מה עוד אני לא זוכרת

‘אני גר כעת בספר ישן, אני גר כעת בסביבה הנכונה’, כתב חיים גורי כשהיה קרוב למותו, כשנע כבר ‘כצל עובר’, בדרכו ‘אל המלכות העתידה תמיד לבוא’. ומה עושה מי שתקוע במגֵפה, בלב הקורונה, ונע כמוהו אל אותה המלכות העתידה תמיד לבוא, אבל לא יכול למצוא מקלט בספר ישן, כי הספר סגור, כבר הודפס, יצא לאור, שוּוק, נקרא ונשכח ואי אפשר לשנות ואי אפשר לתקן ואפילו לזרוק הכול לפח כבר אי אפשר.

צריך למצוא מחסה בספר חדש, אבל איך אפשר עם כל הדפים הריקים האלה שממלאים את הראש ושיירים של זיכרונות שלא נותנים לישון בלילה ולא מתגבשים לשום עלילה — צעדים בחדר המדרגות בחושך, גור כלבים מיילל, ילדה בוכה, לא הרבה.

בת כמה הילדה הזאת? שש? שבע? כבר גדולה, אבל עכשיו לאחר המלחמה והמצור בירושלים היא נמצאת בדירה זרה בתל אביב ברחוב הירקון ולא יכולה להישאר לבד, וגם כשאמא שלה נכנסת לאמבטיה או לשירותים היא עומדת ליד הדלת ומחכה.

בגיל שנה הילדה הזאת לא רצתה לאכול, שום דבר לא עזר, לא ‘אווירון’, לא ‘אחד לאבא אחד לאמא’, לא ‘אם תהיי ילדה טובה ותאכלי…’ כלום לא עזר. לכן שלחו אותה לקיבוץ ושם שמו אותה בלול והשאירו אותה לבד שעות על שעות, צורחת עד כלות נשמתה, עד שבסוף ויתרה והתחילה לאכול.

מהימים ההם היא לא זוכרת כלום. ובכל זאת, בלילות היא שומעת את הבכי הזה מתוך תמונה מטושטשת של ההרים ההם מעבר לגדר הקיבוץ, ואין לה למי לספר על זה וגם לא על האיש הזקן שמטפס בחושך במדרגות כל לילה, מנסה להגיע. ועל הבקרים שבהם היא פוקחת את העיניים ורוצה שהלילה לא ייגמר, ועל גור הכלבים הקטן שישן איתה לילה שלם ובבוקר גורש. והיא כל הזמן מחפשת מקלט מכל מיני דברים שקרו ומכל מיני דברים שיכולים עוד לקרות, המכשפות שהתחבאו מעבר לשדה מאחורי פחי הזבל של השכנה, צוררים שישובו לחרוש רעה, אנשים שיעברו על פניה ולא יזהו, ‘רחל?’ הם יקראו, או ‘מלכה?’ ואיפה תהיה אז אמא שלה? האמא הזאת שהשאירה אותה שוב לבד באמצע שדה עזוב שנקצר לא מזמן, וכשהכול ייגמר והסוף יתקרב, היא לא תבוא לעזור.

אפשר להוסיף לזה גם את האוויר שלא נכנס לריאות והיובש שבפה, וגם את הסדינים בבוקר, רטובים לגמרי מפיפי, ואיך להחביא אותם שלא יראו. ועדיין זה לא יעבוד, כי איך אפשר לבנות סיפור מפיפי במיטה ואוויר שלא נכנס לריאות ולמה בכלל לחזור לאזור הסכנה ההוא, עדיף להתרחק ואני יודעת לאן. רחוב אחד מזרחה וחמש־עשרה שנים קדימה, שם, בבניין ישן ברחוב סירקין 37, גרה הזקנה ההיא מהקומה הראשונה. מה היה שְמהּ? בלה? אולי חנה? אני לא יודעת וגם אז לא ידעתי. לא מזמן עמוס ואני עברנו לגור שם, על הגג, עם הרבה שמש וגם טיפה קטנה של ים. היינו עובדים בשני חדרים קטנטנים, נפרדים, וישנים בסלון, וחברים היו באים ובלילות היינו יוצאים לבלות, וכל הזמן הזה היינו שומעים את השיעול שלה מעבר לארבע הקומות שהפרידו בינינו, שיעול קשה ומר, לפעמים מלווה בחנק ואז הבחילה הזאת והרצון למות כבר. ומי היה מנקה את הרצפה אחרי שהקיאה בחרחורים והשתנקויות שנשמעו עד למעלה, מי היה בא לבקר לפעמים, לשאול מה שלומה? עוזר לה להתרחץ, מספר לה מה קורה בחוץ, על האחיינית הרחוקה שהתחתנה לא מזמן, סבתא רבקה שמתה, ועוד קצת חדשות וגם מביא לה משהו לאכול. אנחנו לא ביררנו כי לא התעניינו. היינו בקומה הרביעית ליד הרקיע, במקום אחר לגמרי, עוד לא תיכננו את שתי בנותינו אבל ידענו שהן תהיינה ושעמוס יכתוב עוד ספרים ואני אסיים את הלימודים ושום זקנה מהקומה הראשונה לא תעיב על חיינו.

