החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

היום האחרון בחיים

מאת:
הוצאה: | 2011 | 229 עמ'
קטגוריות: 20-0 שח, סיפורת עברית
זמינות:

19.00

רכשו ספר זה:

הסופר נושא באחריות לכל הנכתב. אם זה צחוק או דמע, אם זו אהדה או כעס. הכתיבה רצופה כוונות טובות ומה שיצא זה: "היום האחרון בחיים". חבילה של סיפורים, הגיגים ומעשיות ללא חוט מקשר ביניהם. בין כל הפרקים ובכל הסיפורים, מובטח לקורא שימצא סיפור מעניין אחד לפחות, זו תרומת הסופר לחיי הקורא. על הסיפורים לעורר מחשבה, לשם כך הם שם, לשם כך אותם משפטים מעוררי מחשבה: בראש הסיפור, ובתוכו.

מקט: 1-450-2

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


היום האחרון בחיים: אף אחד עלי אדמות לא השקיע מאמץ כלשהו כדי לרכוש חיים, אותם קיבלנו במתנה. אתה צריך פשוט להיוולד. קצת לחץ ואתה נורה החוצה ממקום אליו תשאף לחזור כמעט כל חייך מצד אחד ומצד שני תשלח אנשים לשם כקללה. אנשים רבים מתייחסים לחיים בקלות דעת בזמן שהם ערך שאין דומה לו בעולם כולו. את החיים קיבלנו כפיקדון מאת הבורא מבלי שביקשנו ומבלי שמישהו טרח לשאול אם בא לנו בכלל לקבל שי כזה. משהגיעה המתנה, ספק נכספת, עלינו להשתדל להפיק מחיינו את המרב. מי החכם היודע מהו המרב, מי המסוגל לדבוק בידע כזה ומי היכול להתמיד בבחירתו.

רצון החיים היה ונותר החזק שברצונות. מרבית בני האדם מוכנים לוויתורים במעמדם וכבודם ואפילו על ממונם ובלבד שיתאפשר להם לחיות. אנו חיים במסגרות המוכתבות ברובן ומשתנות בשינויים מינוריים מדור לדור. האם יתכן שוועד העובדים של הדבורים יערוך כינוס המוני וידרוש להפסיק את שיטת ייצור הכוורות. נמאס להן לבנות את הכל באותה המתכונת כבר אלפי שנים. רוצים שינוי, רוצים שיפורים בתנאי העבודה. לא ניתן! כל זמן שאין הפרעה אבולוציונית העלולה לשנות מהלכים, הכל יהיה כפי שהיה.

תמיד ישנה פעולה שנעשית פעם אחרונה בחיים ולא בגלל סיבת מוות. אדם חזר מחו"ל והייתה זו פעם אחרונה שעזב את הארץ ולא תמיד הסיבה מתוכננת. זה עצוב מאד, אך לכל אמן במה או זמר ישנה ההופעה האחרונה שאחריה לא יעלה יותר על במה. תמיד תהיה לחיצת היד האחרונה שתלחץ את ידו של ביבי, אם בכלל. או שמתוכנן הדבר, או מקרי, או חלילה נקטע באיבו. תמיד תהיה הפעם האחרונה בחייך בה תבקר בקרית-מלאכי, או שבכל תקופת חייך לא בקרת בה כלל. מתי תהיה הצליחה האחרונה בצלילה לאורכה של בריכת 'גלי-גיל'? מתי ריאותיך לא יעמדו במעמסה? תוכל רק לזכור את העונה הקודמת בה בצעת את הצלילה בשלמות.

אנשים אומרים: "עליך לחיות יום יום את חייך כאילו מחר בלכתך ברחוב ייפול מקרר על ראשך". החלטתי לערוך ניסיון קטן ומעניין. לקום בבוקר ולחיות את היום האחרון, ביודעי שבסופו של יום ייפגש ראשי עם מקרר מתוצרת לא ידועה וכנראה גם אבד עליו הכלח, אחרת לא היה מושלך מקומה חמישית לרחוב.

