החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

התחברות או הרשמה נדרשים רק בעת גישה לספריתך או ביצוע תשלום

צל של מלאך

מאת:
הוצאה: | 2011 | 252 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
הספר זמין לקריאה במכשירים:

44.00

רכשו ספר זה:

"‘דוקי,‘ אומר הקול. ‘דוקי, את שומעת אותי?‘

 

לא יכולה לענות.

 

‘דוקי, תחזרי,‘ הוא עוצר אותי מלהחליק מטה, מנסה למשוך אותי מהתהום. טעם של אלומיניום ממלא את פי. אני רוצה שיניחו לי להישאב לאי־שם אבל הקול לא מרפה, עוטף אותי כמו גל קטיפה. הקול הזה.

 

יד מלטפת את מצחי, ריח נעים ומוכר מסתחרר סביבי. הריח הזה.

 

אני פוקחת את עיני והחדר פורץ בסחרור מטורף. קר לי. קר מאוד. מתאמצת לפענח את התמונה ששולחות העיניים שלי למוח. מולי רואה עיניים. ירוקות כמו עלי גפן בהירים. העיניים האלה."

 

 

מי הוא בעל הקול המכשף המעיר בדקלה זיכרונות ישנים, מתוקים וכואבים, מה הקשר שלו אל ג'ואנה היפהפייה, מדוע מסרבים הוריו העשירים לספר לדקלה מה עלה בגורלו ומה הוא הסוד האפל שהם מסתירים?

 

בצל של מלאך, רומן המתח החדש של אדיבה גפן, שוב חוברת דקלה אל סמי ג., החוקרת הפרטית הצינית והמופלאה, ובעזרתה מנסה להעלות באוב את אהוב נעוריה יפה התואר – נער הזהב שהעולם היה מונח על כף ידו – ששבר את לבה ונעלם. בדרך לפתרון התעלומה היא כובשת את לבו של פקד בנדר וגם את לב הקוראים.

 

 

משבחי הביקורת על ספריה של אדיבה גפן:

 

 

"לא תוכלו שלא להתאהב בדקלה, הגיבורה של ספרה החדש של אדיבה גפן, שכל ספר שלה מצליח להיות משעשע ומותח מקודמו."

 

רן בן נון, ידיעות אחרונות

 

 

"אדיבה גפן, שהיא אלופת המותחנים, רוקחת כאן ספר בלשי שנון, חכם, טוב לב ומלא הרפתקאות, חידושים, אהבה, משפחה, ובוראת עולם רותח וססגוני, בקיצור כל מה שצריך כדי שלא תניח את הספר מידיך…"

 

סמדר שיר, קול ישראל

 

 

 

אדיבה גפן אשת חינוך ותקשורת, מנחת סדנאות לכתיבה, מתגוררת בלב תל אביב. עד כה פירסמה שלושה־עשר ספרים, בהם תשעה ספרי מתח, וצברה קהל גדול של קוראים נאמנים.

מקט: 978-965-517-801-2
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1

אני מרחפת בתוך הכלום, במקום שבו קרני השמש אינן מחממות והכוכבים אינם זורחים. דממה. שקט. רק ריחוף. העולם נמוג לתוך ריק גדול.

ומתוך האינסוף שומעת את הקול.

'דוקי,' אומר הקול. 'דוקי, את שומעת אותי?'

לא יכולה לענות. שוקעת בריק.

'דוקי, תחזרי,' הוא חוזר ואומר, עוצר אותי מלהחליק מטה, מנסה למשוך אותי מהתהום.

טעם של אלומיניום ממלא את פי. אני לא פוקחת את עיני. רוצה שיניחו לי להישאב. הקול לא מרפה. 'דוקי. דקלה…' עוטף אותי כמו גל קטיפה. יד מלטפת את מצחי, ריח נעים ומוכר מסתחרר סביבי. הריח הזה. מתקרב ומתרחק.

'את בסדר, את לא צריכה לפחד,' לקול המפציר מצטרפים קולות נוספים. עמומים, מרוחקים. כאילו בוקעים מתחת לשמיכת פוך עבה, ומנגד, התהום פוערת את פיה עמוק יותר, רומזת לי לזחול ולהיבלע בבטנה. ושוב הקול הזה. מוכר וזר. חם ונחרץ. איפה אני? מה קרה לי? מנסה לדבר, אבל המילים נספגות בריק ואינן נשמעות. כאילו התרוקנתי מכל מה שהייתי.