פעם אחת ויחידה פגשתי אותה, זה היה בפתח הבניין באחד הימים הראשונים של הקיץ כשהשמש עוד לא חמה מדי ורוח הים חוצה את בן יהודה ומגיעה עד רחוב סירקין. אני הייתי בחצאית מיני חדשה ונעלי עקב אדומות ועם כובע קש רחב שוליים, כמו שהיה אז באופנה. היא היתה על כיסא גלגלים עם שני מלווים, אולי פרמדיקים, אני הלכתי עם עמוס לשפת הים להתחכך קצת באנשים ובשמש והיא הובלה לאמבולנס שחיכה לה בחוץ. אני חשבתי: כמה החיים יפים, הכול רק התחיל ומעתה והלאה יהיה תמיד כך, והיא? מה היא חשבה?

לא, גם על הזקנה הזאת לא אוכל לכתוב, מה לי ולה? מה אני יודעת עליה? הייתי צריכה לרדת אליה אז, לפני שהובילו אותה על כיסא גלגלים, לשאול מה שלומה, אולי היא זקוקה לעזרה, עכשיו כבר מאוחר וגם לכתוב עליה אין טעם. ומה שלא יהיה הקורונה הולכת ומתפשטת ולכתוב ספר על איזו אישה שכבר איננה לא נראה כל כך רלוונטי.

אז לאן לברוח, מספר המאומתים עולה (ארבע מאות עשרים אלף), גם מספר המתים עולה (שלושת אלפים שמונה מאות) והבדידות. אין פגישות. אין ישיבות. אין לימודים. אני לבד עם יורם, בבית סגור, רק קולות של חתול לנכד שלי בסקייפ, שיחות אינסופיות עם בנותיי בווטסאפ והחדר הזה, שני חלונות. קירות ריקים. תריסים סגורים, כמה קרני שמש בין הרפפות ולכן אור, כלומר שוב בוקר. אין ברירה, צריך לפקוח את העיניים ולראות: סביב המיטה שדות שרופים, בין השולחן לארון שלדי מכוניות, ליד מנורת התקרה הכבויה מעופפות דיות. אני באזור אסון. כל מה שצריך לקרות ועוד לא קרה נוחת כאן, בבוקר הזה, ליד המיטה שלי, ואין שום ספר שאפשר להתחבא בתוכו, הכול סגור. נשאר רק טיול מאה המטר אל ההר ובחזרה, זה הכול.

ואולי זה לא הכול, כי הנה באחד הטיולים הללו, בקצה רחוב הרימון, אחרי בית מספר 10 ובית מספר 8 קורה משהו. בכיכר קטנה מתחת לשביל, מול הבית הראשון ברחוב, אני מגלה פרח קטן, ורוד. הוא כמעט לא נראה, מסתתר מתחת לענף גרניום יבש שנגדע מהאדמה ומהשורשים, זרוק בתוך הפסולת שהולכת מחר לפינוי. פרח עקשן שמסרב לנבול ולא רוצה ללכת לזבל.

