החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

בעיית שפינוזה

מאת:
מאנגלית: דנה אלעזר-הלוי | הוצאה: | 2012 | 400 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

39.00

רכשו ספר זה:

כשאלפרד רוזנברג בן השש-עשרה נקרא ללשכת המנהל בשל התבטאויות גזעניות שלו בבית הספר, הוא נאלץ – כעונש – לשנן קטעים על שפינוזה מהאוטוביוגרפיה של המשורר הגרמני הגדול, גתה.

רוזנברג המום לגלות שגתה, האליל שלו, היה מעריץ נלהב של ברוך שפינוזה, הפילוסוף היהודי בן המאה השבע-עשרה. גם לאחר תום לימודיו עדיין רודפת את רוזנברג בעיית שפינוזה הזאת, המטרידה נאצים רבים: איך ייתכן שגתה, גאון התרבות הגרמני, קיבל את השראתו מנציג של גזע נחות כל כך, שהוא עצמו היה נחוש להשמידו?

במרכז הרומן החדש של ארווין יאלום עומדים שני גיבורים, שונים זה מזה בתכלית.

ברוך שפינוזה, הפילוסוף ששינה את פני ההיסטוריה, הוחרם בגיל עשרים וארבע מקרב היהודים ונודה מהעולם היחיד שהכיר. הוא חי את חייו הקצרים – חיים של מחשבה והתעמקות – בבידוד כמעט מוחלט.

אלפרד רוזנברג, מבכירי הנאצים ומשרתו הנאמן של היטלר, נחשב לאידיאולוג הראשי של הנאציזם ומילא תפקיד מכריע בניסיון ההשמדה של העם היהודי ותרבותו.

ברומן סוחף ומרחיב דעת המערב אמת היסטורית עם בדיון מתאר ארווין יאלום, בכוח דמיונו ועל סמך ניסיונו כפסיכיאטר, את חייהם של שני אנשים ששלוש מאות שנים מפרידות ביניהם – האחד מגדולי הפילוסופים של העולם, האחר רוצח המונים נתעב.

ארווין יאלום הוא סופר ופרופסור אמריטוס לפסיכיאטריה ופסיכותרפיה באוניברסיטת סטנפורד, קליפורניה. מספריו שראו אור בעברית: כשניטשה בכה, תליין האהבה, הריפוי של שופנהאואר, להביט בשמש, מתנת התרפיה, על הספה, טיפול קבוצתי: תיאוריה ומעשה, פסיכותרפיה אקזיסטנציאלית.

מקט: 15100028
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
מאמר שפורסם על הספר

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


פרולוג

שפינוזה עורר זה מכבר את סקרנותי, ובמשך שנים רציתי לכתוב על ההוגה הנועז הזה בן המאה השבע־עשרה, שהיה בודד כל כך בעולם — נטול משפחה, נטול קהילה — ושכתב ספרים שבאמת שינו את העולם. הוא צפה את החילוניוּת, את הישות המדינית הדמוקרטית הליברלית ואת עלייתם של מדעי הטבע, והוא סלל את הדרך לעידן הנאורות. העובדה שהיהודים הטילו עליו חרם כשהיה בן עשרים ושלוש, ושהנוצרים צינזרו את כתביו במשך כל ימי חייו, ריתקה אותי תמיד, אולי בגלל הנטיות האנטי־פולחניות שלי עצמי. ותחושת הקִרבה המשונה הזאת אל שפינוזה התחזקה לנוכח העובדה שאיינשטיין, אחד מגיבורַי הראשונים, היה שפינוזיסט מושבע. כשאיינשטיין דיבר על אלוהים, הוא דיבר על אלוהים של שפינוזה — אלוהים שאינו אלא מקבילה לטבע, אלוהים שכולל את כל החומר, אלוהים ש"אינו משחק בקוביות עם העולם" — אמירה שמשמעותה היא שכל מה שקורה, ללא יוצא מן הכלל, קורה בגלל חוקי הטבע.

