החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

קבורת חמור

מאת:
הוצאה: | 1874 | 200 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

27.00

רכשו ספר זה:

חייהם של היהודים בתחום המושב ברוסיה במאה ה-19 אינם קלים.

סיפורו הטרגי של משכיל יהודי צעיר שנרדף בידי בני קהילתו הקנאים. חיי נישואיו נהרסים, הוא מתדרדר כלכלית והופך למלשין של השלטון הרוסי.

מקט: 2-565-008
חייהם של היהודים בתחום המושב ברוסיה במאה ה-19 אינם קלים. סיפורו הטרגי של משכיל יהודי צעיר שנרדף בידי בני קהילתו […]

א
בערב אהבה ולבוקר איבה

בעיר כשוּלה, עיר מלאה יראת אלוהים ויראים כילק, ואשר גם עשיריה מקרבת  לא ייתמו כל עוד אשר יש מרכולת [1] בלייפציג וכל עוד אשר לא ייתמו המאמינים בהם ובשטרי חובותיהם – בעיר הזאת בתי-מדרש וישיבות רבים והמה תפארת יושביה.  כי מעיר כשולה יצאו חתנים ומורי-הוראה לכל סביבותיה, ועל כן יאכילו את בני התורה מפתם וישישו בצדקתם זאת, עד כי כמעט אין בית אשר בן ישיבה או פרוש לא ימצא שם ארוחתו למצער יום אחד בשבוע, לבד ממשפחת החסידים אשר יבקשו להם חתנים לא מבית הישיבה ומורי-ההוראה לא מבני-התורה, המה ימשכו ידם מהחזיק בתורה ולומדיה, אך תחת זאת לא ברכם אלוהים בבתי-מדרש ורק בית-תפילה אחד להם, ולמנגדיהם עשרים וחמישה בתי-מדרש ותפילה.  בשלושת מבתי-המדרש ישיבות אשר זכו לשם בארץ, וביתר בתי התפילה ימצאו הפרושים או הבטלנים מקום מנוחה להם.  למה זה ייקראו בשם בטלנים לא נודע, הן גם המה יעשו מלאכתם באמונה כל היום.  בערב ובבוקר ולפני התפילה ואחריה יהגו בספר אשר לפניהם ויתנועעו וישירו בקול גדול, וגם כל היום לא ייסכר פיהם, כי ישבו וישוחחו בהליכות עולם, בעושר בית רוטשילד וכל כבודו, כי כל עטרות מלכי הארץ סגורות על מסגר בארגזו, כי נתנו לו בערבון; במלחמת אלכסנדר מוקדון,אשר הכניע כל העולם כולו תחת רגליו עד אשר בא אל שער גן-העדן ויקרא עליו כתוב מפורש: עד פה תבוא ולא תוסיף, וכאלה רזי עולם היו על שפתותיהם תמיד.  וגם ביום ההוא אשר בו קרה את אשר אספר, ישבו יחד וישוחחו, אך לא באלכסנדר ולא ברוטשילד, לא בגדולת מונטיפיורי גם לא במלחמת נפוליאון, אף לא השמיעו דבר גבורות עשרת השבטים ובני משה, הדומים לבני ענק בגובהם ולבני אלים בצדקתם, ובנהר סמבטיון אשר יקיא אבני אלגביש הגדולות אלף אלפי פעמים מעיר כשולה; ובכל זאת ישבו כולם ויקשיבו רב קשב למוצא שפתותיהם.

בכל עת אשר נבוא לבית-התפילה הנה נדע נאמנה כי חיים-ירוחם הבטלן יושב ומספר ויתר הנמצאים ישבו וישמעו.  האחד פיו פתוח ושומע והשני מגרד בדל אוזנו ושומע, והשלישי יחליק זקנו וישמע, והרביעי ישלח ידו אל בשרו תחת כותונתו לצוד ציד וישמע.  אך בפעם הזאת ישב חיים-ירוחם ויספר ויניע בידיו לכל רוח ורעיו ישבו ויספרו גם המה חליפות וגם השמיעו קולם יחד בקול גדול, אות הוא כי דבר גדול נעשה בעיר, אף כי לא פרץ הדֶבֶר ולא יבקשו חטאים, ואף כי לא בא עוד יום הפקודה ולא יחפשו נערים להקריבם לאלוהי המלחמה, וגם לא מגיד חדש בא לעיר להטיף דברי מוסרו, אף גם לא שׂר חדש הוקם על העיר וישפטו דרכו ומעשיו עוד בטרם בא, לא אחת מאלה נהיתה ובכל זאת ידברו ברגש.  ואיך לא נבין כי דבר גדול היה בעיר, אחרי אשר נדע כי האנשים האלה הן לא יאכלו חסד למען יבלו זמנם בדברים של מה בכך, כי לשונם לגדולות נוצרה, ואחרי אשר כל הלשונות יחד תעבורנה עבודתן, לכן יבין כל איש כי דבר גדול נעשה בעיר.  ואמנם כן הוא, ולא רק דבר גדול כי אם דבר נפלא, אשר לא נשמע בכל הארץ מיום הוסדה: הבחור חיים-יעקב הלשכי לוקח אחר כבוד לבית גציל-שמריה לעבוד עבודת חתן בביתו, ומחיר עמלו הרב נתן לו את בת בתו היפה בבנות וארבע מאות שקל כסף נדה לעזר כנגדו.  בחור מבית הישיבה כי יילקח לבית אחד מעשירי העיר, אשר לא לבד כי רב עושרו כי אם גם כבודו עלה למעלה ראש, כי הוא גבאי בחברה קדישא זה חמש שנים, ואיש כזה היה רבי גציל-שמריה, ואל ביתו לוקח בן ישיבה לחתן, ואם אין זה דבר נפלא?! וגם כדבר נפלא אשמיע זאת עתה, לכן אל נא תמהרו, אתם הבחורים, אשר תחכו בכליון-עיניים לעושר בשומעכם דברי, ללכת אל עיר כשולה, אולי תאיר גם אליכם ההצלחה פניה, כי דבר גדול כזה לא יקרה בבוקר בבוקר, וגם לא בנות רבות בבית רבי גציל, ולא רבים המה העשירים כמוהו, ומה גם כי הבחור חיים-יעקב לא בידיים ריקות בא שמה, כי אלף דף גמרא במזומנים הביא אתו, ולא ידי רבים תמצאנה עושר רב כזה, לכן אל תחפזו, כי אם שבו במנוחה תחתיכם ושמעו את אשר קרה לאחד מאחיכם.  הן את רבי חיים-ירוחם הבטלן נדע מאז, כי איש לשון הנהו ולא ייכחד ממנו אף דבר מפרשת גדולות הבחור חיים-יעקב הנישא על שפתו, מעת אשר הצגנו כף רגלנו על מפתן בית-התפילה אשר לחברה לוויה.