צריך לחלץ אותו מתוך הערמה היבשה, לקחת אותו בזהירות על הידיים כמו שלוקחים תינוק ולהוביל אותו הביתה, לגינה. שם צריך לגזום את תחתית הגבעול שלו, להכניס אותו לעציץ ולחכות. הוא יקבל מים מהטפטפת, דשן מהאדמה ושמש מהשמיים ויחיה, וזה מה שאני עושה. אחר כך אני צריכה להיכנס פנימה, להכין ארוחת בוקר ולהתחיל את היום. אבל אני נשארת לשבת בגינה, ליד הפרח הקטן ומחכה, אולי כבר עכשיו ינץ עלה, תהיה פוטוסינתזה והנס יתרחש.

בהמיתוס של סיזיפוס כותב קאמי כך: ‘אתם מלמדים אותי כי עולם מופלא וססגוני זה מסתכם באטום, והאטום עצמו מסתכם באלקטרון. למה לי מאמצים כה רבים? הקווים הרכים של הגבעות האלו וכף ידו של הערב על הלב הנסער הזה, מלמדים אותי הרבה יותר.’ סיזיפוס שלו כבר חזר אל הסלע, התבונן בסדרת הפעולות חסרות הקשר שנעשו גורלו, שיצטרפו לזיכרונו וייחתמו על ידי מותו. ‘כמו עיוור שרוצה לראות ויודע שאין קץ ללילה’, הוא מבין שהעולם אדיש כלפיו, שווה נפש לחייו ולמותו, שכל יום הוא יומו האחרון, שהוא לא ממש שייך למקום, ודווקא אז, כשהוא מבין את זה, הוא מוכן לקבל את הקווים הרכים של הגבעות, את הערב שיורד, ואפילו פרח גרניום.

מאוחר יותר, כשסיזיפוס יתגלגל אל דמותו של הרופא רייה בהדבר, הוא גם יבין שצריך לצאת למאבק למען כל זה. ‘אני צועק שאיני מאמין בכלום והכול אבסורדי,’ הוא אומר, ‘אלא שאיני יכול לפקפק בצעקתי וראוי כי אאמין לפחות במחאתי.’ לכן הוא מתעקש לא להיכנע, לנסות להציל. וכך גם אני. לא לוותר לזמן, להכריח אותו לזרום אחרת, לכל הכיוונים, קדימה ואחורה, לנקוע ממסלולו, להיות וגם לא להיות בבת אחת. לנוע, לא חשוב לאן, רק לא בקו ישר מיום לעוד יום, משעה לעוד שעה, בדרך לא דרך שהולכת ומתקצרת. איך? פשוט לכתוב. להשהות את היום הזה שרק התחיל, לפנות בתוכו מקום לימים אחרים.

וכבר הכול בסדר, אין שדות שרופים, אין שלדי מכוניות, יש רק חדר רגיל באור של בוקר. נכון, המגפה לא תעבור כל כך מהר, קבוצת הסיכון (אני) תיפגע ראשונה, אחר כך יבואו גלים חדשים, מוטציות נוספות, ואם לא מוטציות אז משהו אחר שמחכה בסוף הדרך, אבל אני הצלתי פרח קטן ממוות ואני יכולה לכתוב עליו, ומול זה כל השאר לא חשוב.

ודווקא עכשיו, ליד הפרח הזה, בין השיחים שבגינה, כשמספר המאומתים כבר מגיע לחצי מיליון אני יודעת על מה אני צריכה לכתוב. אני צריכה לכתוב על יתום, רצוי יתומה, שלא תהיה אני ולא זקנה שאני לא מכירה וגם לא מישהי מגיבורות הילדות שלי כמו אן מאבונלי, זאת תהיה מישהי שנמצאת בספרייה שלי, צריך רק לחפש אותה ולהימלט אל תוך חייה. אני נכנסת הביתה, ואת טיול הערב שלי עושה כבר בין המדפים, מתחילה מספרי הילדים למטה ועולה לאט לאט למעלה ובמדף גבוה ליד עמוס קינן ויהושע קנז, בין דפי הספר פאול צלאן ונלי זק’ש — התכתבות אני מוצאת אותה. נלי זק’ש. היא תהיה הגיבורה שלי.

