החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

רוחו של הטאלטוש

מאת:
הוצאה: | 2022 | 120 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
הספר זמין לקריאה במכשירים:

33.00

רכשו ספר זה:

סיפור הישרדותו הדרמטי והמסתורי של נער, שניצל בנס מטבח אכזרי בילדותו, אולי בשל תכונותיו יוצאות הדופן – היותו טַאלְטוֹש, תוך שהוא מוביל את הקורא למנזר, כשהילד כבר נער, שבע שנים אחרי שניצל. העלילה מציגה במרומז את חלומותיו, את כמיהתו לחירות ולחיים טובים יותר, ואת יכולותיו הכמעט על־טבעיות. הסיפור נודד לתוך המיתולוגיה העתיקה של המדיארים, דרך מגוון רחב של אמונות עממיות ואמונות תפלות.
זהו סיפור עדין, כמעט לירי, של יתמות, סבל, קרב מול איתני הטבע, אהבה ותקווה – כמו של כל בני האנוש – לחיים חופשיים ומספקים בעולם של רוע, בורות ואכזריות. התקווה, הכמיהה לידע, האמונה בטוב, החמלה והשאיפה לחירות אישית – הם מתכונותיו של הנער למוד הסבל שחותר להשגת מטרתו, תוך הפעלת כוחו העצום שכלל אינו מודע לו.
המחבר, מאיר נחשון, מבקש לספר בנובלה קצרה זו סיפור שאפתני על טוב ורע, על טבעי ועל־טבעי. סיפור שלמרות התרחשותו בימי הביניים החשוכים אינו מוגבל למקום ולזמן ומאזכר את המאבק הנצחי באמונות פגניות וברוחות רעות, שהבורות, העליבות והאומללות דוחפות את בני העם הפשוטים להאמין בהם, ובכך להפוך לכלי שרת בידי שליטים עריצים שכל עניינם בשימור כוחם ועוצמתם ולא בשירות מולדתם, ארצם ועמם.

מקט: 4-128-124
סיפור הישרדותו הדרמטי והמסתורי של נער, שניצל בנס מטבח אכזרי בילדותו, אולי בשל תכונותיו יוצאות הדופן – היותו טַאלְטוֹש, תוך […]

1

הנער הרים את ידו אינסטינקטיבית בהתגוננות או בייאוש, אולי בכאב, כמחכה למכה, אך פעולה זו פעלה בצורה משונה ואף פלאית על הסוס שדהר מולו, כמכת ברק שהיכתה בו. שעטתו נעצרה על המקום. רוכבו, שהמשיך בתנועת החיה בטרם נעצרה, עף מעל ראשו של הסוס. הוא המשיך במעופו הקצר באוויר, נחת, וגופו השמיע קול עצם שנשברה. הוא לא זז יותר.
***

היצור הכחוש סטה באחת מהשביל הצר. הוא צעד לתוך היער העבות עד שהבחין בערימת ענפים שבורים על הקרקע. הוא משך ענף עץ אשור מתוך הערימה שיצרה סבך של ממש. אורך הענף היה למעלה משני מטרים ועוביו כחמש מאצבעותיו גם ביחד, אצבעות שהיו רזות כמקלונים.

היצור ניסה לטפס על ענפו של אחד מעצי האשור שהיה מרשים בגודלו, אך ללא הצלחה בשל חלקלקות גזעו של העץ ותחילת צמיחתם הגבוהה של ענפיו מתוך הגזע האפרפר. הוא התיישב אם כן, בהישענו על גזע עץ, ובסכין מאולתרת מלהב של משֹור שבור החל לנקות בזריזות את הענף שבחר מתוך הערימה. תוך פחות משעה נותרה בידו מין חנית מוזרה, שהייתה עתה כמעט נקייה מעלים ומענפים קטנים וישרה דייה לשמש הן כמקל והן כנשק. מהענף שניקה הזדקרו עדיין כמה בליטות קטנות, שאריות הסתעפויות של ענפים דקים שצמחו ממנו בטרם נשבר ונשר על קרקע היער.

