני עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ילד בן שבע שנים בלבד.
המטרה השנייה של כתיבת הספר – והיא החשובה יותר בעיניי וגם הקשה והמסובכת יותר – היא לנסות להציג בצורה מאוזנת ומובנת את התנאים, את האווירה ואת דרך המחשבה של יהודי אירופה, ובעיקר של יהודי פולין בשנות המלחמה; לתאר בקצרה את הרקע ההיסטורי, את המטרות המשתנות של הנאצים מתחילת שנות ה-30, עם עלייתם לשלטון, ועד לשלב “הפתרון הסופי”, שלב ההשמדה הפיזית של יהדות אירופה, ואת הבררות שעמדו בפני המוני היהודים; לנסות להסביר לקורא של היום, יותר מיובל לאחר השואה, כיצד הצליחו הנאצים להשמיד מיליוני אנשים כשלרשותם כוח אדם מצומצם ביותר, משך זמן קצר ביותר ואמצעים כספיים זניחים; מה הייתה “תרומתם” של היהודים לחיסולם בכל שלב ושלב, כשרצונם היה לחיות, לשרוד ולהינצל בכל דרך אפשרית ובכל מחיר; להתמודד בצורה מפוקחת וביקורתית עם חקר השואה המגמתי, ולהסביר איך מתוך המציאות הישראלית צמחו מצד אחד המיתוסים של “אבק אדם” ו”כצאן לטבח”, ומצד אחר מיתוס הגבורה, המרידות בגטאות ובמחנות הריכוז והעבודה ומאבקי הפרטיזנים.
הניסיון שאני עומד להתמודד אתו כרוך בקושי שבהבנת המציאות בזמן אמת, ובקושי הגדול יותר שבהבנת המניעים והמעשים בפרספקטיבה של שנים רבות, והעיקר – הקושי שלא לנהוג כחכם לאחר מעשה.
לכל מי שעבר את השואה יש סיפור ייחודי משלו, שאפשר לספרו בצורה מרתקת ומאלפת. מספר ספרי הזיכרונות הנכתבים על ידי ניצולי שואה גדל והולך משנה לשנה. אנשים שהדחיקו את העבר הנורא נפתחים לעת זקנה, מעצמם ולעצמם, או מתוך הכרה שחובה מוטלת על כל מי שמסוגל לעשות זאת לתעד את מה שקרה לעם היהודי בשנות השואה, או בלחץ נכדיהם הכותבים עבודת “שורשים” בבית הספר.
הקושי עם ספרי זיכרונות אלה ועם עדויות של ניצולים לצורכי מחקר על השואה הוא שלרוב ידיעתם הכללית של הניצולים מצומצמת ביותר. מסופרות בעיקר חוויות אישיות ובאופן סובייקטיבי וגם סלקטיבי מאוד. יש דברים שלא נוח לספר, ויש דברים שרוצים לייפות, ויש דברים שרוצים להדחיק ולשכוח. יש דברים שהזיכרון שיפץ במרוצת השנים והם שונים ממה שקרה בדיוק, על אף הכוונות הכנות ביותר לכתוב את האמת ורק את האמת. יש לנו נטייה טבעית להפריז בתיאור הקשיים מתקופת המלחמה. האירועים שהתרחשו היו קשים ואיומים כשלעצמם, ודי בתיאורם הנאמן, בלי להזדקק להפרזות. ההיסטוריון חוקר השואה, שעדויות אלה הן מושא מחקרו, חייב בזהירות מרובה בעבודתו ובהערכותיו.
גם אני כמובן ניצול שואה המעלה גם זיכרונות. אף שהייתי ילד בזמן השואה, אני זוכר הכול בבהירות תהומית, כאילו זה קרה אתמול. אני רואה את עיר הולדתי, ראדום שבפולין, את רחובותיה ואת בתיה, ואת היהודים החיים שם; את הרחוב הראשי, שגברים מכובדים מטיילים בו להנאתם, מקלות הליכה בידיהם, והם מגלגלים שיחות ערניות עם בני לווייתם בתנועות ידיים רבות. לבושם בדרך כלל לבוש יהודי מסורתי, שונה מסביבתם הפולנית, רובם בעלי זקנים. נשים יהודיות עם עגלות ילדים מטיילות לעבר הגן העירוני רחב הידיים, ובו שדרות עצי ערמון וערוגות פרחים, פינות משחקים לילדים וספסלים מוצלים. בימי חג ניגנו שם תזמורות בביתן המיוחד.