היא איבדה בשואה את כל מה שהיה לה, קרובים, מולדת, שפה, אבל מצאה מולדת חדשה בידידות שלה עם פאול צלאן ובשירים שהם כתבו זה לזו. ‘מי קורא?’ היא כתבה לו, ‘קולך הוא. מי עונה? המוות.’ מרחקים הפרידו ביניהם, רק פעם אחת הם נפגשו מאז תחילת ההתכתבות שלהם ב־1954, כשהיא נסעה לקבל פרס ספרותי בשוויצריה. אבל את המרחקים האלה הם גומאים באמצעות המילים ובאמצעות השירים שאותם הם שולחים זה לזו. עם השירים ועם הידידות הזאת הם לא עד כדי כך בודדים.

לכן בשעות הקשות, כשהיא זקוקה לעזרה הוא מוכן להיענות, להיות לצִדה, והיא כותבת לו: ‘עם שיריךָ נתת לי מולדת שפעם האמנתי כי רק המוות יכבוש לי אותה. ככה אני מחזיקה מעמד.’ אבל לבסוף גם זה לא עוזר לה. במהלך שנות השישים מצבה התדרדר, השירה כבר חדלה להגן עליה וזוועות העבר שבו אליה והן תוקפות אותה בגלגולים שונים ובדמויות שונות.

מי בדיוק רודף אותה? האויבים של היום? האויבים של העבר? רודפים אותה מבפנים? רודפים אותה מבחוץ? במכתב אחד היא כותבת לו: ‘כוחותי שבים אלי, חששתי שלעולם לא’, אבל במכתב שני כבר: ‘רשת חשוכה כרוכה מסביבי’. והוא לא מוותר: ‘יש כל כך הרבה לבבות וידיים ידידותיות סביבנו, נלי! אנא ראי עד כמה הם קרובים, עד כמה הם רבים!’. עדיין הוא מנסה לשכנע אותה שאפשר לנשום לרווחה, להיות, להיאחז, אפשר לראות את המילים שמחכות לה ומחכות לו. אבל זה לא עוזר. מבית החולים הפסיכיאטרי שבו אושפזה היא שולחת לו שיר: ‘לולא ידעתי שאתה וחברי כאן דרים אתי יחד בעולם, הייתי מזמן שוקעת’ והוא הולך ומתרחק ומכתביו הופכים יותר ויותר מנומסים: ‘הבריאי מהר, נלי היקרה, מהלב, שלך, פאול’. היא כותבת: ‘אני חלשה כל כך מבחינה גופנית ועם חסר דם, עד שאני משוועת כבר לסוף’, והוא כותב: ‘תודה על מכתבך, אני מאחל לך בריאות טובה ושירים כפי שהם צריכים להיכתב’. זה הכול. על מה היא חושבת באותו זמן? מה היא מנסה להבין? אולי היא שואלת את עצמה איך השירים לא עוזרים לה כנגד הרדיפות בטלפון או בטלגרף, מדוע פרס נובל לא נתן לה נחת, מדוע ההכרה העולמית לא ריפאה אותה.

זה הסיפור, אפשר לפתח אותו לכל מיני כיוונים ולהמציא עוד פרטים ולדאוג שיהיו אמינים ולחפש עוד עדויות. אבל בעצם נלי זק’ש חיה את מרבית חייה בשוודיה, ומה אני יודעת על שוודיה ואיך אני יכולה לכתוב על מקום שאני לא יודעת עליו כלום ואפילו את השפה שלו אני לא מכירה, ובכלל למה ללכת כל כך רחוק, הרי כאן, במקום הזה שלנו, לא חסרים עקורים ונטושים ויתומים, ניצולי מלחמה, מבצע, פעולות תגמול או סתם תאונת דרכים. ומה שלא יהיה, אם אני אמורה לבלות את השנים הבאות שלי בספר הזה, אולי עדיף שזה יהיה מישהו שאני מכירה טוב, שיהיה נוח לחיות בתוכו. אולי מישהו מהעבר שלי, מהילדות, מהמקומות שגרתי בהם, אולי עוֹמַר.