אני מאמין גם ששפינוזה — כמו ניטשה ושופנהאואר, שעל חייהם ועל הפילוסופיה שלהם ביססתי שניים מהרומנים הקודמים שלי — כתב דברים רבים שיש להם זיקה ישירה לתחום ההתמחות שלי בפסיכיאטריה ובפסיכותרפיה — למשל שרעיונות, מחשבות ורגשות נגרמים בידי ניסיונות העבר, שאפשר לבחון תשוקות באופן נטול תשוקה, שהבנה מובילה להתעלוּת — וביקשתי להעלות על נס את תרומתו לחיי באמצעות רומן של רעיונות.

אבל איך כותבים על איש שחי חיי מחשבה שהתאפיינו במספר מצומצם כל כך של אירועים חיצוניים? הוא היה אדם מופנם במידה יוצאת דופן והסתגר ככל יכולתו בכתיבתו. לא עמדו לרשותי שום חומרים שבדרך כלל אפשר לשזור מהם עלילה — שום דרמות משפחתיות, שום סיפורי אהבה או קנאה, שום אנקדוטות מסקרנות, יריבויות, מחלוקות או התפייסויות. הוא ניהל תכתובת ענפה, אבל לאחר מותו צייתו עמיתיו להוראותיו ומחקו ממכתביו כמעט כל הערה פרטית. לא, לא היו הרבה דרמות חיצוניות בחייו: רוב החוקרים רואים בשפינוזה נפש שלווה ועדינה, ויש שמשווים את חייו לחיי הקדושים הנוצרים, והיו אף שהשוו אותו לישו.

החלטתי אפוא לכתוב רומן על חייו הפנימיים. הרגשתי שבמישור זה תחום התמחותי האישית יוכל אולי לסייע לספר את סיפורו של שפינוזה. אחרי הכול הוא היה בן אנוש, ועל כן אין ספק שנאבק באותם קשיים אנושיים שעמדו בדרכי ובדרכם של מטופלים רבים כל כך שטיפלתי בהם לאורך עשרות שנים. אין ספק שחש תגובה רגשית עזה לחרם שהטילה עליו, בגיל עשרים ושלוש, הקהילה היהודית באמסטרדם — כתב החרמה בלתי הפיך שהורה לכל יהודי, ובכלל זה בני משפחתו, לנדות אותו לנצח. שום יהודי לא דיבר איתו לאחר מכן, לא סחר עמו, לא קרא את מילותיו ולא התקרב אליו למרחק של פחות מחמישה מטרים. וכמובן, לכל אדם ישנם חיים פנימיים של פנטזיות, חלומות, תשוקות וכמיהה לאהבה. כרבע מסִפרו העיקרי "אתיקה" מוקדש לניסיון "להשתחרר מהשעבוד לתשוקה". כפסיכיאטר הייתי משוכנע כי הוא לא היה יכול לכתוב את החלק הזה בספר אילולא חווה על בשרו מאבק מודע בתשוקותיו שלו.

ועם זאת הייתי משותק במשך שנים, מפני שלא הצלחתי למצוא את הסיפור שרומן זקוק לו — זאת עד לביקור שלי בהולנד לפני חמש שנים, ביקור ששינה הכול. הגעתי לשם לתת הרצאה, וכתמורה ביקשתי בין השאר שיארגנו לי "יום שפינוזה". נשיא "אגודת שפינוזה ההולנדית" ואחד המומחים הגדולים בתורתו של שפינוזה הסכים לבלות איתי יום שיטוט בין כל אתרי שפינוזה החשובים — הבתים שבהם גר, מקום קבורתו, וכן — וזאת האטרקציה העיקרית — מוזיאון שפינוזה ברַיינסבּוּרְך. ושם חוויתי רגע של התגלות.

נכנסתי למוזיאון שפינוזה בריינסבורך, מרחק כארבעים וחמש דקות נסיעה מאמסטרדם, וכולי ציפייה להוטה לקראת… מה? אולי מפגש עם רוחו של שפינוזה. אולי סיפור כלשהו. אבל כשנכנסתי למוזיאון, התאכזבתי מיד. פיקפקתי באפשרות שהמוזיאון הקטן והדל הזה יוכל לקרב אותי במשהו לשפינוזה. החפצים היחידים שנשאו אופי אישי ולו במקצת היו 151 הכרכים שנלקחו מספרייתו הפרטית, ואליהם פניתי מיד. מארחַי איפשרו לי גישה חופשית, ולקחתי לידי כרכים מן המאה השבע־עשרה, בזה אחר זה, הרחתי אותם ואחזתי בהם בידי, נרגש כולי מהמגע עם חפצים שידיו של שפינוזה עצמו נגעו בהם בעבר.