אך לבל תבוא שמה, אתה הקורא, כאיש זר, לכן איכבד להציג לפניך את מיודעי אלה ותדע ובחנת דרכיהם ודבריהם.

את ראש המדברים הלא תדע שמו הוא רבי חיים-ירוחם הבטלן, לפנים היה בן ישיבה ואחרי אשר לקח אישה היה פרוש [2] שנים אחדות ועתה היה לבטלן מעשרה הבטלנים אשר בעיר, כי גם בעיר הזאת אף כי כאשר ברכה ה’ בכול כן ברכה גם בבטלנים, והיא הגדילה שעשועיה אלה כחציר גגות מבלי אשר ניטל עליה להרווֹתם ולהשקותם ולתת להם מחיה, בכל זאת לא ביטלו מנהג אבותיהם ויושיבו עשרה בטלנים ויפרנסום מכסף העדה.  הבטלן היה איש טוב לב ולא ידע קצף ואף כי קרא בקול גדול מדי דברו כמו פיו למהלומות יקרא, בכל זאת היתה מנוחה בלבבו תמיד וקצרה יד איש מהרגיזו, וגם את מלאך המוות לא רב ריבו מעודו.  בתחילה בבואו אל ביתו כפעם בפעם ויגזול את אשתו ממנו זה שלוש פעמים, לא קצף ולא רגז כי אם מיהר להראות ללוחמו כי קצרה ידו מעשות אתו רעה, כי אלוהים לו וימלא מחסורו, וגם עתה אחרי אשר החל להוקיר רגליו מביתו זה שנים אחדות ולא פקד את נווהו; אך כי לא לרצון היה לו מעשהו, אחרי כי כבר הסכין לראות את האורח הזה בביתו, בכל זאת לא קצף עליו ויחכה במנוחה בתקוותו כי בוא יבוא.

האיש היושב על צידו, אשר פניו הדלים שחורים משחור ושערותיו המסובכות יורדות עד רקתו ועיניו שקועות וכמעט סגורות תחת עפעפיהן, הוא רבי גד המלמד.  שם הכבוד הזה נקרא עליו, אך מעודו לא זכה לגדולה כזאת, ורק יען כי כל מעשהו לא הצליח בידו לכן כינוהו בשם מלמד, אשר כן ייקוב פי בני כשולה לכל גבר לא יצלח, ומאז ועד היום נקרא בפי כול בשם גד המלמד, אף גם אחרי עלותו לגדולה בימים ההם כי עשוהו לבטלן, והיטב חרה לו כי לא זכה לשם כפי גדולתו לכן אמר: אם אין אני לי מי לי, התעורר להושיע לנפשו, ומדי דברו קרא תמיד: הלא פי גד הבטלן דובר אליכם.

השני, היושב על יד ימינו, אשר זקנו הארוך יורד על פי מידותיו ופאותיו לא ארוכות ולחייו לא כחשו משומן ובגדיו לא קרועים וכותנתו לא מגואלה, אותו תכיר כרגע כי לא בטלן הוא מעשרה הבטלנים, ואמנם כן הוא.  הוא רבי נוח בעל בכי, אחד מעשירי העיר, אשר לא יעשה כל מאומה, כי מכספו הרב ימצא חיית ידו בנחת ובלי כל עבודה, ולכן ישב כל היום בבית-התפילה יחד את הבטלנים.  הוא לא ידע אף מה לא בתורה ולא בסחורה ובכל זאת גדול היה כבודו מאוד בעיני כל באי שער העיר, כי כסף רב היה לו והוא היה בעל בכי גדול.  כי הרים תמיד קול זעקה גדולה ונוראה בהתפללו וירבה לבכות כמעט כְּכָלֵב בעל התשובה, אשר גם כבודו יֵחד בקהל היושבים האלה, והוא יושב למול בעל הבכי.