קמתי מוקדם ודילגתי על ארוחת הבוקר. חבל על זמן האכילה. חבל לבזבז חלק ניכר מסוף חיי על ארוחת בוקר אחת שאיני בטוח שמפעל המזון שלי יספיק לעכלה. הרעב מתחיל להציק. אפשר למות רעב, או למות מרעב. זה לא ילך, חייבים לאכול משהו. את השיניים צחצחתי לא מטעמי בריאות כי אין מצב שהיגיינה טובה תיתן לי שיניים טובות לשנים רבות. הטעם בפה מהנה יותר ואני זקוק להן ליום אחד בלבד, עד שראשי ייפגש עם המקרר הצנחן חבר קרוב של 'עזית'.

הזמן זוחל לאיטו. אני יושב וחושב מה צריך לעשות אדם העומד להיפרד. החלטתי לקחת את הסקסופון ולנגן קצת.

"זה דבר מהנה אבל זה מה שאתה עושה מידי יום ביומו", אמרתי לעצמי וכך אבדר את עצמי בשעותי האחרונות. התחלתי לנגן שירים ולאחר שניים שלושה פניתי לתרגילים וסולמות. זה ממש מהנה אותי ועל כך יעידו שכניי שאלמלא הבידוד המצוין של דירתי כבר היו מתאשפזים באברבנאל או מאשפזים אותי במחלקה אורטופדית באחד מבתי-החולים לאחר מפגש בלתי ידידותי עם שני לוחמים מונגולים שהגיעו מהערבה שלגדת נהר האונון.

החלטתי לבזבז דקות מספר בקריאה כי נשארתי סקרן לגבי השאלה: "מה היה קורה לו ניצח היטלר במלחמה?" (שכחו את המילה חלילה) ספר מעניין ולא יכולתי להיפרד מבלי לדעת את התשובה. אני עלול לפגוש אותו במרומים ועלי להיות מוכן. איני יודע לאיזו מחלקה אשלח. אולי אשתתף בפורום שבועי הדן בסוגיות עלי אדמות מן העבר. אני מכין טיעונים בכל תחום.

צריך להיפרד מן הצאצאים. אני חושב לוותר על כך עם כל כאב הלב שבדבר. כיצד אכנס ואומר לנכדיי: "בואו תגידו שלום לסבא אני עומד לקבל נגיחה ממקרר טועה ולצאת לעולם שכולו טוב". זה לא נראה רציני וחבל שיזכרוני כאחד שדעתו נשתבשה בזקנתו. נכד אחד ימלמל בצער, כשדמעות בעיניו: "סבא יצא לחפש מקרר צנחן, מה מוזר העניין".

אסקימוסי בוגר ומעלה החש שהגיעה שעתו, קם השכם בבוקר כשכולם נמים את שנתם ויוצא לדרכו האחרונה למרחבי הקרח הנצחי כדי להתאחד עם אבות אבותיו. ללא חיבוקים וללא מילים מיותרות, ללא מכתבי פרידה וללא בכי. בהפתעה לא גמורה למשפחה נעלם הזקן אל תוך ערפילי הקור עד לפריחת נשמתו. מהלך קר ומצמרר כשאני חושב עליו, אך עדיין עדיף על ארגז קרח טועה הצונח מגבהים הישר על ראשך.

המסקנה היא שאני מאמץ את מסורת הצפון הרחוק: אין פרידות.

לאחר ארוחת הצהריים, בה ניסיתי לאכול פעם אחרונה ממאכליי האהובים ומכיוון שחוקי הבריאות בוטלו הכפלתי את הכמות, צרפתי מספר אכסיומות אסורות ואז מתברר שאין לי מקום בבטן ליותר מהכמות לה אני רגיל. התחלתי לפהק ומכיוון שלהסתלק מן העולם בפה פעור לפיהוק זה לא יאה נשכבתי לנמנום מהנה וחסכני בן שעה. נרדמתי חיש ללא דאגות לגבי המחר וישנתי שנת ישרים ללא אמצעי יקיצה. התשלום למ.ע.מ. כבר אינו מטריד והחוב לשוק האפור הנושא ריבית רצחנית מעלה גיחוך. הסתובבתי בבית בעיניים טרוטות ובשיער סתור, תוהה כיצד לנצל את השעות האחרונות.