תזוזת העלים מימינו הייתה כמלוא הנימה, חלשה עד מאוד, כאילו מישהו דרך עליהם בזהירות יתרה. הדמות הקטנה הרימה את ראשה והאזינה. למרות אפלולית היער ניתן היה להבחין כעת בפניו המלוכלכות, מלאי הרפש והשריטות, אולי מפציעות עקב החדירה לעומק היער. פסי דם קרוש כהה, שחור ממש, נראו על פרצופו הסגלגל. אם כן יצור אנושי היה, נער או שמא כבר בחור. הוא שב בזריזות למלאכת ההכשרה של הענף הארוך כנשק וניסה לחדד יותר את קצהו הדק. כפיסים קטנים עפו לכל עבר מיצירת החוד. הדמות המוזרה עבדה מהר ובמיומנות של נגר. הוא עצר ממלאכתו מפעם לפעם, כרה אוזן שוב ושוב וניסה לפענח את הרשרוש העדין שלא בא מכיוון השביל שהוא סטה ממנו. רוח לא נשבה והיום שנטה לערוב היה שקט ושלֵו בתוך אפלולית היער. הוא כמעט סיים לחדד את הענף שלבש עתה צורת כידון ברורה, תקע את חודו באדמת היער וסובב אותו, כמנסה לשייפו באדמה. אחר כך הפך את הענף המחודד עם החוד כלפי מעלה ובדק אותו גם כמקל הליכה. הוא המשיך להישען עליו, אך נראה בעליל שהחזיק אותו בדריכות. כעת הזדקף מלוא קומתו הקטנה וזו הייתה אכן רק כשלושת רבעי מאורך כידונו־מקלו, כלומר כמטר וחצי. הוא היטה את ראשו ואמד בזהירות את האוויר האפור. עמד כך ללא ניע, ואוזניו שוב תרו אחר פענוח התזוזות העדינות של העלים מימינו. הוא הביט בחשדנות לכיוון סבך הענפים הקרוב. סבך היה נדיר ביערות אשור שהתאפיינו בעצים תמירים במרווחים די גדולים ביניהם וחסמו באמצעות צמרותיהם הרחבות והצפופות את אור השמש מהנבטים הרכים על הקרקעית, שניסו להרים ראש באביב, להתמתח ולגדול לאחד מענקי היער שסביבם. הנער החזיק כעת את המוט בידו הימנית, מוטה מעט כלפי מעלה וחודו מופנה קדימה, והאזין ברעד קל.

באותו רגע טס דבר מה מימינו אל כיוונו. מה שטס היה די גדול, אולי אף גדול מהדמות השדופה. ה”טס” הזה היה שחור ורק שתי נקודות אור ירוקות בהקו בחזיתו, נקודות שהיו מרוכזות בדמות הקטנה כמסמנות אותה. הנער הרים את ידיו אינסטינקטיבית להתגוננות. ה”טס” נחת עליו במלוא כובד משקלו והפילו לקרקע, אך לביש מזלו של ה”טס” נתקל גופו במוט המחודד שהנער החזיק בידו וזה חדר דרכו ונתקע בו עמוק. הנער ראה באימה ראש של זאב אפור קרוב לעיניו ואז התערפלו חושיו והתעלף.