אני זוכר את החנויות בעיר, רובן ככולן של יהודים, את כיכר השוק הגדולה, מלאה עגלות של איכרים המציעים את מרכולתם, ואת הגברות היהודיות העוברות בין העגלות, טועמות מהשַמנת ומהחמאה, מעוותות את פניהן כחלק מן ההתמקחות על המחיר וממשמשות ביסודיות את התרנגולות לשבת. וזכורים לי הריחות, בייחוד ריחות האטליזים, שלא אהבתי.
וגם את משכנות העוני אני זוכר; סמטאות שגרו בהן משפחות שלמות של יהודים בחדר אחד, בצפיפות שאי אפשר לתארה במילים. ליד החלון, הפונה לרחוב, היה מקום העבודה של הבעל, החייט או הסנדלר; לידו, בפינה, הכיריים, העצים והפחמים – ושולחן ששימש גם שולחן עבודה וגם שולחן אוכל; בירכתי החדר המיטה של ההורים; והילדים עם הנזלת התמידית, מתרוצצים מסביב, והתינוק התורן בוכה, והלכלוך והדלות זועקים לשמים.
היהודים האלה חיו בפולין מאות שנים – דורות רבים. הם נולדו שם, ואבותיהם ואבות אבותיהם נולדו שם, והם דיברו יידיש; השפה הפולנית שבפיהם הייתה בסיסית ביותר ומשובשת.
זה היה עולמם וגם עולמי מאז ומעולם, ולא היו שום סימן שמשהו עומד להשתנות. זה טבעו של אדם, לדבוק בקביעות ובשגרה שבחיי היום-יום; יום רודף יום, ומה שהיה הוא שיהיה. עד שכרעם ביום בהיר חדל העולם הזה להתקיים, ואני חוויתי זאת על בשרי.
העולם החי והתוסס הזה – 30 אלף יהודי עירי, איש, אישה, זקן וטף, כשליש מאוכלוסיית העיר – נעלם מעל פני האדמה בשני משלוחים, בהפרש של עשרה ימים, במחנה המוות טרבלינקה, שם הם הומתו בתאי הגזים וגופותיהם נקברו בבורות ענק. בתוך עשרה ימים התרוקנה ראדום מיהודיה, כאילו לא היו שם מעולם. איש צעיר שפגשתי בראדום לא מזמן אמר לי: “אבי סיפר לי שחיו פעם יהודים בראדום”. בתחילת המאה ה-21 חיים בה שני יהודים קשישים, נשואים לנשים פולניות.
בהיותי ניצול שואה שונה עולמי במידה רבה מעולמם של רוב האנשים שאתם אני נפגש. עולם המושגים שלי שונה כל כך. איני חדל לתהות מהו האדם ומה הוא מוכן לעשות ולהקריב כדי לשרוד.
בשיחות סלון נשמעות תדיר הצהרות כמו: “אני הייתי נוהג אחרת”, “אני לא הייתי מסכים” או “אני לא הייתי מסוגל להחזיק מעמד” – ומי שאומר זאת מאמין בנאמר.
ואילו אני שואל את עצמי איך היה הדובר מגיב אילו היו הדברים מתקיימים באמת ואנשים סביבו היו נרצחים בדם קר. מה היה עושה ברגע האמת? מה היה עושה אילו ספג אגרוף בפרצוף ולאחר מכן 20 הצלפות שוט בישבנו המעורטל, או אילו היו מונעים ממנו אוכל ומים מספר ימים? איך יבין אדם נורמלי מצב שבו אימהות חונקות את ילדיהן כדי שאלה לא יבכו ויגלו את מקום מחבואם? היש גבול לכוח הסבל וליכולת ההסתגלות של האדם? יצר הקיום, הרצון לחיות, הוא חייתי וחזק, ואנשים מוכנים לעשות הכול כדי לשרוד.
מה שבאמת קובע הם לא הדיבורים ולא המחשבות, אלא מה קורה ברגע האמת.
לפעמים שואלים אותי איך אני חי עם העבר. איך השפיעה השואה על חיי. אין לי על כך תשובה טובה. כל תשובה תישמע פשטנית.
החלטתי לוותר על ציון של מראי מקום והערות שוליים. עם זאת לכל הנאמר בספר ולכל אירוע המזוכר בו יש סימוכין בדוקים.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “לא עוד ספר על שואה”