המקלחת הייתה כבר פועל יוצא מהמצב וגילוח למשעי סגר את העניין. דקות יקרות עוד בזבזתי בבחירת מחלצותיי, החולצה המשובצת או התכלת המבליטה את עיניי על רקע השיער הדליל והחיוור מאד. כמה נפלא לצאת למסע האחרון כשאתה במיטבך. נקי מגולח ומבושם. מה יגידו אם ימצאו איזה חור סורר בתחתונים, מה יחשבו עליך?

חשבתי לנצל את קופת החיסכון הקטנה למסע קניות. בגדים יקרים נעליים ואולי חליפה כהה ומרשימה עם פסים דקיקים בלתי נראים, שבה אופיע בשערי מעלה. הזמן יקר וחבל לבלותו מול זבנית משועממת שמנסה לדחוף כל בגד, בכל צבע על-מנת לקבל את העמלה היומית ממנהל המשמרת שאינו מפסיק לקטר על בזבוז כישוריו במקום עבודתו זה. במה אשמתי שעם צאתו למשמרת חומקת אשתו לשכן הצעיר, שחקן מובטל, לא מגולח וכל שנותר לו זה להתקשר בקנאה כל כמה דקות לבדיקת נוכחות של אשתו ולקלל את מר גורלו.

מתוך מבחר העניבות שבארוני שלפתי את האס. עניבה מרשימה ללא אחים ואחיות. ייחודית ובולטת בין כולן. הלכתי איתה רק פעמיים. התחלתי לחשוב על המקרר ועל תכולתו האפשרית. מספיק שבמפגש עם ראשי תפתח הדלת ואיזה מיכל קטשופ טועה שפג תוקפו יכתים את מלכת העניבות בנוזל בעל ריח בלתי נסבל וצבע שאינו מופיע בסקאלת הצבעים, לעשות לי דווקא כדי שלא אוכל להיפרד מהעולם רגוע ושליו.

יצא שביום האחרון שלי עלי אדמות עשיתי בדיוק נמרץ את שעשיתי תמול ושלשום. ישנם אירועי בילוי הנשזרים בחיי היום יום אך אינם מסוגלים לנתק אותי מהעיסוקים מהם אני נהנה כל-כך.

מסתבר שכל עיסוק מהנה, מתאים לכל ימות השנה, אפילו לאותו היום בו תעשה אותו בפעם האחרונה. כל עיסוק אחר ישעמם.

למקרה שהמפגש עם המקרר ישרוט רק את מצחי ומותי יידחה, התחלתי לבדוק מחקרים שנעשו בחולים שנחשבו מתים וחזרו לחיים והראו שלכולם קווי דמיון לחוויה שעברו. רובם נהנו מאור חזק במיוחד להאיר את דרך היציאה וצפו בעצמם שוכבים על ערש דווי ומסביבם המטפלים. כוח רצון שלהם, חזק במיוחד עצר את היציאה והם חזרו לגופם השוכב על מנת לספר לנו את החוויות.

כולם קראו על החוויות הללו, שיננו אותן ואף אחד לא ירצה להיות חריג ולספר שראה את עירית ענבי מכריזה בטלוויזיה על מספרי הלוטו הזוכים ובהם ששת המספרים שלו ולפיכך החליט לחזור ולממש את הזכייה. בכלל כל האירוע היה באולם קריר ואפלולי עם תאורה של פנס קטן בעל אור צהבהב וחיוור כי הבטרייה החלשה איננה של "דורסל".