מדוע נקרא האיש הזה בשם בעל תשובה, אם מאשר כי שב מחטאתו, או יען כי שב תמיד על עוונותיו הראשונים – זאת לא אדע כי להַשמעות אוזניים כבר שב פעמים אחדות גם בתשובת המשקל [3], אך זאת אדע כי כל יודעיו יכבדוהו גם יקנאו בחלקו בגן-עדן, אחרי כי במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד.  או אולי קינאו גם בחלקו בעולם-הזה, כי כל הנשים, אשר נפשן איוותה להיות מבעלות תשובה, בחרו בו כי יהיה להן למכשול עוון, בלי ספר יען כי ידעו כי הוא יודע דרכי התשובה וידע להורותן.  ומי יודע אם לא גם תואר פניו העיד על חכמתו בעיניהן, כי האיש הזה אף כי כבן ארבעים היה בכל זאת היה יפה תואר מאין כמוהו בכל העיר, גם קולו היה ערב וייטיב נגן.  הוא היה איש אשר לו בית ומחיה, אך עתה בימי תשובתו הוקיר רגליו מביתו ומבית רעיו, וישב כל היום בבית-התפילה וירב ריבו תמיד את רבי חשביה בעל מחשבות, או כאשר קראו לו שונאיו, לא בפניו, חשביה האפיקורוס.

חשביה זה, אש רגם הוא היה בקהל האנשים הנכבדים האלה, יצא, לפי דברי שונאיו, לתרבות רעה, ויחל לספוק בדברי חכמי התלמוד, וזה הדבר: זה כשלושים שנה אכל שום בכל ערב שבת [4] ולא הועיל לו אף במעט, גם הציב מיטתו בין צפון לדרום [5] וגם זאת לא הועילה לו, וכל התרופות אשר מצא בתלמוד להמחלה הרעה הזאת ניסה ולא הצליח, ובלב מלא יגון חשב תמיד כי בההספד אשר יישא עליו הדרשן יחל דבריו: ‘אל תבכו למת בכו בכו להולך, ואמרו חכמינו ז”ל: בכו בכו להולך, זה שהולך בלא בנים’ [6].  בזוכרו את דברי ההספד, אשר יישא עליו הספדן אחרי מותו מלאו מותניו חלחלה וכמעט החל לספוק אם ידעו חכמי התלמוד כל רזי חכמת הרפואה, ואיש כזה אשר מטבעו מאן להאמין בכול, וכל אשר שמע מרעיו אמר תמיד כי הדבר הזה לא היה ולא נברא, עד כי גם נגד בן-נוח העשיר בעיר, אשר סיפר כי בעיר המלוכה גשר אבנים גדול מאה אמה אורכו, תלוי על שרשרות ברזל וכי שם ישלחו דבריהם על-ידי קווי ברזל, העז פניו וענה כרגע: פתי יאמין לכל דבר! וכן ענה לכל אשר שמע ולא ראה בעיניו, ואיש כזה הכופר בכול מי יודע אם לא הלך מדחי אל דחי והחל גם לכחש בדברי חכמינו וחכמתם, לולא נוכח לדעת כי חכמתם היתה עמוקה מני ים, כי אחרי אשר אבדה תקוותו ממצוא עוד מזור ותרופה בשום, שׂם אל לבו דברי חכמים אשר אמרו: הרוצה להחכים ידרים [7], ועל כן עשה כעצתם וישם פניו תמיד לצד דרום בהתפללו, ובלב מלא שמחה השמיע לכול כי עשה מעשה והצליח.  והדבר הזה היה לו כחומה בצורה לבל יתעה בחכמי האמת.  ואמנם כן, עתה האמין בדבריהם וירחיק כל שׂפק מלבו, ויהי נכבד בעיר, ובכל החברות הציב לו יד ואוהביו קראו לו רבי חשביה.  אך עווֹנות נעוריו הזכירוהו שונאיו, ויתנוהו כאפיקורוס ויקראו לו שם ‘כופר בכול’, רק אלה אשר לא שנאוהו ולא אהבוהו קראוהו בשם ‘בעל מחשבה’ וגם השם הזה היה ישר בעיניו.  ולאות כי גם הוא למד אורחות גד המלמד קרא גם הוא בכל עת אשר ביקש להכזיב דברי רעו בקול: פי חשביה בעל מחשבה הוא הדובר אליך, כי הדבר הזה לא היה ולא יהיה.

מלמד, בטלן, בעל בכי, בעל תשובה, בעל מחשבה, אלה המה אצילי בני ישראל [8] הנקובים בשמותם לאות, כי לא ככל ההמון בחושך שמם יכוסה.  כאשר להעמים פחות וסגנים כן לבני כשולה מלמדים ובטלנים, הן זה תאוות כל האדם אך להתנשא מעל אחיו, ואף כי יש גבוהים גם עליהם, בכל זאת ינעם לנפשם לראות כי אחרים ידוכאו תחת רגליהם, ובעת אשר יכופו ראשם כאגמון לפני הגדולים, ימצאו נחמה בלבם בזוכרם כי ידרכו ברגל גאווה על הקטנים מהם.  זה כל האדם מהצועני אשר במחתרת ימצא ויחיה נפשו בגניבה, עד המושל החומס ארצות וימלא בגזל תאוות לבו, כולם עבדים ומושלים המה, וכולם יבקשו לעשות להם שם ולמה זה ייגרע חלק בני העיר כשולה מהם? גם המה יבקשו להיקרא בשם אשר יאמר לכול, כי לא ככל ההמון הנה הנם.  והאצילים האלה הם המה ראשי המדברים בבית-התפילה ההוא, ויתר היושבים המה רק פרושים, גרים מערים אחרות אשר לא זכו לשם מיוחד, ועל כן לא נכסוף גם לדעת מוצאיהם ומה עמם.

‘יקרה היא מפז’ קרא חיים-ירוחם הבטלן ברגש ויניע כל גוו.