'ששש… אל תזוזי, אנחנו צריכים לבדוק אותך,' ממשיך הקול לדבר, ואני חשה ביד יציבה שתומכת בראשי. אני מוכרחה לראות מי זה. אני יודעת, ובכל זאת חייבת לראות אותו. להביט בפניו. סוף־סוף מצאתי אותו.

במאמץ פוקחת את עיני והחדר פורץ בסחרור מטורף, בולם אותי. קר לי. קר מאוד.

אני מתאמצת לפענח את התמונה שהעיניים שלי שולחות למוח. מולי רואה עיניים. ירוקות כמו עלי גפן בהירים. העיניים האלה.

'איפה אני?'

'את בבֵית היונה. נפלת אבל את בסדר. ששש… תנוחי, דוקי, את לא צריכה לדבר.'

'אני עומדת למות?'

'לא…' הוא צוחק. הצחוק הזה. רך, קרוב, מלטף. 'ממש לא, התעלפת ואת עדיין חלשה, אבל לא מתים מזה, דוקי.'

'אבל קר לי כל כך,' אני ממלמלת.

קולות נשמעים סביב. מישהו אומר, 'קר לה,' ואחר פוקד, 'תביאו שמיכה.'

בד כבד מונח עלי, ואי־שם, בקצה גופי, מישהו מעסה את רגלי. שברי מילים מגיעים אלי בגלים, מתקרבים ומתרחקים חליפות כמו שודרו בסונר ממעמקי האוקיינוס. שוב שוקעת בענן כחלחל, וריח מתקתק של קוקוס מזדחל דרך הנחיריים לחלל הבטן שלי, כמו סם מרגיע.

'אל תצללי שוב, דוקי,' אני חשה בידו הכבדה על כתפי. 'דוקי, את שומעת אותי, נכון?'

קולו חוצה את מדבריות הדממה, הולך ומתקרב, ואני יכולה להרגיש את ריסיו מרפרפים על שפתי. 'תנשמי עמוק, אל תפחדי, אנחנו שומרים עלייך, רק לא לפחד.'

אני מצייתת. נושמת נשימות עמוקות, ארוכות. עיני שוב נעצמות.

'ככה טוב, קחי אוויר לאט־לאט, את תהיי בסדר.'

כשאני פוקחת את עיני אני מחפשת שוב את הירוק העז של מבטו, אבל פוגשת הרבה עיניים — כחולות, אפורות, שחורות — כולן קרועות לרווחה ועוקבות אחרי כל תנועה שלי. אחר כך אני מבחינה בראשים, נוגעים זה בזה כאילו חרזו אותם יחד.

אלה מלאכים, חולפת מחשבה איומה במוחי.

'מי אתם?' אני שואלת בקול צרוד.

'אסור לך לדבר,' נשמע קול. 'רק לנוח.'

מנסה להרים את ראשי, מחפשת אותו.

'תקראו למלכה,' אומר מישהו. 'תגידו לה שתביא את הקפה שלה.'

האוויר נע סביבי וצינת הרצפה שעליה אני מונחת חודרת לגופי. אני מסתכלת בייאוש סביב, מחפשת את העיניים הירוקות האלה, שואפת את האוויר בתקווה לחוש שוב בניחוח הקוקוס.

לשווא.

'תנוחי, חמודה,' נשמע קול חם של אישה. 'תנוחי.'

'איפה אני? איך הגעתי לכאן?'

'את בבית היונה, בעכו. כנראה החלקת והתעלפת. למזלך הדיירים שלנו ראו מה קרה וקראו לאנג'ל שהביא אותך אלינו.'

'איפה הוא?'

'אל תתרגשי, את חייבת לשמור על הכוחות שלך. אני מריון, אנג'ל ביקש שאטפל בך.'

'מי זה אנג'ל?' אני מבולבלת. מעולם לא פגשתי מישהו בשם כזה. אני מביטה סביבי. עדיין חשה בו קרוב לכאן, חשה במבט שלו צופה בי.

'איפה אתה?' אני מנסה להתרומם כדי לראות אותו אבל גל גדול הודף אותי בחזרה לרצפה. 'אני יודעת שאתה כאן,' אני ממלמלת.

