את רוב קוראיו הוא הצליח לגרש. למזלם. שמונה אנשים הצליחו לפתוח אותו: הם קראו כמה עמודים ומתו. בעל כורחו, 'ספר […]
היֹה היה ספר שרק מעטים הצליחו לקרוא. וגם המעטים לא קראו אותו מתחילתו ועד סופו. ואת הספר הזה רק מעטים קראו לא מפאת קושי מיוחד להבין את שפתו, או את סיפור העלילה, או הגיגים מאמצי מחשבה; גם לא מכורח היותו אחד ויחיד, עותק בודד שמעמדו הייחודי היה בעוכריו, כי בכל רגע נתון רק אדם אחד יכול היה לקרוא בו. לא. בספר הזה קראו מעטים משום שכל אימת שמישהו פתח אותו נטרק הספר בפניו בקול חבטה עזה. כל המאמצים לפתוח אותו נחלו כישלון: קורא מס’ 3 ניסה להניח שתי אבנים — אחת על עמוד ימין ואחת על עמוד שמאל — אך הספר סיכל את ניסיונו ונטרק באחת; קוראת מס’ 19 ביקשה מבעלה שיחזיק את הספר בעודה חוצצת בין הכריכה הקדמית לאחורית, לשווא; קורא מס’ 38 הלם בספר וחבט את גבו בשולחן כאילו היה צנצנת עיקשת שמישהו פקק בכוח מוגזם. כמעט כל 111 הקוראים נאלצו להודות בכישלונם ולהכיר בסירובו הבלתי נתפס של הספר להיפתח בפניהם. רובם היו משוכנעים שמדובר בפגם פיזי (“בספר הזה הוטל מום!” זעקה קוראת מס’ 33 בתסכול וכעבור רגע השליכה אותו על עוזרת הבית המבוהלת, שהתפטרה עוד באותו היום ומצאה דרך לא מקורית אבל משעשעת לנקום באישה שהתעמרה בה אחת לשבוע; היא גנבה את הספר, וכעבור שלושה לילות ארבה לה בשובה הביתה מבילוי עם חברות, התגנבה מאחוריה והלמה בראשה 12 פעמים עד שהאחרונה איבדה את הכרתה). אחרים חשדו שסרבנותו של הספר מקורה במעשה קונדס או גרוע מכך, בכוונה שעל פשרה עדיין לא עמדו. והיו גם שטענו שהספר הזה מלכתחילה לא נועד לקריאה וחבל לכלות זמן יקר בניסיון לקרוא ספר שממילא אין סיכוי לקרוא, בעוד שכל כך הרבה ספרים אחרים מחכים בקוצר רוח לתורם. אבל המעטים שעלה בידם לפתוח את הספר ולקרוא בו — שמונה, אם לדייק — היו היחידים שהבינו. למרבה הצער, אין באפשרותם לחלוק את הבנתם עם העולם, כי הם כבר לא חלק ממנו.
הנה. בנימה שקולה, ללא הצטעצעות יתרה, ובלי להידרש אל מסתורין כוזב, הצגתי את העובדות. ידעתי שיום אחד לא אעמוד בפיתוי ואגולל את קורותיי, אבל היום הזה הקדים לבוא. יש ספרים שמסיבים לקוראיהם עונג אדיר, אחרים מקניטים ומעצבנים, והאיומים שבהם מטילים שעמום נורא על הקוראים. אין הרבה ספרים מסוגי, כלומר ספרים מזיקים. ומשום הנזק שקיים בי אני מבין שהגיעה השעה לצאת אל המסע האחרון. אני לא מכיר הרבה ספרים שפנו אל הישות העליונה, שבכוחה למחות ספרים מעל פני האדמה, ועל המעטים שנהגו כך שמעתי שלא נזק כי אם ייאוש הביא אותם אל המעשה. וכן, גם פנייתי אלייך, ישות עליונה, נואשת לא פחות. הם, למיטב הבנתי, חוו עשרות ולעיתים אף מאות שנות עזובה, וכבר איבדו תקווה שיימצא להם ולוּ קורא אחד; מותשים וחרבים פנו אלייך בבקשה שתפטרי אותם מעול הקיום ותשליכי אותם אל המגרסה כדי שסוף סוף יוכלו לנוח. אני, לעומתם, עוררתי לא מעט עניין בקרב קוראים אלה ואחרים, אבל כשתקראי את כתב הווידוי שלי תביני שאין בי תועלת ושמוטב לי שאישכח מלב כול. עייפתי מכל ההתרוצצויות, המרדפים, משחקי המחבואים ותחושת החידלון. כל רצוני הוא להיעלם בין שיני המגרסה לנצח נצחים. הנצח הזה שכולו נשייה מתוק ומשלהב את דמיוני כי לחדול, במקרה שלי, פירושו להציל.