‘יקרה היא מפז?’ שאל בתימהון חשביה בעל המחשבה, ‘כל הנשים נשים הן ואין אף אחת בהן אשר נכון לאמר עליה כי יקרה היא מפז’ ובדברו העביר ידו על מצחו, אשר השתרע עד קודקודו, כמו חפץ להשמיע להם: הנה פה הוא המקום אשר יאצור רוב דעת בדרכי התבל, אך השומעים לא התפלאו על האוצר ועל רוב הדעת האצורה בו וישחקו, וחים-ירוחם ענה בשחוק על שפתיו: ‘האני אוקיר אשה מפז? אני אדע את ערך הנשים ואת כולן יישא רוח לו בקולי שמע, אך אני אמרתי על התורה כי יקרה היא מפז, כי היא תנחה יודעיה לפני גדולים,הן לולא היה הבחור חיים-יעקב מיודעי התורה, האם זכה בגורל מציאה כזאת?’

‘ואתה תאמין באמת כי גדול כוחו בתורה?’ קרא גד המלמד ויעקם שפתיו.

‘ואיך לא אאמין? והן באוזני שמעתי כי רבי יחזקאל הדיין ביקש לתת לו את בתו לאשה, אות הוא כי רבה דעתו בתורה’ ענה חיים-ירוחם ויניע שתי ידיו לשתי רוחות השמים כמו ביקש להשמיע: הדבר הזה שריר וקיים ואין להרהר אחריו.

‘ורבי יחזקאל הדיין מה? האם הוא איש גיבור במלחמתה של תורה?’ שאל חשביה בעל המחשבה ויניע ראשו.

‘הלא תבוש ותיכלם’ קרא כָּלֵב בעל התשובה ברוגז, ‘כי תשלח לשונך גם ברבי יחזקאל הדיין, המעט ממך את אשר יתלחשו עליך כי תספוק בדברי חכמינו זכרונם לברכה, כי עוד תוסיף על חטאתך פשע ותדבר סרה גם על הדיין? לא טוב אתה עושה, שוב מדרכך’.

‘אבל הוא תלמיד חכם שאין תוכו כברו’ קרא אחד מהפרושים.

‘מה זה תשמענה אוזני?!’, קרא בעל התשובה בקול גדול כמו שיני כלב נגעו בבשרו, ‘הגם אתה, שרגא, תעיז מצח לדבר סרה ברבי יחזקאל הדיין?’ ובדברו לטש עין לו בקצף גדול.

‘אבל למה זה תתקצף?’ קרא הפרוש ‘האם ברבי יחזקאל הדיין דיברתי? הלא על חיים-יעקב אמרתי זאת’.

‘הנה תחפוץ להצטדק’ קרא בעל התשובה ‘ועל כן תסב פני הדבר על חיים-יעקב, אבל אני אדע כי על הדיין כוננת חיצי לשונך, וכבר בינותי כי כשונא הנך להדיין’.

‘כל זה לא היה ולא יהיה’ ענה חשביה בעל המחשבה ‘ואני ידעתי כי על יעקב-חיים ולא על הדיין דיבר כזאת’.

‘ומה עוול מצא ביעקב-חיים?’ שאל גד המלמד ‘רק הקנאה מדברת מתוך גרונו, חי נפשי כי רק הקנאה’.

‘לא הקנאה כי אם היראה’ ענה הפרוש במועל ידיו ‘כי לא טוב עשה בבוחרו בבת עם-הארץ יען כי כסף נתן לו והיא יפת הפנים וימאס בבת הדיין, ובזה  עבר על דברי חכמים אשר אמרו על הנושא בת עם-הארץ – ארור שוכב עם כל בהמה’.

בזאת אמנם צדקת, כי בחורי ישראל בימינו ילמדו תורה שלא לשמה, אוי לנו שכך עלתה בימינו! הן לו היתה יראת אלוהים בלבבם כי אז בחרו רק בבנות תלמידי חכמים.  הלא גם לי חמש בנות ואף באחת מהנה לא בחר’ ענה רבי חיים-ירוחם ברוגז, כמו אויבו אשר מאס בבנותיו, אשר לפי דברו כולן בנות תלמיד חכם הנן, ניצב לנגדו ואתו ידבר משפטים ‘אולם תהילה לאל, לא אבוש בבנותי’ הוסיף לדבר ומאור פניו שב אליו כרגע ‘לא אבוש בבנותי, ותקוותי בה’ כי עוד יבואו תלמידי חכמים הלומדים תורה לשמה ויבחרו בהן’ ומדי דברו בחנו עיניו את הפרוש, כמו ביקש לקחת אותו בעפעפיו לחתן לו.

‘אבל המשתה אשר הכין רבי גציל-שמריה היה גדול מאוד עד להפליא’ קרא פרוש אחד ויבלע את רוקו אשר עלה בפיו לזכר המשתה.

‘רבי’ גציל-שמריה!’ קרא גד המלמד בפנים נזעמים ‘האם אתו תדבר כי תכנהו בשם רבי?’

‘אך הלא גם אתה תכנהו תמיד בשם רבי ותכרע לפניו ברך כמו שר העיר הוא’.

‘אני אעשה זאת רק בדברי אתו, והן גם רבנו הקדוש היה מכבד עשירים, לכן כן אעשה גם אני בעומדי לפניו, אך בלבי בוז אבוז לו, כי עם-הארץ גמור הוא ואף פרק משניות לא יבין’.

‘אבל המשתה היה מאין כמוהו, כסעודת שלמה בשעתו, ולא אזכור משתה כזה מיום הוסדה הארץ’.

‘אני ראיתי גדולים וטובים ממנו’ ענה אחד מהפרושים.