מישהו נפל פעם מגובה רב על פיאט קטנה ונשאר בחיים. לשאלות על השניות שבילה בדרך למטה סיפר שראה את חייו חולפים במהירות. אישה אחת נפלה מקומה שלישית, נתקלה בחבלי כביסה וניצלה. לשאלות המומחים ענתה שראתה תמונות מן העבר. למעשה ראתה בכלל קטעים מסרט, כשטרזן מלווה בצ'יטה על כתפו, רודף אחרי קרוקודיל אכזרי. לך תקלקל למומחים את התיאוריות עליהן שמעה הנופלת כמו כולנו.

אני למשל, קפצתי פעם מהמקפצה בקומה השלישית בבריכת בת-גלים ואם הייתי נשאל, הייתי מספר כמו כולם על תמונות ילדותי שחלפו ביעף. למעשה הייתי עסוק בהשתנה בתוך בגד-הים מרוב פחד והתרגשות. מי מסוגל ברגע כזה להתבונן בתמונות ואם הייתי מסוגל, הייתי מעדיף תמונות של בריג'יט בארדו בצעירותה. אפילו שבגד-הים אותו לבשה נתפר מחמישה מטר בד, כדי שיכסה טפח, כדי שיכסה טפחיים, כדי שישמש מגן נגד הקור ורק ברך חמודה תבצבץ ותשמש כאטרקציה לבני תשחורת בהתבגרותם.

קיימת אפשרות של חזרה לחיים לאחר מוות קליני. במסכת שמחות נאמר: "יוצאין לבית הקברות ופוקדין על המתים עד שלושה ימים". משמעות של נקבר שיכול לחזור לחיים ובמשך שלושה ימים יש לעקוב ולבדוק. יש לציין שההוראה נכתבה בתקופה בה קברו את המתים בכוכים.

קורים מהלכים הנשגבים מבינתנו. אנו לועגים או מתכחשים, או שותקים ומפקפקים בלב פנימה. זו ההזדמנות לאירוע שקרה והסבר הגיוני אין ואי אפשר גם לחפש. עם קריאת סיפור כזה, מצקצקים בלשון "אוי אוי אוי" וחוזרים לסדר היום. מה עוד אפשר לעשות?

במשך תשע-מאות יום צרו הגרמנים על לנינגרד ולא הצליחו לממש את יתרונם ולכבוש את העיר. הנצורים שסבלו מאבידות קשות, מרעב כבד ומקור עז של החורף הרוסי הצליחו לבלום את המתקפות הכבדות. המרשל ז'וקוב הצליח לארגן את ההגנה כך שהייתה בלתי חדירה לכוחות הצרים. למעלה ממיליון קורבנות גבה המצור הנאצי. על גבורתם של הנצורים נכתבו אלפי מילים אך מאומה על טוראי אחד פשוט ששרד את התופת ולא זכה לכותרות. לא רק כותרות, אף אחד אינו זוכר או מכיר חייל שכזה.

איגור ליינקין, טוראי זוטר שזה גויס, טרם עבר הכשרה צבאית וילמד את תורת המלחמה תוך כדי קרב. הוא שוטט בין הביצורים כשעיניו תרות אחר פיסת משהו אכיל שישקיט את הרעב המכרסם. לפתע קלט רסיס מתכת יצוקה, שארית מפגז מרגמה, אחד מיני אלפים שירו הגרמנים אל תוך העיר הנצורה. איגור הרים את הרסיס, התבונן בצורתו המעניינת ובלי משים תחבו לכיס חולצתו. לא שישמש כמשהו אכיל, אך הרגש האמנותי גבר על ההיגיון. מיציי הקיבה תוססים ומתחננים לפיסת פחמימה ובעליה עוסק באמנות. לא עבר זמן רב וצלף גרמני שישב במסתור שעות ארוכות החל מעלות השחר, לפני עלות קרני החמה ובסבלנות רבה משחר לטרף, קלט את איגור תר אחר מזון והזהירות ממנו והלאה. שנייה אחת הספיקה לצלף המיומן לירייה בודדת אל חזהו של איגור. עם הירייה סיים את תפקידו לאותו היום. הוא לא נשאר לראות את תוצאות הירייה. בטוח בפגיעה והחשש מפני גילויו גרם לנסיגה מהירה. הוא ירד מהעץ ונעלם יחד עם כל ענפי ההסוואה הנעוצים בכובעו ובין בגדיו. איגור נפל אחורה ונחבט בקרקע.