הכרתי אותו בסוף מלחמת השחרור, בגבעת עלייה, כשהערבים עדיין היו מקובצים מאחורי גדר תיל והצבא שמר עליהם. היינו פורצים פרצה בגדר ומתחת לאפם של החיילים עוברים האחד אל השנייה. זאת תמונה אחת. ויש גם אחרת: יום אחד אישה ערבייה שעמדה מעבר לגדר דיברה עם לאה, העוזרת שלנו, ובכתה. יכולתי לפענח כמה מהמילים שאמרה, כמו: וַלַד, שזה ילד; מַת, שזה מֵת; בֵּית, שזה בַּיִת; אבל לא ניסיתי. רציתי בחזרה הביתה, לאמא.

עוֹמַר ואני היינו בכיתה ג’ בבתי ספר שונים, אני בבית ספר יהודי בתל אביב והוא בבית ספר ערבי ביפו. ידענו כבר לקרוא ולכתוב אבל דיברנו בינינו באמצעות הידיים והרגליים כי שפה משותפת אחרת עוד לא היתה לנו.

השכונה היתה מלאה אז בעולים חדשים. הם כרתו את עצי הגויאבות, בישלו בין השיחים, פרצו את שערי הברזל ומילאו הכול בגרוטאות. העובדה שהם שוכנו חמש־שש משפחות בבית אחד ואילו לנו היה בית גדול ושלם לעצמנו לא הפריעה לי. גם לא העובדה שהבית הזה היה שייך לערבי עשיר שבנה אותו ואפילו לא הספיק לגור בו.

אבל עכשיו, אני לא רוצה לזכור את הבתים הללו, אני רוצה לנסות להציל את עוֹמַר מתוך הזיכרונות שנשכחו, לפחות איזשהם חפצים, צבע כחול של חלון, כרית על הרצפה, ריח. זה קשה, כי כמעט כל מה שהיה שם, בבית ההוא, שופץ והומצא מחדש עם השנים.

היה שם או לא היה שם אולם גדול מרוצף במרצפות מצוירות וקצהו נפתח אל חצר? היו שם שני עצי לימון ועץ תפוזים, זה בטוח, אבל היו שם גם תרנגולות ועז שאותה היה עוֹמַר מוציא למרעה במגרשים שבסביבה? ארבע שנים לאחר שהכרתי אותו, סַלְוָאה אחותו, כבר לא היתה בבית, כי חיתנו אותה עם מישהו. זה היה מוזר כי היא היתה בערך בגילי, אבל כמעט לא חשבתי על זה. ובכל אופן אמא לא היתה שם. איפה היתה אמא של עוֹמַר? אף פעם לא שאלתי כי זה היה ברור — עוֹמַר הוא ילד בלי אמא.

לפעמים הייתי מוזמנת לשם לאכול. הייתי יושבת יחד עם כל המשפחה מסביב לשולחן נמוך שהם קראו לו טַאוּלֶה. האב היה מחלק פיתות וכולם היו טובלים אותן בחומוס ובטחינה, אולי היה גם איזה שיר ברדיו. סַלְוָאה היתה מביאה כד מים עם מנטה, כך שהריח מילא את החדר, אבל אולי היה רק הכד והמנטה נוספה עם השנים. יכול להיות שמבעד לחלון, מדי פעם, תרנגולת היתה מציצה בארוחה הזאת.

כמה מזה היה וכמה מזה לא היה, ולמה האישה ההיא שעמדה מאחורי הגדר היתה מגיחה אל תוך התמונה הזאת כדי להעכיר אותה, מופיעה ועומדת מולי וממשיכה לבכות, כאילו עדיין הגדר שם, עדיין מלחמה. ומה קרה לילד שלה? ולמה כל פעם שהאבא של עוֹמַר היה צועק על הילדים כי הם רבו, או היה משהו שהם לא עשו בסדר, חשבתי על אמא של עוֹמַר? מדוע לא היתה שם אמא? מדוע אף אחד לא דיבר עליה? לא הזכירו אותה בכלל. איפה בעצם היתה אמא של עוֹמַר?

לא מזמן התקשרה אליי בתו, אמאל, וסיפרה לי ששלומו לא טוב, הוא עבר אירוע מוחי, הוא לא יכול לעבוד, הוא הולך כל יום לחנות השלטים הריקה שלו, יושב שם קצת וחוזר הביתה, והיה מאוד רוצה לפגוש אותי. סגרתי את הטלפון וצילצלתי לעוֹמַר.