‘האתה יקשן ראית משתה גדול מזה?’ שאלו שניים בתימהון ‘האמת בפיך?’

‘יהי כן ה’ עמדי ויזכּני לשמוח בסעודה של לווייתן באשר ראיתי בעיני משתה, אשר לא היה כמוהו בכל הארץ’ קרא הפרוש ברגש, וכמו ירא פן לא יתנוהו לכלות את דבריו מיהר לספר עוד בנשימה אחת, כאשר יקרא הקורא במגילה את שם עשרת בני המן ‘שם היו דגים ובשר ושכר ויין-דגן לרוב עד כי לא עצרנו כוח לאכול עוד’ ובדברו בחיפזון נטף רירו על שפתיו, וככלותו לדבר שכח לסגור פיו כמו ראה המעדנים אשר זכר עומדים לפניו על שולחן ערוך.

‘ואיפה היה המשתה הזה?’ שאלהו אחד הפרושים.

‘בעיר צלמונה בבית הגביר…’

‘הס! הנה רבי יחזקאל הדיין בא’ קרא פתאום גד המלמד, וכולם מיהרו לתת עיניהם בספריהם אשר היו פתוחים לפניהם בדברם.

רבי יחזקאל הדיין, אשר הופיע פתאום בלא עת בבית-התפילה, השבית עונג עשרת האנשים אשר ישבו במנוחה ויתענגו על מוצא שפתיהם וזכרונותיהם.  כי במה יתענגו אלה האנשים בני עוני, אשר בבית עליזים לא יבואו, בסוד משחקים לא ייראו, ומאכל שולחנם לא מלא דשן, כי רק ביום השבת ייראה בשר על שולחנם, וגם אז רק ייראה ולא יהי למלא בטנם.  אנשים אלה, אשר נפשם יבשה ולבם ריק מכל חפץ וחמדות החיים, במה ימצאו עונג לנפשם השוקקה לחיים אם לא במתנת הדיבר אשר אך היא ניתנה להם? ועתה בא הדיין ויגזול מהם מבלי משים גם המתנה האחת הזאת.  אך הנה כן המה דרכי החיים: החזק ידכא את החלש לא רק בעת אשר יחפוץ להראות כוח זרועו, כי אם גם בעוברו וחולפו ישים שמות ולא ישים אל לב.  היזכור האדם כי בלכתו לשוח בצעדי אונו יהיה רמש אין מספר למרמס לרגלו? היעלה על לב האוכל למעדנים כי אולי נפש הבהמה אשר טבחו למענו תשווע? או הישיב אל לבו העריץ בשומו מרום כסאו, כי אלפי אנשים יעמלו בזעת אפם ובדמי לבבם למען הכין כסאו? ואולם גם השכחה הזאת טובה היא, כי לולא זאת לא יצא האדם לחוץ מיראה פן יטרוף נפשות, ובשר הבהמה היה בעיניו כבשר חללים ואפסו כל מפעל ומעשה ותמו החיים.  וכן לא זכר גם רבי יחזקאל הדיין בצאתו לפעולתו, כי בהֵרָאוֹתוֹ בבית-התפילה תשבות שמחה מהיושבים בו.

רבי יחזקאל הדיין היה איש כבן ארבעים שנה, דל בשר וקטן קומה.  זקנו הקטן ופאותיו הארוכות שחורות משחור, באיש הזה נראה תורה מפוארה בכלי מכוער, ואם גם פני בתו כפניו, אודה ולא אבוש כי נפשי חשקה בתורה לשמה בכל ימי חיי מהשתעשע בחברתה, ולא אשים אשם נפש חיים-יעקב על אשר בחר בבת בת רבי גציל-שמריה אף כי בת עם-הארץ היא.

הוא ישב בצד ארון הקודש ויקח ספר להגות בו והבטלנים והפרושים שבו לדבר, אך לא בקול גדול כבתחילה כי אם בקול דממה.  אך פתאום קרא יקשן בתימהון: ‘רבי גציל-שמריה!’ כולם יחד הרימו ראשם לקול הקריאה וישתוממו גם המה, כי לא האמינו למראה עיניהם, כי רבי גציל-שמריה יבוא לבית-התפילה בצהריים, ומה גם היום אחרי כי בעל שמחה הוא! פני רבי גציל-שמריה לא נראו כפני בעל שמחה, כי הפיקו רוגז וקצף, הוא ניגש אל הדיין ויאמר: ‘רבי! ביקשתיך בביתך ולא מצאתיך, כי על כן באתי הנה לבקשך, כי תכתוב כרגע ספר כריתות לאסתר בת בתי, אשר נפלה לחבל להנער השובב חיים-יעקב, אשר האמנתי בו כי איש ירא אלוהים ויודע תורה הוא ועתה נודע לי כי הוא איש בליעל ורע מעללים, אשר לא נשמעו כמוהם בכל הארץ, וגם המה יבואו כרגע, ולא אמצא מנוחה בטרם אראה את ספר הכריתות בידי אסתר’, ועוד בטרם יכלה את דברו וטרם יסור תמהון לב הדיין ממשמע אוזניו, והנה אשה זקנה באה הביתה נשענת על יד נערה כבת שש-עשרה שנה, אך לא נערה היא הנערה הזאת, כי אם אשה, היא אשת חיים-יעקב, אשר אתמול חגגו חג חתונתם ואחריהם גם החתן יעקב-חיים.

