החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

לך בדרכו של חתול הביצות

מאת:
הוצאה: | 2011 | 303 עמ'
קטגוריות: במבצע, סיפורת עברית
זמינות:

25.00

רכשו ספר זה:

אלון, בנו של מספר־סיפורים אגדי, יוצא לחפש את אביו, אברהם בן‪-‬חמו, שנעלם באורח מסתורי. במשך שנים אלון לא היה בקשר עמו בגלל תכונתו של האב לחיות בתוך סיפוריו ולבלבל בינם לבין המציאות, אך המסע שהוא יוצא אליו, יחד עם בנו, הוא המסע של חייו. נחשים, חולד מדבר, מנורה שנעלמה מבית המקדש והוחזרה אחרי אלפי שנים, מסעות של יהודים מארצות רחוקות, אהבות ותשוקות, מכשפות וקוסמים, דובים ואנשי קרקס, כולם מהווים דמויות ציוריות ומאלפות בספר זה, שהתעלומות בו מצליחות להיפתר באופן מפתיע, רק בסופו.

מקט: 4-682-151
סקירה
סקירה
סקירת הספר באתר סימניה
הספר באתר עברית

הורד דוגמה חינם לאייבוקס

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


אות ההשכמה מן העבר פלש אל חיי בסערה בצהרי היום שבו נהגתי לציין את מועד גירושיי מרחלי. ביום הזה, עשר שנים קודם לכן, חתמתי על המסמך הרשמי ששחרר אותי מסבך נישואינו, ומאז היווה תאריך זה את יום העצמאות הפרטי שלי, שהוא גם "נָכְּבָּה" אישי.
הייתי שקוע בניסיון סיזיפי להתגבר על תערובת מתישה של תחושת החמצה ואדישות, בעזרתה המסורה של פרוסת עוגה, ובכתיבת שורה נוספת על המחשב, שאותה שוב לא הצלחתי לנסח כראוי, צלצול הטלפון הפריע את שקט מחשבותיי וניתק אותי מרחמיי העצמיים על כישלונותיי החוזרים ונשנים לכתוב סצנת פתיחה בתסריט שעליו עבדתי. תודעתי חזרה בבת־אחת לעולם המציאות.
"מי מתקשר בשעה כזו?" כעסתי, ומצד שני הייתי אסיר תודה על ההפרעה, שהטילה את אשמת בזבוז הזמן על מישהו אחר והרחיקה אותה ממני. התחלתי חושש שמא הצלצול מבשר שקרה משהו ליותם, ולכן מיהרתי להרים את השפופרת. באופן שהפתיע וטלטל אותי, הזדהתה מצדו השני של הקו שירה מנור, וביקשה לברר האם שמעתי מה קרה ואם תוכל לעזור לי במשהו.
שירה? עברו שנים מאז דיברנו לאחרונה. שירה הייתה חברת ילדות מהמושבה, אך למעשה עוד לפני שעזבתי כבר לא היה בינינו כל קשר. בילדותנו גרנו בשכנות והוריה היו היחידים במושבה שלא העבירו ביקורת גלויה על אבא, ולא לעגו לו בשל מבטאו השונה, בעל הרי"ש המתגלגלת והחי"ת הגרונית. הם קיבלו אותו עם סיפוריו המוזרים, מסעותיו הליליים, ההרפתקאות שעליהן סיפר בחשאיות והחברים הלא־שגרתיים שפקדו מפעם לפעם את ביתנו בשעות לא צפויות, אי־שם בעומקו של הלילה.
שירה ואני למדנו יחד בבית־הספר מכיתה א' ועד סיום התיכון. יחד טיילנו וחקרנו את אזור המושבה, ולא פעם אף ישנו בשטחי הבור שסביב לה. אולם כשנודע לה שאני יוצא עם רחלי, כעסה, הפסיקה לדבר אתי, ובמהלך השנה האחרונה שלי במושבה היינו מתעלמים זה מזו כזרים גמורים. הייתי משוכנע שהתנהגותה המתנשאת נובעת מיחסה למוצאה העדתי של רחלי, ובפעם האחרונה שבה דיברנו אף האשמתי אותה בגזענות והעמקתי בכך עוד יותר את התהום אשר נפערה בינינו. והנה, כעת, אני שומע את קולה מן העבר האחר של הקו. מוזר.