הקול שלו נבלע ברעשים של אוטובוסים, מכוניות וצעקות, כי הוא נמצא בחנות שלו ליד כולבו־שלום, ‘אבל אפשר לדבר עכשיו, לא נורא.’ לא שמעתי מה הוא אומר ושאלתי ‘מה?’; ‘עכשיו כשאני שומע אותך,’ הוא אמר, ‘זה כאילו אני רואה אותך. הקול שלך לא השתנה, נשאר בדיוק אותו דבר.’ ומכיוון שהוא לא שמע את התשובה שלי, הוא המשיך: ‘כשאני בא לפעמים אל הבית ההוא ומסתכל, אני זוכר אותך טוב טוב, ימים יפים היו.’ הוא הוסיף עוד משהו שלא שמעתי, ואת השאלה שלי: ‘מה בדיוק אתה זוכר,’ הוא לא שמע ועל כן ענה רק: ‘היו באמת חיים יפים שאי אפשר לשכוח.’ ואולי עוד משהו שנבלע ברעשים, ובסוף: ‘ואני כל הזמן זוכר את אמא שלך, היא היתה כמו אמא שלי, אי אפשר לשכוח.’

יום לאחר השיחה הזאת צעיר ערבי נורה ונהרג במהלך מרדף משטרתי וביפו פרצו מהומות. ברחובות המרכזיים הוצתו רכבים, פחים הובערו, הקהל התפרע בעת הלוויה ואני ועוֹמַר נפגשנו בחנות שלו ברחוב מונטיפיורי ואמאל, בתו, היתה איתנו. השיחה התחילה באירועים של אתמול. אני שאלתי ואמאל ענתה: ‘ירו בו, ולא ברגליים, ומה בסך הכול הוא עשה?’ אבל עוֹמַר לא רצה לדבר על זה. הוא בכלל לא רואה חדשות, ‘בשביל מה? מה אנחנו רוצים? גם יהודים וגם ערבים, מה בן אדם לוקח איתו? שום דבר.’ ובלי קשר, ‘אבל לנו היו שנים הכי יפות, את זוכרת?’

בזמן האחרון הוא התחיל לעשות פיזיותרפיה ולהשתקם אבל הוא לא מתקדם. הוא ממשיך לנסוע לעבודה כל יום באוטובוס, יושב בחנות ארבע־חמש שעות, שותה קפה, קורא עיתון, מכין לעצמו ארוחת צהריים, אבל לא מצייר יותר, ‘רק מבקר, בשביל להעביר את הזמן, זה הכול, מה לעשות.’ בלילות קשה לו להירדם. הוא שוכב שעות במיטה, ער, חושב על מה שיהיה וזוכר: ‘הימים היפים האלה שישבנו יחד, אכלנו, דיברנו, ולא היו שום אפליות. החברים שלי היו יותר יהודים מאשר ערבים, היתה אהבה מכל השכנים. אין בתל אביב אדם שדיבר עליי מילה רעה.’ וכאן בתו מתערבת: ‘אבל באבא, אני חייבת להגיד משפט — כשהיינו ילדים מה היית אומר לנו? היית אומר, בחנות תדברו רק עברית, כי אם ידעו שאני ערבי לא יהיו קליינטים,’ היא מתנצלת: ‘הייתי חייבת להגיד את זה.’

ואליי חוזרות עכשיו כמה פיסות זיכרון. למשל שעוֹמַר למד עברית תוך חודשיים מהיום שהכרנו ואני אף־פעם לא ניסיתי ללמוד ערבית. גם לא התעניינתי מה הוא לומד בבית הספר או עם איזה ילדים הוא שיחק לפני שבאתי ליפו. בגיל עשר או אחת־עשרה הלכנו לשומר הצעיר, יכול להיות שהוא היה איתנו פעמיים במחנה עבודה, אבל נדמה לי שלאחר כשנה הוא עזב, לא הרגיש שייך, אבל אני לא בטוחה, לא זוכרת.