אם הצדקנו את החתן על כי בחר בבת עם-הארץ בראותנו פני הדיין, הנה נרבה להצדיקו אלף פעמים עוד יותר בראותנו פני בת עם-הארץ אשר בחר בה, כי היא היתה כלילת היופי.  עיניה הזכות והמפיקות אור שלווה ועלומים, לחייה העגולות והאדומות כשושנים בטרם היכם שרב ושמש, שפתיה אשר עטרו על שני חרוזי פנינים, ומצחה הזך המכוסה עד החצי במעטפה אשר כיסתה כל ראשה, ומבנה גווייתה וכל תנועותיה המפיקות חן, בכל אלה היה די כוח לתת לה לווית חן הרבה יתר מכל תורת אלפי דיינים ותלמידי חכמים.

הדיין הביט כאיש נדהם בדובר בו ובבאים הביתה, כי לא האמין במראה עיניו ומשמע אוזניו, אך רבי גציל-שמריה לא נתנהו לחשוב מחשבות רבות כי אמר: ‘שלח לקרוא סופר ועדים ויכתבו את ספר הכריתות’.

‘אבל מה זה היה לכם?’ שאל הדיין נפעם ‘הלא אתמול היה יום החתונה?’

‘אתמול היה יום החתונה והיום יהיה יום הגט’ ענה רבי גציל-שמריה בדברים נמרצים ויעביר ידו על זקנו, כמו חפץ להראות כוח לבו לדבר במנוחה והמשפט אף בעת מבוכה כזאת.

‘אך התחפוץ הכלה לקחת ספר כריתות?’ שאל הדיין.

‘ומדוע תשאל כזאת?’ ענה רבי גציל-שמריה בתלונה ‘הן לולא חפצה כי אז לא באה הנה: היא תחפוץ’.  אך הדיין היה בלי ספק איש שואף לדעת חדשות, כי לא נכון לבו במענה רבי גציל וישם פניו אל הכלה וישאל: ‘הבחפץ לבך באת לקחת ספר כריתות, או אולי ציוו עליך במפגיע לעשות כזאת, הגידי אל תכחדי’.  היא הורידה עיניה לארץ ותידום רגעים אחדים, אך הזקנה הדפתה בידה ותקרא: ‘ התאבי להיות אשה לנקבר בקבורת חמור? אמרי: אחפוץ!’ בעין מפיקה קצף הביט רבי גציל על הנשים, אם קצף על הזקנה או על הנערה, זאת לא נדע, אך זאת ראינו כי גם שתיהן התחלחלו, והזקנה שמה ידה על פיה, כמו חפצה להשיב אליו את הדברים אשר יצאו מפיה.  והנערה פתחה פיה להוציא ממנו הדברים אשר מאנה להשמיע, וקראה בקול דממה: ‘אחפוץ’ ובדברה רחפו כל עצמותיה.

‘ואתה תחפוץ בלב תמים לשלח את אשתך?’ שאל הדיין את החתן.  גם הוא הוריד לארץ ראשו ואגלי דמעה התגלגלו מעפעפיו ויידום.

‘למה תחריש?’ קרא רבי גציל-שמריה בקול מושל ‘הלא גמרנו את הדבר והבטחתיך לתת לך שתי מאות שקל כסף וגם כל הבגדים אשר עליך’.  החתן ביקש לענות וברגע ההוא פגע מבט עיניו בעיני הכלה ותדבק לשונו אל חיכו.

‘השמיע כרגע’ קרא שנית רבי גציל בקול זעם ‘ואם תמאן, קבורת חמור תיקבר, השמעת? שתי מאות שקל כסף תיקח או תיקבר בקבורת חמור’.

החתן החשה עוד רגעים אחדים ופניו העידו בו כי טובה בעיניו אשתו וארבע מאות שקל כסף נדה אשר אמר לו מקחת שתי מאות ולשלחה מעל פניו.  קצף רבי גציל גדל מרגע לרגע עד כי רקע ברגלו וויקרא בחימה שפוכה: ‘קבורת חמור תיקבר! אמסורך לעבודת הצבא ואף אם אסתר תהיה עגונה כל ימי חייה לא אחוס ולא ארחם’.  מפני הדברים האלה נחת החתן מאוד.  כי אף אם קבורת חמור לא הפילה עליו אימתה, כי בלי ספק חשב בלבו, עוד אראה בקבורתך בטרם תקברני קבורת חמור, אך לעבודת הצבא ידע היטב, כי יבחרו בו כרגע אם אך יצווה רבי גציל, ולכן מיהר לענות באנחת שברון מותניים: ‘אעשה כאשר תצווני’.

‘אם אתה תצווה עליו לתת ספר כריתות’ קרא הדיין ‘לא אוכל למלאות חפצך’.  עיני רבי גציל חצבו להבות כמו ביקש לטרוף בחמתו את החתן והדיין גם יחד ויקרא: ‘אני לא אצווה עליו, אך אם לא יחפוץ לתת ספר כריתות ואם אתה לא תמלא שאלתי אז אדע מה לעשות’ ובדברו נשך שפתו בשיניו.

‘אתן את הגט’ ענה יעקב-חיים ‘אך תן הכסף אשר אמרת על ידי’.

‘אני אתן את לך הכסף אחרי אשר תיתן את הגט’ קרא רבי גציל ברוגז.