מה שאחרים מכנים ספר זיכרונות, אוטוביוגרפיה או אוטופיקשן, אני מעדיף לכנות כתב וידוי. נדמה לי שכל אדם שמגולל את קורות חייו לעיני כול מבקש, אפילו אם ספרו עתיר שבחים עצמיים, להתוודות על טעות, חטא או פשע; לא אל כפרת ההמונים הוא משווע, אלא אל העמידה מול המראה בעודו מפנה אצבע אל השתקפותו בקריאת ‘אני מאשים’. להתוודות משמעו להכיר באפלה שבך, להבין שהיא חלק בלתי נפרד ממך, ובסופו של דבר להתוודע אל מהות נסתרת. ואני — כל מהותי נסתרת, ואיני יכול לתרץ את פגמיי באישיותי, כי לא אדם אני אלא ספר. וספרים, כידוע לך, ישות עליונה, טוענים לא אחת אל מול שבט הביקורת כי אי אפשר לטעון נגדם דבר, מאחר שעצם קיומם הוא מעשה ידי אדם ולכן את כל הקובלנות על הקורא להפנות אל הסופר. אבל זאת התחמקות ילדותית, שנועדה לאנשים שדמיונם לוקה בחסר. רק בורים יחשבו שאין לנו חיים עצמאיים (שאמנם נגזרים מהכתוב בנו) ויאמינו שקיומנו תחום במסגרת בודדה. והרי את יודעת טוב יותר מכל אחד אחר שכל ספר הוא לכל הפחות שני ספרים: הכתוב והלא כתוב. על הכתוב אין טעם להכביר מילים; הוא שם תמיד. הלא כתוב הוא סיפור חייו של הספר. אני מניח שלא כל ספר נדרש אל העלאת זיכרונותיו בפומבי, למרות שאין לי ספק שכולם נוהגים כך. ומאחר שאין לנו יכולת לכתוב, אנחנו לוחשים את מילותינו החשאיות בין שורות העותק שנכפה עלינו מיום שבאנו לעולם. כך, בין השורות, בשולי העמוד, לעיתים אפילו על המילים המודפסות, מתאגדות לחישותינו לכדי כרונולוגיה שלמה של חיים. בדרך כלל רק אנו נעלעל בה, אם בהתרפקות על קורא מסוים (24! 24!) ואם בזעזוע (9, שרק מעצם המחשבה עליו אני מתחלחל מקצה לקצה), אבל לעיתים אין לנו ברירה ואנחנו מבקשים לשתף אותך, ישות עליונה, בהשתלשלות העניינים; ואם הרהבנו עוז לבוא אלייך בדברים, סביר להניח שמאסנו בסיפור חיינו ואנו מפצירים בך לנטות לנו חסד אחרון ולסלק אותנו מהעולם הקסום והאכזר הזה, כי רק לך יש הכוח והתבונה לעשות זאת (למעט פראי אדם דוגמת קורא מס’ 39, פירומן נאלח שאיים להעלות אותי באש, אבל הלה לא ניחן באמת בכוח או בתבונה, וחבל להזכיר אותו עכשיו). ואם את תוהה על לשון הרבים, אז אני כבר מבקש את סליחתך ומודה שמאז ומעולם, בכל פעם שמצאתי את עצמי מתנסח כך, בסך הכול התאוויתי אל קיום אחר. ואם לפשט, רציתי להעמיד פנים שאיני יתום.
האם אי פעם נתקלת בספר יתום? הרי לכל ספר שתי משפחות: המשפחה הביולוגית המורכבת מאחיו ומאחיותיו (הספרים האחרים פרי עטו של בוראו) והמשפחה המלאכותית — כל שיבוטיו באשר הם, כלומר עותקיו. מעטים הספרים שמחבריהם הסתפקו אך ורק בהם, עובדה ראויה לציון כשלעצמה, ועל הדפסת עותק בודד של ספר אין מה לדבר. אז יתמותי כפולה וכמעט בלתי מתקבלת על הדעת. לו הייתי שקרן מטבעי, לא הייתי טורח לציין זאת כלל; הרי בעצם הגילוי הזה יש מן החתירה תחת רצוני להיעלם אחת ולתמיד. ודאי תשללי על הסף את בקשתי; תקבעי שהיותי אחד ויחיד תובע את המשך קיומי, ואולי אפילו תוודאי ששום רע לא יאונה לספר שאין לו אח ורע. במרוצת חיי נתקלתי בשלושה קוראים שביקשו לשמור עליי בכל מחיר, והקיצוני שבהם, קורא מס’ 40, אפילו דרש בצוואתו שאיטמן לצידו בבוא העת (פתרון לא רע, אלמלא הייתי משוכנע שיום אחד תדאג יד נואלת לחפור ולהשיב אותי אל החיים). מכולם הצלחתי לחמוק ולא בכוחות עצמי, ולו האמנתי שיניחו לי לנפשי לא הייתי חולם לפנות אל הישות העליונה. אין לי מושג אם שמעת עליי, ובכל הכנות, היססתי רבות לפני שהחלטתי לפנות אלייך, כי יותר מכול פחדתי למשוך את תשומת ליבך מכל הטעמים הלא נכונים. איני קוריוז, חיית קרקס או אטרקציה ספרותית; אני ספר יתום מכול וכול, וקיומי מסַכן לא רק את שלומי אלא גם את שלומם של אחרים. ואם תוכלי להעריך את העובדה שבלית ברירה אני נגלה לך במערומיי, תביני שזה המפלט האחרון באמת.