עבר זמן מה, למעשה זמן רב, כפי שהבין אחר כך. הוא התעורר מעלפונו והצליח לפקוח את עיניו. הלילה ירד בינתיים והיער הפך אפל ממש, קדורני, קר ומטיל אימה. מעט קרני האור שחדרו קודם פנימה ויצרו את האפלולית, עלו כבר על יצוען. הערב הפך את היער מאפלולי לאפל ועמד להסב אותו לחשוך לגמרי, כשלב נוסף בדרכו להיות לילה. הנער נרעד והביט בחשש סביבו. הוא נזכר מייד בחיית הטרף בעלת שתי נקודות האור הירוקות שנחתה עליו ובחן את גופו, האם נשאר עדיין שלם. כן, הוא היה שלם, אם כי הגלימה שלבש לגופו הייתה לחה. הוא נגע בה וטעם את הלחות. דם. שלו? כנראה שלא. של החיה? כנראה שכן. אז היכן היא? הוא האזין, אך לא שמע דבר. חיפש את מקלו ולא מצא אותו במישוש, אבל הרגיש מייד את נזקי נפילתו מקפיצת הזאב. בהישענו על גזע העץ קם במאמץ רב. כאב חד פילח את אחורי ראשו, מהחבטה ומהנפילה אחריה כנראה. ואת כתפו הימנית, שנפגעה מנחיתת החיה, ייסרו מיחושים.

עיניו התרגלו אט־אט לחושך הכבד שירד ואוזניו לדממה. לא לדממת היער, כי הלה החל להשמיע את קולות הלילה המשונים שלו – רחשי חרקים שנעו וזעו, רשרושי מכרסמים שיצאו ממחילותיהם בחיפוש אחר מזון וגם אוושות עופות הלילה שהשמיעו מפעם קולות צווחה מטילי אימה. לא אלה. הוא הקשיב ליבבה חרישית וקרובה ששברה כעת את הדממה הרועשת הרגילה של היער הלילי סביבו, והגיעה מאי שם בקרבתו. אנקה של חיה, אולי פצועה.

הוא חיפש שוב את מקלו כעיוור, אך זה נעלם. הוא רעד מקור ומפחד או מפחד ומקור, לא ידע להחליט מה היה חזק יותר, אך לבסוף אזר אומץ ופסע בזהירות לעבר האנקה החלושה. זו נשמעה כיבבת יצור כלשהו ממש בקרבתו. לרגע נָדמה ומייד החלה שוב. פתיתי שלג בודדים ובוהקים בלובנם באפֵלה נשרו על גלימתו.

צמרות עצי היער בשלכת, שאיבדו כבר כמחצית עלוותם, בלמו בינתיים את רוב הפתיתים שהגיעו מהמרום וכיפותיהן סוככו בינתיים על הקרקעית. אלה מפתיתי השלג שחמקו והצליחו לפלס דרכם עד למטה הזכירו לו שכבר כמעט סוף השנה, פרידה איטית מהסתיו המצהיב והנושר וקבלת ברכת ברוך הבא מהחורף הקרב. בעוד חודש יחול החג, נַטַלֶה דוֹמִינִי, כך קראו לו הנזירים במנזר.

הוא פסע עוד כמה צעדים איטיים לכיוון היבבה הלחשנית, תוך מעידות קלות בשל חולשתו מהנפילה וממכשול בצורת ענף שבור עבה שנתקל בו.

היבבה נשמעה ממש לידו. הוא הזיז בזהירות ענף יבש נוסף ונרתע לאחור באימה. זאב אפור גדול, שהיה אכן ארוך כמעט כקומתו בעומדו זקוף, היה שרוע לפניו. החיה הייתה רגועה וללא ספק סבלה.

הוא כבר עמד לנוס מפחד הקִרבה לחיית הטרף המסוכנת, אך דבר מה משך את תשומת ליבו. המוט שהתקין, כידונו ומקל הליכתו שחיפש, היה תקוע ברגלה הימנית הקדמית של החיה, בחלק העליון של הירך. הוא ננעץ כנראה בזאב בנחיתתו עליו. כמחצית מהמוט בלטה, כמעט סימטרית, משני צידי הירך. נחיתת הזאב עליו הייתה המכה שהפילה אותו ורגל הזאב הפצועה הייתה מקור הדם על גלימתו. החיה הצליחה להתרחק ממנו בעת עלפונו, אך רק מעט בשל כידון העץ שנתקע בירכו והגביל מאוד את יכולת תנועתו.