גד המלמד לא ידע שלו בנפשו מאז ניגשו הניצים לפני הדיין ויתנועע וייגש צעד אחד אליהם וישוב על עקבו בראותו כי אין קורא לו, אך בשומעו דבר רבי גציל לא יכול להתאפק וייגש ויעביר ידו על זקנו באומרו: ‘אני כתבתי ידי שלוש, או ארבע פעמים, אך אירא פן אשקר ואומר: שלוש פעמים כעד על גט ובלי ספק אהיה גם בפעם הזאת אחד מהעדים, כי אדע כל דיני החתימה על הגט.  ואכתוב כדת לבל ייגע אות באות לא בשמי ולא בשם אבי, כי יודע אני, ברוך השם, את הדין, כי נגיעה באותיות פוסלת את הגט’.

‘ידעתי, ידעתי’ ענה הדיין ‘וכאשר ייכתב הגט נשלח לקרוא לך, אך הן תראה כי עוד לא נגמר הדבר ואספוק מאוד אם ייכתב ויינתן הגט’.

‘לא זאת חפצתי לאמר, רבי’ ענה גד המלמד בבטחה אך גם ביראת הכבוד ‘זאת אראה כי עוד לא נגמר הדבר בין שני הצדדים, אך זאת חפצתי לאמר כי הייתי, ברוך ה’, שלוש או ארבע פעמים עד על הגט ואדע כל המנהגים בדבר הגט וכן בדבר הכסף אשר ישלשו ביד שלישי ובכל עת אשר אני הייתי העד ראיתי כי הכסף יינתן ליד הדיין בטרם ייכתב הגט’.

‘מי שאל עצה מפיך? לך לעזאזל, כסיל!’ קרא רבי גציל בקצף גדול.  גד נבעת ויאמר: ‘לא נתתי עצה ולא חפצתי לתת עצה, גם לא אתן עצה לאיש חכם כמוך רק חפצתי לדבר, להשמיע, לספר…’ הוא לא כילה עוד את דברו, כי לא מצא עוד מלים להצטדק, והחתן התעורר ויאמר: ‘תן הכסף על יד הדיין ואתן הגט’.

‘הלא השמעתיך כי אתן הכסף אחרי אשר תיתן ספר הכריתות’ הרעים עליו רבי גציל בקולו, אך בלב החתן, אשר עמד כגבר נדהם עד הנה בא פתאום רוח גבורה ויקרא: ‘אחת היא לי אם תקצוף או אין, ואני לא אשלח ידי אל הגט בטרם אשר נתת הכסף על יד הדיין’.

‘ואני אקבורך בקבורת חמור!’

‘לא תקברני כי היום אעזוב העיר ולא תראה פני עד עולם והיא תהיה עגונה כל ימיה, או אז תתרפס לפני כי אשוב’.

‘הוי, רשע עריץ!’ קרא רבי גציל בחימה שפוכה ויך כף אל כף ‘הנשמע כזאת בישראל? הוא יחפוץ לעגן את בתי.  הנבל הזה יאמר לעזוב את אשתו עגונה.  נבלה כזאת לא נשמעה בכל הארץ!’

‘הלא אתה תאמר לעגן אותה ולא אני, אתה קמת להפריד בינינו, ולא עלה על לבי לתת לה ספר כריתות, כשטן קמת להטיל שנאה בין איש לאשתו, ועליך תנוח האשמה’.

‘דַבֵּר דָבָר’ קרא רבי גציל בשארית חמות ‘התיתן את הגט כרגע, או אין?’

‘כאשר תיתן את הכסף אז אתן את הגט’ ענה החתן באומץ לב.

‘כאשר תראה את אוזנך כן תראה את הכסף’.

‘וכאשר תראה את גבחתך כן תראה פני, ובתך תהיה עגונה כל ימי חייה’.

‘בתי עגונה!’ קראה הזקנה ותפרוש כפיה ‘בת בתי היתומה תהיה עגונה, אוי לי ואוי לנפשי! אמה מתה על המשבר ואביה מת בחולי רע.  הוי מרצח, איך לא תירא את ה’ ותאמר לעזוב יתומה עגונה? בן בליעל, איש דמים, גנב!’

‘לא בן בליעל ולא גנב אני, כי אוהב את אשתי ולא אחפוץ לשלחה מעל פני’.

‘גנב! גנב! האתה תעיז פנים ותאמר לא גנב אתה? והלביבות? הוי גנב! השמעתם אחי?’ קראה הזקנה בקול קורע לב בפנותה אל העומדים ‘השמעתם את דברי בן הזימה, הוא יאמר כי יאהב את אשתו, אשר אתמול היתה החתונה!! אתמול היתה החתונה והיום יאמר לעין כל כי יאהבנה! הנשמע כזאת בכל ערי ישראל, כי יאהב איש אשתו ביום הראשון אחר החתונה?! אוי לי ואוי לנפשי כי כאלה תשמענה אוזני! גציל אישי לא אהבני ולא דיבר עמי כחמש שנים אחרי החתונה, וכבר היו לו שניים שלושה בנים, והפריץ הזה יאמר קבל עם בבית-התפילה בעזות מצח כי יאהב את אשתו ביום הראשון אחרי החתונה.  הה על חטאתנו! קץ התבל בא! גציל אישי, תן לו הכסף וילך לאבדון כי לא אוכל ראות פניו’.

רבי גציל חשב מחשבות רגעים ואחרי כן אמר: ‘את האלוהים אני ירא ומוצא שפתי אשמור ולא אחפוץ לבוא בריב, חמישים שקל כסף אתן על יד הדיין’.

‘הלא שתי מאות הבטחת’ ענה החתן.

‘שתי מאות שקל כסף אתן לך? ומה היא העבודה הגדולה אשר עבדת, כי אתן לך שתי מאות במחירה? הנני שבע רצון כאשר אשתכר חמישים שקל בשבוע שכר עמלי, ואתה בין לילה מצאתם ועוד תבקש יותר? את האלוהים זכור ואל תקשה עורפך’.