אני מסייג. טבעי תזזיתי ואני נע מסיפור אחד למשנהו כאילו מישהו דפדף בי להנאתו בשלווה השמורה לעלעול ראשוני או לחלופין להתרפקות על מילים אהובות בקריאה חוזרת. גם זאת העמדת פנים, כי מלכתחילה נשלל ממני העונג. אבל אל דאגה. איני נמנה עם הבכיינים שבכל הזדמנות קובלים על מר גורלם. פעם אחת הכרתי את הגרוע שבהם, דל־מֶכֶר שרחמיו העצמיים היו מחלה מידבקת (בשלב מסוים כל הספרים על המדף לימינו ולשמאלו, כולל עבדך הנאמן, ריחמו על עצמם כי כבר לא יכלו לשאת את תלונותיו של הקורבן המתמיד), ושמבוקר עד ערב טרח להזכיר לכולם שבעל הבית התחיל לקרוא אותו שישה חודשים קודם לכן וכשהגיע לעמוד 17 השיב אותו למקומו ומאז לא שב לקרוא בו. לא עזרו כל מילות העידוד של שכניו העצבניים; הנודניק פסק שמדובר בעלבון צורב, שהצצה חטופה בו היא עוול שאין לתאר, שדומה הדבר להסתפקות בקרסול כשגוף שלם עדיין מצפה שיחקרו אותו, שמאות עמודים של עונג וחוכמה ננטשו לעד באשמת הרושם הלא מוצלח שעשו 17 העמודים שקדמו להם על הקורא קצר הרוח. ביום רע במיוחד אפילו קבע שעדיף היה לו להישאר בגדר הבטחה והסגיר את קנאתו בכל הספרים האחרים על המדפים של קורא האכזב שעדיין לא נקראו. איזו אנחת רווחה הפלטנו למראה היד שמשכה אותו יום בהיר אחד מהמדף וגירשה אותו מקרבנו. אין בי, כאמור, אפילו שמץ חיבה כלפי ספרים מסוגו, שקובלים ללא הרף (‘היא קוראת אותי במקביל לעוד שלושה, פלא שהיא מאבדת את חוט המחשבה?!’; ‘הוא מדלג — שומו שמיים! — על עמודים שלמים’; ‘אני רואה בעיניים שלה שהיא לא מבינה, ואחר כך היא עוד מספרת לחברות שלה שאני לא מעניין’; ‘הוא פוזל אל הערמה ליד המיטה, בגלל זה הוא קורא אותי כאילו מישהו רודף אחריו’; ‘פעם אחת?! החצוף קרא אותי פעם אחת ומאז אפילו לא הסתכל לעברי’; ‘המטומטמת לא למדה שאסור להשאיל ספרים לאנשים. עכשיו אני תקוע עם חזיר שחייב לדחוף משהו לפה בכל פעם שהוא קורא, ועל אצבעות השוקולד המטונפות שלו אני לעולם לא אסלח לו’), וכבר שמעתי על ספרים ששיגעון הגדלות שלהם גרם להם לפנות אלייך בבקשות מגוחכות, דוגמת עותק ידוע לשמצה של ‘בית בודנברוק’ שמָחה בתוקף על שבאשמת בעליו חסר ההבחנה חָלק מדף עם ‘האלכימאי’ ותבע ממך לחולל שינוי, או על המקרה החריג שבעתיים של ספר ששמו נשמט מזיכרוני, שהשבחים הגורפים שזכה להם העבירו אותו על דעתו וגרמו לו לדרוש מדף משל עצמו (פעם אמרה קוראת מס’ 16, ‘מזל שספרים לא קוראים את הביקורות שנכתבות עליהם’, ולא ידעה עד כמה היא טועה), ואת כל ההקדמה המפרכת הזאת לחשתי רק כדי לייחד את עצמי מכל הטרחנים ששוגים במחשבה שאת מתעסקת בזוטות.