אבל החוויה החלומית התפוגגה באחת כשאחד ממארחי אמר לי: "כמובן, ד"ר יאלום, החפצים שלו — מיטה, בגדים, נעליים, עטים וספרים — נמכרו במכירה פומבית אחרי מותו, לצורך מימון הלוויה. הספרים נמכרו והתפזרו לכל עבר, אבל למרבה המזל הנוטריון הכין רשימה מלאה של הספרים האלה עוד לפני המכירה הפומבית, ויותר ממאתיים שנה לאחר מכן אסף נדבן יהודי את כל הכותרים ההם, או כמעט את כולם, באותן מהדורות מאותן שנים ומאותם בתי דפוס. אז אנחנו קוראים לזה 'הספרייה של שפינוזה', אבל בעצם זהו שחזוּר. האצבעות שלו מעולם לא נגעו בספרים האלה."

נעמדתי בגבי אל הספרייה והסתכלתי בדיוקן של שפינוזה שהיה תלוי על הקיר. עד מהרה חשתי שאני נמס בתוך העיניים הענקיות האלה, העצובות והאליפטיות וכבדות העפעפיים, כמעט כמו בחוויה מיסטית — עניין נדיר למדי אצלי. אבל אז אמר המארח שלי, "אולי אתה לא יודע, אבל זה לא באמת ציור של שפינוזה. זאת סתם דמות שאיזה צייר העלה בדמיון לפי כמה תיאורים בכתב. אם בכלל ציירו את שפינוזה בימי חייו, אף אחד מהציורים האלה לא שרד."

אולי אכתוב סיפור שנושאו הוא חמקמקוּת, חשבתי לעצמי.

בעודי בוחן את המכשיר לליטוש עדשות שבחדר השני — גם הוא לא המכשיר המקורי שלו, כך נכתב בשלט שהציב במקום המוזיאון, אלא רק מכשיר דומה לו — שמעתי את אחד ממארחַי, שעדיין היו בחדר הספרייה, מזכיר את הנאצים.

חזרתי לספרייה. "מה? הנאצים היו כאן? במוזיאון הזה?"

"כן — כמה שבועות אחרי כיבוש הולנד הגיעו הכוחות של ERR בלימוזינות הגדולות שלהם וגנבו הכול — את הספרים, פסל־חזה ודיוקן של שפינוזה — הכול. הם ארזו והעמיסו הכול, ואז סגרו את המוזיאון והפקיעו אותו."

"ERR? ראשי תיבות של מה זה?"

"Einsatzstab Reichsleiter Rosenberg. כוח המשימה של רוזנברג, שהיה ממנהיגי הרייך — אלפרד רוזנברג, האידיאולוג הנאצי האנטישמי הראשי. הוא היה אחראי על הביזה שהרייך השלישי אירגן בכל מקום, ועל פי פקודותיו בזזו כוחות ה־ERR את כל אירופה — בהתחלה רק חפצים של יהודים, ואחר כך, ככל שהמלחמה נמשכה, כל דבר בעל ערך."

"אז הספרים כאן הם הסיבוב השני של השחזור?" שאלתי. "אתה רוצה להגיד לי שהיו צריכים לקנות שוב את הספרים ולהרכיב מחדש את הספרייה?"

"לא — באורח פלא הספרים שרדו והוחזרו לכאן אחרי המלחמה. רק עותקים מעטים היו חסרים."

"מדהים!" יש כאן סיפור, חשבתי. "אבל למה רוזנברג בכלל טרח לקחת את הספרים האלה מלכתחילה? ברור שהם בטח שווים משהו — בכל זאת, הם מהמאה השבע־עשרה ואולי אפילו מלפני כן — אבל למה הכוחות של רוזנברג לא פשוט נכנסו להם לרַייקסמוזיאום באמסטרדם ותלשו איזה רמברנדט מהקיר, שהיה שווה פי חמישים מכל האוסף הזה?"