ומה עוד אני לא זוכרת? מה הוא לא זוכר? אני לא זוכרת את כל חודשי המצור בירושלים, לפני שהגענו ליפו, אבל אני זוכרת את הלילות במסדרון הצר ואמא שלי ששרה לי שירים עצובים ביידיש וברוסית על הפרטיזנים והעיירה הבוערת כדי שלא אשמע את הרעש של הפגזים. ואני זוכרת שיום אחד, בדרך העירה, אישה עצרה את המכונית שלנו, אבא שלי פתח לה את הדלת והיא נכנסה עם תינוק על הידיים. אמא שלי אמרה: ‘להדסה, מהר,’ ובשקט לאבא שלי, ‘אבל הוא מת, זה כבר לא יעזור.’ זכרתי אז ש’ילד’ בערבית זה ‘וַלַד’ ו’מֵת’ זה ‘מַת’, וניסיתי לחשוב על דברים אחרים. בלילות לא יכולתי להירדם. פחדתי שאם אירדם אקום בבוקר ואמא שלי לא תהיה. ועד היום, הרבה שנים אחרי שאמא שלי מתה, אני עדיין מתעוררת שם בפרוזדור, בין הפגזים והאש שבעיירה, ומחפשת אותה.

את הסיפור הזה עוֹמַר לא יכול לזכור. על דברים כאלה לא דיברנו. אבל הוא זוכר את מסיק הזיתים ואת האישה שהיתה מטיילת ברחובות עם עז קשורה בחבל וכמה היינו מאושרים, והשיחה מתארכת, ולמרות שצריך כבר לסיים אני עוד רוצה להבין: ‘אבל עוֹמַר, זה היה הרי אחרי המלחמה, המוני ערבים ברחו מיפו, אתה בטוח שהיינו כל כך מאושרים?’ הוא בטוח. הים, עצי התות, החומות, איך לא? אני בכל זאת מתעקשת, לא מוותרת, ‘אבל אתה הרי היית יתום, לא היתה לך אמא, אז איך זה?’

לא נראה לי שעוֹמַר יספר לי משהו על החיים עם האמא החורגת שלו, שלא בדיוק אהבה את הילדים של בעלה, ועל אבא שלו שהיה איש זועף, או על כל משהו אחר מחייו כילד יתום. ומה שלא יהיה, עד שהקורונה תסתיים אני לא יכולה לבוא אליו ולנדנד לו ולהכריח אותו לדבר. ובכלל, בין כל המתים והמונשמים והמבודדים וילדים שלא יכולים לטפל בהורים שלהם וזקנים שמתים לבד, את מי מעניין יתום אחד שאיבד את אמא שלו לפני כל כך הרבה שנים, וכיוון שבלי היתום הזה אין לי דמות ואין לי עלילה, אין לי ברירה אלא לוותר על הספר. אבל אם לא ספר מה נשאר?

אני שמה את כל הניירות והפתקאות בתיקייה שנקראת ‘לזרוק’, מה זה חשוב, ממילא אני תקועה בתוך מגפה שלא מסתיימת ובעיות אחרות לגמרי מעסיקות אותי — כמה זמן לרחוץ ידיים? איפה נוזל החיטוי? או אולי לא די בנוזל חיטוי, צריך מסכה? ומה עם הנכד שלי, להתרחק? או לנסוע אליו ולחבק אותו על החיים ועל המוות? וההחלטה סופית — לא להחליט, רק לברוח מכאן. לאן? לספרייה שלי. כאן באחד המדפים הכי גבוהים נמצאים שלושת הכרכים של הדקאמרון, שנכתב בין 1348 ל־1353 בתקופת המגפה השחורה. אם אמצא סולם במחסן ואצליח לטפס עליו, ואושיט את היד, אוכל להוריד את הכרך הראשון, ולגלות ששבע מאות שנים עברו, והשאלות נותרו אותן השאלות שמעסיקות אותי עכשיו.