ובכן, לא ממש מוזר בהתחשב בעובדה שזו שירה. היא, בדרכה הזכורה לי משכבר הימים, לא בזבזה זמן בדיבורים מיותרים כמו "מה נשמע?" או "כמה זמן עבר מאז שדיברנו לאחרונה", וניגשה ישר לעניין.
"לעזור במה?" שאלתי, מתאים עצמי לסגנונה הישיר, הממהר.
"אז לא שמעת," קבעה, "אבא שלך שוב נעלם."
נעלם? שוב? מה זאת אומרת נעלם? לאן?
עוד לא הספקנו להחליף שני משפטים, ושיחתנו נקטעה כשאל הדירה פרץ בדהרה יותם, מרעיד בטריקתו את קירות הבית. בקליעה מדויקת מבעד לפתח חדרו זרק את תיק בית־הספר שלו אל המיטה ומיהר למטבח לחמם לו שניצל וגרסה תעשייתית בת יומיים של אורז. כשחלף על פניי הושטתי יד ללטפו, אך הוא היה מהיר ממני ומורגל בניסיונות החיבה שלי, וכך יצא שידי ליטפה אוויר ריק. "מה זאת אומרת נעלם?" התעשתי והמשכתי לחקור את שירה.
"יותר משבוע עבר מאז שמע ממנו מישהו. חזי וחצי לא מצליח לאתר אותו, ובכלל, הוא לא אותו דבר מיום שאלסנדרה נפטרה."
אלסנדרה נפטרה? מתי זה קרה? למה אף אחד לא הודיע לי על כך?
"אלסנדרה?" הצלחתי בקושי רב לומר. חשתי מחנק ולחץ מכאיב התמקם לו סביב עיניי. אבא ואלסנדרה, אלסנדרה ואבא, חשבתי. הם תמיד באו ביחד.
"מי זה?" שאל יותם בפה מלא אורז, מחזיר אותי שוב למציאות.
"מה?" התבלבלתי מהשיחה התלת־ממדית, "אה… רגע. שירה, אני יכול לחזור אלייך עוד מעט?" ניצלתי את הרגע כדי לחמוק. הרגשתי שלא אוכל להתמודד בבת־אחת עם כמות רבה כזו של אינפורמציה.
"אתה לא מסתלק שוב, נכון?" שאלה שירה, שלמרות השנים הרבות שבהן אפילו לא דיברנו, עדיין קראה בי כבספר פתוח.
הצצתי שוב אל יותם, וכשראיתי שמבטו נעוץ בצלחת האוכל וידיו מתופפות כרגיל על השולחן, סובבתי בחזרה את ראשי. "מסתלק? מה פתאום מסתלק? הכתיבי לי את מספר הטלפון שלך ואתקשר בחזרה בעוד כמה דקות."
"כדאי מאוד שתתקשר," אמרה שירה ונימה קלה של איום התגנבה לקולה, "הלו, זה אבא שלך."
"אני יודע שזה אבא שלי," הרמתי קול ויותם הניף ראשו בחדות מצלחת האורז והשניצל שאתם התמודד בהצלחה חלקית בלבד.
"טוב," היא ירתה, "אז תבוא לחפש אותו. בעצם," הוסיפה, "עדיף שתבדוק קודם אצל החברים, אולי הם יודעים משהו עליו."
"החברים?"
"כן," מיהרה להסביר, "אתה יודע, עמנואל, עמרם, בן-גוריון ושאר החברים שלו."
"אה, כן," מלמלתי, מחשבותיי נודדות אליהם, אל חבריו, חבריי בעבר, "החברים."
שירה הכתיבה לי את מספר הטלפון שלה ונפרדנו בשלום רשמי למדי לא לפני שהוסיפה: "ותביא אתך גם את החבילה."
"חבילה?" הופתעתי, "איזו חבילה?"
"זו שאלסנדרה נתנה לך," אמרה, "מה, היא לא אצלך?"
"כן, היא אצלי," נזכרתי והודיתי בחוסר חשק. "איך קשורה החבילה להיעלמות של אבא שלי?" ומייד כששאלתי, עניתי לעצמי, הרי מפניו ביקשה שאשמור עליה. אלסנדרה ידעה שהמקום האחרון שבו יחפש אבא את החבילה, יהיה אצלי.
"אתה יודע מה?" הוסיפה שירה, "אל תתקשר, פשוט תבוא," והיא סיימה את השיחה מבלי לאפשר לי להגיב.
"איזה אבא?" שאל יותם כשהנחתי את הטלפון על השולחן, "מה, יש לך אבא?"