"לא, זה לא העניין. זה לא קשור לכסף. ה־ERR מאוד התעניינו בשפינוזה, מסיבה עלומה כלשהי. בדוח הרשמי שכתב הקצין של רוזנברג, הנאצי שפיקח בפועל על שוד הספרייה, הוא הוסיף משפט חשוב: 'היא מכילה כתבים מוקדמים, שחשיבותם טמונה ביכולתם לעזור לפתרון בעיית שפינוזה.' אתה יכול למצוא את הדוח הזה באינטרנט אם תרצה — הוא מופיע בין המסמכים הרשמיים של משפטי נירנברג."

הייתי המום. "פתרון בעיית שפינוזה? אני לא מבין. למה הוא התכוון? מה היתה הבעיה של הנאצים עם שפינוזה?"

כמו דואט בפנטומימה מארחַי הגביהו את כתפיהם והפנו את כפות ידיהם כלפי מעלה.

המשכתי לשאול. "אתם אומרים שבגלל הבעיה הזאת של שפינוזה הם שמרו על הספרים במקום לשרוף אותם, כמו שהם שרפו דברים רבים כל כך באירופה?"

השניים הינהנו.

"ואיפה הם שמרו את הספרייה בזמן המלחמה?"

"אף אחד לא יודע. הספרים פשוט נעלמו למשך חמש שנים ואז צצו שוב ב־1946 במכרה מלח בגרמניה."

"מכרה מלח? לא ייאמן!" הרמתי את אחד הספרים — כרך מן המאה השש־עשרה של ה"איליאדה" — ואמרתי, בעודי מלטף את הספר, "אז לספר הסיפורים הישן הזה יש סיפור משלו."

מארחַי הראו לי את שאר המוזיאון. הגעתי בזמן מצוין — רק מבקרים מעטים זכו לראות את החלק האחר של הבניין, מפני שבמשך מאות שנים התגוררה בו משפחה ממעמד הפועלים. אבל בן המשפחה האחרון הלך לא מכבר לעולמו, ו"אגודת שפינוזה" רכשה מיד את הנכס, ובדיוק כשביקרתי שם היא עמלה על שיפוצו ועל שילובו במוזיאון. הסתובבתי בין הריסות הבנייה, במטבח ובסלון הצנועים, ואז עליתי במדרגות הצרות והתלולות עד לחדר שינה קטן ורגיל בתכלית. הסתכלתי סָביב בחדר הפשוט וכבר התחלתי לרדת במדרגות, אך אז לכד את עיני מראה של שקע בפינת התקרה, בגודל חצי מטר על חצי מטר.

"מה זה?"

השרת הזקן עלה במעט המדרגות שנותרו לו כדי לראות על מה אני מצביע, ואמר שזאת דלת סתרים שמוליכה לעליית גג קטנטנה שבה התחבאו מפני הנאצים שתי יהודיות, אֵם קשישה ובתה, במשך כל ימי המלחמה. "נתנו להן אוכל וטיפלנו בהן יפה."

בחוץ משתוללת אש! ארבעה מתוך חמישה יהודים הולנדים נרצחים בידי הנאצים! ועם זאת כאן, בעליית הגג בבית שפינוזה, מסתתרות שתי נשים יהודיות וזוכות לטיפול מסור במשך כל ימי המלחמה. ובקומה התחתונה מוזיאון שפינוזה הקטן נבזז, ננעל ומופקע בידי קצין מכוח המשימה של רוזנברג, שהאמין כי ספריית המוזיאון יכולה לעזור לנאצים לפתור את "בעיית שפינוזה". ומה היתה "בעיית שפינוזה" שהטרידה אותם? תהיתי אם הנאצי ההוא, אלפרד רוזנברג, חיפש גם הוא, בדרכו שלו ומסיבותיו שלו, את שפינוזה. הגעתי למוזיאון הזה עם פרשה מסתורית אחת, ועזבתי אותו עם שתיים.

זמן קצר לאחר מכן התחלתי לכתוב.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “בעיית שפינוזה”