הוא חייב את כידונו בחזרה, החליט מייד. אין לו פנאי

לחפש ענף מתאים ולהכין נשק אחר. עיני החיה נצצו והנער פירש את מבטה כתחינה, כבקשת עזרה נואשת.

“שלוף את הכידון מירכי.” שידר המבט.

“תגיד בבקשה, לפחות.” לחש הנער ברוגז.

יבבה חלשה נשמעה כ”בבקשה”.

“כדי שתנשוך אותי אחר כך?”

הזאב הוריד את ראשו בכניעה כמבקש שוב שהנער ישלוף מירכו את המוט הנעוץ.

הוא לא ידע מה לעשות. מחד גיסא היה זקוק לכידונו, מאידך גיסא פחדו היה רב לגבי שחרור הזאב מהמוט. לבסוף חששו לעזוב ללא המקל־כידון התגבר על פחדו מהזאב הפצוע. עליו לעשות את הפעולה בזריזות, כי אולי להקת החיה תבוא לחפשה. הם תמיד נעים בלהקה, אמרו הנזירים. זנבו של הזאב נע כמטאטא על קרקע היער.

“איך אפגע בך, טיפש?” שידרו תנועותיו הכנועות. “עזור לי! בבקשה.”

הייתה לנער בעיה נוספת. מאיזה צד לשלוף את המוט, בשל כמה בליטות מסתעפות שנשארו עליו עדיין, גם לאחר הניקוי הראשוני ואף המשני. בסוף החליט שעליו למשוך מהצד העבה. הוא תקע את עקבו השמאלי בקרקע ואחז במוט. הזאב רעד מכאב והשמיע אנקה. ואז, במשיכה מהירה, שלף הנער את המוט. הוא כמעט נפל לאחור. הזאב נע וניסה לקום על רגליו. הנער נרתע באימה ואחז במוט ככידון, בצורה מאיימת, אך הזאב לא הצליח לקום ורק הביע ‘תודה’ רפה בזנבו.

“ברח מפה!” שמע הנער קול פנימי שציווה עליו, אך לא עשה כן. הוא רק הביט בזאב בחמלה והחליט שוב. חיפש ומצא על קרקעית היער קליפות דקות אפורות בהירות של עצי אשור שהעצים השילו מגזעיהם במשך השנים. אסף כמה מהן והתקרב בזהירות אל רגל הזאב.

הוא הניח תחילה את הקליפות על הירך הפצועה. החיה הרימה את ראשה, כאילו בהכרת תודה.

“המשך,” אמרה במבטה. הנער אזר אומץ והקיף את הירך הפצועה בקליפות עץ דקות נוספות ואז תלש רצועת בד מתחתית כותנתו, צרר את הקליפות סביב הרגל הפצועה וקשר את הרצועה בעדינות. הזאב השעין את ראשו הגדול על האדמה וייבב קלות.

“אתה מודה לי?” פלט הנער בקול. “מגיע לך. נראיתי לך טרף קל, אך ראה מי הצייד ומי הנלכד?”

הוא אסף את חפציו המעטים ואת מקלו והתרחק במהירות מהזאב תוך שהוא מביט לאחור בחשש, שמא הלה ירדוף אחריו. זה לא קרה. פתיתי השלג פסקו מרדת על פי פקודה משמיים. הוא שב במהרה לשביל הדרוך שפרש ממנו לפני כמה שעות, הביט בזהירות מסביב מחשש לרודפים אחריו, הולכי על שתיים. הכול היה שקט מדי. מהשביל הצליח לראות מעליו את השמיים שהתבהרו ואת הירח החיוור והאפל. כן גם הוא היה אפרורי בזוהרו, קודר ונוגה. הנער פסע בזריזות במעלה השביל שהוביל לפסגת ההר. משהו מנשמתו של הזאב נתקעה בו, רדפה אותו, דלקה אחריו, והוא החל לרוץ בשביל בדילוגים ארוכים.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.