'אסור לך לזוז,' אומר מישהו. הוא? אני כבר לא בטוחה. 'מריון, תדאגי שהיא תשתה.'

אני לא מוותרת. מזדקפת שוב. רוצה להפוך את הקול לפּנים, לזיכרון, אך מספיקה לראות רק את גבו המתרחק.

אני מנסה לאחות קרעי זיכרון. השלט שעליו כתוב: עכו. מגרש הגרוטאות לא הרחק מבית הספר לקציני ים, שם חניתי. שער הים שדרכו עברתי בדרך אל העיר העתיקה, בעל דוכן הגרביים בשוק שהורה לי את הדרך. לפני השלט 'רמזי בחומות, מסעדה' — סיגריה. אבן רטובה. אני מתמוטטת. ידי מושטות לקיר, המערבולת. הריק.

ריק גדול.

'תשתי קפה של מלכה,' אומרת מריון ומגישה לי כוס שעולה ממנה ניחוח עז של הל ורוזמרין. 'קפה פלא, תראי איך עושה לך כוח,' היא מחייכת אלי. עור שחום, עיני אגוז, סווטשירט לבן גדול שעליו מודפס בצבע ירוק 'בית היונה', בעברית, בערבית ובאנגלית.

אני שותה את המשקה עד תומו. שני גברים, שניהם בטרנינג סגול, מתיישבים מולי ומתבוננים בי ברצינות.

'רוצה נביא אמבולנס?'

הם נראים בני ארבעים אך מדברים בכבדות מתוקה של בני שלוש.

'לא, לא צריך. רק תקראו לאיש שטיפל בי.'

'היא רוצה אנג'ל,' קובעים שניהם יחד, כמו תיאמו ביניהם את התשובה, ואז, בתגובה למבט נוקב שנועצת בהם מריון, קמים ומתרחקים.

צעירה שצבע עורה כצבע אגוז, לבושה בשמלת כותנה ארוכה תופסת את מקומם ומתיישבת ליד מריון.

'תקראי בבקשה לאנג'ל הזה,' אני מבקשת. 'תגידי לו שאני רוצה לראות אותו.'

'לא חושבת שאפשר. תכירי, זאת פאדיה, היא גרה כאן.'

'גרה כאן? מה המקום הזה?'

'הוסטל,' מריון מחייכת באושר שמימי, כאילו היא מספרת לי על תינוק שזה עתה ילדה. 'המקום הזה הוא בית היונה, ועוד מעט יגיע אמבולנס, אנג'ל הזמין.'

'לא!' אין לי שום חשק להתחיל עכשיו מסע שראשיתו באמבולנס וסופו מי ישורנו. 'לא צריך אמבולנס. אני בסדר, הנה תראי, אני בסדר.' אני מתרוממת לאט על רגלי, מתעלמת מהסחרחורת שעטה עלי כמו נץ טורף. 'בבקשה,' אני אוחזת בידה של מריון. 'אני חייבת לדבר עם אנג'ל, זה חשוב מאוד.'

'הלך אנג'ל, אמר את בסדר,' מצחקקת פאדיה. היא מגישה לי את התיק שלי. הוא פתוח וגם הארנק פעור לרווחה.

'אנג'ל רצה לדעת מי את,' מסבירה מריון למראה מבטי המופתע. 'חיפש תעודה בשביל לדעת בטוח מה שם שלך, אם צריך להודיע לבעל, למישהו. תִספרי שלא חסר.'

'אנג'ל עובד פה? מה הוא עושה? הוא רופא? למה הוא נעלם?' אני שואלת בניסיון נואש להשיב לכאן משהו מהניחוח, מהידיים, מצליל הקול המוכר עד כאב.

כל החדר נמלא קולות צחוק ומחיאות כפיים, 'אפשר להגיד. בן אדם כזה, רופא של גוף ושל נפש,' אומרת מריון.

'ובן אדם עסוק זה, אנג'ל. צריך לעשות דברים בשביל בית,' מסבירה פאדיה בחשיבות. 'יפה זה חרוזים,' היא מנענעת את המחרוזת התלויה על צווארי. מריון אוספת את ידה ומחייכת אלי בהתנצלות. 'הם כמו ילדים, הדיירים שלנו, אבל חמודים.' היא נועצת בי מבט חם ונבון המבהיר לי שהיא — על אנג'ל — לא תאמר עוד מילה.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.