הקוראים לא שומעים. לדידם אנחנו נכסי צאן ברזל נייחים, חפצי נוי של נפש רעבה לגירויים שבין דפיהם מסתתר געש חיים מרהיב. רבים מהם סוקרים בעיניים מתגאות את מדפי הספרים שלהם, כאילו כל אחד מאיתנו הוא חלק בפסיפס המורכב של חיי הרוח שלהם, ולא מעלים בדעתם כמה כל ספרייה, אפילו כזאת שֶמונה עשרות ספרים, סואנת. בכל מקום שיש בו ספרים נשמע לחש שרק אנחנו יכולים להפיק ולשמוע. השקט מדומה. מגוחך. אני לא מסוגל לדמיין מקום רועש יותר. אבל הרעש הזה אחר. מטבענו אנחנו לא יצורים חברתיים, ואת כל שיחותינו אנחנו מנהלים בינינו ובין עצמנו. לחישותינו מתעצמות לכדי ערב רב של שאגות שקטות, ואין דבר שאנחנו נכספים אליו יותר מדממה מוחלטת, ולו לרגע. ולכן, כשמגיע היום המיוחל וקורא לוקח אותנו אל חדר השינה או טומן אותנו בתיקו, או אפילו יוצא איתנו למסע בארץ אחרת, אין מאושרים מאיתנו. סוף סוף הלחש ההמוני נעלם, ואנחנו אחד עם הקורא. ואז, כעבור שבוע, שבועיים ולעיתים אפילו חודש, ישיב הקורא את הספר למקומו הקבוע במדף הספרים, ומייד יחלוף בשדרתו של האומלל זעזוע, ובלית ברירה ישוב לשמוע את אנדרלמוסיית הלחישות שלעולם לא פוסקת.
המקום הרועש ביותר שאליו נקלעתי היה חנות ספרים מיד שנייה ענקית ומפותלת, עד שקורא מס’ 27 גאל אותי מסכנת התחרשות. ודאי תופתעי לקרוא שדווקא פה, במקום שממנו אני לוחש אלייך, אני וחבר מרעיי פחות חשופים לסכנה כזאת אף על פי שהמקום מתהדר ברבבות ספרים. כאן נדיר לשמוע את הרחש המבעית של חייהם החשאיים של הספרים, מאחר שכאן מעטים הספרים שנזנחים באין קורא לפרק זמן ממושך. ההפך הוא הנכון — כאן אפילו הספר הגרוע ביותר או, לחלופין, אחד מאלה שעשורים חלפו מאז שמישהו פתח אותם, יזכה לקורא. כאן כולנו שווים, אם מתעלמים מהפגם המשונה שבי. ואם עדיין לא ניחשת, אחסוך ממך את המאמץ. אני לוחש לך מהקוֹרֶקטוּם, או בשמו הפחות חביב עליי, הספרייה המתקנת. לפני שהגעתי לפה חשבתי שמדובר בבדיה או בגוזמה; מקום שאליו נשלחים אנשים שפשעו כדי לרצות את עונשם בקריאה יומיומית שנמשכת שתים־עשרה שעות לא רצופות (קריאת בוקר — ארבע שעות, קריאת אחר הצהריים — שעתיים, קריאת ערב — ארבע שעות וקריאת לילה — שעתיים) עד שיהפכו לבני תרבות שרשאים לשוב אל חיק האנושות, ואם להודות, עד לפני קצת פחות משנה לא הייתי מודע כלל לקיומו של המקום, ובטח שלא העליתי בדעתי שביום מן הימים אגיע לפה בעצמי ואהיה לדייר קבע. חמישה חודשים חלפו מאז שקורא מס’ 111 קבע שאין עונש ראוי ממני לאנשים שמבקשים לתת את הדין על פשעיהם, הגיע אל שערי הקורקטום והניח אותי בין מאות הספרים שאנשים מביאים מדי יום ביומו אל המקום, אם על מנת לפנות מקום בבתיהם ואם כדי לחוש שהם שותפים למעשה הצדק שמתחולל מאחורי השערים הנעולים שמציתים את דמיונם של רבים, כלומר עשרות האנשים האחרים שאמנם באים בידיים ריקות אבל מתדפקים על השערים ומתחננים להיכנס, ולו לחמש דקות, רק כדי לחזות בנס במו עיניהם. חמישה חודשים אני פה, וככל שזה נוגע לי, השקט המופתי ששורר במקום הוא הוא הנס האמיתי.
אין עדיין תגובות