היו שסברו שאם יחיו חיי צנע ויימנעו מהמותרות יינצלו, כך מספר בוקאצ’ו בפתיחה של הדקאמרון, האנשים האלה הסתגרו בבתים מבודדים, ניזונו ממאכלים עדינים ונמנעו מכל הוללות. היו כאלה שהסיקו מסקנה הפוכה, הם טענו כי השתייה והתענוגות והשוטטות והלעג למגפה הם תרופה בדוקה ביותר לאותה רעה חולה. לעומת שתי הקבוצות הללו, רבים אחרים בחרו להם דרך ביניים. אז מי צדק? מה באמת נכון היה לעשות? בוקאצ’ו מסכם את זה בערך כך: אמנם בעלי הדעות השונות הללו לא מתו כולם אבל גם לא כולם נותרו בחיים. היו ביניהם שחלו, היו שנותרו בריאים והיו כאלו שמתו. אז מה להסיק מזה? אולי שצריך לצאת לטייל, לחפש עוד פרח. עכשיו כבר סוף האביב, ופרחים יש בכל מקום. אבל מי שנמצא עכשיו בפירנצה, במאה הארבע־עשרה, אל שדות הפרחים לא יגיע. מקסימום מה שאפשר לעשות כשתקועים כבר בתוך המגֵפות זה לעבור מהמאה הארבע־עשרה, אחרי הספירה, אל לוקרציוס שכתב את ספרו על טבע היקום במאה הראשונה לפני הספירה. אלף ארבע מאות שנים לאחור והמסקנות הן אותן מסקנות: מול המגפה הסוף תמיד יהיה אותו סוף. מי שברח מהחולים במגפת הדבר, שאותה מתאר לוקרציוס, ולא ניסה לעזור משום שתאוות החיים התגברה עליו, ‘מת בחרפה ללא עזר.’ אבל כנגדו מי שניסה לעזור לחולים, ‘גם הוא לא ניצל מהפגע,’ וכך הצדיק נספה יחד עם הרשע, מי שברח מת כמו מי שנשאר, איש לא נמלט.

האם יכול להיות שקאמי, שתיאר את מגפת הדבר במאה העשרים קרא את בוקאצ’ו שחי במאה הארבע־עשרה ובוקאצ’ו קרא את לוקרציוס שחי במאה הראשונה לפני הספירה? או שאולי פשוט אותה רוח שמילאה בקינותיה את הרחובות אצל לוקרציוס, ממשיכה לנשוב לאורך השנים, עד שבספרו של קאמי, הדבר, היא כבר נשמעת כזמזום מטריד, כ’שתיקת המגפה בשמיים הכבדים’. אולי אותה אימה מול מה שהופך את כולם לנידונים ללא אשמה וללא חטא, היא שמוצאת ביטוי באותן מסקנות ובאותן מטאפורות?

מעל לשלושה מיליון איש כבר מתו בעולם, מספר הנדבקים בישראל הגיע לשני מיליון מאתיים, ראש הממשלה הכריז על תקנות חירום לסגר כללי, ואני עוברת מאוראן לפירנצה, ומפירנצה לאתונה ועוד אחורה, ומגיעה בסופו של דבר למגפה בתבאי שהתרחשה במאה החמישית לפני הספירה במחזה של סופוקלס, אדיפוס המלך. כאן עדיין הכול ברור, יש חטא ויש עונש ויש אשמה וכפרה, וכאן, למרות שכבר הפסקתי לחפש אותו, אני מוצאת את הגיבור שלי, אדיפוס.

זה האיש שחקר מדוע פרצה המגפה בתבאי וגילה שהוא האשם, הוא זה שטימא את העיר כשרצח את אביו ושכב עם אמו, הוא האיש שהצליח להפוך למלך ולעשות חיל עד שכל חייו התהפכו והוא איבד את אשתו, את המלוכה ואת מאור עיניו.

אבל הוא גם התינוק שהוריו זרקו למות בהרים כשהיה בגיל שלושה ימים ובסוף ימיו שני בניו היו שותפים לגירושו מהעיר. והוא לא מבין: איך הגורל הזה שממנו ניסה לברוח כל חייו חזר והיכה בו לפני מותו. זהו. זה יהיה הנושא של הספר שלי, ולא רק אדיפוס יהיה הגיבור הראשי שלו, גם סופוקלס וגם אני. והמגפה כבר לא מפחידה כל כך, לא מאיימת. אני פוקחת עיניים בבוקר, מנסה להיזכר: ‘איפה אני?’ ואז מכת האור מהחלון הפתוח, כן, אני כאן. עכשיו. ועוד מעט הכול נגמר. ואז אני קמה, אוכלת ארוחת בוקר, שותה קפה ומתחילה לקרוא את אדיפוס המלך והכול מתחיל מחדש.