"כן," עניתי לאקונית בקול שנשמע לי עמום, בעוד אני משנן בלבי, "אלסנדרה איננה ואבא נעלם."
"זאת אומרת שיש לי סבא?"
"ככה עובד הטבע בדרך כלל," עניתי קצר־רוח, "אם לי יש אבא, קיים סיכוי, בסבירות די גבוהה, שלך יש סבא."
יותם עקף באלגנטיות את חוסר הסבלנות הנוקב שלי והמשיך לחקור, "ולמה אף פעם לא סיפרת לי עליו?"
ידעתי שיגיע יום שבו ישאל אותי יותם על המשפחה שלי, ולשם כך הכנתי בראשי כמה תסריטים שונים כתשובות אפשריות לשאלותיו. למשל, שסבו מת במלחמה או שחזר לעיר הולדתו במרוקו ושם אבדו עקבותיו. אבל למרות כל הכנותיי, הרגע שבו שאל יותם על אבי, תפס אותי לא מוכן. "זה לא משנה," נבחתי, "ממילא הוא נעלם. בטח יצא סופסוף למסע המזוין שלו בדרך שומקום."
"דרך שומקום?" השתנה בבת־אחת תחום התעניינותו של בני, שהתעלם מהעובדה שקיללתי, ואף סבו החדש־ישן נשכח לרגע בצד אל מול האפשרויות הגלומות במסע, ועוד באחד המתרחש בשומקום, "מהי דרך שומקום?"
"לא חשוב," נאנחתי, "סתם ביטוי שהמצאתי." ניגבתי את פניי בשרוול חולצתי וקמתי ממקומי.
"אנשים לא נעלמים סתם," חיווה דעתו הנער בן החמש־עשרה, "חוץ מאמא," הוסיף, לא מוותר על ההזדמנות לחבוט בי אשמה.
"סבא שלך אינו סתם," אמרתי, מדלג מעל מה שנראה לי כניסיון לפתוח במריבה, ולפתע קלטתי את האמת שבמשפט. אפשר לומר על אבי דברים רבים, חלקם טובים, חלקם פחות וחלקם אולי אף רעים, אבל בשום אופן הוא לא היה "סתם כך". לא היה אפשר להישאר אדיש כלפיו.
"נו," אמר יותם, "אז בוא נצא לחפש אותו," ואני השתאיתי. זו הייתה הפעם הראשונה זה עידן ועידנים שיותם הציע משהו מיוזמתו ועוד צירף אותי ליוזמה, "בוא נצא (ברבים, הוא אמר) לחפש אותו". בסופו של דבר, אולי היה צדק בדבריה של יועצת בית־הספר שדגלה בשיטה לפיה, "עלינו לתת לילד זמן". אלא שלא פעם שאלתי את עצמי האם חמש השנים שחלפו מאז שהייתי אצלה במשרדה הקטן וחסר החלונות בבית־הספר היסודי שבו למד יותם, הנן פרק זמן מספיק. ובכן כן, כך מסתבר. "איפה הוא גר?" שב יותם והוציא אותי מהרהוריי.
"איפה?" הוא שואל. ממה אתחיל? בשיחה אחת צריך להסביר לו כל־כך הרבה? לספר לו היכן גדלנו, אמו ואני? כיצד נפגשנו? מי הם סבא וסבתא שלו?
"בצפון." עניתי, "הוא גר בכפר בצפון."
"רחוק?"
"רחוק מאוד," לחשתי, יותר מרחוק. חמש־עשרה שנים של "רחוק".
"כמה קילומטרים?" הוסיף וחקר "החשב הכללי לזמנים ומרחקים במשרד המשפחתי המצומצם שלנו".
לא עניתי. מה יכולתי לומר על מקום הנמצא אמנם במרחק שעות ספורות של נסיעה ממקום מגורינו, אך מרוחק עד כאב בזמן ובזיכרון?
"צריך למצוא אותו," החליט יותם.
"נכון," הפטרתי, "צריך." למרות שכלל לא הייתי בטוח שזה הדבר שרציתי לעשות באותו רגע. מה שבאמת רציתי היה לחזור כמה דקות לאחור, לזמן שלפני הטלפון שהגיע משירה, כשאבא היה עדיין בבחינת נמצא היכן שנמצא ומות אלסנדרה לא הכביד. אולם נראה שרצון לחוד ומציאות לחוד. שני אלה שנעדרו מחיי שנים רבות כל־כך, שבו והכריחו אותי לחשוב עליהם, לחזור ולהתעסק בעניינים שחשבתי, שקיוויתי אולי, שהיו מאחוריי לנצח. "זה לא פשוט, יותמי," אמרתי לבסוף, "יכול להיות שנתעכב בדרך ואל תשכח שאתה צריך לחזור לבית־הספר ואני לעבודה."