חובש שהוחש למקום חשף את החזה וגילה כתם כחול גדול שעיטר את איזור הלב. על פיסת המתכת נראה בברור סימן פגיעת הקליע. כוח עליון, יד הגורל, נשגב מבינה, או כל כינוי שננסה, העיקר שיתאים לסיפור של איגור שחייו ניצלו בזכות כלשהי, אולי כי השכיל לאסוף פיסת מתכת בגלל צורתה המיוחדת, למרות הקור והרעב. אולי הגדרה כזו: " אמנות הפיסול בשרות הצלת חיי אדם".

לפני שנים מספר הטלפון מצלצל באחת אחר חצות. זוגתי האמונה על ניהול מערכות הבית עונה ומתבשרת על מות אמה. מוות צפוי שלא בא בהפתעה, בגלל גיל וחולי. מה עושים במצב זה? נתבקשנו לא להגיע לפני שבע בבוקר. לישון – קשה. שנינו ישובים על הספה בסלון. דניה אשתי דומעת, מהורהרת בשנות דור שחלפו ביעף וסיומם תמיד יהיה עצוב. אני מחפש משהו שיעסיק את מוחי בשעות הקרובות. נגשתי לארון הספרייה בן כמה מאות ספרים ושלפתי ספר בצורה אקראית לעלעל בו ולהעביר זמן. דף נשר מתוך הספר ונפל ארצה. הרמתיו. דף קטן ועליו מודפס: "קדיש", עם התפילה כמובן. האם זה יתכן, או חלמתי חלום? מי יכול לכוון שליפה של ספר מתוך מאות ובדיוק ייפול הדף המתאים.

תופעות הנשגב אינן הופכות לאכסיומות ולא צריך על כל בלתי נתפש לבצע קידה לאל חדש. ישנן כאלה שהן תרגיל של מאחזי עיניים, ישנן שהן יד המקרה וכאלה שמוחנו אינו מסוגל לתת הסבר לעצמו על האירוע שחווה.

סטליוס קזנדג'ידיס שר ביוונית, בקולו שהרטיט מיליוני מאזינים ועדיין, לאחר מותו:

זה הלילה האחרון של חיי

עכשיו לפני שאפרד מהם לתמיד,

ני מבקש לסלוח לכל אלה שהרעו לי.

הכל שקר אחד גדול, נשימה נשיפה,

בוקר אחד יד עלומה תקטוף אותנו

כמו היינו פרחים.

מקום שאליו אני הולך, לא קיימים כאב או דמעות

הצרות והצער נותרים בעולם החיים ואני, אני עוזב לבדי.

דלתות לחיים, פתחתי אחת ונכנסתי

וכששקעה השמש, פתחתי את השנייה ויצאתי.

את הלילה האחרון בחיי ישנתי לבוש במיטב מחלצותיי. השליח שאמור היה לשלח את המקרר מהגבהים לעבר ראשי, נרדם על משמרתו ונתן לי עוד ארכה להנאה מחיי. בבוקר, משפקחתי את עיניי חלפו להן שניות מספר עד שזכרתי את הסיבה להופעתי כחתן ביום שמחתו.

למדתי שעלי לעשות את האהוב והמהנה מידי יום. ביום הראשון עד ליום האחרון.

מה שנותר לכולנו זה לשמוח עם הצלצול של השעון המעורר בבוקר האומר לנו: "פיקחו עיניים, צאו לדרך, מלאו לבכם בהנאה, אתם בקו החיים".

זכרו את קול השופר: "המקרר עדיין בשימוש ואין כל כוונה להשליכו על ראשכם".

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “היום האחרון בחיים”