‘אני לא אבקש יותר מאשר הבטחתני ואף גרה אחת אם תמעיט משתי מאות לא אובה ולא אשמע’ ענה החתן בבטחה, כי דברי רבי גציל אשר דיבר כמתחנן הוסיפו לו אומץ לב.

‘בכור מוות יבלע את פלטיאל השדכן, קבורת חמור ייקבר! כי פיתני ואפת לתת את בת בתי להנבל הזה, וגם אַת, זקנה, גם אַת אשמה בדבר, אני חפצתי לתיתה לזבדיה האלמן, ואת חפצת בבן תורה, עתה שמחי בו’.

‘אוי לי ואוי לנפשי’ קראת הזקנה מתייפחת ותשים מטפחתה על עיניה.

‘מה זאת? מה האסיפה הזאת?’ נשמע פתאום קול חזק יוצא מפי איש גדל הקומה וחסון כאלון, אשר פאותיו וזקנו אדומים כדם ועל שפתיו שחוק-תמיד.

‘גם אתה פה? בליעל! קרא רבי גציל וחמתו בערה בו פתאום ‘אתה היית בעוכרי, אתה פלטיאל, כי בחלקת לשונך הולכתני שולל לתת את אסתר להנבל הזה’.

‘ומה עוול מצאת בו?’ שאל פלטיאל בתימהון.

‘מה עוול? האגלה לך סוד כמוס עמדי, האיש סודי אתה? כל ימי צבאי אינחם על כי שמעתי בקולך ואתה תבקש עוד כי אגלה לך סודי?’

‘אבל לא אני הייתי בכל אלה כי כזבי השדכן ואני רק עזרתי על ידו, ואתה ביקשתני לעשות כזאת.  וגם חלקי בכסף השדכנות עוד לא שילמת ומה לך כי נזעקת?’

‘כזבי, כזבי! מי יתנהו בידי ואשבר כל עצמותיו’ קרא רבי גציל בנופפו ידו כמו אויבו לנגדו.

‘ועצם לא תשברו בו!’ קרא פלטיאל בקול ישורר כקורא בתורה ויעוות פניו למען הערימו כשמח לאיד.  ורבי גציל התנער וישלח ידיו כמו חפץ לנגוע בלחי איש ריבו, אך הוא נסוג כרגע אחור ויאמר: ‘במחילת כבודך, לא פה המקום! תי לי בתחילה כסף השדכנות ואחרי כן תריב כחפצך, הלא זה פתגם ההמון: אל תשמיע בדבר הקהל מלה בטרם שילמת מס הקהילה!’

‘אבל ריבך ריב כאשר בלבך בכל המקום אשר תחפוץ אך לא בבית-המדרש’ אמר הדיין ‘ואני לא אוכל לסדר הגט אם לא יחפוץ האיש לגרשה’.

‘תן כרגע הגט’ קרא רבי גציל שנית בקול מושל ‘או תינחם באחרונה’.

‘לא אובה ולא אשמע ולא אתן הגט!’

‘טוב דיבר! האח! כן אהבתי! ואם גם לא אקבל כסף שדכנות, חי נפשי כי אשמח בהחתן הזה!’ קרא פלטיאל.

‘ואני אדע מה לעשות’ השמיע בשארית חמות רבי גציל ‘שימו על הבליעל משמר ואני אשוב כרגע.  זקנה! שבי פה וגם את אסתר אל תניחי מקומך ואתה פלטיאל שמור פתחי פיך ושמור אותו ושכרך נכון מלפני, וגם אתם שמרו אותו’.

אמר אל הפרושים והבטלנים: ‘מידכם אבקש אותו’ וככלותו דבריו מיהר לצאת.

הוא אך יצא מהבית ויעקב-חיים ניגש אל אשתו ויאמר: ‘חיי בשלום! וחכי לי, כי עוד נֵרָאה פנים בשמחה’ וימהר לצאת אף הוא ופלטיאל לא עצרהו וגם שניים מהפרושים, אשר ביקשו לעשות כזאת, נסוגו אחור בתת הדיין אות כי לא יעצרוהו, ובטרם עוד חפצה הזקנה לשלוח ידה להחזיק בו נמלט כבר מהבית וגם כל זעקותיה לא הועילו, אך פני העגונה הפיקו רצון, כי ישר בעיניה את אשר עשה אישה בן-הזימה, אשר פרץ חוק דרך ישראל ויאמר קבל עם כי יאהב אותה ביום הראשון אחרי החתונה.  וכשוב רבי גציל ושני שוטרי בית-המשפט אתו היה כמעט משוגע ממראה עיניו בראותו כי הציפור נמלטה מהפח, וכל הקללות וגידופים אשר שפך באש זעמו על פלטיאל, הפרושים והזקנה לא השיבו לידו את הנמלט.  ועוד ניטל עליו לתת שני שקלים להשוטרים שכר לכתם אתו, וגם תקוות גד המלמד להיות עד על הגט אבדה.

רבי גציל והזקנה והעגונה ופלטיאל יצאו מהבית ועת היתה להבטלנים והפרושים להעמיק חקור בכל הנעשה ביום הזה, אל כל חכמתם התבלעה, כי לא הצליחו למצוא פשר הדבר.  איש איש חיווה דעתו אשר היתה כדעת אלוהים בעיניו, ורעיו חשבו זאת לאיוולת רבה, ובטרם רד השמש היה הדבר לדיבת עם בכל העיר וכן היה עוד ימים רבים.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “קבורת חמור”