"מה יש להתעכב?" שאל הנער, "נוסעים, מוצאים וחוזרים, לא?" רק שהדברים אף פעם אינם כה פשוטים.
ארזתי תיק קטן והצעתי ליותם שיארוז גם הוא בגדים להחלפה. הוא ציית בחוסר רצון, דבק בדעתו שהחיפוש אחר סבו יהיה קצר ומהיר. ממש לפני שיצאנו לדרך, ניגשתי למטבח. פתחתי את הארון הגבוה שמעל לתנור ושלפתי משם את החבילה המאובקת, שאלסנדרה השביעה אותי לשמור מפני אבא. "עטפתי פה את המחלה שלו," אמרה לפני שהושיטה אותה אליי, "אל תיתן לו את זה כל עוד אני נמצאת," אמרה. מאז לא נגעתי בחבילה ואפילו שכחתי מקיומה. עד עתה.
היא הייתה כרוכה בסמרטוטים ועלה ממנה ריח מעופש של עובש מיושן. לא הסרתי את הבדים הישנים, אלא דחפתי אותה לתוך תיק הגב שלקחתי עמי, ויצאתי בחזרה לסלון.
לא חיכיתי ליותם וירדתי לרחוב. נכנסתי למכונית הסיטרואן הישנה שלי, שגילהּ התקרב לגילו של בני, והיוותה הוכחה לגעגוע שאני חש לזמנים "ההם", ל"פעם". עוד לפני שקניתיה, נחשבה למיושנת, והעובדה שחצתה מזמן את קו שלוש-מאות וחמישים אלף הקילומטרים, לא כולל הנסיעה לאחור, רק העצימה את תחושת ההימור בכל פעם שניסיתי לנהוג בה. ניסיתי, משום שלא תמיד עלה הדבר בידיי. קרה שהשארתי את המכונית חונה ברחבי העיר משום שלא הצלחתי להתניעה, או שלפתע חשה שאין בכוחה להילחם עוד והמנוע שלה שבק חיים.
חנן, בעל המוסך שטיפל בה, טען שיש לה נשמה משלה ושאפילו הוא, עם ארבעים וכמה שנות ניסיונו במקצוע, לא היה יכול לנבא מתי תסכים המכונית לנסוע ומתי לא. "המנוע שלה עובד מצוין," אמר בפעם האחרונה שבה הבאתי אותה למוסך, "אבל אתה יודע איך זה עם הצרפתיות," חייך בממזריות, "היא תחליט מתי לגמור. כשזה יקרה, תביא אותה אליי. אני אדע איך לטפל בה נכון," אמר והוסיף קריצה דו־משמעית.
לשמחתי, כשניסיתי להתניעה, התעורר המנוע מייד ופעם בקצב אחיד ובקול צלול. יותם התמהמה כהרגלו, מזכיר בהתנהגותו את אמו ומרגיז אותי בכך. כשנכנס לבסוף למכונית לא אמרתי דבר, בעיקר כדי לא לגרום לו את העונג לראות אותי בכעסי, דבר שנחשב בעיניו לפרס.
"לאן?" שאל יותם לאחר שחגר עצמו מאחור.
לא השבתי, שיחכה. גם אני יכול לשחק אתו משחקים כאלה. הוצאתי את המכונית מהחנייה והתחלתי בנסיעה אטית לכיוון היציאה הצפונית של העיר. חשתי שאיני מוכן עדיין להתמודד עם החזרה לבית ילדותי, וחיפשתי את כל הסיבות מדוע עלינו להתעכב. "ניסע לזיכרון יעקב," אמרתי, "אולי הוא שם."
"זיכרון יעקב?" הופתע הנער, "זה הצפון הרחוק שלך?"
"נתחיל שם," השבתי, "אני רוצה לדבר עם עמנואל."
"עמנואל?" הוא שאל, "מי זה עמנואל?"
"חבר של סבא שלך שגר בזיכרון יעקב," השבתי והתרכזתי ברמזור שלפניי.
"וסבא?" שאל ונשמע כמגלגל על לשונו את המלה החדשה בפיו, "מי הוא?"
"סבא שלך הוא…" התחלתי לומר ונתקעתי. מה אספר לו על אבי? נשמתי ונשפתי בכוח כאילו היה לאוויר משקל ונפח. "סבא שלך הוא בנו של קוסם," פלטתי לבסוף.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “לך בדרכו של חתול הביצות”